כתוב מאת דרור אדור

אינני בטוח שמא אני זוכר או לא זוכר מה קרה לפני כן, כלומר לפני ההווה הנוכחי שלי, שהינו בלתי-ברור באופן כל כך מוחלט שיכול הדבר לסחוט ממך את שפיותך כמו שסוחטים מיץ מלימון.

השוותי את עצמי לפרי, כרגע. אין זה פלא שכלאו אותי כאן.
כמדומני שהדבר נקרא "מטאפורה", לפני שנגנזו כל המונחים כגון זה, ו/או דרכי מחשבה אשר הפכו אותם לאפשריים.

ובכן.

היסוד ההתחלתי לכל הצרות שהגיעו הייתה הספרייה.

הייתי אז בן ארבע עשרה או חמש עשרה, ושונה משאר בני גילי בדיוק כשם שהיו שאר בני גילי שונים ממני, כלומר בכלל לא. הייתי בריה די משעממת וקלת דעת, והדבר העיקרי שהעסיק אותי באותם ימים היו פיתוחים טכנולוגיים מסוג זה או אחר שמסיבה עלומה השתוקקתי נואשות לקנות.
הייתה זו שעת צהריים, ואני השתרכתי לי בזחיחות דעת על פני שדרת החנויות, באמתחתי אחת מאותן רכישות טכנולוגיות חדשות וחסרות תועלת הנזכרות לעיל.
העיר הייתה מורכבת כולה משורות שורות אחידות של בניינים נמוכים שחצו אותה לאורכה, ולרוחבה חצו אותה כבישים ומדרכות. לחנויות הוקדשה שורה אחת, הנקראה בפינו בשם הבנאלי "שדרת החנויות".
הייתה בדיוק חנות אחת לכל מחלקת מוצרים וכולן היו זהות בדיוק, בין אם מכרו מזון, בגדים או פריטי נוי. שדרת החנויות נראתה חדגונית ומשעממת להחריד, וקשה עד בלתי אפשרי היה להבדיל קצה אחד שלה מן קצה האחר. מעל כל חנות התנוסס שלט אפור זהרורי שהכריז באותיות רבועות ולבנות מה נמכר בחנות. היה קל ללכת לאיבוד בשדרת החנויות, אך משום מה מעולם לא שמעתי על מקרה כזה. כנראה מפני שאם אנשים באמת רוצים לקנות דבר מה, יש להניח שהם ידעו היכן לקנותו.
ואם לא, פשוט ירצו לקנות משהו אחר.
בידיי השתעשעתי בצעצוע המתכת האוונגרדי והממורק שלי. אהבתי את תחושתו הקרירה כנגד אצבעותיי, אהבתי את הריח שלו, ריח של חדש – בזמנו לא ידעתי שהם מרססים את כל המוצרים בספריי ריח לפני שארזו אותם.
השלכתי את החפץ הקטן והכסוף באוויר, במטרה לתפסו רגע קט לאחר ההשלכה; אך כל ילד הפיקח מספיק להבדיל בין פרה לבין קקטוס יודע שלא כל מטרותינו בחיים עתידן להתגשם, כמו שנוכחתי רגע קצר לאחר מכן, כשהרכישה יקרת הערך שלי נשמטה. וכמובן שאתרע מזלי לעבור בדיוק ליד פתח תחתי מסורג, שסורגיו היו, כמובן, בדיוק בגודל המושלם בשביל פריט חדשני ויקר במיוחד ליפול דרכם.
נשמעו צלילי רשרוש מתכתי כאשר נחבט העצם הכדורי יקר הערך שלי בשלבי הסולם עד שלבסוף נחת.
לא טרחתי אפילו לקלל.
הבטתי סביב. השדרה הייתה ריקה.
חיטטתי בכיסי והוצאתי מפתח ברגים. הברגתי החוצה את בורגי הברזל הגדולים וערמתי אותם בצד בחיפזון. מכסה הברזל המרושת היה כבד, ונאבקתי בו רגע קצר עד שהצלחתי להרימו ממקומו. דחפתי אותו הצידה בהיסח הדעת ומיהרתי להוריד את רגליי למטה, אל השלב העליון בסולם, יורד כל כך במהירות שפלא שלא נפלתי.
יסודותיה של העיר, היו, למעשה, עיר אחרת. הם לא באמת טרחו להרוס שום דבר, הם פשוט בנו מעליה. פיזרו עמודי ברזל עבים, הניחו עליהם משטחי ענק מסגסוגת מתכת וכיסו הכול בשכבת מלט.
הם אטמו חלקים מהעיר התחתית, בעיקר סמטאות קטנות ומזוהמות. פשוט יצקו פנימה בטון ובכך הפכו את הרחובות העתיקים למאובני ענק מלאכותיים. לא תמיד הם טרחו לעשות כן, ולעתים תחת רגליך עמדו רחובות שלמים, קפואים באותו מצב כבר עידן ועידנים, כבובת שעווה של עיר.
הגישה היחידה לממלכה התחתית הנטושה היו הפתחים. מעין צוהרים רבועים, תמיד בגודל מטר על מטר, כסויים במכסה ברזל מסורג שעליו טבוע מספר העיר שלנו, ארבע מאות חמישים ושמונה. פתחים לעולם האבוד שמתחת. הם לא היו רבים, אך גם לא נדירים מספיק בשביל לעורר עניין מיוחד. הירידה דרכה הייתה אסורה בחוק. כל מי שנמצא משוטט ברחובות התחתיים נענש בחומרה.
העיר התחתית הייתה, לכאורה, מסוכנת להחריד; מלאה ברמשים, אבק, מחלות קטלניות וחומרים רעילים. מדי פעם היה איזה זאטוט שובב יורד דרך אחד הפתחים בניסיון להוכיח את עוז לבו, אך למען האמת הכול השתדלו להימנע מכל מגע וקשר עם העיר התחתית, פשוט כי לאף אחד לא באמת היה ממש מה לחפש שם.
רק אני.
אני חיפשתי את הצעצוע שלי.
נדמה היה שהסולם נמשך לנצח. ככל שירדתי הלך האור והתעמם, והעלטה הסתחררה סביב רגליי במחולה החרישי והתערבבה עם האור.
אחד השלבים האחרונים של הסולם היה חסר. כשגיששתי אחריו ברגלי מעדתי ונחבטתי בקרקע.
במשך כמה רגעים קצרים רבצתי על הקרקע ובהיתי בפתח האור הלבן והמרובע מעליי, מתאושש מהחבטה, כשלפתע שמתי לב שהרצפה תחתיי כסויה במשהו רך ופרוותי.
נחרדתי וקפצתי על רגליי בקול צעקה. בשבריר השנייה שבו זינקתי חלפו במוחי אינסוף ניחושים לגוויות חיות שונות ומשונות שיכלו להיות הדבר הפרוותי שעליי נחתי, ומגוון אופציות לשלבי ריקבון וצחנה. נסוגתי אל הקיר בבהלה.
כשהצמדתי את גבי לקיר אחת משכמותי נתקלה במתג שהפעיל מנגנון תאורה מיושן, והוא הבהב בחוסר החלטיות מספר פעמים לפני שגמל בלבו לדלוק.
יכולתי לחוש את לבי הולם בעוצמה בחזי. התנשפתי, קפוא מרוב אימה.
האור שהפיצה המנורה היה הרבה יותר עמום ומרומז מאשר אורן של נורות הפלורוסנט הרגילות שהכרתי, וצבעו היה כתמתם כגחלת. התמקדתי בנורה העגולה זמן מה, מרגיע את קצב פעימות לבי, לפני שהשפלתי את מבטי לראות על מה עמדתי. הייתי מוכן לגופתו של בעל חיים גדול ומפלצתי מהסוג שהופיע בסיפורי פלצות על העיר התחתית, אבל זו הייתה רק חתיכת אריג ישן. היא הייתה עגולה ומתפוררת ומקצותיה בצבצו גדילי חוטים. במבט מעמיק יכולתי לראות שבעבר הבד היה צבעוני, אך כעת צבעיו דהו למין גוון חום-אפרפר אמורפי.
הנורה הבהבה שוב לפני ששבקה חיים. קשה להאשים אותה, אחרי כל כך הרבה זמן שהייתה שקועה בתרדמה.
עיניי התרגלו באיטיות לאור העדין והבטתי סביב לבחון היכן אני נמצא.
היה זה חדרון קטן שצורתו כצורת האות L, והצבע הלבן מצהיב של קירותיו היה מקולף למחצה, בנקודות מסוימות נחפרו הקירות עד זוב מלט וחשפו את בשרם האפור והמחוספס. בפינתה של צורת הL עמד שולחן עבודה גדול ועבה עשוי עץ אדמוני. החדר היה מלא כולו מקיר לקיר בארוניות מדפים פשוטות וגסות, קצותיהן נושקים לתקרה. כל המדפים היו מכוסים בעצמים משונים, מלבניים, כל אחד בגודל שונה ובצבע שונה, עומדים מסודרים ולחוצים זה לזה כחיילים נטולי מדים. מעולם לא ראיתי דבר דומה להם.
האוויר הדחוס בחדרון הדיף ריח מעופש של אבק, ריקבון, ועוד דבר מה – רמז לניחוח חמצמץ-מריר קליל בחלל, נודף כולו יושן ומסתורין. צעדתי בהיסוס אל השולחן, המצופה בשכבה דקיקה וזהבהבה של אבק ונגעתי בו בקצה אצבעי, מחפש את מרקמו הנשכח של עץ. הופתעתי להיווכח שהוא היה חלק וצונן. מתכת, כמובן. הוא רק נצבע בכדי שיראה כמו עץ. רהיטים מעץ היו יקרים להחריד ונדירים מאוד, וכמובן שהיו מתפוררים לחלוטין אחרי כל מאות השנים האלה.
מוארים באור השמש המזדחל אליהם מלמעלה, פיסות של לכלוך ואבק, זוהרות באור הבהיר, התנועעו ופיזזו באוויר במחול איטי. במבט לאחור, הן נראו כאבק פיות.
המלבנים הרבגוניים הביטו בי ממקומם על המדפים. כל הפרטים יחדיו שיוו למקום מראה קסום ומסתורי, צופן סוד.
צעדתי כמהופנט אל אחד המדפים, הרמתי בחרדת קודש אחד מהעצמים המלבניים העבים יותר ובחנתי אותו כמתוך חלום.
העטיפה הייתה קשיחה וחומה כהה – עור, חשבתי לעצמי. עברו כמעט מאתיים שנה מאז שהשימוש בעור נאסר. על העור היה כיתוב באותיות זהובות שנצצו בעור הקלוש. רובינזון קרוזו, ומעל, בכתב קטן יותר, דניאל דפו. כשפתחתי ברכות את העטיפה הקשיחה התמלא אפי בניחוח החמצמץ המעודן שריחף בחדר. בהיתי בתמיהה בעלים הדקיקים, החומים-צהבהבים, הערומים בתוך העטיפה. הרמתי אחד. עליו הוטבעו בשחור המילים רובינזון קרוזו ודניאל דפו שוב, ומתחתיהם, באותיות קטנות ורבועות בצבע כחלחל, המילים מחלקת ספרי הרפתקאות, ספריית הילדים העירונית ע"ש הארולד אנדרסון. אחזתי כמה מן העלים המלבניים הדקיקים מכל צד של העטיפה הקשיחה ופערתי בזהירות את לועו של המלבן העבה. על העלים הדקיקים היו טבועות אותיות שחורות קטנות. מאות מהם, אלפים. רפרפתי על פניהם. על כל מלבן דקיק, משני הצדדים, צי שלם של מילים.
למדתי לקרוא כאשר הייתי בן שבע, כמו כולם, אך מעולם בכל חיי הקצרים לא ראיתי כל כך הרבה מילים במקום אחד. למדנו לקרוא בשביל שנוכל לקבל הוראות בכתב, לקרוא שלטים או להקליד נוסחאות וסיסמאות. מעולם לא העליתי בדעתי שמישהו יאסוף כל כך הרבה מילים במקום אחד.
סגרתי את לועו של מלבן המילים והנחתי אותו במקומו. רפרפתי בעיניי על פני המדפים לפני ששלפתי עוד אחד, הפעם דק יותר. הוא נשא, באותיות מעוגלות ואדומות עם מסגרת כסופה, את המילים האריה, המכשפה וארון הבגדים, ק"ס לואיס וסיפורי נרניה. פתחתי גם אותו, היכן-שהוא בין ההתחלה לאמצע. כל כולו היה מלא בעלים צהבהבים מקועקעים אותיות בשחור.
קראתי באופן איטי ומסורבל לעייפה, מפני שניסיוני בקריאה היה דל עד כדי גיחוך.
הקריאה רק הגבירה את הבלבול שלי.
האותיות הפכו בהדרגה למילים, המילים הפכו למשפטים, שקרמו עור וגידים והפכו, למרבה הפלא, ליער. יער מושלג.
העצם המלבני נשמט מידי וצנח בצליל חבטה על רצפת השיש.
זה היה כמו כישוף, אף שלא יכולתי להשתמש בדימוי הזה אז. יכולתי עוד להרגיש את השלג צונן כנגד עורי, ומעודי לא ראיתי אפילו פתית שלג בודד.
הרמתי את האריה, המכשפה וארון הבגדים, ובהיתי בעטיפתו הכחלחלה.
התיישבתי ליד השולחן, מלבן המילים מונח לצדי, וחיטטתי במגירות. מצאתי עצם ארוך ופלסטי עם כפתור עגול בתחתיתו ובחנתי אותו בעיון. כשלחצתי על הכפתור הוא השמיע צליל "קליק" קטן ושלף חוד כסוף מקצהו. נגעתי ברכות בקצה המחודד והנחתי את גליל הפלסטיק הדקיק ליד מלבן המילים. בתוך המגירות מצאתי פריטים שונים ומשונים, שנערמו אט אט על השולחן הריק.
במגירה האחרונה מצאתי מלבן מילים שנשא את הכיתוב "מילון".
מילון.
ידעתי מה זה מילון.
לעיתים, כשלא הבנת מילה, היית הולך למחשב, לוחץ על הסמליל הקטן שנשא את השם "מילון", מכתיב לו את המילה והוא היה מספר לך מהי משמעותה.
דחפתי את כל החפצים הצידה והנחתי את המילון במרכז השולחן, היישר מולי. פתחתי אותו וחיפשתי את המילה ספר.

צרור כרוך של דפים כתובים.

משהו בהגדרה הליטרלית היה יבש ואפרורי יותר משציפיתי. הציור הדקיק לצד הערך הראה מלבן מילים. העלים הצהבהבים נקראו דפים. מלבני המילים נקראו ספרים.
כעת ידעתי את שמם. העובדה שידעתי פרט כלשהו עליהם קסמה לי.
"ספר," אמרתי את המילה, מגלגל אותה על לשוני. היה לה טעם זר ויפהפה. "דפים. ספרים."
פניתי אל צרורות הנייר המונחים על המדפים, דוממים. הרגשתי כאילו הם תולים בי מבטם, האחד אשר מצאם אחרי שנים שהיו אבודים. דימיתי לעצמי שציפו לי. "ספרים," אמרתי להם, כאילו כדי להזכיר להם מהו שמם.
לאחר מכן חיפשתי את המילה ספרייה.

מבנה הכולל בתוכו מאגר מקוטלג של ספרים.

"ספרייה," לחשתי לעצמי. זה מה שהוא היה, החדרון, ספרייה של ספרים.
היה משהו נצחי ברגע שבו הבנתי את האינסוף שצירופן של מילים יכול להכיל.
וכך גיליתי אותה. האומנות הגנוזה. המאגיה השחורה שנקברה עמוק-עמוק תחת הרריו של איבוד, וכעת הוצאה מקברה. אף שבזמן שחלף כבר הספקתי לגלות גם את צדדיה המעשיים והיבשים יותר, היא עדיין דומה בעיניי לכישוף יותר מאשר לכל דבר אחר.
המילון סיפר לי שהיא נקראה ספרות, ושהיא

העיסוק היצירתי והאקדמי בחיבור טקסטים, בפרט בעלי ערך אמנותי, ובכתיבה אודותם.

מצחיק כמה משעמם ואפרורי נשמע כישוף כשמגדירים אותו.

 

קראתי.
מדי פעם הייתי צריך לבדוק במילון מהי משמעותן של מילים ולמשותן מתוך חולות הזמן שבהם נבלעו. המילים היו לחוטים שנארגו ורקמו לי יחדיו עלילות.
גיליתי הרפתקאות. גיליתי הרים, יערות, ימים. גיליתי מפלצות. גיליתי פיות. גיליתי שודדי ים, מכשפות, טרולים. היה זה הלם מוחלט לגלות מה טמן בחובו העבר.
תהיתי לאן הם הלכו.
ולפתע זה היה ברור כל כך. הם הרגו אותן.
יכולתי להעלות זאת בעיני רוחי. הם שלחו צבא, עם נשקים קולוסליים, להרגם, להקיז דמם על האדמה שלאחר מכן כיסו בעמודים ובטון. הם טבחו בהם, במפלצות, בפיות, בשודדי הים, במכשפות, בטרולים, ביצורי האגדות היפים שלי.
ולכן יצורי האגדות שלי אינם כאן. לכן לא ראית אותם מעולם.
הם – הם שרפו את היערות, ייבשו את הימים, חפרו החוצה את ההרים. הם הרגו את העולם שהספרים תיעדו, ומה שלא הצליחו להרוג ציפו במעטה של בטון או מתכת. יכולתי לראות את הפיות  צונחות לקרקע בזעקות שבר כשטיפות בטון אפורות על כנפיהן השבריריות. יכולתי לראות את החיות המדברות נורות וצונחות חסרות חיים. יכולתי לראות את מותן של האגדות.
במידה כלשהי, אני חושש שצדקתי.
שמו היה הסיפור שאינו נגמר. הוא גילה לי את קיומו של בדיון.
הרעיון היה מהפכני מכדי שאוכל להעלותו בדעתי.
הספרים.
הם… הם היו…
הם היו המצאה. תוצר של משהו הנקרא דמיון.

1.היכולת ההכרתית לייצר דימויים במוח שאינם נתפסים ישירות בחושים. "ראיתי אותו בדמיוני."
2.המצב ההפוך מהמציאות. "חדי קרן קיימים רק בדמיון."

היו אלה אנשים שהגו אותם, חשבו עליהם לגמרי בעצמם, ולא הייתה להם כל אחיזה במציאות. הם התקיימו רק בתודעתם של יוצריהם, ואז – בתודעתם של קוראיהם. מעולם לא ידעתי קיומו של דבר כזה בחיי. היכולת ליצור עלילה לגמרי בעצמך, משהו שלא קרה ולא ייקרה, בעזרת המחשבה בלבד.
לא היו מעולם מפלצות, פיות, שודדי ים, מכשפות, טרולים, יצורי אגדות. הבטון והמתכת שהרגו אותם לא היו אלא המציאות.
יכולתי להיות מאוכזב אלמלא הייתי אחוז תדהמה כל כך מהיכולת ליצירה חסרת קץ של דברים שאינם כלל.
קראתי יותר ויותר. התגנבתי לספרייה בכל הזדמנות שהייתה לי, כעלם החומק לבית אהובתו. צעצועי המתכת החדשניים שלי נחו נטושים על המדף בחדרי, אך הם לא העלו אבק, אבק היה אמיתי מדי. הוריי החלו לדאוג לי. הם לא אמרו שום דבר, אבל בעניינים כאלה לא באמת צריך לומר כלום בשביל לדעת.
פעם אחת לא עמדתי בפיתוי ולקחתי איתי ספר הביתה. הסתרתי אותו תחת המעיל בדרך הביתה, זרועותיי מכונסות תחת הבד ואצבעותיי לוטפות בכריכתו בחיבה עמוקה. כשהגעתי הביתה מיהרתי להחביא אותו תחת המזרון. קראתי – איזהו פשע להסתירו תחת תריסים מוגפים – עם החלונות והתריסים סגורים להחביא את תועבת המעשה, מתחת לשמיכה עם פנס, כשהוריי ישנו.
אבל נרדמתי בשמירה.
אינני יודע מה חשבה אמי כשמצאה אותי ישן עם פנס דלוק ביד אחת ועצם מלבני משונה לצדי.
בת זוג תמוהה ללילה. הא.
מה שלא תהיה המחשבה שחלפה בראשה, היא דיווחה עליו. היא דיווחה להם על הספר שלי.
עברה פחות משעה עד שהבית שלנו התמלא בסוכני ממשל. אפילו לא הספקתי להסיר את קורי השינה מעיניי. הם לקחו אותי איתם, והוריי, שהאמינו באמונה שלמה בשלטון, הניחו להם.

הושיבו אותי בחדר. הוא די דומה לחדר שבו אני יושב כעת, עם קירות בצבע קרם ורצפת לינוליאום בהירה. העצם היחיד בחדר שהייתה בו טיפת אסתטיקה היה עציץ קטן, קטון ועדין עלים בירוק בהיר – תליתי בו את מבטי בניסיון לשאוב ממנו תקווה עד שלבסוף הבנתי שהוא עשוי פלסטיק.
הכריחו אותי למלא המון מבחנים ומסמכים. האיש שישב מולי לבש מדים שלא זיהיתי ושאל המון שאלות. שאלות על מחשבות ועל מציאות, ועל בדיון ועל אמת.

"פיות?"
משהו בי קפץ והתכווץ כאשר הוא שאל אותי על פיות. מצמצתי.
הוא שילב את ידיו. "ספר לי משהו על פיות."
לא הייתה בי האנרגיה לשקר. "הן קטנות."
"ו?"
"ומכונפות."
"והאם הן קיימות?"
העפתי מבט בצוהר הקטן בפינת החדר. עד עכשיו אני יכול לראות את שמש הבוקר החיוורת ואת הפרח הקמול למחצה באדנית, לוחשים לי שקץ עליי הקץ. "כמובן."
"היכן?"
הישרתי מבט אל תוך עיניו. תשובתי הפחידה אותו בדיוק כשם שהפחידה אותי.
"בראשנו."

"אתה מבין,"  האיש הביט בי מבעד עדשות משקפיו הדקיקות והרבועות. הוא הציג את עצמו כפרופסור קליאמס, ונשבעתי לעצמי לשכוח את שמו אבל לא שכחתי. "העיסוק בזה — בבדיית עלילות, בספרות, גרם לבעיות." הוא לא זז כשדיבר. רק הפה שלו. היה נדמה לי שאפילו לא נשם. "בעיות נפשיות." הקול שלו היה קריר ותקיף. "של הצרכנים אבל בעיקר של היוצרים. אתה מבין – " הוא אמר "אתה מבין" הרבה " – הפעולה הזו, של המצאה ושל חשיבה דמיונית, היא לא טבעית למוח האנושי. זה פוגע בבריאות המנטלית. מוביל להזיות, חרדות, סכיזופרניה, דיכאונות, מה לא. אין סוף לתופעות הלוואי הנפשיות."
הנהנתי במבט ריק.
"במילים פשוטות, בני, הספרות והבדיון העבירו אנשים על דעתם." הוא התכופף קלות לעברי. המחווה הייתה יכולה להיראות אישית ונוגעת לולא הצורה שבה עשה אותה והקול המונוטוני שבו דיבר. "אחרי המהפכה, הממשל החליט לגנוז אותם. הם הובילו ליותר מדי בעיות. דרך המחשבה שהם עודדו גרמה לסכסוכים ומכשולים שונים." הוא פלט שיעול קטן, המחווה האנושית היחידה שעשה כל הזמן הזה. "אתה כנראה לא יודע זאת, אבל, למעשה, ספרות – יצירתה ו/או צריכתה – אסורים בחוק."
הנהנתי שוב, מבטי אפילו ריק יותר מאשר מקודם.
הוא הרים בתנועות מכאניות דף מהשולחן והעמיד אותו מול עיניו האפורות, למרות שהוא המשיך להסתכל בי ואפילו לא הציץ בדף. "אתה מבין, המבחנים שעשו לך מראים שכבר נגרם לך נזק מנטלי מסוים, אבל הוא לא כבד. עם טיפול תרופתי נכון נצליח להשיב אותך למוטב. אך – כמובן, תצטרך להימנע מקריאה של חומר בדיוני מכל סוג שהוא." הוא דיבר על 'חומר בדיוני' כאילו היה סם מסוכן. ואולי היה כזה. "נשמור אותך תחת השגחה כבדה." הוא בהה באוויר לרגע לפני שהמשיך. "אתה מבין, בגלל שאתה עדיין לא בוגר מבחינה חוקית, אנחנו לא יכולים להעניש אותך על העברה החמורה. אבל תישא בתוצאות לאחר שימלאו לך שמונה עשרה. בינתיים אתה על תנאי." הוא שתק למשך כמה שניות. "מספיק עם השטויות, ילד. אתה עושה דברים נוראיים לנפש הצעירה והאומללה שלך. תשמור על השפיות של עצמך."
והוא שלח אותי החוצה. לפני שסגרתי את הדלת הסתפקתי לראותו מניד עמוקות בראשו.

ההורים שלי קיבלו מכתב שמעולם לא גיליתי מה נכתב בו.
קיבלתי גלולות, בנוסף לאלה הרגילות שכולם קיבלו. שתיים בבוקר ושתיים בערב. הן היו לבנות והריחו כמו שכחה. אימא שלי חויבה לוודא שבלעתי אותן. הייתי דוחף אצבע לגרון ומאלץ את עצמי להקיא אותן החוצה ולהמיס אותן בזרם הפושר של כיור המתכת המרובע והכסוף בחדר האמבטיה שלנו.
אבי התחיל לנעול את הדלת בלילות. הוריי לא סיפרו לי, לא רצו לפגוע ברגשותיי, אבל אני ידעתי.

עברו בקושי שבועיים עד שלא עמדתי בזה והלכתי לספרייה. הלכתי על פני שדרת החנויות והתיישבתי על ספסל לחכות עד שהרחוב יתרוקן. קניתי מאפה כדי שלא אראה חשוד כשהמתנתי שם במשך שעות ארוכות על הספסל.
כשהרחוב התרוקן מיהרתי אל הפתח, המברג הגדול אחוז בידי, מוכן לפעולה.
נעצתי את מבטי בסורגים במשך פרק זמן שנדמה כאינסופי.

מבין הסורגים בצבץ בטון. הוא הזדחל החוצה ואחז במכסה המסורג בטפרים עבים ומכוערים, כחיית פרא ענקית שבלעה את המטמון התת קרקעי שלי.

רגליי מעדו תחתיי וצנחתי על ברכיי. הרגשתי גוש בלתי נשלט של בכי בגרון, אבל לא בכיתי.
קמתי והלכתי הביתה.
אני חושב שצלילות דעתי החלה להיאבד כשהתחלתי לבדות.
בהתחלה היו הם רק צל קל של מחשבות, רעיונות. הם ריחפו במוחי לשבריר שנייה והתפוגגו מיד כערפל. אך אט אט הם התגבשו ולבשו צורה. הן היו עלילות והן היו בדיוניות והן היו שלי, תוצר של מחשבתי שלי ולא של שום דבר אחר.
נתקפתי דחף לברוא את אשר לא היה ולא נברא. מחשבתי ריחפה למקומות שלא הייתה בהם מעולם. הדמיון הפך חלק דומיננטי יותר ויותר במחשבתי. התמונות בראשי הפכו תמוהות וביזאריות יותר ויותר ככל שהזמן חלף.
נעשיתי שקט יותר ויותר, מכונס בעצמי, מכונס באומנות יונקת השפיות שלנו. הוריי אפילו לא טרחו להעיר על כך. כשבהיתי בפירורים החיוורים של הגלולות נעלמים דרך חור הביוב, דימיתי לעצמי שהם זוחלים החוצה ומזנקים לתוך גרוני. השתעלתי בתחושת חניקה פתאומית ונשענתי על הכיור הקר.
שפיותי דלפה ממני טיפין טיפין.
בסופו של דבר הייתי מוכרח לכתוב אותם. הם צדו אותי מתוכי כשדים, כרוחות פרא, ולא נתנו לי מנוחה.
במחשב לא הייתה שום תוכנה שאפשרה כתיבה ממשית. היו מחשבונים וטבלאות ורשימות, הכול בנוי מראש, שום דבר שאפשר יצירתיות.
נכנסתי לתוכנה של תכנות ונאבקתי לפרוץ דרך הסדקים הזערוריים בכלוב המרובע והמגביל, מנסה לתת לדמיון וליופי לחדור דרך השסעים הדקיקים שבמציאות.

התוכנה לא אפשרה הרבה. היא שיבצה המון מספרים וקודים משונים, כי הרשימות נועדו להבנתם של מחשבים, לא אנשים. בסופו של דבר זה נראה כך.

8—336—6—772—2—3
EKJ—L9
הפרח לא פרח באביב
8876-
JHBH—365—6—5—HJS—4
כשכל הפרחים פרחו
UYHK—4—-567—433—43—K
הוא פרח בסתיו—42345___
JKH
מפני שהוא __9767
JHGB976__ היה פרח סתיו
98___
JH97___ אבל איש לא סיפר לפרח
98___898—-
HJG86__—שישנם 98_– גם
פרחים שפורחים בסתיו
988
PHJUI__—KHHJKL988
וכשפרח הפרח 98__988
KJH_—K98GFY— בסתיו
וראה 99__—
J9JH7—8— שאין פרחים אחרים
8889789—
JHHGU879—-98—3
הוא קמל —0980988—-9
JHG—4—35
0
HIU865___ ותכנן לפרוח מחדש —977—
באביב —9—64—
JH
33—4344
FSAS—____
אך הוא 9—9—433
JHG—23
לא —98
JHUY9HSU_-
-2-0H9—S008— ידע
LJH0—8768—___98
21—35
K
שפרחים
8__
K9 פורחים  __08—3—JHHBN—3KN-978
HG—7548—–54—3—            JHG
רק פעם 9877___
JHH__9
אחת

בהיתי במסך זמן מה לפני שמחקתי. לא יכולתי להשאיר אותו על המחשב. ניקיתי את ההיסטוריה והלכתי לישון. הרוחות שרדפוני נרגעו במקצת, אך ידעתי שהן לא באו על סיפוקן.
לרגע לא חשבתי שהדברים יסתדרו.

 

הם לקחו אותי למחרת בבוקר.
אפילו לא שאלו שאלות או בדקו בדיקות.
מאז אני כאן. יש להם מחלקה מיוחדת לאנשים כמוני, לקורבנותיו של הדמיון. אחדים מאיתנו צעירים, בני עשר או אחת עשרה. הצעירה ביותר בת תשע. היא ממלמלת סיפורים על עצים. התרופות מוזרקות לי היישר לדם, כדי שלא אוכל לפלוט אותן. החדר שלי קטן ואפרורי ויש בו מיטה, ארון וכיסא. בלי חלונות כלל, אפילו לא צוהר לאוורור. האוויר עובר סינון וקירור, מוספג בסמי הרגעה, ורק אז מוזרם אל החדרים ברשת הצינורות של מערכת האוורור. זהו הקיר שממול לדלת וכמו כל הקירות האחרים הוא בצבע קרם נקי. היה.

 

אפילוג, זה. כך זה נקרא לפני שהמונח נמחק ונקבר ונגנז ונעלם ונשכח.
כן.

אפילוג.

לא ידעתי אם אני זוכר מה קרה לפני העכשיו. אבל עכשיו אני יודע.
כי כתבתי. כתבתי את זה.
כתבתי.
נכון שאין זה בדיוני — או שאולי כן, קשה להיות בטוח במשהו כעת — היא אינה בדיוניות ולא תוצר של מחשבתי בלבד, אך היא עדיין עלילה, היא עדיין שלי, והיא כתובה.
היא כתובה עכשיו.
ונכון שהכתב שלי לא יפה או מובן כלל, ונכון שהם ינקו את דם-הדיו שלי מהקיר ויצבעו הכול מחדש. אבל זה כתוב.
סוף סוף.

הם כנראה יעבירו אותי לחדרים הסגורים יותר במחלקה עכשיו, וירחיקו ממני כל דבר שבעזרתו אוכל לחרוט על הקיר או לפצוע את עצמי ולכתוב בדם, כשיראו את זה. אני מקווה שאולי ייקראו לפחות לפני שיקרצפו את הדם הקרוש מהקיר.

אבל זה כבר לא משנה.

כי כתבתי.

והעובדה שהדמיון והספרות לקחו את השפיות שלי כבר לא נוגעת לי,
כי גם אם הייתי רוצה אותה בחזרה – ואני לא – הם לא היו מחזירים לי אותה בכל מקרה.

ועכשיו זה כתוב.

רק חבל שזה לא בדיוני. הבדיון היפהפה שלי. הבדיון המקסים שלי. לו הייתה עלילתי בדיונית…
אני חושב שאני שומע אותם במסדרון. בטח ראו אותי במצלמת האבטחה.
אנופף למצלמה לשלום בשבילם.

אם הייתה עלילתי בדיונית, היא הייתה נעלמת, בעצם. ברגע שהיו מוחקים את הכתובת מהקיר.
נחכה נראה אם אעלם עם עלילותיי.
ברגע שינקו את הדם מהקיר.

 

 

אבל זה לא משנה.
 

 

 

כי זה נכתב כבר.

 

 

 

כן.

 

 

 

 

 

 

זהו.