כקטשופ לחומוס מאת שחר אור

היא

היינו במיטתו. מיטה וחצי, מזרון ספוג פשוט, רגלי מתכת. מהמצעים שהיו מסודרים ומהודקים בתחילת הערב, נשארו רק סימנים: סדין כחול מחובר לשתי פינות של המזרן, ציפה תואמת על הרצפה, כרית שנזרקה לצד אחר. באוויר עמד ריח סקס חריף, ולצדי, קרוב לקיר, שכב גבר, גבו אלי.

נגעתי בעורפו, העברתי את היד לאורך עמוד השדרה העירום שלו, והתענגתי על התחושה. הייתה לעורו תחושה של חזרה הביתה. בחנתי את שרירי זרועותיו באצבעותיי, והפכתי אותו על הגב, להביט בפניו, בשיער הג'ינג'י המתולתל שהקיף פנים כל כך רזים וצעירים. נגעתי בלסתו המחוספסת זיפים בהירים, והעברתי אצבע על שפתיו. עיניו נפקחו, ומבטו פגש במבטי.

הוא התחיל לחייך, וחיוכו היה כל כך מוכר וממס. מזמין. אהוב. בחזי ובטני פעמו להם, חמים ולחים, רגשות שאסור להרגיש כלפי מישהו שפגשת אך היום. גרוני התכווץ, מאין מלים. הייתי מוכרחה לשבור את הקסם.

גירדתי את אשכיו.

"די, תפסיקי." הוא אמר. "יש דברים שגברים עושים הרבה יותר טוב, וזה אחד מהם." ואז הושיט יד, וגירד לבד. הוא עצם את עיניו שוב והתרכז, כולו עונג ושלווה. התמקדתי בעיניו העצומות, וחשבתי על מאורעות אותו היום.

נפגשנו בצהרים, בבריכה. המים היו כחולים ונהדרים, השמש צהובה ומחממת, והצל קריר ומענג. ישבתי על כסא שיזוף, ובניתי משאריות ארוחת הצהרים שלי מגדל. שקיות הקטשופ והמלח הריקות התקשו לשמש שלד יציב למבנה, ונטו להתפרק תחת העומס. ניסיתי למצוא פתרון, כשרגליים עטויות פלומה בהירה קטעו את חוט מחשבתי. קולו, לכשנשמע, לכד אותי.

"את יכולה להשתמש בצ'יפסים שלך כדי להדביק את השקיות אחת לשניה." אמר "תחברי שקית במאונך לצ'יפס, ואת השניה במקביל לראשונה." ולבי החסיר פעימה, כי הקול שלו תפס אותי בלתי מוכנה. היה לי מיתר אחד שנמתח מהאוזן למפשעה, ונרעד מקולו. הסתכלתי עליו, כמהה, אבל הוא היה כל כך צעיר, צנום ושרירי, חתיך אפילו, עם רעמת השיער האדמדם. כל כך לא מתאים לקולו, ולזכרונות שהעלה בי.

"אני יכול להראות לך איך, יש לי המון נסיון בבניה קולינרית. או, אם תרצי, יש לי בבית מלחם מיוחד לשקיקי קטשופ ומלח." ידיו נעו בחיבור וסיבוב, כמו מפרק בתושבת, ואני הרמתי גבות וחייכתי, רחב יותר ככל שחוסר הנוחות שלו גבר. ג'ינג'ים שמסמיקים בכל הגוף זה כיף, והיה נראה שהוא יהיה קל להבכה.

קמתי מהכסא, ועמדתי כשחזי, עטוי בבגד ים, קרוב מאד לחזה החשוף שלו. "אז מה, אדון מהנדס שקיות קטשופ. אתה רוצה להזמין אותי להלחמת שקיות ואולי גם קפה קר אצלך בבית?" שאלתי. הוא הנהן.

הובלתי אותו אל מחוץ לבריכה. "יש לך שם?" שאלתי.

"שרון." ענה. "ואת?"

אבל בדיוק עברה שם משאית, והוא לא שמע שלא עניתי, והתבייש לשאול שוב.

בדרך אליו, ואצלו בבית, גילינו שאנחנו קוראים אותם הספרים, שומעים אותה המוזיקה, ואוהבים אותו הסוג של קטשופ: חריף צ'ילי. כשנתתי לו ללקק קטשופ מאצבעי, הוא הסמיק שוב, אבל אחרי ששברנו את הקרח, הפך לאריה. ועורו התגלה כמופלא, העור המושלם, המשלים אותי.

הפסקתי להרהר, נשקתי לאפו, ושרון פקח עיניו. זה לא שאני מתאהבת בקלות. רק רציתי להקיף את עורי בעורו. ליצור קמט במרחב שיאפשר לכל נקודה בעורי לגעת בכל נקודה בעורו. למזג את דמי בדמו, להחליף איתו נוזלים. תשוקה חייתית. משיכה מגנטית.

מבטינו התמזגו, ואחריהם הלשונות, וככל שיותר מאיברי נגעו בשלו, התגבר הקרשצ'נדו. עברה בי התעלות, כזו שחשתי רק עם זה שאהבתי, מעולם לא בזיון חד פעמי. הרגשתי את נשמתו נושקת לשלי. לא רק גופו וגופי, גם נשמותינו התאחדו.

אבל לא רציתי להישאר לישון. שינה אינטימית מסקס. למרות ש… מה אינטימי יותר מהחלפת נשמות? כשנרדם, החלטתי שמספיק, והגיע הזמן לחזור הביתה. התלבשתי, נשקתי ללחיו החלקה, והלכתי. כל הדרך הביתה הרחתי את ריחו, כאילו נשאר איתי.

שלחתי יד לגרד את אשכיו. איזה שטויות. כמובן שנשים יכולות, מה הוא חושב לעצמו.

הלכתי ממנו, ומעולם לא אמרתי לו את שמי.

הוא

פגשתי אותה בבריכה בשבת, בשעת אחר הצהרים מוקדמת. פסעתי בצל, בדרך לבריכה המקורה, ובדרך ראיתיה. נמוכה, שחומה, עגלגלה, ועסוקה מאד. שאריות ארוחת הילדים שלה, שניצל וצ'יפס, היו פזורות סביב צלחתה, והיא ניסתה להקים מהן מגדל. נשענתי על הקיר, ושכחתי את מטרת בואי. היא הייתה כה ממוקדת. בכל פעם לקחה שקית קטשופ, וניסתה להניחה על שתים שעמדו בניצב, בדומה למגדל קלפים, אבל בחומרי מבנה רעועים יותר. שיערה המתולתל יצר מסך שחור סביבה. כשהסיטה אותו, יכולתי לראות את לשונה מבצבצת.

הריכוז המוחלט במעשה היצירה שלה הצחיק אותי ונגע ללבי. רותקתי לתנועות ידיה, ורציתי לעזור לה. ניגשתי אליה, מתעלם מהשמש הישירה שבה ישבה, והצעתי לה לנסות טכניקה שפיתחתי כדי לחבר בין שקיקי קטשופ ומלח, שמנצלת את הקוהזיה של הקטשופ לצ'יפס חצי מטוגן. הצחקתי אותה, והיא התגרתה בי. מצאתי אותנו בדרך אלי, עם בחורה שלא ראיתי מעולם, שאפילו לא ידעתי מה שמה.

אבל בדרך הביתה, באופן טבעי ידי התקרבה לידה, אצבעותיי אחזו באצבעותיה, ורגלינו סינכרנו את קצב ההליכה. כשהתחילה לזמזם שיר, נעניתי לה בהרמוניה של קול שני.

בבית הוצאתי מלחם שקיקי קטשופ, שבניתי בתיכון ממזרק שפלט תערובת סולת עם דבק פלסטי בסינכרון לפולס לייזר שחימם נקודתית. היא התעניינה לזמן קצר, ואז התחילה. התחלנו. לגעת. הייתה בינינו, כן, זו המלה, הרמוניה.

לגעת בה הרגיש כמו התאמה מושלמת, שגופה נוצר בשבילי. כל מגע בה באצבעות או לשון היה מספק כמו לפצח מנעול ולשמוע קליק התאמה, שוב ושוב. לחדור אליה היה. חוויה טרנסנדנטלית. לראשונה בחיי הבנתי את האיש שעוזב את אביו ואמו ודבק באשתו. רציתי להיות איתה לבשר אחד, להיטמע ולהתאחד. הרגשתי את נשמותינו נושקות ומחליפות מידע.

כשנגמרנו, נרדמתי בזרועותיה, בוטח ורגוע כפי שלא הייתי זמן רב. אולי כפי שמעולם לא הייתי.

בבוקר התעוררתי במיטה, באלכסון, התענגתי על שריריי הכואבים, וחייכתי כשנזכרתי בסיבה. נזכרתי ששמעתי אותה יוצאת באמצע הלילה, והחיוך התפוגג. שכבתי על הגב ואגרפתי את הסדין המבולגן, נתתי למגעו הקריר לנחם אותי, וחשבתי על אמש.

כשחשבתי עליה, גופי התעורר, וגיששתי לחפש זקפה.

ההלם היה נוראי. קפצתי מהמיטה, ורצתי אל הראי. ראיתי אותה מביטה בי מן הראי, ידיה מגששות על פני גופה, כלא מאמינה למראה עיניה. התיישבתי על הרצפה הקרה, גבי אל הראי, והבטתי על רגלי החלקות. וביניהן על… על מה שהיה חסר בין רגליי. על האגן הרחב. על השדיים שרעדו מההתנשמויות המהירות ומהבכי החנוק. לא בכיתי מאז כיתה ו', אבל במראה מולי הייתה הסיבה המוצדקת ביותר בעולם לבכות.

החלטתי שאוכל להתמודד רק אחרי קפה. הלכתי אל המטבח, והקפדתי לא להביט בשום השתקפות בחלונות, מראות, או קומקומים מבריקים. הכנתי קפה חזק, והתיישבתי בסלון. על הכורסה, כשמול עיניי האצבעות השחומות והקצרות אוחזות בספל הקפה שלי, כבר לא יכולתי להתעלם יותר.

"אוקי. אז אתה אשה עכשיו. מה אתה מתכוון לעשות עם זה?" קולי היה מחריד. קולה, שהיה הרמוני ומתואם לשלי אתמול, היה היום זר ועוין, גבוה וחורק מדי, מעורר צמרמורת. הייתי מוכרח למצוא את עצמי מחדש. הגוף הזה היה נוראי. איך היא עשתה לי את זה?

נטשתי את הקפה, וחיפשתי בגדים בארון. אחרי חיטוט ממושך מצאתי חולצה שנשכחה בפינת הארון מימי מהתיכון, והייתה מספיק רחבה באזור החזה כדי להכיל אותי. מכנסי הים היו היחידים שהתאימו למותניי. יצאתי מהבית בריצה אל שער הבריכה. השומר בכניסה עצר אותי, ודרש כרטיס.

התחננתי. "אני מחפש. אני מחפשת מישהי שלקחה משהו שיקר ללבי. אני מוכרח. אני מוכרחה להכנס. אני מבטיחה לצאת תוך פחות מחמש דקות, ולא להכנס למים. בבקשה. בבקשה." אני חושב שאפילו בכיתי שוב. מה שכנע אותו? אולי הדמעות, אולי היה רחמן מטבעו, אבל הוא נתן לי להכנס. כשעברתי בשער חשבתי, שכגבר לעולם לא הייתי מצליח להכנס ללא כרטיס, ואולי זו הסיבה שלא סטרתי לו, כשליטף את ישבני. הסמקתי, אבל הבלגתי.

הסתובבתי וחיפשתי בלובי, בין הבריכה הפתוחה למקורה, ועל הדשא. היו המון אנשים, אבל לא ראיתי אף אחת דומה לה.

אחרי כמה דקות, עצרתי, וחשבתי. מה בעצם הייתי אמור לחפש? מישהי שנראית כמוני, בחור נמוך, ג'ינג'י, בהיר מאד? או מישהי שנראית כמוני כרגע, עגלגלה שחומה ומתולתלת. לא ידעתי אם היא לקחה את גופי, או ששינתה אותי שאראה כמוה. לא היו לי פרטים מזהים, לא ידעתי את שמה, איפה היא גרה. אינך יכול לשאול אנשים אם הם מכירים בחורה שנראית כמוך, ואוהבת את הצ'יפס שלה עם קטשופ צ'ילי, זה לא עובד. נשים מתעלמות ממך וחושבות שאת מפגרת, וגברים מנסים להתחיל איתך, כי אתה נראה קלה להשגה. אחרי חצי שעה תקפה אותי בהלה, שמא חזרה לביתי במטרה להשיב לי את גופי, ולא מצאה אותי שם.

ביומיים הבאים התרוצצתי בין הבריכה לבית, וככל שחלף הזמן, הלכה והתבהרה התמונה העגומה: הגברת הגנבת לא תחזור. אמת, היא לא ידעה עלי הרבה פרטים. אבל היא ידעה את שמי ואת כתובתי, ויכלה להשאיר הודעה לשרון בבריכה. ידעה, ובחרה להיעלם. המשמעות הנגזרת הייתה, שאני נותר בגופה, בגופי הנוכחי. המשכתי לקוות שיום אחד היא תחזור, ואוכל לשוב ולהיות אני-עצמי, אבל לא האמנתי שזו אפשרות ריאלית, ולכן ישבתי והכנתי תוכנית פעולה, עם סדרי עדיפויות.

מקום עבודה חלופי, שבו לא מכירים אותי ולא מצפים ממני להיות גבר. מה עוד? חשבון הבנק. כרטיס אשראי. תעודת זהות. רשיון נהיגה. קופת חולים. ביטוח חיים. אצטרך להחליף את התמונות בכל הכרטיסים. תפשתי את ראשי בין ידי, וקיללתי. לפחות קיבלתי מהורי שם מתאים לאשה, לפחות שם לא אצטרך לשנות. אוי, ולבדוק שאינני מבוקשת. איך עושים את זה בלי להסתבך? והמשפחה. מה לעשות עם אבא ואמא לעזאזל. איך ומה להודיע? אני מצטער אבל מעכשיו יש לכם בת? כאילו לא אכזבתי אותם מספיק בימי חיי.

כתבתי להורים שיצאתי להודו, ושאני חושב על ניתוח להחלפת מין, שלא יופתעו, ושאוכל לחזור בי אם תשוב הגנבת. סימסתי לעבודה, שאני בחופשת מחלה ארוכה, ויצאתי לחפש משרה. עניתי למודעות, השארתי קורות חיים, והתחלתי לצאת לראיונות עבודה.

בראיון הקבלה הראשון חשבתי שבמקרה נתקלתי במראיין חרמן. אבל זו לא הייתה טעות, זו הייתה מגמה. הם רצו אותי, אבל לא בהכרח כמהנדסת. התרגזתי. לך תוכיח שאתה מהנדס טוב, כשכל מה שהמראיינים רואים זה השדיים שלך. התחלתי לתעב את המבט הזה, הגולש מן העיניים אט-אט אל המותניים, את ההחפצה.

אבל שוק העבודה צמא למהנדסי תוכנה מצויינים, גם אם יש להם שדיים, כך שבסוף התקבלתי. התחלתי לעבוד בחברת סטארט-אפ קטנה, במשכורת נמוכה בשליש ממשכורתי כגבר, וכשהכסף זרם, יכולתי לנשום לרווחה. כסף אינו מטרה, אבל הוא מאפשר המון.

שלושה שבועות אחרי שגופי נגזל, החלפתי את המלתחה שלי. דחסתי את בגדי הישנים למזוודה, תוך תקווה שיום יבוא ואשתמש בהם, וקניתי בגדים שהלמו אותי. אחד השיפורים הבודדים בחיי החדשים, הייתה חווית קניית הבגדים, שכן מאז ומעולם תיעבתי את עורי הבהיר והרגיש, וקניתי רק שרוולים ארוכים בגלל החשש מהשמש. ועתה, אמנם חסר לי ניסיון בקניית בגדי נשים, אבל ידעתי מה הולם אותי, מה הייתי שמח לראות על גוף כשלי.

עם כל הגעגועים לשרירים ולרזון, אהבתי את גופי החדש. אהבתי להכנס למיטה ולהרגיש את הציפה מקיפה את עורי, נהניתי ממגע אצבעותיי המחליקות בין השיערות, מלהתעורר בבוקר אל הראי.

להסתגל אל העולם סביבי, לראותו כאשה, לחוות את יחסם של גברים אלי, היה קשה הרבה יותר. האם גם אני הייתי כה אטום וגס רוח? ומה לגבי ההתעלמות ממרחב אישי מינימלי במעלית, בהמתנה לרמזור, בתור לאוטובוס? לא הזמנתי את זה.

התרכזתי בעבודה, והשתדלתי להמעיט בעימותים ובמגע עם גברים. כתבתי קוד יצירתי מתמיד. ראיתי יותר גוונים, הבנתי משמעויות בין מלים ובשתיקות. בניתי סדר יום עם הרבה פעילות גופנית, כי גופי החדש נטה לצבור שומן, גם לאחר הפחתת כמויות הקטשופ החומוס והצ'יפס. התחלתי להתרגל אל גופי, לראותו כחלק ממני, אף אם לעולם לא אקבלו באופן מלא. ואז נחתה עלי מהלומה נוספת.

שלושה חודשים אחרי שקיבלתי את גופי החדש, התחלתי להבחין בשינויים. אני מניח שהייתי צריך לוודא קודם, אבל מעולם לא הקדשתי מחשבה להתנהגות המחזורית של נשים. שדי כבדו, הפטמות התכהו, והדמעות זלגו ביתר קלות. ובכל זאת לא חשדתי, כי היה לי אך נסיון מועט עם נשים. עמיתה בעבודה, ששאלה באיזה שבוע אני ואם הודעתי לבוס, הבהירה לי את עומק הצרה אליה נקלעתי, וערכת בדיקת הריון ביתית אישרה את החשש.

הייתי בהריון. וגם אחרי ביקור אצל רופא הנשים, שאישר שברחמי גדלה ילדה נהדרת, ומדד היקפים ואורכים, לא שוכנעתי שאני אביה של אותה ילדה נהדרת עתידית. התאריכים התאימו, אבל מעולם לא רציתי או תכננתי ילד. הייתי ילד בעצמי, עד שבעל כורחי הפכוני לאשה.

את הערב שלאחר בדיקת הרופא, ביליתי בסיבוב בארים ארוך ומושקע, ובהזמנות אלכוהול יצירתיות ומגוונות. גופי לא היה מורגל בשתייה כמוני, ואת חציו השני של הלילה אינני זוכר. בבוקר התעוררתי במיטתי, ראשי כואב, וגבר עירום לצדי. זרקתי אותו מהבית, וישבתי לשתות קפה חזק.

אני לא הומופוב. באמת שלא. בתיכון, אחד משני חברי הנפש שלי היה הומו, ומעולם לא התגוננתי מפניו. אבל תהום פעורה בין קבלת התנהגות מינית אצל אחרים, לבין השתתפות אקטיבית בהתנהגות כזו. ניסיתי להבין מה אני מרגיש. מצד אחד נגעלתי שהייתי. נו, שקיימתי יחסי מין עם גבר. הלא אני סטרייט. מצד שני, זכרתי קטעים קרעים מהתרחשויות ליל אמש, והתגריתי. הרגשתי אשה, חשבתי גבר, וזהותי המינית עברה טלטלה חריפה. האם הייתי ביסקסואל, ביסקסואלית, הומו, סטרייטית?

ומה לעשות עם ההריון המאד בלתי מתוכנן ובלתי רצוי? להרוג יצור חי אינני מסוגל, גם אם אמו היא אביו, ואביו הוא אמו. אני הייתי אביו, וגופי היה אמו, כלומר הייתי אבאמא של היצור הזה, של הילדה הזו שגדלה בתוכי?

אחרי התחבטות ארוכה, התשובה המוסרית היחידה שמצאתי, הייתה לאפשר לילדה הזו את החיים הכי נכונים ובריאים שיכולתי לתת, בידיעה שהמשמעות היא לבנות נדבך נוסף בזהות המאד שברירית שלי. החלטתי לאפשר לעצמי להפוך לאמא. להסכין עם היותי אשה, ולהחליק לתוך הנעליים הגדולות של אם.

מרגע שהחלטתי, חשתי הקלה. ישנתי יותר טוב, אכלתי בצורה יותר מתונה, הפכתי בריאה ומאוזנת יותר. כאילו ההתלבטויות הקודמות גבו מחיר שערער אותי, ופתאום משאיפסתי את המצפן, הגלים נרגעו וזרמו איתי.

קראתי המון. על נשיות, פמיניזם, זכויותיי כאשה. על אמהות, הריון, ילדים. תחומים שמעולם עניינו אותי, ועכשיו השלמתי ידע חסר. קיוויתי שאדע לאהוב את הילדה המבשילה בתוכי, שאצליח לתפקד כאמא. הרעיון להפוך לאמא יחידנית, לגדל ילדה לבדי, כשאני עצמי כל כך לא יודעת מי אני באמת, היה מפחיד.

חיפשתי מקורות תמיכה, נשים במצבי. אבל אחרי השלישית שסיפרה על המנוול שעיבר אותה והשאירה לבדה, התרחקתי. לא יכולתי להזדהות איתן, ולהנהן בנימוס. האם שנאתי את הגנבת שלי? אינני משוכנעת. מחד גיסא כעסתי עליה. מאידך, עיני המשיכו לחפשה, חודשים רבים מאז שאבדה לי, ואחרי זמן רב, הבנתי שאני מתגעגעת אליה. כי היה בשיחה בינינו, במגע בינינו, משהו ייחודי. מעולם לא הכרתי מישהי כמוה. אני חושבת שאילו הייתה חוזרת, הייתי מקבלת אותה, למרות הכעס העצום.

בטני הלכה ותפחה, והילדה שבתוכה התפתחה, ונעשתה מוחשית יותר עם כל בדיקה מצולמת, עם כל תנועה דגיגית שרקדה ברחמי. לעתים חשבתי שהיא מוחשית ממני, שאני הולכת ומיתדקקת, עד כדי השטחה שלי-עצמי לכדי עטיפה מגינה. שריון שרון חלול, שבתוכו גדלה תינוקת. אלא שלא הידקקתי. משקלי עלה, נעשיתי מסורבלת, וגופי כאב. עבדתי עד לחודש התשיעי, שאז רותקתי למיטתי עקב רעלת הריון. לחץ הדם שלי עלה, קרסוליי מלאו בצקת, וראייתי היטשטשה לעתים.

רופא הנשים שוחח עמי, נזף בי תדירות, והסבריו הפכו נואשים מפגישה לפגישה, עד ששלח אותי לחדר המיון בבית החולים, שם התייחסו אלי כרפת שכל (אולי חשבו שאבין פחות מהיותי אישה?), אמרו שקיים חשש רציני לחיי ולחיי העובר, שהם מאשפזים אותי להשגחה צמודה, ושאולי מוטב שאפרד מהקרובים לי.

אמרתי להם שיזדיינו. שהחלטתי לקרוא לבתי אביב, ושאחיה לנצח.

שעתיים חלפו משיחה זו, וחשתי ברע. הזעקתי לעזרה את האחות במחלקת נשים, ואז נותרו לי מספר דקות אחרונות לחשוב: עד כמה אני אוהבת את החיים האלו, על האנשים שאהבתי ואהבו אותי, עד כמה אני רוצה להכיר ילדה זו שכמעט הגיע זמנה ולא אזכה בכך, ועד כמה אתגעגע אל הקליפה הזו שאני משאירה אחרי.

ותם.


 

אביב

אביב זו תקופה של צמיחה, זה שם של תקווה, התחדשות, חיים. אבל נרטיב חיי מורכב ממוות. נולדתי לתוך מוות, אמי מתה טרם לידתי, והרופאים שלפו אותי מגופה המתקרר. אבי כאילו מעולם לא היה. למרות מאמצי, לא הצלחתי לברר פרטים עליו, נראה שאיש לא הכירו. הוריה של אמי שרון, סירבו לכל קשר, ומעולם לא ראיתי אותם.

אז קחו את התינוקת הזו, שרק עכשיו נולדה וכבר נלקח ממנה הכל, ללא אמא, ללא משפחה, ללא חיבוק, ושימו אותה במשפחת אומנה. ואחרי שנה וחצי אב המשפחה חולה במחלה ממארת, והתינוקת הזו שוב נקרעת מכל מה שלמדה להכיר ולהבחין שהוא שלה. והכניסו אותה למשפחת אומנה שניה, והפעם זו אם המשפחה ותאונת דרכים שמותירה אותה נכה, ובגיל שנתיים וחצי הפעוטה הזו שוב נקרעת מהכל. ועכשיו נוצרת סטיגמה על הילדה הזו, שכל דבר שהיא נוגעת בו – מת, ואיש לא רוצה לאמצה או לקחתה לאומנה, או בכלל להתקרב אליה יותר מדי. והמטפלות בבית היתומים אומרות זאת, בנוכחותה, כי מה ילדה בת שלוש כבר מבינה, נכון?

כך שבגיל שלוש וחצי כבר למדתי שאני גורמת למוות. שעלי להתרחק מכל מי שלמדתי לאהוב, כי תחושת האשמה על מותו בלתי נסבלת. וגידלתי את עצמי. אולי לא הילדה הכי מאוזנת בעולם, ממוקדת ראש ומנותקת רגש וגוף, אבל הצלחתי לגדל את עצמי.

בגיל עשר פטרתי את המטפלות בית היתומים מנוכחותי המלחיצה, שינשמו לרווחה. גם לי רווח בלעדיהן, למרות הצורך להתפרנס. חילקתי פרסומות בצמתים, נתתי שיעורים פרטיים, עבדתי במוקד שירות לקוחות טלפוני. כל דבר שהביא כסף, שילדה-נערה יכלה לעבוד בו, ושהשאיר זמן למה שבאמת עניין אותי.

ידע היה כוח, נחמה במוצקותן של עובדות, בריחה למציאות אחרת. בכל מקום שנקלעתי אליו, קניתי דעת: ספרים, חוברות, מחשבי ספריות, כל צוהר למידע שנקרה בדרכי. כשמצאתי סלולרי שאיפשר גלישה ברשת, הפכה תאוות המידע שלי לחובקת כל. לא הלכתי לבית ספר מסודר, אבל לימדתי את עצמי הסתברות, אלקטרוניקה, היסטוריה יוונית עתיקה, אימפרסיוניזם. הידע שלי הושג ספוראדית, אבל נבע מסקרנות אינסופית, וכל תשובה הובילה לשלוש שאלות נוספות.

כשהייתי בת שש עשרה שלח שירות הלקוחות את צוות התמיכה לסיור באוניברסיטת תל אביב. כשעברנו דרך התצוגה של פנימיית המחוננים במכון וייצמן, שהדגימה חקלאות הידרופונית בחלל, נעצרתי. הצבעתי בפני אלה המדגימה על נקודת כשל בדגם. צמחים לא יגדלו על הדופן החיצונית החשופה של המעבורת, הטמפרטורה לא תאפשר זאת.

השיחה ביני לבינה נמשכה כמה שעות, שבמהלכן התנתקתי מהצוות שלי, ובסופה מצאתי עצמי על מכוניתה, בדרכנו לפנימיית המחוננים במכון. לאורך הנסיעה אלה המשיכה להפליג בשבחי הפנימיה, על האפשרויות שיפתחו בפני כמחוננת, על המדריכים המסורים, והעתיד המזהיר הצפוי לי. אלה הבטיחה שתשיג בשבילי מלגת מימון מלאה.

רק כשהגענו לפתח המכון, שאלה אלה למה אני עובדת בגיל שש עשרה, והאם צריך להודיע למישהו על היעדרי. מצאתי תירוץ דחוק על עבודת קיץ, במקום לספר שאני עובדת ועצמאית כבר שנים. בכל מקומות העבודה והלינה שעברתי לא היה איש שסמכתי עליו, שהיה אכפת לו ממני, או שלי היה אכפת ממנו מספיק. או שמא היה לי אכפת, אך לא רציתי להתקרב ולסכן את חייו של איש, שהלא המוות דבק בי. אלה הכניסה אותי לפנימייה, ועקבה אחרי בימים הבאים. אני כמובן השתדלתי להמנע ממנה ולהפוך לשקופה, רפלקס בסיסי שפיתחתי, כי למה לאשה כמוה להתעניין בשכמותי?

הפנימיה הייתה מופלאה. היו בקבוצת הגיל שלי עשרים וששה נערים ונערות מחוננים. כשרציתי להיות לבד, יכולתי. וכשרציתי מישהו להשתובב איתו, יכולתי למצוא כזה בכל שעה. המשמעת שהטילו המדריכים הייתה רופפת. יכולתי לקרוא עשרים שעות, ואז לישון עשרים שעות, ללא הפרעה. והעושר. הו העושר. דרך מרכז המידע של מכון וייצמן, יכולתי להגיע לכל מקום בעולם שבו קרו וקורים דברים.

בתחילה העושר היה משכר. כל שרציתי לדעת, במרחק נגיעה. בלעתי את ספרי בורואוז, אומברטו אקו, בורחס. רפרנס להוקינג הוביל לחודש פיזיקה מרוכז: ניוטון, פסקל, שרדינגר, איינשטיין, פלאנק. חודש ביליתי מול שרבוטי חקר הקריסטלוגרפיה של עדה יונת. פילוסופיה הייתה היעד הבא, וחודשיים נישנשתי דקארט, ויטגנשטיין, ניטשה, קונפוציוס, לאו טצה.

ויום אחד מצאתי עצמי בוהה במסך, ולא סופגת דבר. השמש בחוץ זרחה, ושמעתי במרחק את שאר הנערים משחקים בכדור בבריכה. ללכת? לא ללכת? הם ירצו בנוכחותי? ומה בדבר בגד ים? הרגליים משכו את עצמן, והגוף הלך אחריהן.

סמוך לבריכה, במגרש הסקווש, שיחק גבר חשוף חזה, שחבט בכדור שוב ושוב. עורו היה לבן מאד, שיערו ג'ינג'י דהוי, ושרירי גבו נהדרים. הסתכלתי עליו, על המיקוד שבו שיחק, על התנועות המדוייקות, על נחלי הזיעה במורד גבו. אחרי שתי דקות, הוא חש במבטי, והסתובב לכיווני כשהכדור בימינו. משהו במבטו, מבט שהתחיל באדישות גובלת בחוסר סבלנות, ואז פיו שנפער ונסגר חליפות ועיניו שנקרעו לרווחה, בטרם הסתובב במהירות לעבר הקיר שלו. אבל הפעם כשלו חבטותיו, הכדור ברח, והאיש עצר שוב, בלא שהסתובב לעברי, ושרירי שכמותיו נותרו מתוחים. ידעתי שהוא מודע לקיומי.

המשכתי ללכת לבריכה, וגיליתי שקוד הלבוש אקלקטי, ונע בין עירום מוחלט לחליפת גוף לייקרה מלאה. פשטתי את בגדי, ונכנסתי למים. בני גילי שיחקו בכדור, ולא היו עדים לחשש שבו נכנסתי למים הרדודים, בהיותי חסרת ניסיון בבריכות. שמחתי שאינם מסתכלים, שהמים מגיעים רק עד החזה, ושהם נעימים.

"אביב." הקול היה עמוק, והרטיט את עורי. הסתובבתי אליו. הוא עמד בקצה הבריכה, חזו חשוף עדיין, מחבט הסקווש על כתפו. מקרוב, ראיתי שהוא ממש זקן, אולי בן ארבעים. גופו היה עדיין מרהיב, אבל עיניו, מצחו, ועור כפות הידים, העידו על גילו. המים עטפו אותי מכל העברים, והייתי מודעת מאד לשדיי שצפו בחופשיות, לירכיי וישבני, ולעיניו הסוקרות. הייתה בהן התרוצצות מפוחדת, אבל ידו האוחזת במחבט לא רעדה כלל.

"אביב." הוא חזר. "כשתחליטי שאת רוצה ללמוד ברצינות, את מוזמנת אלי. יאן תבורי. חפשי אותי. אחכה לך." ואז הסתובב והלך משם. והלך. יאן הלך, והביטחון העצמי השברירי שלי הלך איתו. נקרעתי בין רצון עז לצאת מהבריכה ולהכותו, לבין השתבללות. חשבתי שמשכתי את תשומת לבו, הייתי בטוחה שמשכתי אותו, אבל ההסתלקות הזו בלבלה אותי לחלוטין. ואיך ידע את שמי? אחרי התחבטות החלטתי לשמור על שאריות כבודי האבוד, להתעלם ממנו ולהשאר בבריכה, ויותר מאוחר אפילו הצטרפתי למשחק הכדור.

כשחזרתי למחשב, חיפשתי אותו. יאנוס תבורי, מייסד הפנימייה במכון, בן ארבעים וארבע. חברי דיברו עליו ביראת קודש, שהוא מתעניין אישית בכל מחונן, שסייע להם. המידע לא דחף אותי לעברו אלא הרחיק, כי תחושתי מהמפגש הקצרצר עימו הייתה שעבר בינינו משהו אישי. דחוס. אינטימי. וסיפוריהם הפכו אותי לאחת מההמון.

חודשיים עברו עד לטקס ראש השנה, שבו נתקלנו שנית. יאנוס נשא דברים מול חניכי הפנימיה, ועיניו פנו שוב ושוב לשורה השלישית משמאל, המקום בו ישבתי. מטריד ולא מובן, אבל מפייס משהו, לפחות יחסו היה מאד אישי ופרטי. בסיום הטקס, כשהתבוננתי בחניכים היוצאים לשבוע חופשה במשפחותיהם, חשתי נוכחות מאחורי כתפי השמאלית.

"אני יודע שאת לבד. אם תרצי, אוכל להיות המשפחה שלך בראש השנה. את מוזמנת ואחכה לך." הסתובבתי שמאלה, להאשים אותו בפדופיליה, ונותרתי מול גבו המתרחק. שוב. רתחתי. סגרתי לסתותיי בכוח כדי להמנע מצריחה. הבנאדם היה מעצבן עד אובדן עשתונות. חזרתי לחדרי, ולא יכולתי לשבת בשקט, הכעס גרם לי לבעוט באוויר. יצאתי משם, והלכתי למשרדו, במטרה לצעוק עליו עד שארגע.

דלתו הייתה פתוחה כדי חריץ. דחפתי אותה, ומצאתי אותו יושב ליד שולחן, קנקן משקה בשמאלו. "שבי. שתי משהו."

"תגיד, אתה גנוב? נראה לך שאני צפויה כל כך?" כעסתי עליו, על ההזמנה, על כך שנעניתי להזמנה, על החומוס בצלחת במרכז השולחן ולידו צלחת פיתות, ועל הריר שעלה בפי.

ידו המשיכה להחזיק בקנקן. "לא. את לא צפויה. אבל אנחנו מגיעים ממקומות דומים, אני ואת. לכן אולי אני מנחש טוב יותר מהרגיל." יאנוס מזג משקה לתוך כוס, ושתה בלגימה אחת. "תשתי משהו?"

התיישבתי מולו והחלפנו מבטים, עד שהוא קפץ. "שכחתי את הקטשופ." הסביר. כשחזר, היה בידו בקבוק קטשופ צ'ילי. יאן הניחו על השולחן, כמנצח, ואני קימטתי את מצחי. "את חייבת לנסות. חומוס וקטשופ זה השילוב המדהים בעולם. לכאורה שונים לחלוטין, אבל הערבוב יוצר שלמות, מסיסות מלאה." עירבבתי וטעמתי, והוא צדק. שנים אחר כך לא יכולתי לאכול רק חומוס או קטשופ, החיך לעולם נכסף אל השילוב, כאילו איבדו זכות קיום בנפרד.

אחרי ראש השנה, פגשתי את יאן לעתים קרובות. הייתי מגיעה למשרדו, והוא זנח מיד כל עיסוק אחר, ודיבר איתי. בתחילה כללו שיחותינו דיווחים שוטפים על הקורה איתי, על החניכים, המדריכים, על דברים שקראתי והעלו בי תהיות. יאן דן באופן אינטיליגנטי בכל נושא, כאילו ידע הכל על הכל. האפשרות להתנצח על כל נושא הייתה נפלאה, ואיפשרה לי לחדד את דעותיי שלי.

נהניתי מהמגע האינטלקטואלי איתו. הפנימייה הייתה לכאורה דחוסה איי-קיו עד להתפקע, אבל התובנות שלו היו צלולות ובוגרות יותר. אהבתי לדעת שדלת אחת פתוחה בפני, שבחדר אחד תמיד ממתין לי חומוס בקטשופ להשביעני, ואוזן קשבת שתאזין לי.

חודשיים חלפו בטרם נגעתי בו במקרה. ישבנו כרגיל ליד השולחן במשרדו ואכלנו חומוס בקטשופ. מהפיתה נותרה חתיכה אחרונה, ושנינו הושטנו אליה יד בו-זמנית. כפות ידינו נגעו לשנייה אחת. יאן משך את ידו מיד "בבקשה, קחי." קולו נשמע יציב, אבל היד לא הייתה, וכשראה שאני מביטה בכף ידו הרועדת, הסתירה מתחת לשולחן. הבטתי בו, הפיתה נשכחה, ויאן התפתל בכסא, עד שמצא תירוץ לא משכנע, ונמלט מהמשרד.

בימים שלאחר מכן, ניסיתי ליצור מגע גופני איתו, מסוקרנת. יאן התחמק באופן עקבי, ובכך גרם שאתעקש יותר. עד שבוקר אחד, כשדחקתי אותו לפינה, לכאורה בדיון על הפילוסופיה של המתמטיקה, אבל שכמותיו כבר נגעו בפינת החדר כשניסה להתרחק ממני, הוא עצר בדיבורו, נשם עמוק ואמר "בואי תראי למה." ואז אחז יאן בפרק ידי, פרש את כף ידי לרווחה והניח את ידו על כפי. נשימתי נעתקה. זה היה מגע מינורי, זעיר. אבל כל גופי התכוונן לנקודת המגע הקטנה הזו, עורי זרם אליה ורצה להתעטף ביאן.

"את מבינה למה אני צריך להזהר איתך?" המשיך יאן, וקולו עבר אלי דרך נקודת המגע בכפות הידיים, והרעיד את הרחם והמפשעה שלי. חשתי את חום חזהו שלושים סנטימטרים משלי, ויכולתי לחשוב רק שאני רוצה אותו ומתאווה אליו, כמו פעימת דופק ברקה שאומרת יאןיאןיאןיאןיאןיאן. "אם עדיין תרצי, כשתהיי בת שבע עשרה, אחכה לך. בעשרה במאי, נכון?" יאן סיים, ושיחרר את כף ידי. יכולתי להרגיש עדיין את נקודות ההשקה בינינו, אבל הדחף להשכיב אותו על הרצפה ולהתמזג עם גופו העירום פחת, והפך נשלט. הנהנתי, והלכתי משם, הדיון בפילוסופיה של המתמטיקה נשכח. יותר מאוחר תהיתי איך ידע מתי נולדתי, מידע שלא היה מתועד. אולי אחד מחברי סיפר לו.

החודשים עד מאי חלפו במהירות. אני זוכרת שיעורי שחיה, חשיפה ראשונה לתיאורית המיתרים, לילה קר עם גוף חם במיטתי, ליל צחקוקים ורחצה בעירום בבריכה הקפואה. שותפי למיטה היו נעימים ונעימות, אבל כל הנסיון המיני שצברתי באותו החורף לא השתווה למגעה הבודד של כף יד אחת שהרגישה לי נכון. במקביל המשיך והעמיק הקשר שלי עם יאן. יותר מאשר הקשבה ופינג-פונג רעיוני, יאן החל לדחוק בי לחקור, להכנס למעבדה ולשחק בה, לקרוא תיגר על האמון שנתתי במלה הכתובה. זכור במיוחד היה הניסוי למדידת מהירות האור, שביצעתי שלוש פעמים, ובכל פעם הגעתי למספר מדיד ואמין, ולאמת מוחלטת אחרת. הפרספקטיבה והספקנות שהעניק לי הניסוי, לא יסולאו בפז.

יאן תמיד היה שם איתי. לפני, אחרי, ולפעמים תוך כדי. נוכחותו הייתה יציבה ומרגיעה, וגם משלהבת ומאתגרת. חשתי הערכה אדירה אליו, משולבת ברצון עז לגרום לו לאהוב ולהעריך אותי. אני מניחה שככה אנשים נורמליים מרגישים כלפי הוריהם.

בערבו של העשרה במאי חגגו לי חברי יום הולדת, עם שירים וגיטרה, עוגת גבינה ונרות. כשהתפזר הקהל מצאתי את עצמי עומדת מול הדלת של יאן. המערבולת בראשי הייתה גדולה. קרעי תמונות מוויכוחים משותפים, קטע מוזיקלי שיאן זמזם ללא הפסק וכששאלתי השיב שהוא מלחין, חומוס בקטשופ בחדרו, תחושת ידו בידי. נגעתי בידית הדלת פעמיים, ולא פתחתי. אם ההתלבטות גדולה כל כך, אולי מן הראוי להשאיר את התיבה סגורה? חשבתי.

הדלת נפתחה, ויאן עמד מולי. האור מאחוריו דלק, ופניו היו מוצללות. שתקנו זה מול זו, ואז הניח את כף ידו על לחיי. ומרגע שנגע בי, נסתתמו טענותיי. החום שבקע מכף היד שלו, הרוך. יכולתי רק להשעין את לחיי, ולחשוב שככה מרגישים כשחוזרים הביתה.

אותו ערב היה. היה בו קסם טהור. שלמות סטרוקטוראלית. יאן ניגן עלי בכפות ידיו, ואני הדהדתי לו. היה מקום שהוא נגע בי, המקום של אלוהים קראתי לו, לא אורגזמה של שיא ונגמר, אלא פלאטו של שלמות והתרוממות הנפש.

באותו הלילה ישנתי אצלו, אבל בלילות הבאים יאן גרש אותי לחדרי. "כי את צריכה ללמוד, ואני צריך לעבוד, ואם תישארי כאן לא נישן לעולם." הוא גם התעקש שלא לקיים יחסי מין מלאים, בשם איזה מוסר מסתורי, למרות שאת בתוליי איבדתי מזמן, ומה כבר ההבדל.

אז המשכתי ללמוד, והמשכתי להתמודד עם המשימות שיאן שלח לי, שהפכו בהדרגה קשות ומורכבות יותר. הוא האיץ בי, לקראת מה לא ידעתי, אבל שיתפתי פעולה כי נהניתי מהאתגר, ומהעידוד שהגיע עם ההצלחה. טפיחות השכם האלו הניעו אותי, ליטוף הראש והמבט בעיניים, עשיתי הכל כדי לשמוע את המשפט "את משהו משהו את".

לילה אחד התעוררתי, והוא היה שם, ליד מיטתי, ובכה חרישית. "מה אני עושה לך. מה אני עושה." משכתי אותו אלי, וליטפתי את שיערו עד שנדם. באותו הערב ישנו יחד, במיטת הפנימייה הצרה, שינה של חיבוק, ובבוקר התעוררתי לבדי.

כשהתקרב שוב האביב, יאן נעשה חסר מנוחה, לעתים עצוב, לעתים כועס. הוא שלח אותי לקרוא על דטרמיניזם ובחירה חופשית, את קוהלת ואיוב. בפיזיקה הוא התעקש על מכניקת הקוונטים, למרות שהנושא היה משעמם ומובן מאליו. בתחילת אפריל יאן הודיע לי שהוא יוצא לנסיעת עסקים, ועד שיחזור עלי להוכיח שלא ניתן לבנות מכונת זמן. ואז נעלם, ולא היה זמין באף ערוץ תקשורת.

את הימים הראשונים להיעלמו ביליתי בקפיצה ממיטה למיטה, בריקון אריזות גלידה מתכולתן, ובבהייה באדוות המים בבריכה. הבדידות הייתה קשה מנשוא. אני, שמעולם לא נתתי לעצמי להיקשר לאיש, מצאתי עצמי קשורה בעבותות לאדם שמיקומו לא ידוע, ולא הייתי בטוחה האם יחזור ומתי. אני, שלהיות לבד היה מצבי המועדף, גיליתי שנפלתי בפח, כי בלי יאן הייתי הכי בודדה בעולם, אפילו אם יחבקו אותי עשרה אחרים.

התחלתי לנתח את המשימה שיאן נתן לי, אבל למרות ניסיונותיי, לא הצלחתי להוכיח שמכונת זמן אינה אפשרית. בכל פעם שחשבתי שהוכחתי, גיליתי עוד פרצה, וכשניסיתי לסתום אותה בטיעון לוגי, גיליתי שגם הוא כושל. אחרי שבוע התרגזתי, והחלטתי לתקוף את הבעיה מן הכיוון ההפוך – ניסיתי להוכיח שמכונת זמן ניתנת לבניה. הוכחתי שלב אחר שלב. תיאורטית, היה נראה שזה אפשרי, בעזרת פריצות הדרך האחרונות של CERN. אצבעותיי החלו לדגדג, והראש לזמזם. פרצתי לחשבון של יאן והזמנתי כמה חומרים יקרים במיוחד, נכנסתי איתם למעבדה, חייתי על סנדביצ'ים ופיצות, ובניתי דגם.

בתום חודש לנסיעתו היה בידי אב-טיפוס שעשוי לעבוד. ערכתי ניסיון עם שני מטבעות, דבר מתבקש לאור הספרות המקצועית בנושא. הניסוי הצליח והמטבעות נסעו בזמן, מטבע אחד חמש דקות לעתיד, והשני חמש דקות לאחור. חמש הדקות בהן היו בידי שלושה מטבעות, השניים המקוריים, והמטבע שיחזור בזמן ויצטרף לזוג, היו חמש דקות מרחיבות תודעה במיוחד. צריך להיות בהילך מחשבה גמיש או אלכוהולי כדי להכיל מסע בזמן.

יום לאחר ניסוי המטבעות שלי, יאן חזר. הוא מצא אותי במעבדה, לצדי ערימת אריזות מזון ושני מטבעות מסומנים, והבין מיד. כשבא לחבק אותי ולטפוח על שכמי, ראה את התקשחות הכתפיים וכיווץ האגרופים, ועצר. יאן התנדנד קדימה ולאחור בין עקבים לכף הרגל ואמר: "אני יודע שהרסתי כשהשארתי אותך לבד. עוד אחד שנטש. חשוב שתדעי שאני אוהב אותך. שתזכרי את זה. אני אוהב אותך בגללך, ואני אוהב אותך בגללי. לא אעזוב אותך יותר לעולם." ואז הושיט יד ללחיי, ומחה ממנה דמעה. דמעה ראשונה מאז הייתי בת חמש.

את אותו הערב בילינו יחד. הוא חיבק אותי, ואני נתתי לו לחבק אותי, וכשנרדם בשעה מאוחרת מאד, חמקתי מהמיטה בלי להעירו, ופניתי למעבדה.

תאריך היעד היה ברור, שנה לפני שנולדתי. רציתי להכיר את אמי, רציתי למצוא את אבי, ולא רציתי ליצור פרדוקסים בנוכחות בו-זמנית עם עצמי התינוקת, זכרון המטבעות הבו-זמניים עדיין גרם לי חלחלה. לקחתי איתי תמונה של אמי, וכסף מאוסף הדיקן שיספיק לכמה שבועות. קיויתי שאצליח לזהות את אבי באינטואיציה, למרות שלא ידעתי מיהו.

הימים הראשונים היו מבלבלים, אבל תשע עשרה שנים הם פרק זמן סביר, והסתגלתי במהירות. המחשבים שלהם היו מצחיקים וענקיים להפליא, שלא לדבר על הטלפונים. חיפשתי במשך שבועיים את הוריי בעיר הולדתי, ללא הצלחה. הייתי צריכה להתייאש ולחזור, אבל השתכרתי מצלילות האוויר, מהשמיים הכחולים, מהקיץ הנהדר. אני מניחה שבנוסף עדיין כעסתי, ורציתי שיאן ירגיש שמץ מהבדידות.

תפשתי שלווה בבריכה, שחיתי קילומטרים, ואכלתי ג'אנק פוד משובח. ואז ראיתי אותו. הוא דמה ליאן, אבל היה כה צעיר ותמים. הגעגועים הציפו אותי, ולא עמדתי בפניו. לקחתי אותו לביתו, ושם עשינו אהבה עד אובדן נשמה.

באמצע הלילה יצאתי משם, ולקחתי איתי את גופו. כשהבנתי מה קרה, נבהלתי, וכשחזרתי למכונת הזמן והבנתי שהתקלקלה, וחלקי חילוף יהיו רק בעוד שנים ארוכות, התחלתי לצחוק. יאן אוהב אותי בגללי, ואוהב אותי בגללו, אבל בעצם חזר על דבריו פעמיים, הדו-פרצופי. אין איש בעולם שאוהב אותי חוץ ממני.

האם יעלה על הדעת שיום יבוא ואתעלל בנערה יתומה ואגרום לה להתמכר אלי, רק למען שנה קצרה של תחושת שלמות? והדטרמיניזם? והבחירה חופשית? אינני יודע. אולי הסיבה היא שאם טעמת פעם חומוס בקטשופ, תמיד תחלום לחזור על השילוב.

תפסתי טרמפים לרחובות, והקמתי במכון וייצמן פנימייה לנוער מחונן. ואז, אולי בגלל הגעגועים, אולי בגלל הדו-פרצופיות, קראתי לעצמי יאנוס.