מבעד לַמַלְאַה

טוב, אז לי קוראים אריק ואני רוצה לספר לכם על הנס שלי. זה התחיל כשבחברה התחילו לשלוח אנשים לקוריאה – אני חושב שזה היה קיץ 12'. היה איזה סיפור, עם עדכון גרסא לאחד השרתים… לא משנה – בערך פעם בחצי שנה החברה הייתה צריכה שמישהו ייסע לקוריאה לשבוע -שבועיים. הראשון שטס שנא את המקום. כשהוא חזר הוא סיפר לכולם על האוכל המגעיל, המנהגים המוזרים והטלויזיה המפגרת. כולם עשו את עצמם מקשיבים בנימוס ובלב רק קיוו שלא יצטרכו לשמוע על המקום הזה עוד פעם.

שבועות הוא טחן לנו סיפורים על הנסיעה ההיא – כל דבר הזכיר לו את קוריאה. אני חושב שהוא פשוט רצה קצת לשחק את האיש הגדול, שנוסע מסביב לעולם וחווה המון דברים. בכל מקרה, סיפור אחד נשאר אצלי בזכרון. הוא סיפר על איזו סמטה שהוא עבר לידה בסאול, עיר הבירה, ששם יש קליניקה של רופא אחד שיש לו מכונה מיוחדת שנותנת לך להסתכל לתוך הנשמה שלך. הוא לא התייחס לזה ברצינות, אמר שהמדינה הזו מלאה במשוגעים, שכולם שם מהנדסים ביונדאי והם מחפשים מה לעשות עם עצמם. "כל האוכלוסיה שם זה סטריאוטיפ אחד גדול", הוא היה אומר, "הם יזרקו את הכסף שלהם על כל שטיק אם בפרסומת אומרים שזה ייתן לחיים שלהם משמעות".
באותו יום חזרתי הביתה, והייתי לבד כרגיל. חיממתי לי איזה זבל לאכול, ישבתי קצת מול המחשב ונשכבתי במיטה. אחרי חצי שעה חזרתי למחשב וניסיתי למצוא מידע על הקליניקה ההיא. 'אני לא סטריאוטיפ', אמרתי לעצמי, 'סתם סקרן'. מקץ כמה דקות של חיפושים הצלחתי למצוא את האתר של הדוקטור – ד"ר שים סאנג-טה. "מבעד למראה", ככה נראה המקום, "מבט ייחודי ועצום לתוך נשמת האיש במחיר לכל איש!" האתר היה בקוריאנית, אבל נראה שהתרגום שהמחשב הציע היה די נאמן למקור. היו פזורות שם המון הבטחות – "שנה את חייך לנצחים", "חייה את החלום", "גלה את עצמך". כל הסיפור הזכיר לי קצת תוכנית ישנה בערוץ הקניות, עם המון כיתובים של מבצעים, וכל מיני טיפוסים כאלה של לפני-אחרי. 'קשקוש', חשבתי, ואז הוצאתי אנחה גדולה וחזרתי למיטה.
משכתי ככה עוד כמה חודשים. בסופו של דבר מצאתי את עצמי במיטה בבוקר יום אחד, והבנתי שהסיבה היחידה שיש לי לקום היום זו האפשרות לחזור לשש שעות שינה בערב. באותו היום ביקשתי מהבוס להיות על הטיסה הבאה לקוריאה. לא אמרתי לאף אחד על התוכנית שלי לבקר את ד"ר שים; לא רציתי להיות הסטריאוטיפ. חזרתי הביתה ונרשמתי לפגישה. מילאתי את כל הפרטים והטפסים, ביטוח רפואי, דמי רישום, כל החרא הזה. היה לי איזה חודש לחכות עד הטיסה.
תשמעו, זה היה חודש מחורבן. מישהו פרץ לי לחשבון הבנק ונעלם הרבה כסף. רובו היה חסכונות של ההורים, וכשסיפרתי להם אבא כמעט רצח אותי. התחיל לקשקש על זה שהיה שם כסף שהוא עשה עוד בגיל שלי, על איזה כריש גדול הוא היה ואיזה פישר יצא לו. עזבתי שם באמצע המשפט שלו והוא אמר לי לא לחזור. מהעבודה כבר לא היה לי אכפת – ידעתי… ידעתי שברגע שאני חוזר לארץ מודיעים לי שמעיפים אותי. אבל בראש שלי הייתה רק המעבדה של ד"ר שים. בלילות הייתי חולם שאני מגלה שאני בכלל דג זהב, מסתובב באקווריום במשרד מול המחשב ומחכה שמישהו יאכיל אותו.
היה לי קשה להירדם בטיסה. הטיסה לקוריאה ארוכה מאוד, וכבר בשעה הראשונה הספקתי להתחרט שש פעמים על כל העסק ולשכנע את עצמי מחדש. באיזשהו שלב נמאס לי אז הוצאתי איזה פנקס והתחלתי לשרבט כל מיני ציורים קטנים שמצחיקים אותי. עד היום אני עושה את זה כשאני עצבני. במטוס היה ריח שאחר כך הבנתי שקיים בכל המדינה – יש להם שם מין כרוב כזה שהם אוכלים עם כל מנה, קצת כמו סלט ערבי אצלנו, אבל ממש עם כל מנה. קימצ'י הם קוראים לזה. אי אפשר להתרכז בכלום עם הריח הזה, כמו מלפפון חמוץ מקולקל. לא משנה.
ההסתובבות ברחוב הייתה לי מוזרה מאוד. אם מישהו מהקוראים הסתובב פעם במקום כמו מאה שערים, או אפריקה או סין הוא בטח יכול להזדהות עם ההרגשה שהייתה לי – ללכת ברחוב ולדעת שאין אף בן אדם באזור שנראה כמוך. להיות שונה כל כך מהסביבה שלך, לדעת שכל קשר בין מה שאתה מגדיר כמעניין, מצחיק או טעים לבין הנורמה מסביבך הוא מקרי לחלוטין. בחיים לא הרגשתי כל כך בודד. תוך כדי שאני הולך ברחוב עם המחשבה הזאת, אני אומר לעצמי 'איך בדיוק הקוריאני הזה יכול לקרוא את הנשמה שלי? מה הוא מבין בכלל בישראלים? בטח אני אראה את עצמי מלוכסן, אוכל קימצ'י ומקשקש בקוריאנית. בטח המכונה לא תעבוד לו, כמו שיטות שידור של וידאו.' דמיינתי קופסא של די-וי-די של אריק עם כיתוב קטן מאחורה "PAL", ואת הקוריאני הזה עומד ומסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. בפעם המאה אני מתחרט שבאתי בכלל למדינה המוזרה הזאת.
לא הייתה לי שם המון עבודה, וכמו שאתם מתארים לכם לא כל כך היה אכפת לי ממנה. בכל זאת, אני רוצה לשתף אתכם בחוויה אחת שהייתה לי שם. יום אחד הקולגות הקוריאנים הזמינו אותי לארוחת ערב. הם לקחו אותי למסעדה קוריאנית מסורתית, ושם חלצנו נעליים, התיישבנו על הרצפה וחיכינו. אחרי כמה דקות הביאה המלצרית כל מיני ירקות וסלטים, איזה שמונה סוגים של הקימצ'י הזה וצלחות עמוסות בכל מיני תמנונים, זוחלים, צדפות, דיונונים, סרטנים, שרימפסים ועוד הרבה דברים שלא זיהיתי. יכולתי להישבע שחלק מהדברים עוד זזו. חשבתי שאני הולך להקיא. עצמתי לרגע את העיניים, וכל מה שרציתי זה מרק העוף שאמא הייתה עושה בשישי בערב, כשסבא בא לבקר. החלטתי לנסות את מזלי – קראתי למלצרית, ושאלתי אותה, בקול מתחנן ומלא תקווה: "צ'יקין? צ'יקין? צ'יקין סופ?" המלצרית, בתגובה, הרימה את הגבות המעוצבות שלה לגובה שלא חשבתי שאפשרי מבחינה פיזית, כיווצה את הפה, ועם המון משמעות בקולה שאלה אותי: "אווו?". אני לא ויתרתי – "צ'יקין סופ! צ'יקין!" כיווצתי את יד שמאל לצורה של כנף והתחלתי לנפנפף: "צ'יקין! בה-קה בה-קה!". המלצרית הטתה את ראשה הצידה כמו כלבלב מסוקרן, והסתכלה בתחינה אל המארחים שלי – מילה אחת באנגלית לא תשמע מהם, כמובן. בסוף נראה שהיא הבינה: "אווו, צ'יקה, צ'יקה, אוקיי אוקיי". הרגשתי גאווה עצומה – הצלחתי, במחי כנף, להתגבר על אלפי שנות הבדלי תרבות, ולהצליח להזמין את מה שאני רוצה במקום זר ומוזר לחלוטין. 'ככה בטח הרגישו מגלי הארצות לפני מאות שנים', אמרתי לעצמי ובאמת, אחרי כמה דקות, חזרה המלצרית, עם אותו חיוך של נצחון שהיה לי ממש, והגישה לי את מבוקשי – קערה עצומה של מרק, אדום כמו דם, ובתוכו צפו עשרות זרועות תמנונים. הדבר נראה כל כך חריף, שרק מלהריח אותו הרגשתי שאני מתחיל להזיע.
הייתי מזועזע לחלוטין, הרגשתי חולשה ובחילה בכל הגוף. לא הצלחתי לקבל את זה – לא יכול להיות שאנחנו לא נצליח לתקשר כמו בני אדם – האם אנחנו חיות? נעמדתי והתחלתי לצרוח שם, במסעדה – "צ'יקין! צ'יקין!! קוקוריקו!" עשיתי עם היד כנף עוד פעם, והתחלתי לנפנף במרץ. "בה-קה!! בה-קה!! צ'יקין!! צ'יקין סופ, ביג צ'יקין סופ!" נעמדתי על השולחן הנמוך והמשכתי לנפנף עם הכנפיים, ואז קרה לי משהו – אני פתאום ידעתי, שאם אני אמשיך לעמוד ככה ולנפנף אני אתחיל לעוף. אני לא דמיינתי לי שזה יקרה, כמו שאנחנו לפעמים חולמים בלילה שאנחנו עפים, לא הנחתי שזה יקרה, כמו שאנחנו מניחים שאם נעזוב תפוח באוויר הוא ייפול למטה, אני ידעתי שאני אצליח לעוף – בדיוק כמו שאתם יודעים שאם תזיזו את הראש שלכם ימינה, הראש שלכם יזוז ימינה. התחושה הזאת הייתה כל כך חזקה פתאום, שכל מה שיכולתי לעשות זה פשוט להתחיל לנפנף בידיים שלי בכל הכוח. שכחתי לגמרי מהסיטואציה – מהמלצרית, מהמסעדה, מהמרק, מקוריאה. 'רק עד התקרה זה מספיק לי', חשבתי לעצמי. ידעתי שחשוב להציב מטרות הגיוניות. 'אחר כך אני אצא לרחוב ואנסה לעוף עד הגג של הבניין, ואחר כך מי יודע לאן אגיע?', והכל נראה לי הגיוני לחלוטין – הרי ברור שאני אצליח לעוף! אתם יכולים לדמיין אותי שם? עומד על שולחן באמצע קוריאה, מנפנף בפולקעס שלי כמו מטורף, עם כל המלוכסנים האלה בוהים בי. רק מאוחר יותר באותו ערב, במלון, קלטתי מה עבר עלי. יש לי דמיון מפותח, אני יודע, אבל בחיים לא הייתה לי הזיה כזו כמו שצריך, כמו בספרים. הבנתי שאיבדתי את זה לגמרי, והחלטתי שאם הסיפור הזה עם הנשמה לא עוזר לי אני חוזר לארץ ומבקש עזרה ממישהו.
את המקום מצאתי די בקלות, הייתה לי את הכתובת מאתר האינטרנט, והוא נראה בדיוק כמו התמונה שהם פירסמו שם. מבחוץ הבניין נראה מיושן, והוא היה ממוקם ליד דוכן מתפורר של נודלס. מבפנים הוא נראה מאוד מודרני – קירות לבנים נקיים וחדר המתנה גדול עם כורסאות עור לבנות ונוחות. במקום ציורים על הקירות היו תלויות מסגרות שמלאות בכלום, דפים לבנים. על התקרה הייתה כתובת גדולה בקוריאנית. צילמתי אותה עם הפלאפון והוא תירגם לי אותה – "טאבולה ראסה", דף חלק. כל המקום היה לבן עד כדי סנוור. ישבתי וחיכיתי שיקראו לי, ובינתיים בחנתי את שאר הפציינטים שחיכו שם. רובם היו גברים, כמעט כולם קוריאנים. היה שם אחד מערבי חוץ ממני. הוא נראה שבדי, או משהו מצפון אירופה, היה לו שיער בלונדיני כמו השמש והוא היה רחב כזה. הרגשתי איתו מעין שותפות גורל, כאילו פתאום יש בינינו המון במשותף ואנחנו בטוח נהיה חברים הכי טובים בתוך שניה, אבל התביישתי לגשת ולדבר איתו. נראה כאילו אצלו בראש עברו מחשבות דומות, כי מדי פעם ראיתי אותו מגניב מבטים אלי. לא רחוק ממנו ישבה בחורה קוריאנית יפיפייה, עיקמה את הפה בזמן שניסתה לבחון בריכוז את אחת מהלא-תמונות הממוסגרות. בזמן שאני יושב שם הספקתי להתחרט עוד ארבע פעמים על העניין, וכשכמעט עמדתי לעזוב נכנסה המזכירה לחדר. "מִיסְטֵל אַלִיק?" היה להם קטע שם, להחליף באופן די עקבי את כל הרישים בלמדים. לא יודע למה הם עשו את זה, סוג של תחביב כנראה. היא הכניסה אותי למשרד של הדוקטור.
הוא היה אדם די חביב וחייכן, לבש חלוק מעבדה לבן. הושיב אותי על הכורסא הלבנה במשרד הלבן שלו, קד קידה קטנה והתחיל לענות על השאלות שלי. "תבין", הוא הסביר לי באנגלית כששאלתי אותו איך העסק עובד, "הנשמה היא כמו כל איבר אחר בגוף. היא יכולה לשגשג או להיות במצוקה. הגוף שולח לנו אותות כדי להסביר לנו מה המצב שלה, בדיוק כמו שהוא גורם לנו להרגיש צמא אם הוא צריך עוד מים או כאב בטן אם שתינו יותר מדי. הבעיה עם הנשמה, היא שהאותות שהיא שולחת לא מספיק ברורים אף פעם, ואנחנו מפרשים אותם לא נכון בדרך כלל. האנושות המציאה כל מיני תכסיסים כדי לנסות ולהלחם באותות האלה. בגלל זה אנשים הולכים לקרקס, לפסיכולוג או אוכלים גלידה. זה כמו לקחת כדור נגד כאב ראש כשכל מה שאתה צריך זה לשתות מים. למעשה אף אחד עוד לא פיתח שיטה לקרוא את האותות האלה ולנסות פשוט להביא את הנשמה לשגשוג בלי כל מיני אמצעים מלאכותיים. אצלנו במעבדה גילינו שהנשמה היא בעצם חלק בגודל של כמה מילימטרים במוח שממוקם כאן" – הוא הצביע על איזה מקום בדגם של המוח שישב לו על השולחן – "ומצאנו דרך לשלוח לה אות חשמלי שיתרגם את המסרים שהיא שולחת לכאלה שאנחנו מסוגלים לראות ולשמוע בעצמנו".
"ומה אני צריך לעשות?"
הוא חייך חיוך גדול. "אתה רק צריך לשבת, להנות מהמופע, ולנסות ללמוד כמה שיותר. בסוף אתה תדע את כל מה שאתה צריך לעשות כדי שהנשמה שלך תשגשג. המחקרים שלנו הוכיחו שמי שהנשמה שלו משגשגת הוא בעל סיכוי נמוך יותר ללקות במחלות ממאירות ובעל תוחלת חיים ארוכה יותר. הוכח גם שנשמה בריאה מגבירה את הפוריות ומונעת כמעט לחלוטין מצבים כמו דכאון קליני או סכיזופרניה."
אחרי שסידרנו את העניין של התשלום (די יקר כל הסיפור יצא, פחות או יותר כל הכסף שנשאר לי), הלכתי אחריו לחדר גדול. היה שם כיסא כמו של רופא שיניים שמחובר אליו מעין מכשיר כזה מפחיד של רופאים. הקיר שהכיסא פנה אליו היה מראה אחת גדולה. התיישבתי על הכיסא והדוקטור והעוזרת שלו חיברו לי כל מיני אלקטרודות לראש ולאף וללחיים ומתחת לעיניים ולחזה ולבטן ולידיים ולעוד כל מיני איברים חשובים. הוא נהיה רציני לרגע ופנה אלי. "אני רוצה עכשיו שתשאר רגוע לגמרי, ותשתדל שלא לזוז ולא לגעת בשום דבר. תסתכל טוב-טוב בקיר שמולך, ותנסה להתרכז במה שאתה רואה. תשתדל להסתכל מבעד למראה." אז הוא הסתכל בשעון, רשם משהו בקלסר שלו ויצא משם.
ישבתי לי שם, מרגיש קצת לא נוח עם כל החוטים שמחוברים אלי וקצת חושש ממה שהולך לקרות. ניסיתי להתרכז במה שאני רואה במראה. השיער שלי לא היה מסודר ולא הייתי מגולח, אז התעצבנתי על עצמי קצת שלא התארגנתי כמו שצריך באותו הבוקר. דמיינתי את עצמי יושב שם כדג זהב, עם כל האלקטרודות מחוברות לדפנות האקווריום.
פתאום, תוך כדי שאני יושב שם וחושב את זה, אני קולט את אריק שבמראה נעמד, קורע מעליו את האלקטרודות ויוצא החוצה. חשבתי שאני הוזה עוד פעם. אחר כך התמונה במראה התחלפה ואריק של המראה נכנס לבית אחר. הוא לובש חליפה צהובה, עניבה ירוקה, משקפיים אדומים גדולים, ובכלל היה נראה כמו דמות ממערכון ישן של הקומדי סטור. אני לא מזהה את הבית, אבל הוא נראה בערך כמו שהבית של ההורים שלי היה נראה אם היו מתפוצצות שם 12 פחיות צבע שונות. אריק שבמראה נכנס הביתה, ומחזיק מתחת ליד מה שנראה כמו עשרה ספרים חדשים מהחנות, כולם ספרי ילדים. הוא נכנס לחדר אחר בבית שנראה כמו חדר עבודה, ומרפרף בכל אחד מהספרים. הוא יושב שם לעוד איזה דקה ומהרהר קצת, ואז הוא מדליק את המחשב… ומתחיל לצייר! אתם יכולים לדמיין לעצמכם את ההפתעה שלי. אני מסתכל עליו יושב ומצייר, מצייר כלבים ופרות ודובים ותרנגולות, וכל פעם קצת מאוכזב מהתוצאה ומוחק ומתחיל מחדש, ואני מתחיל לקלוט – האם זה מה שהנשמה שלי אומרת לי? אני צריך לאייר ספרי ילדים?
אחר כך נשמע קשקוש מפתחות, ולתוך החדר נכנסה בחורה, לבושה בשמלה שהייתה מלאה בכל צבעי הקשת ונישקה את אריק מהמראה על הלחי… בהתחלה לא זיהיתי אותה אבל אחרי רגע הבנתי, לתדהמתי המוחלטת, שזו הייתה דניאל פדרובסקי. דניאל פדרובסקי, שהייתה כנראה האדם הכי קרוב אליי בחטיבת הביניים והקשר בינינו די הלך לאיבוד אחרי שעברתי דירה עם המשפחה. אני חושב שלא דיברתי איתה אולי 15 שנה. ישבתי שם בכיסא הזה, עם כל האלקטרודות, וראיתי את אריק מהמראה ואת דניאל פדרובסקי מהמראה, מדברים על היום שהיה להם, מאוהבים מעל הראש, ופתאום שטף אותי גל עצום של אושר ורוגע והרגשתי את הגוש בגרון. הכל הרגיש כל כך נכון. כאילו… כאילו כל מחשבה אחרת שהייתה לי הייתה לגמרי לא בכיוון.
בבת אחת החיזיון נגמר ושוב ראיתי את אריק הרגיל משתקף במראה, בלי החליפה הצהובה והמשקפיים הצבעוניים, בעיניים אדומות, עם כל החוטים מחוברים אליו בחדר הלבן. הדלת נפתחה וד"ר שים ניגש אליי עם החלוק שלו ועם חיוך ענק. "הספקת לראות את מה שאתה צריך?" הוא שאל אותי. היה לי קשה למצוא את המילים, רק עשיתי כן עם הראש וניגבתי את הדמעות. "מצוין. תבין שמכאן אני לא יכול לעזור לך יותר. אני לא יכול לתת לך מרשם או לשלוח אותך לניתוח. בזה הנשמה שלנו שונה מהאיברים האחרים – שום גלולה או טיפול לא ישפרו את המצב שלה, זה חייב לבוא לגמרי ממך." הבנתי בדיוק למה הוא התכוון. הוא שאל אותי אם אני רוצה עותק של הסרט, עניתי שכן, בטח. על המקום הם הכינו לי את זה בדי.וי.די, בקופסת פלסטיק. על הקופסא היה כתוב בגדול "ALIK" והייתה עליה תמונה בגדול של אריק מהמראה, עם החליפה הצבעונית והכל. בדקתי מאחורה, שם היה כתוב שהסרט בפורמט האוניברסלי החדש, ושהוא יעבוד בכל מקום.
את ההמשך אתם יכולים לנחש לבד. לדניאל התקשרתי כבר מהחדר במלון. לא סיפרתי לה כלום על מה שקרה, רק אמרתי שחשבתי עליה לא מזמן, ומה העניינים, ואם היא רוצה להפגש לקפה מתישהו. יום אחרי שחזרתי הבוס שלי קרא אותי אליו למשרד עם פרצוף רציני, והתחיל להחמיא לי על העבודה המצוינת שעשיתי בקוריאה ולהגיד שבחודשים האחרונים עשו כמה דיונים בהנהלה והחליטו שהגיעה השעה להתייעל ולהפטר מקצת משקל עודף בחברה ולצערנו השם שלי עלה. כל כך התאים לו, לאפס הזה, להשתמש עכשיו בביטוי כמו 'משקל עודף', אבל לי לא היה אכפת. כל הזמן הזה ישבתי מולו והתאפקתי לא לצחוק לו בפרצוף. רציתי לצעוק לו: 'מי אתה בכלל? אתה וההנהלה שלך? אתם יודעים מה יעיל? מה נכון? אתם לא יודעים כלום!' הוא שאל אותי אם אני צריך לסדר משהו לפני שאני עוזב, ואמר לי שיש לי עוד שלושה חודשים לסגור את כל הפינות. "אני צריך הרבה נייר והרבה צבע", עניתי לו.
כל הסיפור הזה היה לפני איזה שנה וחצי. אני חושב שהצלחתי להביא את הנשמה שלי למצב של שגשוג, כמו שהדוקטור קרא לזה. אני לא רוצה שתקבלו את הרושם הלא נכון, זה לא היה פשוט. כמעט ויתרתי הרבה פעמים, ורוב התקופה הזאת הייתי באמת בלי גרוש על התחת – אבל זה באמת מתגמד כשאתה יודע את התשובה היחידה ההגיונית. אם מישהו מכם הקריא לילדים שלו בחודשים האחרונים את "עוֹזִי בּוֹזִי לומד לאהוב" הוא בטח ראה כמה מהשרבוטים שלי – הפרויקט הגדול הראשון. לפני חצי שנה עברנו, אני ודניאל, לבית חדש וצבעוני. כל המחשבות שהיו לי פעם, על דגי זהב ושש שעות שינה נעלמו לגמרי והספקתי לשכוח מהעבודה הישנה והבוס וכל הכסף שהלך. עכשיו אני יודע שזה הכל שטויות, שבמבט אחד לנשמה הכל מקבל פרופורציה.
אני יודע מה אתם חושבים. אני יודע שבטח קראתם את המאמר שהתפרסם פה בשבוע שעבר על אותו ד"ר שים, והחקירה שיש נגדו עכשיו. גם אני קראתי אותו. קראתי שם שהמוח כבר מזמן ממופה לגמרי, עד המיקרון, וששום גוף מדעי או רפואי לא מכיר בזה שיש בכלל משהו שנקרא נשמה, שהכל זה שאריות של מיתולוגיה ושאין לזה מקום בשום דיון רציני. קראתי גם את הטענה שהיום, עם כל המידע שאנחנו שופכים על עצמנו באינטרנט, כל סטודנט שנה ראשונה בפסיכולוגיה עם גישה לגוגל יכול לעשות לנו אנליזה ולדעת כל מה שעובר לנו ולהורים שלנו בראש מבלי להחליף איתנו מילה אחת. קראתי על המומחה שהביאו שאמר שעם המחשב הנכון ועם קצת כשרון, מעצב וידיאו יכול לעשות סרט של עצמו הולך על הירח שיראה אמין לגמרי ויעבור כל בדיקה משטרתית. גם אני רואה את הסרטים של פיקסאר. וכן, קראתי על זה שהוא גנב כסף ממטופלים ורימה את כולם אבל תבינו שאני כותב פה מנסיון, מיד ראשונה – אני יודע מה אני ראיתי ומה הרגשתי שם, תביאו את כל המומחים שלכם וכל הפסיכולוגים. אני יודע שהכל שטויות, ואני מקווה שגם אנשים אחרים יבינו את זה ושהאיש הגדול הזה בקוריאה ינוקה מכל ההאשמות שכל הספקנים והבירוקרטים מדביקים עליו ושיום אחד בכל עיר תהיה מעבדה כזאת, וכל אחד יזכה למבט לנשמה שלו. אני בטוח שהעולם יהיה מקום הרבה יותר טוב.
אני מקווה שאתם מבינים עכשיו למה לא יכולתי לשתוק אחרי שקראתי את המאמר מהשבוע שעבר. מיד שראיתי אותו שלחתי מכתב למערכת, והם הציעו לי לכתוב השבוע את הסיפור שלי. זאת הפעם הראשונה שאני חולק את הסיפור הזה עם מישהו. לדניאל סיפרתי אחרי קראנו ביחד את המאמר שהתפרסם פה. הוצאתי את הסרט ששים נתן לי וישבנו ביחד לראות אותו. הייתה לי חוויה מאוד מלחיצה, הייתי בטוח שכשהסרט ייגמר היא תעיף לי סטירה ואני לא אראה אותה יותר בחיים. בסוף ההקרנה הסתכלתי עליה בחרדה מהתגובה שלה, אבל היא רק חייכה בהבנה כמו שהיא תמיד עושה ואמרה שהסרטון הזה הוא הדבר הכי יפה שהיא ראתה אי פעם, וגם אם הכל רמאות אז העיקר שזה גרם לי לעשות את הטלפון ההוא אליה מהמלון.
אני מקווה שהסיפור שלי לא שעמם אתכם יותר מדי. הם הבטיחו לי שהם לא ישנו אף מילה ממה שאני כותב, אז אני מתנצל אם מה שרשמתי פה לא ממש עומד בסטנדרטים עיתונאיים או הסגנון שאתם רגילים מהכתבים המקצועיים יותר של העיתון. אני מתנצל גם אם השמטתי פרטים חשובים, או אם התמונה קצת חסרה, אבל בעיתון ממש ביקשו ממני לשמור על מסגרת של 3000 מילה. מי יודע, אולי אם אני אקבל מספיק תגובות אני אכתוב ספר על החוויה הזאת. אולי יהפכו את זה לסרט, כמו ההוא שכתב בעיתון על עזה, וכמעט לקח את האוסקר לפני כמה שנים. בינתיים אני יכול רק להגיד תודה קטנה, כל יום לפני שאני הולך לישון, לקליניקה של ד"ר שים, על הנס שלי.