לוותר זה שם המשחק

קור מקפיא שרר ברחובות העיר ניו-יורק, וכל האנשים שידעו מה נכון לעצמם הסתגרו בבתים החמימים שלהם או יצאו מן העיר לחופשת החורף. מידי פעם עברה מונית צהובה ברחוב הצדדי הקטן והשפריצה מים קפואים לכל הכיוונים. אך מלבד הקור, הייתה גם הרגשה של חג באוויר ומתח מדכא ששרר בסביבה.
מגפיה של מולי היכו את שביל האספלט הרטוב בדרכה הביתה, ואוזניה גרדו מן כובע הצמר החם שחבשה לראשה. מעולם לא אהבה כובעי צמר, אבל חשבה שזה חמוד עליה ולכן הסכימה לחבשם בחורף המקפיא.
אחרי יום עבודה ארוך ומייגע בבית הקפה לא היה דבר שרצתה יותר מאשר להגיע לביתה, להצית אש באח, להדליק סרט ולשתות שוקו חם מתחת לשמיכה. וכל מה שמנע זאת ממנה היו רק שניים וחצי קילומטרים.
היא אומנם חשבה על לקחת מונית, אבל ידעה שתצטרך לשלם עליה ביוקר בגלל הפקקים ולכן וויתרה וצעדה את דרכה.
הרחובות היו ריקים, כאמור, אבל לא שקטים. אף פעם לא היה שקט כאן. זה אחד הדברים שמולי הכי אהבה בניו יורק, וגם הכי שנאה.
"הי, מולי!" קריאה נשמעה מאחוריה והיא מיהרה להסתובב לכיוון הקול "חכי לי רגע!"
הייתה זאת לילי, חברת ילדות של מולי. שתי הבנות היו חברות עוד מהגן וגם אחרי סיום הלימודים המשיכו לשמור על קשר. ואף על פי שלא התראו כבר די הרבה זמן, לראות אותה היה פעולה טבעית ונורמלית למולי.
היא חייכה "מה את עושה כאן?" שאלה מולי והסתכלה בהפתעה על חברתה "ולמה את לבושה ככה?" היא החוותה בידה על בגדיה של לילי. בגדים קצרים ודקים למדי, שלא אפיינו בכלל את מזג האוויר בחורף, והיא שיערה שהיא בטח קופאת מקור.
לילי הגיעה בריצה אל מולי והתחבאה מתחת למטרייה שלה בגלל הטפטוף הפתאומי שהחל לרדת לפני מספר שניות "אני בדרך לחנות של משחקי הווידאו." היא שפשפה את כתפיה הקרות "סיימתי את השלב האחרון במשחק ואני מפחדת שלא יהיה לי מה לשחק בחופש."
מולי נאנחה והוציאה מתיק הגב שלה ג'קט שהיה אמור להיות להחלפה, במקרה שיקרה משהו פתאומי למעיל שלה והיא תאלץ ללכת בקור הביתה. מניסיון של שנים בבית הקפה היא כבר היתה מוכנה לכל תרחיש אפשרי.
לילי הייתה אסירת תודה לחברתה ומהירה ללבוש את הג'קט "רוצה לבוא איתי?"
מולי הרימה גבה. מעולם לא הייתה חובבת משחקי מחשב ובטח שלא ציפתה ללכת לחנות שנמצאת במרחק של קצת יותר מקילומטר אחרי יום עבודה ארוך.
"בבקשה!" מיהרה לילי לומר, אחרי שראתה את הבעת פניה של מולי "אני אשלם לך על מונית בדרך חזרה. בבקשההההה…!"
לבסוף מולי נכנעה והסכימה ללכת איתה. וכך הלכו להן השתיים תחת מטריה אחת אדומה ומנוקדת, ברחובות העיר ניו-יורק הקפואה שלא ריחמה עליהן. והגשם המשיך לטפטף, נספג בקצוות בגדיהן שלא היו מוגנים על ידי המטריה הקטנה.

כשהשתיים הגיעו לחנות, כבר ירד גשם זלעפות בחוץ ומולי לא יכלה שלא לשמוח שהגיעו. עם פתיחת הדלת הרגשה חמימה עטפה את הבנות והן נכנסו לחנות, מלוות בצליל של פעמון קטן שהיה מחובר לידית.
מלבדן היו בחנות עוד שלושה לקוחות והמוכר, שהיה שקוע בקריאת קומיקס עם כריכה כחולה ולא שם לב למתרחש בחנות והתעלם מצליל הפעמון.
מולי קיפלה את המטרייה והניחה אותה בדלי שעמד ליד הדלת והכיל עוד ארבעה מטריות חוץ משלה. היא הניחה ללילי ללכת להסתובב בחנות בזמן שהפשיטה את מעילה.
החנות הייתה גדולה באופן מפתיע. מזכירה ספריה באופייה ובאופן שבו הייתה מסודרת; שורות על גבי שורות של ארונות עם מדפים עמוסי משחקי וידאו, כשלכל מספר מדפים הייתה קטגוריה אחרת של משחקים.
לילי מיד הלכה אל עבר הצד הימיני של החנות, לדלת שנפתחה לעוד חדרון קטן, גם הוא עמוס בשורת ארונות עם משחקים.
מולי, שבאה מיד אחריה, לא יכלה שלא להתפעל מהחנות המרשימה. כל כך הרבה פעמים עברה ליד החנות הזאת ומעולם לא נכנסה אליה, ואף על פי שלא הייתה 'פריקית' של משחקי מחשב כמו לילי, הייתה זאת חנות ששווה להיכנס אליה, רק כדי לראות. התאורה בחדר הייתה עמומה והאירה בדיוק את כמות האור הנכונה, לפי טעמה של מולי.
לילי נעצרה מול ארון גדול שנשא עליו רק קטגוריה אחת: פנטזיה ואימה, יד שנייה.
היא החלה מסתכלת בדממה על שורות המשחקים, קוראת בשתיקה את שמותיהם ומידי פעם מוציאה ומסתכלת עליהם, בלי להתייחס למולי שנועצת מבטים בגבה בזמן עבודתה.
"תחזיקי." ציוותה עליה לילי מבלי להפנות אליה מבט, עדיין בוחנת את התצוגה, ושלחה לעברה שני משחקים שמצאו חן בעיניה. מולי עשתה כבקשתה והסתכלה על המשחקים הנבחרים שנשלחו אליה.
היא התבוננה בכריכות של המשחקים וחקרה אותם. למשחק הראשון הייתה כריכה לבנה, עם ציורים של נוצות, ועליה נכתב בצבע תכלת בהיר "ים ומה שמתחת לו". לא היה רשום תקציר למשחק או שום דבר אחר חוץ מהשם שלו, ולכן מולי עברה להתבונן במשחק השני. כריכת המשחק השני הייתה בצבע אדום בוהק, כזה שלא היה ניתן להתעלם ממנו, ועל הכריכה הקדמית נכתב באותיות בצבע בורדו "לוותר".
הכריכה האחורית הזכירה סצנה מסרט אימה. המון טביעות ידיים אדומות שנראות כמו כמוכתמות מדם, הערה שכתובה בכתב יד בטוש שחור לא מחיק, ועוד כמה מילים על המשחק. מולי קראה את מה שהיה כתוב שם בחרדה, והסתכלה על לילי בשקט, תוהה כמה היא שפויה בדעתה.
"את באמת הולכת לקנות את הדבר הזה?" שאלה מולי והצביעה על המשחק האדום "זה די… מטריד."
לילי הנהנה וסוף סוף נתקה את מבטה מן ארון המשחקים, והביטה על מולי "כן. ואל תדאגי, יוצרי המשחק סתם עושים את כל הקטע הזה כדי שאנשים יהיו סקרנים וייקנו את המשחק. זה לא מסקרן אותך עכשיו לדעת מה יש במשחק הזה?"
מולי הייתה חייבת להודות שזה אכן היה כך, ושתיהן התקדמו אל עבר הקופה.

המוכר פלט קול חנוק כשראה את המשחק האדום. לא צליל של פחד, אלא צליל של אכזבה.
"אתן באמת קונות את המשחק הזה?" הוא הביט בהן "החזירו אותו איזה חמש פעמים לחנות, והבנתי ששניים מהאנשים שקנו אותו השתגעו לגמרי, ועוד שניים פשוט נעלמו."
לילי גלגלה עיניים "אתה סתם רוצה את המשחק לעצמך."
מולי לעומתה, לא הייתה בטוחה שהיא צודקת. כי בכל זאת מלבד הכריכה המטרידה, נכתב על המשחק בטוש שחור לא מחיק 'הוא כאן כדי להישאר'. והיא לא ידעה במה להאמין, האם זה באמת רק כדי למשוך קונים?
המוכר משך בכתפיו וסרק את הברקוד של המשחק, ומיד אחר כך גם של המשחק השני.
על מחשבו הופיע מיד המחיר הכולל ולילי שילמה בלי הרבה תשומת לב, כשהיא בוחנת בעיניה את השלל.
היא הכניסה את המשחקים לשקית, הודתה למוכר בנימוס והחוותה בראשה אל עבר הדלת.
מולי הלכה אחריה, מתחילה להתלבש במעילה שוב מחדש. לצאת שוב אל הקור לא היה משהו ששמחה מאוד לעשות ולכן לא מיהרה בלבישת המעיל.
גם לילי לא מיהרה ולא העירה לה על הזמן שלקח לה להתלבש "את פשוט חייבת לבוא לשחק איתי בזה עכשיו." אמרה לבסוף, בלי הקדמה מוקדמת.
מולי כווצה את גבותיה בהפתעתה. בכנות, לא היה לה כח למשחקי מחשב עכשיו, ונמאס לה מהיום הזה "אני לא יודעת, לילי… אני די עייפה."
"אבל את בעצמך אמרת שאת סקרנית לגבי המשחק הזה!" מחאה לילי "וחוץ מזה, אמרתי שאשלם לך על מונית, לא אמרתי לאן המונית תיקח אותנו."
מולי נאנחה כשהבינה שנפלה בפח של תוכנותיה של לילי. מההתחלה היא התכוונה שמולי תבוא אליה אחרי הטיול הקטן שלהם ולא באמת שייפרדו "בסדר, לילי. אבל רק לשעה ואחר כך את משלמת לי על המונית הביתה."
לילי חייכה והנהנה בהסכמה, ועזרה לחברתה לשלוף מתוך הדלי את המטריה האדומה והמנוקדת שהייתה שייכת לה "התגעגעתי אלייך." אמרה.
מולי צחקקה ולקחה מידה המושטת את המטריה "גם אני אליך."

לילי חיממה חלב על האש הקטנה במטבח, ומולי הייתה אחראית על סחיטת הבגדים הרטובים והכנסתם למייבש. מגפיה האדומות נחו ליד הדלת ואת מטרייתה הרטובה שמה בתוך המקלחון.
החימום בדירתה הקטנה של לילי היה מופעל וכבר הרגישו אותו כך שלא היה קר, להפך, היה די חמים ולכן מולי אספה את שיערה. היא הדליקה את המייבש והלכה חזרה אל עבר לילי.
לאחר מספר דקות שבהם נחה מולי באפיסת כוחות על הספה הירוקה בסלון, הגישה לה לילי ספל מהביל של שוקו חם והיא הודתה לה מכל הלב.
"כמה הייתי צריכה את השוקו הזה עכשיו." לחשה בשקט והריחה את ריחו המתוק והמשכר של המשקה החם שבידה. שלא כמו אמריקאי ממוצע בגילה, היא תמיד העדיפה שוקו על פני קפה.
לילי חייכה והוציאה מתוך השקית את שני המשחקים החדשים.
"באיזה נתחיל?" היא נחתה בקפיצה על הספה ליד מולי, וגרמה לשוקו שבידה לגעוש טיפה.
מולי לא מיהרה לענות על השאלה כיוון שלילי הייתה עסוקה בלסרוק בעיניה החומות את שתי עטיפות המשחקים. היא לגמה מן השוקו החם לגימה קטנה וענתה לחברתה לאחר כמה שניות "אני הייתי מתחילה עם הלבן, נראה יותר בטוח."
לילי לא ממש הקשיבה לדבריה אבל הנהנה "אז נתחיל עם האדום."
מולי אפילו לא מחאה על ההחלטה או נאנחה. היא רק משכה בכתפיה בשקט כיוון שידעה שלא משנה מה תגיד, לילי לא תשנה את החלטתה.
לילי לגמה לגימה גם מהמשקה שלה, הניחה אותו על השולחן וחצתה את הדרך מסביב לשולחן הקפה הקטן, אל הטלוויזיה. היא שלשלה את קלטת המשחק אל עבר קפסולת המשחקים, הדליקה אותה והוציאה מתוך הארון שני שלטי משחק. אחד מהם היא הגישה למולי ואת השני שמרה לעצמה.
לילי התיישבה מיד כאשר מסך הטלוויזיה הואר באור אדום בוהק. במשך שניות ארוכות ומלחיצות זה כל מה שהיה. שקט גמור, ורק מסך טלוויזיה אדום זוהר. שום דבר חוץ מזה. הבנות החליפו ביניהם מבטים וחיכו למה שעתיד לקרות.
עברה כמעט חצי דקה ועדיין לא הייתה התקדמות ושום דבר לא השתנה. "אני חושבת שעבדו עלינו." נאנחה לילי והסתכלה על חברתה בעיניים עצובות.
מולי התכוונה להסכים איתה. היא התכוונה לחבק את חברתה המבואסת ולנחם אותה במילות עידוד סתמיות, אבל לא זכתה לעשות שום דבר מאלה, מפני שבדיוק באותה השנייה מסך הטלוויזיה נכבה לגמרי, וכך גם כל האורות בבניין. הפסקת חשמל.
"אוי, לילי," אמרה מולי "זה בטח בגלל השלג."
היא ניסתה לשכנע את עצמה שזה אכן בגלל השלג. היא באמת ניסתה. ואף על פי שהגתה את המילים בקול וידעה כי זה ההסבר ההגיוני היחידי, התגנב לליבה ספק.
ספק שהטריד אותה וגרם לליבה לפעום מהר. היא חיבקה בכפות ידיה את הספל החם. משהו מוחשי להיאחז בו. הייתה לה הרגשה רעה לגבי הפסקת החשמל הפתאומית.
לילי התיישבה על הספה והחשיכה עטפה את שתיהן. האור היחיד היה אורו של הבניין ממול שהאיר מעט את הדירה.
"חבל." נאנחה לילי "כנראה שכבר לא נשחק היום."
היא התכוונה לקום מן הספה כדי להדליק את תאורת החירום, כשנדלקה הטלוויזיה ברעש נורא.
מולי ולילי שתיהן צווחו מהפתעה כאשר אורה הבוהק של הטלוויזיה האיר את הדירה בזוהר אדום.
"מולי…." מלמלה בפחד לילי "מה….?"
"זה לא הגיוני. יש הפסקת חשמל." מלמלה מולי לעצמה, בוהה בטלוויזיה האדומה "זה לא הגיוני".
גם מולי פחדה, אבל בלעה את רוקה ולא הראתה את זה ללילי. היא תמיד הייתה החזקה מבין שתיהן, והיא פחדה שאם תראה פחד היא תגרום גם ללילי לפחד יותר.
אותיות שחורות וגדולות פלחו את הדממה ואת המסך האדום. כל אות שנכתבה הביאה עמה צרור של פחדים חדשים. לאט לאט נוצר משפט; 'אזהרה. יש להישאר בחיים במשך כל מהלך המשחק.'
לילי צייצה משהו ומולי רצה אל עבר הדלת, מתוך אינסטינקט. היא הייתה נעולה. "לילי." היא מלמלה בקול "לילי, אני צריכה שתגידי לי איפה המפתחות." היא ניסתה להישמע תקיפה, כי פחדה שלילי תכנס להתקף חרדה, אבל זה לא עזר ולילי לא ענתה לה.
"לילי, עכשיו!" צעקה בבהלה "איפה המפתחות?!"
לילי עמדה קפואה במרכז החדר ובהתה במסך הטלוויזיה, שהשתנה מהפעם האחרונה שמולי הסתכלה עליו.
שישה דמויות היו על המסך, סגורים בתוך מסגרת דו-ממדית שמנעה מהם לצאת. מעל המסגרות היה רשום "בחר את השחקן שלך."
היה משהו משונה בדמויות האלו. הן נעו ונראו אנושיות למדי. יותר מידי.
"מולי…" צייצה לילי "אני לא חושבת שאלה באמת דמויות של המשחק…"
מולי בלעה את רוקה. המחשבה הנוראית הזאת עברה גם בראשה. האם אלו אנשים אמיתיים?
היא התאפסה על עצמה ומנעה מעצמה לשוב ולהסתכל על המסך. היא תפסה בכתפיה של לילי וניערה אותה "לילי, איפה המפתחות?" חזרה על עצמה.
לילי גם נתקה את מבטה מהמסך והביטה במולי, במבט של אימה טהורה "הם אמורים להיות במגירה של כ- של כלי המטבח…"
מולי עזבה אותה ורצה אל עבר המטבח. היא חיטטה במגירות במהירות, חיפשה את המגירה הנכונה כאשר היא מביטה מידי פעם לעבר לילי שעדיין עמדה בסלון ובהתה בטלוויזיה בלי לזוז.
כשהיא סוף סוף מצאה את המפתחות, היא הסתובבה להביט על לילי שוב.
אבל לילי כבר לא בהתה בטלוויזיה בלי לזוז, אלא ישבה על הספה ושיחקה עם כפתורי השלט שלה. היא התכוונה לבחור את הדמות שלה, כמצווה.
"לא… לא, לילי, לא!" צעקה מולי בייאוש ורצה אל עבר חברתה כדי לקחת מידה את השלט.
אבל לילי הספיקה לבחור את הדמות שלה. בחורה אדמונית, אשר פניה נפולות וגופה הצנום נראה מותש.
"למה לא?" שאלה לילי לאט. זה אינו היה קולה שלה והיא נראתה כמדברת מתוך חלום "אני רוצה לשחק. בואי תשחקי איתי." עיניה העייפות נראו נטולי כל רגש ושום שריר בגופה לא זז מלבד פיה.
מולי נענעה בראשה בחרדה והתרחקה מלילי. היא פחדה שאם תעשה עוד צעד אחד היא תישאב לתוך המשחק, כמו לילי, ולא תוכל לצאת ממנו. "לילי, אני אלך לקרוא לעזרה." מחתה בשקט "את תהיי בסדר."
לילי הביטה לעברה, פניה נטולות ההבעה הבעיתו את מולי וגרמו לה לרצות לצרוח עד שיגעון "אני כבר בסדר. אני רק רוצה לשחק. בואי תשחקי איתי."
מולי הלכה עוד כמה צעדים אחורה ולא נתקה את מבטה מלילי, היא מעולם לא דמיינה את חברתה השמחה והקופצנית במצב כזה "את לא בסדר." היא הדקה את אחיזתה על המפתחות "המשחק הזה לא בסדר. זה לא- זה לא אנושי." היא הלכה צעדים שקטים, בהליכה אחורה, אל עבר הדלת.
לילי הטתה את ראשה כלא מבינה, אבל פניה לא שינו את מצבם. מולי הרגישה שהיא הולכת להשתגע. שהיא הולכת להיכנע לשיגעון שבמוחה ולתת לו לפרוץ החוצה, שהיא הולכת ליפול.
"זה בסך הכל משחק." היא אמרה בשקט, בקול אחיד ולא אנושי "ואם לא תשחקי איתי, אני אפסיד טכנית."
מולי נענעה בראשה בשנית. לא מוכנה להיכנע.
"אני הולכת לקרוא לעזרה." אמרה ודמעה של פחד זלגה מעיניה השמאלית. מבלי להסתובב לאחור ומבלי לנתק את מבטה מלילי, שעדיין הביטה בה בשקט, היא מיששה את הדלת עד שהגיעה לחור המנעול.
היא דחפה את המפתח למנעול וסובבה. קול פתיחה נשמע.
"לא, מולי, בבקשה." אמרה לילי. היא לא הייתה בטוחה אם היא דמיינה את זה או לא, אבל היא יכלה להישבע שגם ללילי זולגת דמעה גדולה על לחיה, מותירה אחריה שובל רטוב "בבקשה, אל תלכי."
מולי בלעה את רוקה והביטה אל עבר מסך הטלוויזיה, שפתאום נראה מרושע, וכרוצה לפגוע בה. היא לא יכלה להישאר במקום הזה עוד. היא לא יכלה לסבול עוד להיות פה. היא לא רצתה לאכזב את חברתה הטובה, אבל מי שדיבר איתה דרך לילי היה נשמע כמו רובוט או שד ובוודאי לא כמו משהו אנושי.
"אני מצטערת, לילי." לחשה מולי בשקט, פתחה את הדלת מאחורי גבה וזחלה דרך הפתח הקטן החוצה.
מה שקרה אחר כך, מולי לעולם לא תשכח.
צרחה נשמעה מאחורי דלת הדירה. היה זה קולה של לילי, קולה האמיתי. היא צרחה משהו שמולי לא הצליחה להבין לגמרי. 'לא', או 'מולי', או 'למה'. כל כך הרבה מילים היא שמעה בתוך הצרחה הרמה הזאת. צרחה של אימה טהורה, צרחה של מישהו שיודע כי גורלו נחרץ.
החשמל חזר מיד אחר כך בצפצוף קטן. הבניין הואר שוב ושב להיות בדיוק כפי שהיה לפני כל מה שקרה.
היא הופתעה לגלות שהיא בוכה. פניה היו ספוגות דמעות מלוחות ורטובות והיא החזיקה את ראשה בידיה, מתנשפת בכבדות. האם כל זה באמת קרה?
לאחר כמה שניות היא הבינה מה עשתה. הפחד השתלט על ההיגיון והיא החליטה לפתוח את הדלת חזרה, להיכנס פנימה ולבדוק מה קורה עם לילי.
היא לחצה על הידית והציצה דרך פתח הדלת, ומיד אחר כך פתחה אותה לרווחה, מסתכלת אל תוך הדירה. היא הייתה ריקה.
לילי לא הייתה שם.
"לילי?" צעקה מולי בפחד, והסתכלה סביבה "לילי?!"
שום תשובה לא נשמעה. רק אז היא הניחה לעצמה, מבועתת, להסתכל אל מסך הטלוויזיה שכעת זהר בלבן, כאילו צוחק על פחדה.
שתי מילים היו כתובות על המסך, שחור על גבי לבן.
"אתה הפסדת."