כנפיים גזוזות מאת מיה גורייבסקי

שוב ישן בן הפיות כשווה לו, כבאותם לילות של קור נורא ועצב חודר עצמות. לא עוד נפרש יצועו למרגלות המיטה. הם ישנים גוף אל גוף בחדר הצינוק, כרוכים זה בזה כנגד הצינה האיומה ששררה שם בלילות. הפצע הטרי עדיין בגבו שב ומציק לו והוא מביט אל בן הפיות הישן כדי להשכיח את מכאוביו מעט. קשה לו לשלוט בתשוקתו ולשמור את עצמו שלא לגעת בגדמים; אותן בליטות חיוורות מתחת לשכמות, היכן שהיו מחוברות פעם הכנפיים הארוכות, המנצנצות בשקיפותן, תנועתן קלה כמשב אוויר. הוא יודע שבן הפיות לא רוצה שייגע במקום שבו נלקחה ממנו מהותו.

הוא זוכר היטב את קול החבטות שהשמיעו הכנפיים כשהם היו מתגוששים ומתגפפים עירומים בשדה בלילות, נזהרים שלא לשבור את הצלוחית ובה שומן שגנבו מן המטבח. בן הפיות היה הראשון שלימד אותו איך לגנוב צלוחיות שומן מן המטבח מבלי לטעום מנחת המערוך של הטבח הראשי. שוב לא נגעל מטעמו של השומן בארוחות הערב. עתה היה עליו להסתיר את התחושה של גופו המצטמרר כשנגע השומן בלשונו.

הם היו מתגנבים לאורך המסדרון החשוך שהוביל למטבח, יחפים על מנת שלא להשמיע קול בצעדיהם. ריחות מפתים של כל מיני המאכל שאפשר להעלות על הדעת קיבלו את פניהם. כלים משקשקים, סירים מבעבעים, קללה עסיסית מידי פעם, טפיפות רגליהם של המשרתים. איש לא הבחין בשני גופים דקים, כפופים, מתחת לשולי המדים הלבנים של הטבחים. איש לא הבחין בידיים החוטפות בזריזות צלוחית או שתיים, בריצה השפופה בחזרה אל מחוץ למטבח. איש לא הבחין בגניבה שהתבצעה לאור יום, בחסות המולת המטבח. ואולי הבחינו, ולא אמרו דבר. ואולי הבחינו ולא ידעו לשם מה הגניבות. משובת נעורים, זה הכל, כך הרהר בוודאי הטבח הראשי.

אותן צלוחיות שומן הן שגרמו לכליאתם בחדר הצינוק. הייתה זו התקופה שלאחר המלחמה הגדולה. האוויר הריח מחירות, אותו ריח מתוק שהוביל תמיד את בני הפיות לפצוח בהילולותיהם. אך הפעם, ריח החירות שבאוויר לא בישר עוד הילולה. הפעם פצחו בני הפיות במרד.

בני פיות, בהיותם היצורים המשונים והמופלאים שהם, לא שפכו ולו טיפת דם אחת בהרימם את נס המרד. הם שזרו פרחים בשיערם, שתו אף יותר יין דבשה מהרגיל ותבעו תביעה נחרצת להשתחררות מעבדותם, חרף העובדה שמזה אלפי שנים שימשו בני הפיות כמשרתים ובדרנים לסוגיהם השונים אצל בני האדם. זה היה מעין סדר טבעי שבין הגזעים ועכשיו תבעו בני הפיות את הפרתו המיידית. הבדרנים פסקו מלהופיע, המשרתים מיאנו לעשות את המוטל עליהם. נשים, גברים וטף התגודדו מול בתיהם של האדונים ודרשו את שחרורם המיידי של בני הפיות מההעבדה באחוזות. עינם של בני האדם הייתה צרה בתביעה זו לשחרור ולכן החלו לגזוז את כנפיהם של המורדים, משאירים אותם ללא הדבר שהיה כל מהותם. הם נבזיים ואין לבטוח בהם, אמרו בני האדם, לכן ראוי שיהיו לנו למשרתים. מי מהם שיסרב, עליו נגזור עונש, אמרו. הוא לא יוכל עוד להיות בדרן או משרת – אך יתרה מכך, גם בן פיות פשוט לא ישוב להיות עוד לעולם.

 הוא לא הבין דבר מהבליהם של בני האדם. הוא ישן לצד בן הפיות וכשאדם ישן לצדו של אחר, ראוי שיבטחו שניהם האחד בשני. והוא בטח בבן הפיות כפי שבטח בשמש שתזרח בבקרים ובירח שיעלה בערב. ובן הפיות בטח בו, שום ניצוץ של נבזיות אינו נראה בעיניו היפות; רק הבטחה לשמור לנצח על הסוד שחלקו שניהם בשדה.

המרד היה בעיצומו. כנפיהם של יותר ויותר בני פיות נגזזו באכזריות וגזעם החל לאבד את כוחו. דבר מזה לא נגע אליו ואל בן הפיות. להיפך, לפעמים היה תמהה למה חדל בן הפיות לקרוא לו "אדוני" כפי שהיה נוהג בעודם ילדים. במקום זאת היה לוחש באוזנו מילים שאף אחת מהנערות סמוקות הפנים שעימן יועד להתחתן לא העזה להעלות על דל שפתיה. והוא אהב את המילים האלו, קולו של בן הפיות נצנץ כשלחש לו אותן, כפי שנצנצו עיניו וכנפיו וגופו באור הירח. תכופות הוא תהה האם היה זה ריח החירות שבאוויר שמשך את שניהם אל השדה. אבל הסיבה לא שינתה דבר, מלבד העובדה שעתה לא היו עוד משרת ואדון. הם חלקו יצוע כשווים.

לפעמים בלילות הוא היה שואל את בן הפיות האם גם הוא מייחל להיות חופשי כבני הפיות האחרים. ובן הפיות היה צוחק ולוקח את ידו, מניח אותה על כנף חלקה ושקופה. הוא היה אומר שכעת הוא הכי חופשי שיוכל אי פעם להיות ומוסיף:

 "אתה הרי אוהב את הכנפיים שלי, לא? אני לא אתן לאף אחד לגזוז אותן, למענך."

והוא לא היה מודה שבעיניו, הכנפיים של בן הפיות היו הדבר היפה ביותר בעולם.

אבל שניהם ידעו שכל סוד, נפלא ככל שיהיה, סופו להתגלות. והגילוי עלול לגרור איתו תוצאות קשות. כך בדיוק היה לילה אחד, כשהשומרים מצאו אותם בשדה, מתגוששים ומתגפפים כשלצידם צלוחית השומן הגנובה. הם גזזו את כנפיו של בן הפיות ובגבו של אדונו חרטו – בשבר של צלוחית השומן – אות קלון. אחר כך הושלכו שניהם לצינוק.

הימים בצינוק היו קשים. הם היו נכרכים זה בזה בלילות וחולמים. האם לחלום על השדות, על הרוח החירות המנשבת מעליהם, או לצלול אל ימים רחוקים יותר, בהם היו רק משרת ואדונו? הם לא ידעו. לכן הלכו בחלומותיהם אל היכן שלקח אותם הלילה. לעיתים היה לוקח אותם אל כנפיים גזוזות וגווים נחרטים בשברי צלחות. הוא היה מתעורר באמצע הלילה, כאב החתכים בעור החי מתחלף בכאב העמום יותר של פצע המגליד לאיטו. בן הפיות לא חדל לזוז על היצוע לצידו, סותר את המצעים. הוא ידע שלפחות כעת, בחלום, היכולת לעוף שבה אליו.  גם לו עצמו היו חלומות שהמתיקו – ולו במעט – את שהייתו בצינוק. הוא היה חולם עליהם כעל שני ילדים קטנים, בעיקר על הזמנים שבהם היו משתעשעים במשחקים בגניה רחבי הידיים של האחוזה. הוא זוכר את צחוקו המתגלגל של בן הפיות, דקיק וילדותי, את כנפיו הקטנות, הבתוליות, מתנוצצות בשמש של אחר הצהריים השוקעת לאיטה.

לפעמים היו נודדות מחשבותיו אל משפחתו. האומנת, פניה הטובות חרושות קמטים, שיערה המאפיר מקרין חיות אשר לא ראה מימיו בשיערו של אף אדם קשיש אחר. הוא זוכר איך נזפה בו בחצי חיוך כשהצליח לטבול אצבעות שמנמנות בצנצנת הריבה. איך בחנה את הדשא שדבק בבגדיו לאחר השתוללות בגינה, כועסת אך מודעת מספיק לימים הרחוקים של ילדותה שלה. איך הבטיחה שתשמור את הסודות הכמוסים ביותר שלו, שבימים ההם היו פשוטים הרבה יותר מגניבות של צלחות שומן מן המטבח ולילות בשדה בחברתו של המשרת שלו. היא שמרה עליהם נאמנה, במשך כל שנות ילדותו, כאילו הייתה ילדה מצחקקת המבטיחה לשמור את סודותיהם של הצעצועים שלה. ואז היה נזכר במראה פניה, כשהובא אל מול משפחתו בבגדים סתורים עדיין באותו הלילה. הבושה העמיקה את הקמטים שבפניה, יוצרת מהם תעלות. תעלות שהוא לעולם לא יוכל לחצות שוב. אם לא יסיים את חייו בצינוק הזה, כשישוב אל משפחתו הוא לעולם לא יוכל עוד לזכות באהבתה של האומנת, שממנה התפטם במנות כה גדושות בילדותו.

הוא חשב על אימו, גבירת האחוזה, צללית תמירה ורבת הוד. על בדי המשי של שמלותיה, שבעטיים אהב כל כך להתכרבל בחיקה. על התכשיטים הבוהקים שענדה, שלצלילי קרקושם היה פורץ בצווחות גיל בעודו פעוט. הוא היה יכול כמעט לשמוע את צחוקה המתגלגל של אם צעירה, צחוק שהתגלגל עד כדי כך שעלה על קומתה האימתנית של התסרוקת המורכבת שעיטרה את ראשה. הוא נזכר במגע ידה הקרירה שהונחה על מצחו, כשהיה מדדה את במסדרונות האחוזה דרכו מוקדם בבוקר, הלום שינה, אל החדר המפואר של הוריו. היא הייתה מסיטה את כילת התחרה ונותנת לו להתכרבל בשקע החמים שנוצר במיטה בינה ובין אביו. השעות הקסומות של אחר הצהריים שבילו יחד בגינת האחוזה, מסיבות התה שהיו עורכים לצעצועים, השירים שהייתה שרה לו כשהתקשה להירדם והאומנת כבר הייתה שקועה מזמן בשינה עמוקה. הוא נזכר איך הציץ פעם אל חדרם של הוריו מאוחר בלילה, ראה אותה שולפת את הסיכות משיערה ונותנת לו לגלוש מטה על כתפיה, בוהק כנגד צבע השמנת החיוור של כותונת המשי שלה. אך הגעגועים שעוררו בו הזיכרונות הללו התחלפו במראה פניה ההמומים, ידה מכסה על פיה ודמעות בעיניה. הוא אכזב אותה, הוא ידע. אבל הנצנוץ שראה לא היה עוד נצנוץ תכשיטיה, אלא רק נצנוץ כנפיו של בן הפיות. הוא השפיל את עיניו והפנה את גבו לאימו.

הוא חשב על אביו, גבה קומה וחמור סבר, השליט האחד והיחיד החולש על האחוזה ביד רמה. האדון הצעיר של האחוזה, אוחז בבנו הפעוט ומצליח בקושי לשמור על רשמיות ולהסתיר את אושרו הרב. הוא חשב על ימים שלמים ונפלאים של דייג באגם, ואיך צחק אביו כשהחכה נשמטה מידיו הקטנות. הוא חשב על אביו המסדר את המקטורן המרושל של בנו הקטן רגע לפני ארוחת הערב הרשמית הראשונה שבה השתתף. הוא נצר בליבו, כבר אז, את תחושת הגאווה שמילאה את חזהו כשסוף סוף הצליח להעלות דג בחכתו ואת הטפיחה ההגונה של אביו על שכמו. אבל כל הדברים האלו התרחשו לפני זמן רב מאוד. הם היטשטשו בזיכרונו ודהו מזמן. כעת היה מסוגל לזכור רק את פניו של אביו, כמעט רועד בזעם עצור, עיניו נוצצות בצורה מסוכנת. וקולו הרועם, הקר, כשהצביע באצבע החלטית על בנו מושפל המבט וצעק אל השומרים:

"השליכו אותו אל הצינוק!"

הפצע הציק לו תכופות, על אף שקיבל עלה אחד מהשומרים מידי יום. בן הפיות היה סוחט את העלה על הפצע וחובש אותו בעלה הסחוט. הוא היה נוגע בו ברכות, באהבה, בצורה שבה אף משרת לא נגע באדונו.

הוא מהרהר בכל הדברים האלו בשעה שהוא מביט בבן הפיות, פניו העדינות שלוות על היצוע הדק שעל רצפת החדר. תחושה של קור נורא ועצב חודר עצמות מתפשטת בגופו. הוא שולח את ידו אל מצחו הקפוא של בן הפיות ומסיט תלתל סורר ממקומו. בעשותו כן, בן הפיות ממלמל מתוך שינה.

"אדוני," הוא מצליח לשמוע מבעד לערפילי השינה שאופפים את קולו של בן הפיות.

בשומעו את המילה היחידה הזאת, הנוטפת משפתיו של בן הפיות כשומן בצלוחית, הוא אינו יכול עוד לשלוט בעצמו.

הוא שולח את ידו לגעת בגדמים.