לגבור על הפחד מאת אופק בן עיון

היא רצה.

רצה לאן שרגליה יישאו אותה.

חזה עולה ויורד בקצב מהיר ולא סדיר, רגליה כואבות ממאמץ, זועקות למנוחה, פניה נוצצים מזיעה.

אך היא לא עוצרת.

היא חשה באפלה שאופפת אותה מכל הכיוונים. זוויות עיניה הקבועות באופק קולטות את הצללים המאיימים מאחוריה, את היצור המצמרר מתקדם לכיוונה.

רגליה הטופפות על הקרקע הבוצית יצרו הד רם למרות העצים העבותים על האדמה והשיחים היבשים בצדי הדרך.

הרוח הקרה סתרה את שיערה והכאיבה לעיניה, אך היא לא עצרה ולא האטה. היא דרכה בשלולית מים גדולה, החליקה ונפלה. יפחה חלושה בקעה מפיה. היא קיללה חרישית ובעוד היא מתאמצת לקום על רגליה היא החליקה ונפלה שוב אל תוך השלולית. היא גררה את גופה במהירות כמה מטרים קדימה והתרוממה על רגליה בזינוק. מיד השיבה לעצמה את שיווי משקלה והמשיכה לרוץ קדימה.

מבעד הערפל שלפניה נגלה לעיניה זוהר צהוב וחם. "איזה מין מצב זה?" שאלה בקול צרוד, מבלי לכוון את השאלה לאף אחד מלבד לעצמה, בעוד עיניה נוטפות דמעות הצורבות לחבורות ולשריטות שעל פניה. היא השתעלה אך המשיכה לרוץ וניסתה להבין את המצב בו היא עומדת, כשמאחוריה חושך ואימה טהורה שרודפת אותה, ומלפניה אור חם ונעים. באיזה צד לבחור?

"שאלה קשה," לחשה.

למרות הכאב המשתק ברגליה ובריאותיה היא הצליחה לחשוב בהיגיון והחליטה שהאופציה הטובה ביותר שיש לה היא להאיץ.

וכנגד כל היכולות הפיזיות שהאמינה שיש לה, היא גייסה את כל כוח הסבל שעוד נשאר בה והאיצה.

כאילו בתגובה למעשה, עלו ממקום רחוק מאחוריה אנקות חלולות, אנקות מוות שהזכירו לה זאב מיילל או אדם הזועק לחייו. היא התכווצה ועצמה את עיניה בחוזקה.

כמה זמן רצה כבר, שעות? היא לא ידעה. היא הרגישה שכוחה אוזל במהירות ולא תוכל לרוץ, או שמא יש לומר לברוח, עוד זמן רב.

בדיוק כשהתחילה לאבד תקווה וחשבה להיכנע לייצור הנורא, נגלתה בקתת עץ רעועה מלפניה, ומבין קורות העץ זהר אור זהוב.

היא התקרבה לבקתה במהירות, ולאוזניה עלתה נעימת כינור המתנגנת מהבית, וריח של לחם חם וטרי התגנב לאפה.

בעוד החושך סוגר עליה מאחור, היא השקיעה את כל כוחותיה בריצה אל הבקתה הנעימה, הבית.

עשרה מטרים. היא כמעט שם.

שבעה. ריאותיה זועקות והיא מתקשה לנשום.

ארבעה מטרים. היא רוצה לצרוח בכל הכוח ולשכוח מהכל, להתעורר מהסיוט הזה.

מטר וחצי. היא מושיטה את ידה אל עבר ידית העץ.

חמישים סנטימטרים. אצבעותיה לופתות את הידית בחוזקה ולוחצות עליה.

היא מושכת את הדלת בכוחותיה האחרונים, דוחפת אותה להיסגר מאחוריה ומתמוטטת על הארץ.

***

דקות אחדות חלפו. היא לא ידעה כמה.

היא שכבה שם בלי ניע במשך זמן שהרגיש כמו נצח, מנסה להסדיר את נשימתה.

לבסוף היא התרוממה לישיבה ופקחה את עיניה.

לבן. זה הדבר הראשון שראתה.

הכל היה לבן. לא היו קירות, תקרה או רצפה. היא פשוט עמדה בתוך חלל לבן וגדול, שנדמה כמו מרחב אינסופי. היא התרוממה על רגליה והופתעה לגלות שאינן כואבות. היא מצאה עצמה מתהלכת במרחב ומחפשת סימן. לאור הזהוב שחדר מבעד ללוחות העץ, לריח הלחם החם, לנגינת הכינור.

למשהו, למישהו.

"הלו?" היא שאלה. הד קולה חזר אליה.

"יש כאן מישהו?"

אין תשובה.

לפתע קלטה באיזה מצב היא עומדת. לפני דקות ספורות היא ברחה מ… חושך. היא ברחה מהחושך. הוא היה ייצור ממשי. הוא היה מעיין מערבולת של שחור ואופל.

איך זה יכול להיות הגיוני? הרי חושך הוא לא דבר ממשי. הוא… חוסר אור.

היא כבר פגשה אותו בעברה, אך עדיין לא האמינה.

והיא זוכרת איך זה קרה.

***

זה היה בדיוק בסוף יום הלימודים, כשהפעמון צלצל. היא אספה את חפציה והשליכה אותם לתיקה בבלגן, בהנחה שתסדר מאוחר יותר.

כשהיא יצאה בשער בית הספר שמעה קול קורא בשמה.

"סם! כאן, מאחורייך!"

היא הסתובבה ועיניה פגשו בחברה הטוב, טום, שרץ לעברה. היא נופפה לו בידה והמתינה שיבוא.

"היי טום," אמרה בקלילות.

"היי, סיימת רק עכשיו?" שאל טום בין ההתנשפויות.

"כן… יום מתיש." היא אמרה והתחילה לצעוד. טום הצטרף אחריה.

הם נהגו ללכת הביתה יחד אחרי סוף הלימודים, כשסיימו את היום באותה השעה. בשנה שעברה למדו יחד באותה כיתה, אך השנה סם עברה לכיתה אחרת, של מצוינות בלימודים.

"אז איך בכיתת החנונים? מצליחה להשתלב?" שאל טום בנימה לגלגנית.

"סתום," אמרה בחיוך.

"קצת יותר קשה משנה שעברה, אבל לפחות לא צריך לסבול את החפירות שלך מאחורה כל שיעור,"

טום מרפק אותה וצחק.

"אני מתגעגע," הוא אמר.

"גם אני."

"הרגע אמרת שאני חופר," הוא הביט בה.

"זה לא סותר," השיבה.

לפתע עברה בסם צמרמורת. האוויר נהיה קריר לרגע והשמיים האפילו, ופתאום הרגישה שמישהו עוקב אחריה. היא נעצרה והסתובבה במהירות. עיניה סרקו את השטח.

"מה קרה, סמי?" שאל טום והביט לכיוון שהסתכלה אליו.

"לא… זה סתם, חשבתי שיש שם מישהו."

טום הביט בה בבלבול אך לא שאל דבר.

הם המשיכו לצעוד במורד הכביש, בדרך לרחוב בו הם גרים.

טום התחיל לספר על השיעור הנורא במתמטיקה שהיה לו היום, אך סם הקשיבה לו בחצי אוזן. היא הרהרה במה שקרה. אין סיכוי שטום לא שם לב לזה, באמת היה שם מישהו, והשמיים נהיו אפלים לרגע. רק היא הרגישה בזה? זה נדמה כאילו מישהו כיבה את השמש לרגע באמצע הקיץ. ובעצם… סם התמלאה אימה. יכול להיות שזה… לא. היא לא רצתה לחשוב על זה.

"..והוא לגמרי אידיוט, את לא חושבת?" שאל טום.

סם התנערה ממחשבותיה. "מה?"

"את לא חושבת שהוא פשוט דביל?" שאל טום בשנית.

"מי?"

"המורה, נו. הקשבת לי בכלל?"

"אה, כן, הוא. לגמרי אידיוט."

חיוך של ניצחון עלה על פניו של טום. סם גלגלה את עיניה לעברו.

"מה?" שאל.

"אתה מתלהב מכל דבר קטן."

טום גיחך אך לא הוסיף דבר.

סם הצטמררה בשנית. שוב צפה ועלתה ההרגשה שמישהו עוקב אחריה. הפעם סובבה את ראשה לאחור מבלי לעצור. ושוב, לא ראתה אף אחד.

"מה קורה לך היום?" שאל טום בדאגה.

"אתה לא מרגיש את זה?" שאלה.

"מרגיש מה?"

"שמישהו עוקב אחרינו. מין צל כזה מאחוריך."

טום זקף גבה. "אני חושב שהרמה הלימודית הגבוהה מעמיסה על המוח החנוני שלך."

טוב, נו. חשבה בליבה. אולי באמת אני קצת עייפה.

הם צעדו בשתיקה זמן מה.

"כאן דרכינו נפרדות," אמר טום והחווה בידו בהגזמה, "דרך צלחה!"

"אני גרה ארבעה בניינים ממך, זו לא כזו דרך," אמרה, "אבל אני לא אהרוס לך. תודה לך, אדוני הנכבד!"

טום צחק וטפח לה על השכם. "ביי! דברי איתי," אמר והתרחק בעודו מנופף לה.

סם חייכה והשיבה לו נפנוף.

היא המשיכה להתקדם במורד הרחוב הריק והשקט.

היא חלפה על פני הבית של גברת מילר החביבה, שאהבה לאפות עוגיות מצוינות.

סם הביטה בגינה הירוקה והפורחת בבית שמלפניה ועקפה אותו.

היא הותירה מאחוריה גם את ביתו של אדון בראון הזעפן.

בדיוק כשהתקרבה לביתה וחצתה את השביל אל מדרגות הכניסה היא שמעה אותו.

זו הייתה ההוכחה המוחצת לכל השערותיה.

אלו לא היו יותר מקולות חסרי משמעות, אבל הם העבירו בה צמרמורת והפחידו אותה.

הוא כאן.

כבר שנים היא יודעת שהוא יחזור. היא פגשה בו כשהייתה ממש קטנה, אולי בת חמש.

אז הוא עוד היה קטן ולא מזיק. הוא ריחף באוויר בצורה של כדור שחור ואפל אך לא מוגדר שהקסים אותה כל כך – החושך. היא רדפה אחריו בעודו מתעופף הרחק מהפארק, והתרחקה מהוריה מבלי ששמה לב. היא רצה על הדשא הרך על שהגיעה לעץ, שם נדמה כאילו נחת הייצור על ענף. סם בת החמש הביטה בו בהשתאות. מיד הושיטה את ידה וסגרה עליו את אגרופה. היא קירבה אותו אליה ופתחה את אצבעותיה. לפתע הוא היה ערימה של אפר בידה. היא ניערה אותו ורצה חזרה אל הפארק, כאילו שום דבר לא קרה.

מאז הוא רודף אותה בחלומותיה.

בחלומה היא רואה את האפר על האדמה. הוא אומר בקול עמוק ומהדהד שהוא ישוב, ויהיה גדול מאי פעם. הוא הבטיח שיסגור עליה באגרופו כפי שעשתה לו.

סם נעצרה והאזינה לקולותיו. היא התכווצה כאשר הרחוב האפיל ונהיה קריר.

לפתע פסקו הקולות, אך סם עדיין חשה בנוכחותו. היא ידעה שאם תסתובב לא תראה דבר. נדמה שהחושך תמיד אורב מאחורי גבה.

מה עכשיו?

היא לא הייתה מוכנה לרגע הזה.

תמיד חשבה שהיא רק דמיינה את הייצור, את החושך. ומעולם לא העזה לחשוף זאת בפני איש.

יש לה רק ברירה אחת.

לברוח.

וכך, היא רצה. חלפה על פני בניינים ובתים, רחובות וכבישים. בשלב מסוים היא ויתרה על הניסיון לזכור את הדרך חזרה. היא רצה, נמלטה על נפשה.

***

עכשיו היא כאן. באמצע שומקום לבן וחסר גבולות.

ואילו אפשרויות יש לה?

היא החלה להתקדם במרחב הלבן. היא לא ראתה שום דבר שהיא יכולה להיעזר בו, משהו נוסף מלבד מרחבים עצומים של לובן חלול.

אחרי דקות ארוכות של חיפושים כמעט צרחה בייאוש. עד שלפתע הבחינה בדבר-מה במרחק.

היא פערה את עיניה באי-אמון והתחילה להתקדם לכיוונו.

הכתם המטושטש החל להתבהר אט אט.

זו הייתה דלת.

היא ניצבה במרחב הלבן, בלי שום סימן לקירות או חדר משום צד.

היא ידעה שהיא לוקחת סיכון כשהיא עושה זאת, אך בכל זאת פתחה את הדלת. זו הברירה היחידה שלה.

בפנים שרר חושך. לא חושך רגיל, היא חשה בזה. בקור שהרגישה לפתע, בסמיכות האוויר, אך משום מה, החלל הלבן לא החשיך אף במעט.

היא ידעה שהוא שם, הייצור שממנו פחדה כל כך. ואז הוא התחיל לדבר.

"שלום, סם."

זה נשמע בדיוק כמו בחלומה. כאילו שלושים קולות מדברים יחד, ויוצרים קול עמוק ומאיים עם גוונים של פחד טהור.

האימה שטפה אותה, כמו רעל שמתפשט בגופה. היא לא רצתה למות. לא רצתה להימעך בידי הייצור הנורא, שמסלק את כל החום והאור בבואו.

"חיכיתי לך." הקול דיבר שוב. "יש לנו חשבון קטן לסגור."

סם לא ידעה איך להגיב. היא עדיין עמדה על מפתן הדלת, פחדה לנוע או להשמיע צליל.

"הו, ודאי לא איבדת את לשונך במשך עשר השנים שחלפו מפגישתנו האחרונה, הלוא כך?" הייצור הגביר את קולו. "עשר השנים בהן גדלת בשמחה ובנחת, בעוד אני הייתי לא יותר מאפר שהתפזר ברוח? בהן את למדת ובנית את אישיותך, ואני עמלתי על בניית גופי החדש, לאחר שילדה קטנה וטיפשה החריבה אותו!"

היא לא ידעה מה לומר. היא פחדה.

"אל תתעלמי ממני!" שאג הקול.

"זה לא היה בכוונה," אמרה סם והופתעה מהיציבות בקולה.

הקול צחק. היה זה צחוק מצמרר, שנשמע יותר כמו שאגה מטורפת.

"לא היה בכוונה? לא היה בכוונה? אל תעבדי עליי, ילדה טיפשה. לא תוכלי להערים עליי."

"מה אתה הולך לעשות?"

היצור צחק בשנית. "יש לך שאלות חכמות מאוד." אמר בקול מלא בלעג.

"אני אעשה בדיוק מה שהבטחתי. אני אעטוף אותך ואסגור עלייך עד שתיכנעי ותהיי לאפר."

סם לא ידעה מה לעשות. היא הייתה אובדת עצות.

איך לנצח את החושך?

אמה תמיד אמרה שהיא ניחנה בחשיבה לוגית. שיש לה מוח מתוחכם ומהיר.

בבקשה שהוא יועיל לי, חשבה לעצמה.

היא עצמה את עיניה בחזקה וחשבה, חזרה לנקודת ההתחלה.

ברחתי מהחושך. זה הדבר הראשון. לאן הגעתי? ל… לבן.

לא, לא! חייבת להיות תשובה הגיונית.

לאן מגיעים כשבורחים מהחושך?

היא חשבה כל כך חזק וכמעט לא הייתה מודעת לסביבתה.

לאן מגיעים כשבורחים מהחושך?? התשובה הייתה במרחק נגיעה ממנה. היא חשה בזה.

ולפתע היא הבינה.

לאור.

היא נשפה בהקלה והתפעלות, ומיד חזרה לריכוז.

איך זה עוזר לי לגבור עליו? בטוח שזה יעזור, איכשהו! זה חייב להועיל.

איך מנצחים את החושך?

היא הניחה שהדרך היחידה לגבור עליו תהיה להחריב אותו. לכלות אותו עד שלא יישאר ממנו כלום.

איך אני עושה את זה?? שאלה את עצמה בתסכול.

"האימה משתקת?" שאל החושך בקולו העמוק.

אך סם התעלמה והמשיכה לחשוב.

חייבת להיות לו חולשה כלשהי. לייצור העצום, האימתני והנורא הזה.

ככל שחשבה על זה יותר, זה נדמה יותר בלתי אפשרי. אך היא לא התייאשה.

"בואי, סם. כנסי לכאן ונגמור עם זה." אמר החושך.

זהו זה! סם הבינה.

הדבר היחידי שיגבור על החושך יהיה האור.

החושך דבק במטרתו. הוא לא יניח לי לחיות. הוא ירצה במותי.

היא כבר גיבשה תכנית בראשה כשהחושך קרא בשמה בשנית. תכנית שעשויה להיכשל. אך היא עשויה גם להצליח.

"למה שאתה לא תצא לכאן?" סם שאלה בקול יציב.

החושך לא הגיב.

היא חזרה על שאלתה בשנית. הפעם במעט יותר סמכותיות.

החושך כנראה הופתע למשמע הסמכות בקולה כשהגיב. "את חושבת שאני מפחד?" את המילה האחרונה הוא הדגיש בזעם. אך סם ידעה בדיוק מה לעשות.

"בדיוק כך. לא רק שאתה מפחד, אתה מפחד ממני. אתה חושב שאכנס אל מותי כמו שאני נכנסת לביתי אחרי בית הספר? כאילו שבפנים מחכה לי ארוחת צהריים חמה וטעימה? אתה כנראה לא חכם מספיק." אמרה והחלה להתרחק. כשהרגישה את משב הקור על גבה, ידעה שהצליחה. הוא יצא משם.

"אני אתפוס אותך." קולו של החושך הדהד במרחב.

היא התחילה לרוץ. לפתע הרגישה כמו קודם, לפני שנכנסה לחדר הלבן.

היא לא ידעה כמה זמן ייקח לאור לכלות את החושך. אך היא הייתה בטוחה שזה מה שיקרה.

הרי כשפתחה את הדלת היא הרגישה בקור ובסמיכות האוויר, אך החלל לא האפיל. אפילו לא מעט. כל מה ששרר מחוץ לחדר בו היה החושך היה התגלמות טהורה של האור. כפי שלא הצליח החושך להשפיע עליו, הוא יהיה זה שיגבור עליו. היא הרגישה שזה נכון.

היא המשיכה לרוץ והרגישה את התגלמות החושך מאחוריה. הוא לא דעך אפילו במעט.

היא התחילה לפקפק בתכניתה.

מה יהיה אם לא אצליח? חשבה בליבה. זה יהיה הסוף שלי.

לאחר דקות נוספות היא הבינה שזה לא יעבוד.

היא כמעט חשבה להיכנע ולתת לחושך לקחת אותה, כשבמוחה עלה רעיון מבריק אך מסוכן.

למה כל הרעיונות שלי הם כאלה? חשבה בליבה.

אך זה היה עדיף על המוות האכזרי הצפוי לה.

היא שינתה כיוון, וכעת פנתה לשמאלה.

"את חושבת ששינוי הכיוון יעכב אותי? את טועה, סם. את עושה טעות גדולה."

אך היא ידעה שזו לא טעות. היא המשיכה בפנייה עד שרצה בכיוון המנוגד לכיוון שממנו פתחה בריצה. היא קיוותה מאוד שאינה טועה ומחשבת את המיקום נכון.

תקוותיה אומתו כאשר ראתה את הדלת אל מולה. כעת היא הייתה סגורה.

זה היה סיכון. היא לא ידעה מה יש מעברה השני של הדלת, אך קיוותה שהסיוט הזה ייגמר. היא גמעה את המרחק בינה לבין הדלת בריצה בצעדים גדולים.

היא התקרבה אל הדלת ופתחה אותה. שניות ספורות לפני שנעלמה מאחוריה, והשאירה את החושך לטבוע בתבוסתו, הביטה אליו, שהפעם היה ממש מולה. "אתה כנראה לא חכם מספיק."