כראוי וכנדרש

זה היה בחיים אחרים, חיי עמל, סבל ודם.

לא לי, אמנם, (העמל והדם והסבל) אך לפחות לחלק מהאנשים. יתכן שלרובם.
זה אמנם היה בחיים אחרים, אך לכל האנשים הצובאים על הכיכר זה לא יגיד דבר. כאן ועכשיו זה מה שהיה להם, ולשום קשקוש אחר אין משמעות.
הנה מרקוּרין המסכן, עומד בפאתי-הכיכר, על הסוס החוּם-המפוספס שלו. טיפש מוחלט, אך נאמן לי ומעריץ מסור. מי ייתן והזמנים האחרים יטיבו עמו, מדוע לא – איש טוב ופשוט. ואני רואה גם את רינוֹס זהובת-השיער, על המרפסת העגולה מין העבר השני של המגרש. היא יפה כל-כך בשמלת הקטיפה האדומה-כדם שהענקתי לה. נראית רצינית כל-כך מכאן. ופּוֹלטוֹ המכוער וטוב-הלב וחיל-המשמר המובחר שלו מקיפים את היציע, פניהם להמון.
וההמון. כן, ההמון. ערב-רב, כמו שאומרים, של חלכאים ונדכאים. כולם בבגדיהם הטובים ביותר, שלא היו טובים כל-כך למעשה. האימהות מנסות להסות את הצווחנים הקטנים, הגברים מהמהמים בחבורות בקול באס נמוך. גם זקנים וזקנות היו שם, יצורים מקומטים ששורטים כל מה שחולף לידם כבר שנים, רק בשביל להגיע לכיכר הזאת, בזמן הזה, בדיוק כשלמזג-האוויר אין משמעות. העניים, היתומים, הזונות והכייסים שרוכים בסמטאות המתנקזות אל הכיכר המאובקת כאילו היתה בירה קיסרית. צפופים אמנם, מזיעים, אבל הכל חוקי לגמרי.
על המרפסות – כמו רינוס – היו אלה שיכלו להרשות לעצמם, או אלו שידעו שאני מתיר להם. שם כבר היה פחות צפוף.
טוב, זהו. הגיע הזמן.
פסעתי קדימה, אחד מנערי-החצר לפני, מתאים את גובה המיקרופון ומסלק אביזרי-במה מבין רגלי. קראו לו מוּן, כמדומני, והוא היה מוצלח מאוד עם כינור – בזה אני בטוח. נערה אחרת אחזה בשולי גלימתי, הסתובבתי אליה והרשתי לה להניח את הגלימה ולעשות כרצונה, היא חייכה אלי ואני חייכתי אליה.
סקרתי את ההמון. קרבתי את ראשי אל המיקרופון והמתנתי לדממה, שהשתררה כמעט מיד. השתהיתי חמש שניות נוספות, ואמרתי:
"הסקיתים וההוּנים התאחדו כנגדינו."
קולי נישא והדהד ברחבי הכיכר והעיר, נקי וחזק. הקהל ודאי כבר ידע על צבא הברברים, אולם הוא היה צריך לשמוע את זה ממני למרות זאת. היתה זו פתיחה מוחצת, חדה, חסרת-פשרות.
לא הייתי בטוח מי היו ההונים והסקיתים פעם, אך הם נשמעו רעים, פראים, תאבי-דם, כפי הראוי. האדיוט השני בחר את השמות הללו, כמובן, הוא עשה עבודה טובה. למען ההגינותף נאמר שהרעיון היה במקורו שלי. רוב הרעיונות בהם השתמש הגיעו ממני.
"קרב מכריע יתרחש בעמק אפסוס, על גדת החידקל." המשכתי. הגברים הנהו באיטיות והנשים התלחשו בגניבה. אף לא אחד מהם ידע היכן המקומות הללו באמת, מכיוון שהמצאתי אותם באותו הרגע. זה לא שינה דבר, אחר-כך אשב עם האסטרטגים שלי ואראה להם היכן זה במפות.
וכן, אני צריך גם לזכור לספר לאדיוט השני איפה זה, כי מה טעם בשני צבאות משקשקי-חרבות שלא נמצאים באותו המקום?
"הקרב יארך…" (מתי באמת?) "מחר, בשעת זריחה."
זה בהחלט לא הותיר יותר מדי זמן.
אבל מהו הזמן, אני שואל!
חייכתי את אחד מחיוכי הטובים. בתנועת כתפיים בוטחת הנחתי את ידי על כת חרבי.
"אנו נביס אותם!" קראתי והרמתי את ידי לאוויר.
כאילו היו להקת ציפורים שהמתינה לאות הזינוק, החל הקהל להשתולל. הגברים הריעו ונפנפו בידיהם, הנשים געו וגיעגעו וקרקרו. הזקנים, הילדים, העניים, יושבי-המרפסות, כולם נהמו והסכימו והתרגשו והתיזו-רוֹק והודו לאמא-אדמה ולאלים ולי על שזכו להיות קיימים בעולם הזה.
רק אנשי-החצר שלי נותרו רגועים. המשמר נותר במקום, מביט קדימה בנוקשות. רינוס הסתכלה בי, כך נדמה לי, מעבר לכיכר, בעצב מסוים. הלילה היא תהיה במיטתי.
סימנתי לנער והוא מיהר אלי.
"הטלפון," אמרתי. הוא שלף את המכשיר והגיש לי. סובבתי את גבי אל מאות ואלפי נתיני וחייגתי.
"ג'וני. מחר עם זריחה. אודיע לך איפה בדיוק אחר-כך. רק חשבתי שתרצה לדעת כמה שיותר מוקדם."
כמה נחמד מצדי. ניתקתי, וחזרתי אל קדמת-הבמה. נשמתי עמוקות, המתנתי שישתרר שקט. לאחר-מכן המתנתי דקה נוספת, הצצתי בשעמום בשעון שבראש המגדל.
מאות זוגות-עיניים נתלו בי בציפייה, אך לא היה לי עוד מה להוסיף. הייתי חייב להסתלק משם. אם הייתי נשאר שם כדי לומר להם משהו נוסף, איזו מילת עידוד או הבעת חיבה – הרי לא הייתי ראוי למה שהייתי. לא נראה שזה היה הזמן והמקום, ואני הרי הייתי טוב מאוד בלאבחן דברים כאלה.
לא ברור לכם? אם-כך, מצבכם טוב בהרבה משלי.
חמש דקות לאחר-מכן הייתי ישוב על הכס באולם המרכזי. שר-הצבא כבר המתין שם.
"הבא לי מפה," אמרתי לו, והוא שילח את משרתו.
"מלכי," אמר מקץ דממה ארוכה. "האם נזדקק לגיוס כללי?"
"בהחלט." אמרתי.
המפה הגיעה. פרשתי אותה על הרצפה ובחנתי אותה קצרות.
"כאן." הוריתי וציינתי לעצמי את הקואורדינטות. "על הגדה הצפונית."
"היכן נחנה בלילה?"
"אין צורך. רק דאג להשכמה מוקדמת. נצא מהעיר בארבע."
הסתלקתי לחדרי, הותרתי את מוּן מחוץ לדלת והוריתי לו לא להתיר לאף יצור להיכנס. ישנתי שנת-צהרים בת שבע שעות.

כשהתעוררתי נזכרתי שלא הודעתי לאדיוט השני על המקום. חייגתי אליו, דקלמתי לו את נקודות-הציון.
"אתה לוקח את הגדה הדרומית." אמרתי.
"יכולת להודיע לי לפני-כן." רטן. "הלילה כבר ירד."
"אתה תסתדר."
"ודאי שאני אסתדר." אמר וניתק.
ירדתי לחדר-האוכל, המשרתים הקיפו אותי, ורינוס ישבה לימיני. היא אחזה בידי בהפוגת האוכל הראשונה.
"יקירי, מלכי…"
הבטתי בה בעיניים רכות ככל שעלה בידי. "מחר בשעה הזאת, תהיי בזרועותיי, כשאויבנו אינם קיימים עוד על פני האדמה." אמרתי ונשקתי לידה הצחה.
"האם יש הכרח שתצא להילחם בעצמך?" לחשה.
"שום אב אינו מפקיר את בניו בשדה-הקרב." עניתי.
וכמה שזעקתי וצחקתי ומיררתי מאחורי תווי-פני הנעימים! גמעתי בעיני את קימוריה הענוגים ונשיותה המלאכית. עוד שעה קלה. עוד שעה קלה.
בשעה שלוש שלושים ושתיים בבוקר, מקץ ליל-אהבה נטול-שינה, נחלצתי מבין הסדינים. רינוס התכרבלה בהם ורק פניה הציצו אלי משם. ידעתי כי יתכן ולא אראה אותה שוב, תמיד היה סיכוי שכזה. לבשתי לבנים ארוכים, ומון עזר לי עם שריון-הקשקשים התחתון. לפני שחבשתי את מדי הקרב העליונים, רכנתי ונשקתי לה. כראוי וכנדרש.
"להתראות, אהובתי, לזמן קצר."
"שלום, מלכי. חזור אלי."
חייכתי חיוך נסבל והסתלקתי משם.

הלילה היה קר ולח, ואני נמנמתי בעגלה המרופדת, לקול פרסות הסוסים.
כשהקצתי אף תנועה לא הורגשה, והשקט היה מוחלט.
יצאתי החוצה, וגלימה הונחה מיד על כתפי. מון ניצב לידי, גביע יין בידו. לקחתי אותו והשתמשתי בו.
עמדנו על רכס. למרגלותינו נפרש עמי, אלפי אנשים שלפני רגעים נמו את שנתם לצד רעיותיהם. הם היו ערוכים לרוחב העמק ברצועות, פניהם אל הנהר – נהר החידקל שעד אתמול היה חסר-שם כיתום בן-יומו. העמק היה בעל שיפוע מתון, ובאור השחר החיוור נראתה אדמתו רכה ונעימה. האנשים ישבו בדממת-הבוקר. חביות יין התגלגלו ביניהם, והאספקה הספיקה עד קץ-הימים.
בצד השני, על השיפוע הנגדי, המתרומם של העמק, היה ערוך הצבא היריב, מספרם רב כדי מעט. ניסיתי לאתר את פמליית-המלך, ומצאתי אותה בראש-הכוחות, בסמוך לנהר. משמאל, על קו-הגבעות, כבר בצבצה השמש.
הגיע הזמן, אם-כך, לעמוד בראש לוחמי, בני, נתיני, עבדי. אלכסנדר הגדול עשה זאת עשרות פעמים. טוענים שאף צ'ינגס חאן נהג להוביל בעצמו את אנשיו לקרב, וכמה רכלנים מנופחים הזכירו באותה נשימה גם את נפוליאון.
הוא הקדים אותי, הוא חיכה לי שם, למטה, אני בדרך, עמיתי, ידידי היחיד.
מוּן אחז ברסן סוסי והתקרב. לצדו פסע כלב-זאב לבן בעל פרווה רכה. התבוננתי בכלב, שהתבונן בי חזרה כפי שמעט מאוד אנשים העזו לעשות. הוא הגיע עד אלי, האט והתיישב לפני. כרעתי על ברכי ושלחתי יד לפרוות-צווארו. הוא לא נע. חפנתי את פרוותו החמה. עיניו היו כחולות וצלולות, וכולו חוסן, רוגע, איכות. תפסתי באפו בחוזקה והוא משך את ראשו אך נותר לשבת.
בשתי ידי אחזתי בלחייו ברוך ובכוח. הוא לקלק את שפתיו, וכשהרפיתי מעט נטל את ידי בשיניו ונשכה קלות.
טיפסתי על הסוס והתחלתי לרדת לכיוון הנהר. כלב-הזאב דהר לפני, בוצע את צבאותיי כים-סוף. חניתות הצטלבו וחיילים הזדקפו כאשר חלפתי. הגעתי לשפת-הנהר, ופניתי לאורכו, לכיוון פרגוד יריבי, שניצב מעבר לנהר. עצרתי מולו והמתנתי.
יריעת האוהל הוסטה, והוא יצא אל אור הבוקר הצח. גבוה היה, צר כתפיים ולבוש אדום-בוהק. מחלצותיו קושטו בכסף ובמתכת. משרת הושיט לו את חרבו, אך הוא פסק מלרכסה כאשר הבחין בי.
סוסי רטן וצנף ונפנף ברעמתו. משכתי ברסן בחדות והוא נרגע.
מעבר למים הגועשים, עלה עמיתי וטיפס על סוס שחור כפחם. אני התרתי את חרבי והנחתי אותה בידי הנער. בתנועת עקב קלה הפסעתי את סוסי אל תוך המים, והוא עשה כמותי. צבאותינו דממו, ורק קריאות רחוקות של ציפורים צרודות הפרו את הצחות והטוהר של הבוקר המוקדם.
התקרבנו, חזות הסוסים שקועים במים, וחלפנו איש על פני רעהו. סבנו באיטיות, כשני מתאגרפים בזירה. הוא נראה טוב. חיוני, סמוק-לחיים, שיערו מבריק. כבן ארבעים, גבר בשיאו, ממש כמוני. הוא הבחין בכלב שישב על הגדה, מתבונן בנו.
"זאב משובח," החווה בראשו. "נראה כי הוא אוהב אותך."
היה זה דבר מוזר לאומרו. צמרמורת חלפה בי. הייתכן כי פספסתי משהו כביר, ענק כל-כך? הפנתי מבט אל הכלב. תנועה קטנה בצווארו, מבט רגוע, לסתות צמודות.
"האם זהו-זה?" קולי בקע כלחישה.
"כן." אמר בבטחה. "נתחיל."
"נתחיל." הסכמתי.
שבתי אל הגדה, הכלב לא התיק ממני את עיניו. ירדתי מהסוס והכלב ניגש והניח ראשו על ירכי. ליטפתי אותו. ראייתי נתערפלה-לרגע, ולפתע התברר לי פשר תשובתו המוזרה. הכלב, הזאב שיכול לסמל היטב את הסוף, ואולי את ההתחלה… או שמא קבע את הסוף בעצמו? האם הכניע אותי ברגעים ספורים, כפי שלא עשתה רינוס או כל אחד אחר כבר שנים?
הזדקפתי והוריתי להביא לי את חרבי.
לפתע קצתי בכל המוני האנשים האלו, בדיוק כפי שהוא רצה. השמש כבר התפארה במלוא כדוריותה האדומה.
הסרתי את קסדתי והשלכתי אותה אל האדמה. הנפתי את חרבי וקראתי קריאת-קרב.
וזה החל מיד, בשאגה. השורות הראשונות, בעלות הכידונים הארוכים חלפו על פני ונכנסו למים. אני נותרתי עומד לרגעים ספורים, שעה שיריבי בצד השני נותר גם הוא במקומו בזמן שלוחמיו הקיפו אותו וירדו אל הנהר. אחרי רגע נבלענו גם שנינו בקדחת הקרב.
אינני יודע כמה זמן ארך הדבר, אך כשהנהר האדים ונמלא גוויות עד כדי גובה פני-העמק כמעט, לא היתה השמש גבוהה במיוחד מעל קו-האופק.
אנשי-המשמר הצמודים שלי נפלו או התפזרו תוך דקות ספורות. אני עצמי נפצעתי בכתפי ובירכי, אך לא באופן שמנע ממני להילחם. ונלחמתי. הייתי שטוף-דם ככל איכר שוטה שאחז בחרב, וביערתי, השמדתי ושיספתי הונים וסקיתים יותר מכל אחד אחר. במהרה, כשהצפיפות פחתה, השלכתי את מגני ונטלתי גרזן במקומו.
הכלב, כלבי, הפך לחיית-טרף מטורפת. הוא זינק זינוקים אדירים, מתיז ריר ומבקע גרונות. היינו צוות משובח.
בהבזק אחד של מבט יציב, ראיתי את מוּן, אוחז בחרב הגדולה ממידותיו, נטבח על-ידי ענק אדום-שיער. זינקתי לעבר הענק וקיצצתי את גידי בירכיו, דחפתי וגררתי אותו אל המים והנחתי לו לגווע שם לבדו, לאט.
וברגע אחר מצאתי עצמי מול מדיו הארגמניים שלו, שהדם העניק להם גוון מרתק. פעמיים הכו חרבותינו זו בזו, עד שהתרחקנו, מעדיפים במין קשר-של-שתיקה לרצוח את נתיני האחר. לאף-אחד מאתנו לא היה אדם אחר בעולם הזה שיכול היה להיקרות חבר.
שעה. שעתיים. שלוש.
בקעתי גולגולת הונית (או שמא היתה זו סקיתית? חה.) בכת-חרבי, בעצלות-מה. לא ראיתי את כלבי זה דקות ארוכות, והקרבות היו כעת שניים-מול-שניים, שלושה-מול-שלושה, במקבצים בודדים סביב נהר החידקל, שמימיו האדומים החלו לשטוף את מישורי-ההצפה מרוב שעלה על גדותיו מנבלות.
הכלב התקרב אלי בעליצות. שמחנו אחד לקראת השני. שנינו היינו כעת מחוסרי-עבודה.
התיישבתי על אחד הפגרים הגדולים, והכלב צפה בי לרגע ופנה לנהר כדי לשתות. התרתי את חגורתי וצפיתי בשלושה גברים נאבקים במרחק-מה. לא הבחנתי ביניהם.
אחד מהם נפל, והשניים האחרים המשיכו להילחם.
הזאב חזר והתיישב לצדי, הנחתי עליו יד אחת ומחיתי את פני מדם בשניה.
"יש טעם שאקרא לך בשם?" שאלתי את הכלב. הוא הביט בי לרגע וחזר להשקיף על שני הלוחמים.
"אלכסנדר, אקרא לך." אמרתי.
"זה שם טוב. שם יאה." נשמע קול מאחורי. הסתובבתי, וזה היה הוא, במדיו הארגמניים. הוא התקרב אלי, תוחב את חרבו לנדנה. הוא כרע ולפת את אחת הגופות הגדולות, גרר אותה, שמט אותה מולי והתיישב עליה.
"מי מנצח?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו וחילץ סיגריה. הציע לי אחת והדליק אותה למעני.
העמק היה מחזה מרהיב. על גדות-הנהר היו מאות אנשים שרועים מתים, היכן שהאדמה הירוקה עד-לא-מזמן היתה כעת בוצית וספוגה-דם. פה ושם הוטל פגר-סוס, חניתות שהזדקרו מן הבוץ ושרידי חביות שפגמו בחלקלקותה של האדמה. שמש הבוקר היתה עדיין קרה, והראות היתה מצוינת, הלחות מנעה מן האבק להתרומם, הדממה היתה שלמה, רק עוד צחצוח חרבות מרוחק נשמע, מעצים את השקט עוד יותר.
"מדוע זה שם טוב?" שאלתי ונשפתי עשן.
שוב משך בכתפיו, וחידד את מבטו אל אי-שם באופק. "לא יודע. זה שם טוב. אצילי. בעל-מורשת. גאה. מיתוסי."
"כמו הסקיתים וההונים שלך." אמרתי.
הוא הנהן. "כן. זה היה רעיון שלך, אגב."
"חשדתי בכך."
"לפני חמש או שש שנים, באחת האחוזות בצפון. התארחנו שם שנינו לכמה שבועות."
"אני זוכר."
השטן דיבר מפיו, מפיסתופל, לוציפר, שליח-המוות בעצמו. מלאך דמוני קר-רוח, צח וטהור, רקוב ומצחין בו-בזמן, נצחי ואינסופי ובלתי-מנוצח. היתה זו כמובן אלגוריה, אך זה לא שינה דבר. ואולי לא היתה זו אלגוריה כלל, ושוב השמש, כאילו החלה להפיץ קור, למצוץ את האנרגיה מפני-האדמה.
"זה נגמר כאן, נכון?" אמרתי.
"מדוע אתה שואל אותי?" רטן.
ליטפתי את אלכסנדר.
"אוכל לקחתו איתי?" המשכתי.
הוא הרים את ראשו. "אמור לי משהו, ג'יימס."
"שאל."
"איך חלפו אצלך השנים האחרונות?"
הרהרתי בדבר לרגע, ולבשתי חיוך, כראוי וכנדרש.
"אינני יודע מה היתה המטרה, אך הן היו לא רעות בכלל. אוכל משובח. משרתים, קטיפה, נשים, פנאי ככל העולה על רוחי."
הוא הנהן קלות ושאף עמוקות.
"לא רעות בכלל, אתה אומר."
"לא."
"אבל…" אמר והמתין בחיוך מעוות.
"כן, האבל הזה. זה לא היה כל-כך נורא בכל-זאת, אני משער."
"ככה?"
"ככה. נראה שאני בנוי טוב למדי בשביל העסק הזה."
"אני מבין אותך." הניע את ראשו לאיטו.
"אבל איך אתה יכול באמת לדעת, בסופו של דבר?" המשיך וחייך.
הוא צדק, לא יכולתי לדעת ממש, ולא הרגשתי דבר.
"למה דווקא עכשיו?" שאלתי ופרשתי את ידי אל שדות-הקטל. "מה השתנה? האם איבד את הסבלנות?"
"אולי החל לפקפק בך. אינני יודע." ענה לי.
אלכסנדר קם והחל לשוטט בין הפגרים, תוחב את אפו ומשליך טיפות-שתן בתבנית הידועה רק לו.
"שבט של גרמאנים עולה על עירך כעת." אמר עמיתי. "כפי שהבנתי זאת, לא יישאר איש בחיים, אחרי האונס והביזה."
"ידעת זאת כבר אתמול?"
"כן."
"מדוע לא אמרת?"
שוב משך בכתפיו. "זה לא היה מתפקידי." אמר בפשטות.
חשבתי על רינוס הענוגה וצחת-העור. שלחתי יד אל חרבי, והתרוממתי לעמידה.
"קום, הילחם." אמרתי.
הוא הביט בי רגע ארוך.
"כרצונך," אמר והשליך את בדל הסיגריה.
לחמתי בזעם, זעם כמותו לא חשתי זה זמן רב. לא חשתי עייפות, רק קהות. במהלך שכולו כוח התזתי את חרבו מידו והצמדתי את להב חרבי אל צווארו.
"ניצחת," אמר בשביעות-רצון.
אך הוא טעה, לא ניצחתי בכלום. המחשבה על רינוס הנאנסת, מזדהמת ונטבחת על-ידי ברברים מטונפים וספוגי-שתן לא העלתה בי דבר. הזעם שהיה בי עד-לפני רגע קט היה מלאכותי, תוצר של התניות בנות אלפי-שנים. היתה זו הצגה משובחת.
הוא לא מצמץ. הוא היה בטוח שאני עומד לשסף את גרונו, והיה אדיש כשם שהיה כאשר ישב על הפגר ועישן.
"מדוע סיפרת לי עכשיו על הגרמאנים?" שאלתי.
"מרחמים, כנראה."
"מתוך מבחן, אני אומר. אתה לא בטוח היכן אני עומד כעת. אתה צריך להיות בטוח. אתה צריך קלף מנצח. אני לא אתן לך אותו."
"מדוע לא תיתן לי אותו?" ירק את הדברים.
"מדוע? כדי לשמור על משהו מכבודי."
"הא! וזאת למה?"
"כי זה כל מה שנשאר."
"ולא היית מוכן לאבד את כבודך כדי לכרות את ראשי בזעם עכשיו? כדי לבָכוֹת את עירך ואנשיך ואהובתך? כדי לשים קץ לכל הקהות והאטימות –"
"ראשך לא ייתן לי דבר מזה."
"נסה וראה!"
"זה מסוג ההימורים שלא משתלמים."
הוא תפס בלהב חרבי בידו בכוח ולחץ אל צווארו. התנגדתי, דם החל מטפטף מבין אצבעותיו.
"נסה וראה," סינן שוב.
הרפיתי מעט, ופס-דם שורטט בצווארו. סילקתי את החרב בתנועה חדה, הוא כשל על ברכיו, ואני השלכתי את החרב, קרעתי רצועת-עור וקשרתי אותה בחוזקה סביב הפצע. הוא יחיה, לעת-עתה.
"זה לא מה שיביא לניצחונך שלך." אמרתי.
לראשונה נראה מובס. הוא התיישב על האדמה, נתמך בגופת סוס גדולה. אך הוא צדק, הייתי מוכן לוותר על כבודי כדי… כדי שלבי יחרץ ונשימתי תיעתק כאשר אראה גורילה בדמות-אדם נועצת חרב בקיבתו של מוּן ושופכת את מעיו. נקמתי את נקמתו, כן, כיוון שכך ראוי, כך ראוי ונדרש… כיוון שכך נעשה תמיד, כך מגיבים בני-אנוש, ואני למדתי אותם היטב. הייתי תלמיד מצוין, ידעתי בדיוק כיצד להביט ברינוס כאשר הגיעה לסיפוקה, באילו מילים לנחם איכר שאיבד את אשתו וילדיו, כיצד לפכור את ידי כאשר סוס זקן נפח את נשמתו לנגד עיני, וכשהשקיעה היתה מדהימה במיוחד. אך לא הרגשתי דבר, זה היה עונשי, על דברים בחיים אחרים שלא אספר עליהם, לא כשנותרה עוד ברירה.
זה מה שהטיל עלי הוא, ברוחו התנכית הבלתי-נלאית, בצדק הפואטי הלוהט שלו. הוא לקח את התכונה הדומיננטית בי, אלוהים יודע עם מי התייעץ לפני שבחר אותה, הגביר וניפח ופיטם וריכז אותה לתמצית-בלהות עד אשר מוססה את כל האחרות.
הוא גרם לי ללמוד קשה. את הבעות-הפנים, את המשפטים הנכונים, במקום הנכון ובזמן היאה, את התחושות שמעוררים המראות, המעשים, הסיפורים… וכיצד להביע אותם. הייתי חייב ללמוד, כדי להמשיך להתקיים בחברת בני-האדם. זה היה התנאי שלי, לא להיוותר לבדי, אחרת אאבד את שפיותי.
הייתי תלמיד טוב, כבר אמרתי? כמה זמן אני כבר כאן? שתיים-עשרה, חמש-עשרה שנה, ואני בחיים ושפוי ככל שאוכל לשפוט בעצמי. מעט עייף, אבל יכול להמשיך עוד שתיים-עשרה שנים, אם זה מה שידרש. עדיין לא הייתי מוכן לוותר על כבודי בשביל הסיכוי שעוד ראש מותז, אפילו יהיה זה שלו, יחזיר לי את הסובייקטיביות המקוללת הזאת שכולם מדברים עליה. לפעמים נדמה לי שמעולם לא היה לי אותה. בחיים הקודמים, נדמה שמעולם לא השתמשתי בה, או לפחות לא היה לי בה צורך של ממש. אבל אני כבר לא יכול לדעת, אחרי כל הזמן הזה.
"ואתה," אמרתי לו. "מה אתה צריך? מה הגאולה שלך?"
"המוות." אמר. "תעשה עמי את החסד הזה?"
"למה לי?"
"טוב-לבך. ואולי פיסת נחמה על ערש-דווי. תראה בדבר מין השקעה לעתיד."
"המוות איננו גאולה," אמרתי. "לא יתכן שהמוות הוא גאולתו של מישהו."
הוא צחק צחוק מריר ומחוספס. דם החל נוזל מבעד לחבישה העלובה שלי.
"אתה עוד צעיר," אמר בחריקה. "יום יבוא ותבין שהמוות הנו הגאולה."
"לאפסים, כן."
עליצותו הלועגת נמחקה. "מה שווה מילתך?" שאל לפתע.
"מה?"
"האם אוכל למכור לך משהו, תמורת הבטחה לכרות מעלי את ראשי לאחר-מכן?"
"מדוע לא נהרגת בקרב? זה לא היה קשה במיוחד, אם רצית בזה."
"זה היה קשה מאוד. יותר ממה שאתה משער. ובכן?"
"מה לדעתך יש לך שאני רוצה?"
הוא משך בכתפיו, בצורה אופיינית. "תשובות."
"עדיין אין לי את השאלות."
"אז את השאלות, אם-כך."
"ואז אשאר בלי התשובות. לא תודה."
"אז מה כן אתה רוצה?"
היתה זו שאלה טובה, כמובן, ככל השאלות הישירות והפשוטות שאינן טעונות הגדרה עצמית. מה כן רציתי, לעזאזל? ובכן, התשובה היתה אמורה להיות חסרת-חידוש ועממית: רציתי את רצונותיי בחזרה. אך הקללה שהוטלה בי היתה מעין גול עצמי, פרדוקס בלתי-פתיר.
"אתה יודע את התשובה," אמרתי. "אינני רוצה דבר, כמובן. אני המפלצת שאיננה ניתנת לשיחוד."
הוא גנח וחרחר מעט. "אין בך סקרנות? ולו המעטה ביותר?"
"סקרנות היא סוג של רצון. הרצון לדעת." דקלמתי.
רציתי לדעת מי הוא. רציתי בזה, אני כמעט משוכנע. האם היה קורבן נוסף? נושא-קללה שלא הצלחתי לעמוד על טיבה? או שמא היה הוא עצמו, הישות הדיאבולית המוחלטת? שליחו או משרתו?
רכנתי והשכבתי את עצמי בצמוד אליו. ליטפתי את ראשו, ומחיתי בעדינות את הדם מצווארו.
"אמור לי מי אתה." לחשתי באוזנו.
"אלו הבלים. מי אתה?"
"אתה יודע למה אני מתכוון, האם אתה הוא, או שליחו, או קרבנו?"
"כל השלושה, כסיל שכמוך. ואתה יכול לומר את שמו של השטן בקול רם. גם הוא עצמו הוא שליחו של אחר, ובו בזמן קורבנו."
קמתי ממנו. "טוב. אכרות את ראשך רק בגלל שאתה מעצבן אותי."
"קדימה. גם זו סיבה, טובה ככל האחרות."
היססתי.
"קדימה!" צרח, וחבישתו האדימה. זרם אדום-סגול נשפך במורד חזהו. "ואגיד לך עוד משהו," הוסיף בשפתיים קפוצות. "אני הוא הקיר בקצה של הסמטה ללא-מוצא שלך. זאת האמת."
ערפתי את ראשו, מסיבה כלשהי, וזה היה מספיק בשבילי. התיישבתי והמתנתי. אלכסנדר הגיע, ליקק את ידי הרוויה-דם והתיישב לצדי.
שעה. שעתיים. שלוש.
דבר לא קרה, והשמש המשיכה לטפס למרכז הרקיע, כפי שנהגה תמיד. חשבתי להציב חרב באדמה כשלהבה מופנה מעלה, ולצנוח עליה, אך זה היה טיפשי וחסר-טעם. נזכרתי במכשיר הטלפון שלי, שאין בו שימוש עוד. כריתי בור קטן והנחתי אותו שם, הרמתי אבן, ניפצתי אותו וכיסיתי אותו באדמה. כריתי בור גם ליריבי ועמיתי וקברתי אותו. לא נשאתי הספד ולא השארתי מצבה.
מצאתי סוס בריא וחסון משוטט בין הפגרים. טיפסתי עליו, נשכבתי על רעמתו והנחתי לו לעשות כרצונו. אלכסנדר עמד בקצב באומץ.

הסוס נעצר, והרמתי את ראשי. ניצבים היינו לפתחה של עיר. זיהיתי אותה, וככל שהשיגה ידיעתי, היה חסר בה משהו, שאולי, אולי, יכולתי לספק לה.
שער גדול היה קרוע בחומה אדירה, וכיתת-משמר שרצה לפניו כקרוקודילים. אחד מהם ניגש אלי, ואחז ברסן הסוס.
"מי אתה ומה רצונך?" שאל בגסות.
"מהו מס-הכניסה?" שאלתי ישירות.
השומר שינה את הבעת פניו. הוא הבחין באוכף הסוס, ופניו החווירו. הוא נסוג חזרה והחליף מילים עם מפקד-הכיתה. השער נפתח ואני דהרתי פנימה, הישר אל הכיכר המרכזית.
היתה זו עירו של זה שאת ראשו ערפתי, והיה זה סוסו שעליו רכבתי, וכעת חסר היה בה מלך, מושל, עריץ, אלוהים לאלפי נתיניו. אינני יודע כיצד זה התרחש מהר כל-כך ובקלות, אולי היתה זו הופעתי ומנהגי, אולי סוסי המפואר ובגדי-המלכות שלי, נאמנותו של כלבי. אך אני חושד שהיתה זו ההכשרה המיוחדת שלי, המיומנות הקרה והמדויקת, הענייניות המרוחקת. ידעתי את התפקיד היטב, כמו שאומרים, רצחתי וירשתי, וזה היה חוקי.
הייתי אחיו של אדונם שנפל בקרב, כפי שסופר בבתי-המרזח. נלחמתי לצדו באנשי העיר שחרבה על-ידי הגרמאנים, ונשלחתי על-ידו אל בניו האובדים, להיות להם למלך.
יתכן כי לא היה שמץ של שקר בסיפור הזה.

והשנים המשיכו לחלוף.
הנשים, מסעות-הציד, המלחמות ומשתי-הפאר. הכרתי את כל אלה, הרגשתי בהם בנוח, ניווטתי בחיים הללו בקלות ובביטחון, וזה מה שקבע לנתיני. זה מה שהפך אותי לראוי ונדרש, שיחקתי את תפקידי והייתי מוצלח בו.
השנים חלפו, והצורך בשאלות חלף איתן. הייתי מלך, בני יהיו מלכים אם לא ירצחו זה את זה, ונותרתי אני עם המשל האנושי שלי, הפגם החבוי, הקללה חובקת הזמנים והתרבויות.

אך למרות-זאת, דברים רבים נוספים התרחשו. בשנה החמישית למלכותי החדשה הייתי שותף לקואליציה בת שמונה ערי-מדינה שהתאגדו על-מנת למגר את שבטי הגרמאנים שהתפשטו מן הצפון. עלינו עליהם והשמדנו אותם עד האחרון שבהם. הקרבות היו ארוכים ועקובים-מדם, ואני עצמי הובלתי לקרב אלפי אנשים, ביתרתי עשרות גופות וככל-הנראה הקזתי את דמו של הגרמאן האחרון עלי-אדמות. אני ועירי זכינו לזרי-הניצחון הרעננים ביותר, בלדות והמנונים חוברו לכבודי, קלסתרי סותת בשיש ועל שערי ארמוני התדפקו נסיכות ובנות-אצולה.
נקמה מתוקה, יאמרו אותם יושבי בתי-מרזח שיודעים את האמת: אלה שגזלו את ממלכתי, נתיני ואהובתי הושמדו על-ידי. אך לא היה לי למען מי להפיק את אותה הצגה-של-סיפוק, ולכן לא קיימתי אותה. את אותו גרמאן אחרון, נער כבן חמש-עשרה שנלחם בי באומץ אווילי, מחצתי בהתרגשות כאילו מחצתי זבוב טורד.
התבונני בו, אוחז בפצע בבטנו, נמק על ערמת טחב בפינת אסם ישן. התבוננתי בו ושקלתי בין הרחמים והצער שלמראה חיים כה צעירים ניגרים כך לריק, לבין התענוג המשכר שבאותו צדק פואטי שכרוך בהשמדת אויבך המושבעים, ולא יכולתי לבחור ביניהם. התבוננתי סביבי, וראיתי שאין אף-אחד לשחק בשבילו. גאלתי את הנער מייסוריו, כי כך ראוי, כך נדרש.

הזדקנתי בשלווה יחסית.
בניי גדלו והחלו לצאת למסעות ולהרחיב את גבולות הממלכה. את עצמי העסקתי בבניית טירת-גנים מרוחקת בהרים, וברגע שתהיה מוכנה, כך החלטתי, אפרוש לשם כדיוקלטיאנוס, אסתגר עד שאגווע מזקנה או עד שתיפול ממלכתי וטירתי תיטבח על-ידי ברבארים.
היה זה מקום חלומי. בין גבעות מכוסות יער-עד צפוף, בּוּרָא שטח מעצים וגודר בחומת-אבן. למגורי לא נזקקתי אלא לחדר-כניסה רחב, אולם-אורחים, חמישה-שישה חדרי-שינה לי ולצוות מלווי, ומספר חדרוני-רחצה בהתאם. לא היתה זו אחוזת-נשפים מפוארת שיכלה להכיל מאות אנשים, כך שלא הייתי צריך לדאוג שיטרידוני יותר מדי.
רוב השטח בתוך החומות הוקדש לגנים מטופחים ושבילים, חלקות מרוצפות אבן ופלג-מים טבעי שתועל אל בין החומות. טווסים, צבאים ושפני-סלע שוטטו באזורים הבלתי-מטופחים, ואורווה נבנתה בצמוד לחומות ומחוץ להן.

היום בו הסתיימו מאבקי-הירושה הגיע. בשעה שהבן הנבחר (וזה מבין השלושה שנותר בחיים) הוצב על כיסאי, כבר הייתי הרחק במורד-הדרך, טמון במרכבתי, מוקף במשרתי ונאמני, כשגבי לעירי וממלכתי ופני מועדות צפונה כדי לא לחזור לעולם. מניין השנים אבד לי מזמן, אך אני יכול לשער, במידה לא-מבוטלת של ביטחון, שהייתי כבן שבעים.

שנותיי בטירה בהרים היו רוויות בטלה, שגררה שקיעה בלתי-נמנעת אל העבר, כגורלו של כל זקן שמפעל-חייו האחרון כבר היה מאחוריו. אך כל הפריטים הביוגרפיים הללו תפלים הם, כדמות-רגשותיי. כדי לספר את סיפור-חייו של אדם אין צורך של ממש לעקוב אחריו עד מותו ואובדן יכולתו לשלוט בצרכיו. דבקות שכזאת במשימה היא סנטימנטליות לשמה, שעל יחסי אליה כנראה כבר הספקתם לעמוד.
עם-זאת, לא עבר יום בלי שניצבתי שוב על גדת-החידקל הזרועה גופות, על פרשת-הדרכים של חיי. יותר ויותר ניקרה בי ההרגשה ששם, ביום ההוא, נסתם עלי הגולל, והפסקתי לעניין את אותו אחד שהתעניין בי עד אז. אפילו כיבוש הממלכה החדשה היה חסר-משמעות בעיניו –ובעיני. יתכן שסיים איתי את ענייניו והותירני לנפשי, או שעל-ידי משיכתי אל שנות-גבורתי הוכיח לאדונו דבר-מה נוסף, נעלם מבינתי…
ובמובן מסוים, חלפתי על-פני המכשולים כולם. חייתי חיים שלמים ללא-תשוקות, תפקדתי היטב בחברת בני-האדם, ואף יותר מזה, יש יאמרו – שמי נישא על זרי-הדפנה מכנף-ארץ אחת למשנהה.

יולאנוס ונבואלס, שניים מנכדי הצעירים יותר, התרוצצו על הדשא לא הרחק ממני. אמם אהבה להביאם לכאן כשהיה חם מידי בשפלות הדרום. אביהם לא התנגד, ואף אני הפסקתי לרטון, תנועה נוספת בזווית-העין בשלב הזה של חיי כבר לא טרדה את מנוחתי.
המשל והנמשל – חשתי דחף לפותרם, ברגעים האחרונים לפני מותי. הייתי מיקרו-קוסמוס של החיה-החברתית שנכפה על האדם לקיימה, הייתי דוגמה מושחזת להדהים של…
אך שוב נראה כי אני נופל פח. שוב, שנים של אימון ויישום משחזרות בי אדם שלם ומלא ששום חור-שחור אינו חונק את להבותיו… הדחף לפתור את אותו נמשל אינו אלא תרגום של המציאות, והמתינו עוד רגע! אין הוא יזיז לי כלל, ברגע שאשתלט על עצמי וארסן את מיומנותי הפלאית. מרוב שנים כבר כמעט ואיבדתי שליטה על כך.
יולאנוס מדדה לעברי. עוד לא בן ארבע, אך כבר רודה באחיו הגדול ממנו בשנתיים. הוא יהיה אתלט מצוין, הדבר ברור כבר עכשיו, צייד מוכשר ולוחם אגדי. היינו סב ונכדו, אחד על ערש-דווי והשני ממשיך דרכו, והרי זה מראה נעים גם לחסרי-הרגש הקשוחים ביותר. הוא מטפס על ברכי ומושך בזקני, החוצפן, ואני מחטיף לו.
הוא בוכה בקול רם, אך כשמבחין שאין איש מלבדי לשמוע את בכיו, ואני אינני מתרגש כלל, הוא מפסיק וחוזר להתעסק בזקני. כן, גם הוא יהיה תלמיד טוב, וכבר נראית בו אותה ערמומיות… כתינוק, כבר מטיב לאבחן את התגובות הנדרשות, אך מהעדר אימון מספיק הוא שוכח אותן במהרה וחוזר לסורו במהירות. עם השנים טבעו ונטיותיו יתעטפו במה שמכונה דרך-ארץ, במערכת תהודות ותגובות מורכבת שתעניק לו את היכולת להשתלב בין שאר המתים-חיים.
עכשיו הוא מואס בזקני ועובר לאפי, מושך ומסובב ודוחף אצבעות שמנמנות, נתלה על אוזני ונושך את סנטרי, לי כבר לא אכפת, כי אני כל-כך זקן שהכל נסלח והכל מותר, כי כך ראוי, וכך נדרש.