מבעד למראה

בחדר יש גם מיטה וארון, והוא חדר כהה וקודר ולקירות יש צבע עמום, מוזר. הראי תלוי ממש מול המיטה. אם אני נשכב צמוד אל הזגוגית ופוזל אני יכול לראות את קצה המסגרת, והיא זהובה.
יוני לא משתמש בראי הרבה. הוא מסתכל אלי בבוקר, אחרי שהוא מתלבש, ולפעמים מסתרק מולי. אני עושה לו פרצופים אבל הוא לא רואה אותי כשאני מעווה את פני מולו ומוציא לו לשון וצוחק.
בקיר שמולי מעל משענת המיטה החומה יש חלון שיוני משאיר רוב הזמן סגור. כשהוא פתוח אפשר לראות את כל גגות העיר ומעבר להם הרחק את הגבעות הזעירות. אם אני נשען ימינה אני יכול לראות את הפס הכחלחל הקודר הכמעט בלתי נראה של ההרים הגדולים מאחורי הגבעות. ומאחורי ההרים נמצא היער. היער שלי. לפעמים זה כל כך כואב שאני זוחל הכי עמוק שאני יכול במנהרה שבתוך הראי, עד שהתקרה נעשית כל כך נמוכה שאני לא יכול אפילו לשבת, ואני נשכב על הרצפה הקרה ומתקפל לעיגול ומחבק את עצמי.
יוני הוא מורה בבית ספר תיכון. הוא יוצא כל בוקר מהבית לדי הרבה שעות וחוזר רק אחר הצהריים. הוא לא נמצא בחדר השינה הרבה. הוא גר לבד, אבל לפעמים מגיעים אליו חברים ואני שומע אותם צוחקים מהסלון. אני רואה הרבה את איתי מהקומה השניה שלומד אצל יוני שיעורים פרטיים במתמטיקה. הוא לומד בתיכון שיוני עובד בו, והוא נחוש בדעתו להשיג מלגה כדי שיוכל להמשיך ללמוד בתיכון. הוא חייב ציונים גבוהים בשביל להיות זכאי למלגה הוא מספר ליוני. אני מקווה בשבילו שיוני מורה טוב.
החברים אומרים שיוני צעיר וחתיך. אני רואה גבר צעיר ומריר עם קמטים שלא מופיעים על פניו עדיין, ואת הגוון הכסוף העדין הבוהק של עורו מכתימים כתמים של עוינות ושל כעס.
בתוך המראה יש מנהרה קטנה, אולי באורך מטר וחצי. בתחילה היא מעט יותר גבוהה ממני ואני יכול לעמוד בה בנוחות, ואחר כך תקרתה הולכת ונהיית נמוכה עד שהיא כמעט מתחברת לרצפה. פעם פחדתי מאד להתקרב אל הקצה הרחוק והחשוך הזה, אבל עכשיו אני מכיר את כל המנהרה גם בעיניים עצומות. אין בה מקום לפרוש את כנפי ואני משאיר אותן מקופלות סביבי.
פעם היה במראה שדון מראה אמיתי, ונוכחותו הקרה והקשה עוד טבועה בחזקה בקירות ובזכוכית. שדונים של מראות אף פעם לא נחמדים אבא אמר לי פעם, ועכשיו אני מבין למה. ובכל זאת השדון ההוא כבר מזמן יצא המראה, הרבה שנים לפני שאני נכנסתי, ואין לי מושג איך. אולי שדוני מראה אמיתיים מסוגלים לעזוב את המראה שלהם כרצונם. ואני בכלל שד של יער.
לא הייתי אמור להיות פה. אולי אם הייתי פחות פזיז הייתי עכשיו עדיין בבית. רק רציתי לקחת תפוח מגנו של המלך מי זהב שביער. עברתי בקפיצה את החומות הירוקות ומיד הופיעו שלושה חיילים שארבו שם עוד קודם. בתום מרדף ארוך בגן המלך נשאר רק עוד חייל אחד, צעיר ויפה, שרדף אחרי בעקשנות עם חרב שלופה, ואני כבר התחלתי להתעייף והייתי מבוהל מאד. לא היה לאן לברוח, וליד קיר הארמון היתה מונחת מראה גדולה. צללתי לתוכה ובשניה ההיא הבנתי שעשיתי טעות אבל כבר היה מאוחר מדי. לא יכלתי לצאת.
דפקתי בכח על הזכוכית הקרה, היסטרי ומבוהל ומשתולל, והחייל, שהפך פתאום, כמו כל העולם שסביבו, לכהה ומוזר ועמום מאד, ולא היה עוד יפה אלא חמדן ושאפתן וגא, צחק לעצמו והלך.
המראה הועברה לחממה הקטנה שבגן המלכותי ונשארה שם עוד הרבה מאד זמן. המלך מי נהר בא לחממה עוד פעם אחת, עם נשותיו וילדיו ומשרתיו, וצחק כשראה אותי בתוך הראי. הוא הבטיח לבוא למחרת ולשחרר אותי, אבל הוא לא בא.
פרצה מלחמה, אני חושב. אני לא יודע. אני לא יודע מה קרה למלך מי זהב ואיך הגיע הראי לעולמם של בני האדם. אחרי הרבה מאד זמן בתוך הארגז החשוך הוא הגיע אל הרוזנת טור הקשישה, שתלתה אותו בחדר ההלבשה הגדול שלה.
גם היא הופתעה מאד לגלות אותי שם. באותו יום חורף רחוק שבו ישבה בכיסא הלבן העדין שהיה ליד שולחן האיפור, בין כל השמלות והנעליים. היא נראתה עצובה מאד והביטה במראה זמן רב, ומכיוון שהביטה במראה ולא בעצמה הפרטים התבהרו לה לאט והיא ראתה אותי. ישבתי אז והתבוננתי בה, כמעט באותה התנוחה שלה, ראשי שעון על ידי, כי פניה רתקו אותי מאד.
תגבתה הראשונה היתה בהלה גדולה, והיא קמה בצעקה והכסא נפל. אבל אחר כך נהיינו חברים.
היא לא יכלה לשמוע אותי, אבל אני יכלתי לשמוע אותה וזה היה בסדר. היא נסתה להבין איך לשחרר אותי, אבל לא הצליחה, ובכל זאת היתה לה מספיק רגישות להבין שאסור לה, אסור לה לשבור את המראה. היא העבירה את הראי ליד החלון הגדול כדי שאוכל לראות את הנוף הנהדר שנשקף הישר אל הנהר, ובלילה היתה משאירה את החלנות פתוחים כדי שיכנס האור. לפעמים, בחגים ואירועים, היא היתה מורידה את המראה אל חדר ההסבה ומשעינה אותה ליד האח, כדי שגם אני אוכל להשתתף קצת בחגיגה. היא ידעה שאני לא אוהב להיות לבד הרבה.
ואחר כך בא הארגז הסגור בעליית הגג החשוכה, במשך שנים רבות מכדי שאוכל לספור, ושינה ארוכה כל כך עד שדמתה למוות.

יוני עסוק מאד בתקופה הזו, הוא מדבר לעצמו ומסתובב בדירה עם ערימות של דפים וטפסים. כך היה גם שנה שעברה בתקופה הזאת וגם בשנה שלפניה, וזו היתה השנה שפועל עייף הוציא את המראה מתוך הארגז המאובק ותלה אותה בחדר השינה שלו.
טמבלים הוא ממלמל לעצמו, ואני שומע אותו פתוח את דלת הדירה לאיתי ששוב בא ללמוד, אני שונא את התלמידים בכיתה שלי הוא מתוודה בפניו, תראה כמה קשה אני עובד ורובם יוציאו אפס בבגרות. טמבלים עצלנים.
יוני שונא את כולם, אני חושב.
איתי מופיע לרגע בחדר השינה, מחפש חבילת עפרונות במדף העליון בארון ומוצא. הוא מתעכב שניה לפני הראי ומסד את שערו. אני מוציא לו לשון. הוא לא רואה אותי.
הבית שלך נורא מעיק אני שומע אותו אומר ליוני בסלון.
אני יודע יוני אומר, עושה כאב ראש נוראי, אני לא יודע ממה זה.

כמה ימים אחרי זה איתי אומר ליוני שכאב הראש שהדירה הזו עושה נהיה בלתי נסבל. אני יודע אומר יוני, אני לא יכול לישון פה, אני בקושי נרדם והראש מתפוצץ לי. אחרי רגע של שקט הוא מוסיף, מהוסס, אל תצחק, אבל ביקשתי מיצחק שיבוא ויסתכל פה.
יצחק?
מר כהנוב בשבילך.
אה, ההוא מההנהלה. המוזר.
כן. הוא מתעסק הרבה עם אנרגיות ודברים כאלה, הוא מן מומחה לדברים האלה, חשבתי שאולי הוא יוכל לראות אם יש פה איזה- הוא מסמיק. איתי צוחק. יש לו צחוק יפה.
יוני מתרגז, מה, הוא מתגונן, נהיה ממש נורא להיות פה, משהו מציק כזה, מה אכפת לי שיעיף פה מבט, יש לך רעיון טוב יותר?
אם אתה אומר איתי ממשיך לצחוק, ואז רואה את מבטו של יוני ומפסיק. טוב, טוב, אל תתעצבן לי פה הוא מושך את חולצתו כלפי מטה ומעביר יד בשערו, אולי יש לך איזו רוח רפאים בארון או משהו כזה. בא, אנחנו חייבים להספיק גם את המשוואות המטומטמות הלאה.

אין רוח רפאים בארון. לפחות אני לא ראיתי. ויוני לא צריך שום מומחה לאנרגיות. אם הוא רק היה יושב מספיק זמן בשקט ומביט באמת במראה, הוא היה יכול לראות לבד. הוא היה יכול לראות את האור הירוק הבהיר שמקיף את המיטה, שם כל התשוקה והרוגז והעוינות והמריבות התכופות שלו עם איתי, והכעס של שניהם. והקירות הכהים, רוטטים מרוב אנרגיה של כעס וחשדנות ומרירות, סופגים את הכל. והמבט הפעור באימה של אותו תלמיד יפה שהיה פה לפני שלוש שנים והצליח לבסוף לנער מעליו את ידיו של יוני ולברוח, עיוור מדמעות. האור הכהה, המאיים, של המנורה התלויה ממש מעל המיטה.
אבל יוני, כשהוא מסתכל במראה, רואה רק את עצמו.

יצחק הוא איש מבוגר ושמנמן עם מבטא מוזר וזקן קטן ומצחיק. אני שומע אותו ואת יוני מסתובבים בבית לפני שהם מגיעים לחדר. יצחק מסתובב קצת, מזיז את המיטה. הוא נעצר מול המראה ומביט בה רגע במצח מקומט. אני מחקה אותו ומוציא לו לשון והוא מוציא לי לשון בחזרה ואני קופא ומביט בו פעור פה ומבולבל, הוא לא יכול לראות אותי.
יש לך שדון במראה יצחק אומר בנחת.
לא, לא נכון, הוא לא יכול לראות אותי!
מה? יוני מביט בו בגבה מורמת, ויצחק חוזר בשלווה, יש לך שדון במראה.
טוב, באמת- יוני נשמע מרוגז מעט
אני לא צוחק יצחק מתקרב אל המראה ומכניס אליה יד. אני נבהל ומנסה לברוח אל תוך המנהרה אבל מאוחר מדי: הוא תופס אותי בכתף ומנסה למשוך אותי החוצה. אי אפשר. אני נתקע בזכוכית. יצחק מוותר ומוציא את ידו מהמראה. יוני בוהה בו בפה פעור. הוא ראה רק את ידו של יצחק, נכנסת למראה ויוצאת. מה – מה- הוא מצליח לגמגם.
יש לך פה שדון מראה קטן אומר יצחק בפעם השלישית, בוחן אותי בהרהור, שדוני מראה הם דבר די נפוץ, אבל זה שכאן בכלל שדון יער, נכון?
אני מהנהן, מבויש.
איך הגעת לפה? הוא שואל, אבל הוא לא יכול לשמוע אותי עונה לא. לא משנה הוא פונה אל יוני שמביט בו המום, הסגולה המיוחדת של מראות היא שהן זוכרות הכל.
מה?
מה? אומר גם איתי שנכנס פתאום לחדר השינה, בדיוק בזמן לשיעור הפרטי שלו, מה זה?
מראות זוכרות הכל מסביר יצחק, כל דבר שהן ראו אי פעם. מה שאני מציע זה להעזר במראה, ולבדוק מה האירוע שגורם לכל האנרגיה השלילית הזאת. הרי אתה קנית את המראה עם הבית, נכון? הוא מסתכל אל יוני. אולי קרה פה משהו, מזמן, והמראה עוד זוכרת. ברגע שנדע מה הבעיה, יהיה קל מאד לטפל בה. אני רק ארד לאוטו לרגע ואביא כמה דברים שיוכלו לעזור לי הוא אומר מול פניהם ההמומות של איתי ושל יוני, אני תכף חוזר.
הוא יוצא מהחדר ואני שומע את פסיעותיו האיטיות בדרך החוצה, דלת נפתחת ונסגרת.
אתה מאמין לשטויות האלה? שואל איתי מיד.
הוא הכניס את היד לתוך המראה והוציא אותה משם יוני חיוור, אז כן, אני נוטה להאמין לו.
לרגע משתרר שקט. שניהם מנסים לחשוב מהר ושניהם נראים מבוהלים.
מהחדר אולי הם נראים כמו שני אנשים שמנסים לעכל מידע חדש ומפתיע. אולי הם נראים כמו שני חברים טובים, שכנים קרובים, תלמיד ומורה. מהמראה אני רואה אותם עומדים קרובים מדי זה אל זה, חיוורים ומתוחים מדי. לכאורה שניהם מפחדים מאותו הדבר, שהמראה תחשוף בפני יצחק את כל השעות שהם מעבירים ביחד על המיטה, מתנשמים ומתנשפים וגונחים עירומים, ואני עוצם את עיני ומפנה את גבי ומנסה לסגור את אזני ובכל זאת שומע הכל.
אבל אני מכיר אותם, ורואה את האנוכיות האמיתית שלהם ואת חוסר הקרבה ביניהם והחשדנות. יוני מפחד שהמראה תחשוף לפני יצחק גם את השקיות הקטנות המלאות באבקה לבנה שמוחבאות זו ליד זו במשענת המיטה, ואיתי חושב על הבחור הצעיר הבלונדיני שבילה איתו פה כשיוני נסע לכל סוף השבוע, לפני פחות מחודשיים.
ושניהם לא יודעים שהזיכרון היחיד שצרבה המראה והייתי רוצה לשחזר הוא של הרוזנת טור, לבושה בשמלת המשי הירוקה החדשה שלה, אחוזה בזרועות הרוזן הקשיש ושניהם מסתחררים ברכות על פני חדר ההלבשה לצלילי מוזיקה שרק הם יכולים לשמוע. ואחר כך הרוזנת טור מצמידה את כפות ידיה למראה ואני מצמיד את ידי מהצד השני. הרוזן מחייך אלי. הוא לא רואה אותי, אבל יודע שאני שם.
איתי הראשון ששובר את הדממה, אני לא יכול להרשות עצמי לאבד את המלגה הוא אומר וקולו מעוות, למה היית חייב להביא מישהו מההנהלה?
אתה באמת חושב שידעתי את כל זה קולו של יוני מתרומם לצעקה צורמנית, חשבת על העבודה שלי? העבודה שלי?
אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד את המלגה חוזר איתי בנחישות ועל פניו ובקולו שוב אותה שאפתנות מכוערת שמעוותת את מראהו, ופתאום הוא מרים את פסל הנשר הכבד שעומד תמיד ליד המיטה ומטיח אותו במראה בכח. לרגע אחד זה כל כך כואב שאני לא קולט את הכאב, וברגע הבא אני מרוסק באלפי רסיסים על הרצפה.

כואב. כואב. כואב. כאב וחושך, וקולות מבולבלים מעלי אני נשרף ומפתל וצורח, זה כואב, אני בוער והחושך בולע אותי, אני מת, אני נשרף.
יד אוחזת בקרסולי ומושכת אותי. לרגע אחד אני לא מסוגל לזוז או לנשום וגופי מתפורר לאלפי חתיכות שרופות וברגע הבא אני שוב כולי, שלם, מכונס בתוך שבר הזכוכית בידו של יצחק והכאב מתרפה וכמעט נעלם.
מה זה? נשמע קולו ההמום של איתי. אני עוצם את עיני בכח.
השדון, השדון שבמראה מסביר יצחק בחוסר סבלנות, שהתנפץ לכל כך הרבה חתיכות, תפסתי חתיכה שלו פה ומשכתי אותו כולו אל תוך- נהיה שקט לרגע. לא משנה הוא אומר, עזבו, בקצרה זה אומר שהחזרתי אותו לתוך חתיכת מראה אחת. אני לא מבין איך היא נשברה? מסכן כזה.
רצינו להעביר את המראה למיטה, חשבנו שיהיה לך יותר נח ככה אומר יוני ונשמע נבוך. ואז- טוב, זה כבד.
אבל השד הזה או מה שלא יהיה, כל הזכרונות האלה, הוא עדיין זוכר הכל? שואל איתי, לכאורה מסוקרן אבל קולו מתוח. יצחק קולט את זה.
לא, מה פתאום, כל הזכרונות נעלמו כשהמראה נשברה הוא משקר בקלילות, ככה שבעצם פתרתם את הבעיה של הדירה
והשד הזה, הוא לא זוכר? שואל יוני.
לשדים יש זכרון של פרפר אומר יצחק.כל הזכרונות, בעצם, מאוכסנים בראי עצמו.
גם זה שקר.
חבל שנשבר הוא מוסיף, היה ראי כל כך יפה.
זו גם דרך לפתור את הבעיה איתי מחייך חיוך מאולץ .
רגע, אז מה תעשה עכשיו עם השד הזה? שואל יוני
אשחרר אותו אומר יצחק בפשטות ואני קופא במקומי, המום, לא מאמין. אני אשים את השבר בתוך מים חמים עד שהציפוי ירד, והוא יוכל לצאת.
זה בסדר מצדי צוחק יוני צחוק שברירי, אתה יכול גם לקחת את הלטאה שחיה בסלון אם אתה רוצה.
כולם צוחקים.
אחר כך יצחק נפרד בלחיצת יד מיוני ומאיתי שעוד עומדים שם נושמים לרווחה. הוא מחזיק את שבר הראי בידו בזהירות והולך לבית שלו.
אני לא יכול להאמין שאני הולך להשתחרר. אני עוצם את עיני בכח ורוצה רק לא לחשוב על כלום. ואחרי דרך שנראית לי מאד מאד ארוכה, שבר הראי הקטן צולל בתוך דלי מים וצף ועולה. יש לי קצת סחרחורת.
הרבה מאד שעות אני שוכב בעיניים פקוחות לרווחה, בוחן את החור בציפוי הירקרק הכסוף שהולך ומתרחב. מים מתחילים להרטיב אותי. אני שואל את עצמי תוך כמה זמן כל הציפוי ירד, אם יצחק באמת יקח אותי הביתה.
השעות ממשיכות לעבור. אני מתיישב במנהרה שלי, הרטובה מעט, ובוחן את סביבתי החדשה. השבר מונח בתוך דלי שחור של מים בחדר אמבטיה זעיר. יש באמבטיה מגבת אחת תלויה על הקיר הרחוק וחלון קטן פתוח, אבל יותר מזה אני לא מצליח לראות מתוך הדלי. קירות האמבטיה כהים, עמומים, מסריחים מחמדנות ובדידות.
חמדנות. זיכרון. שבריר אחד של שניה. אני שואב את הזיכרון מהמראה.
כשיצחק נכנס לחדר השינה של יוני פניו מתקמטות והוא מרחרח לרגע את האוויר. חמדנות מופיעה על פניו. הוא נושם עמוק ומאלץ את עצמו להמשיך לחייך. פחות מרגע אחד.
השקיות הלבנות הקטנות שיוני מחביא אמנם סגורות הרמטית, ובכל זאת רישומו של הריח עוד נשאר טבוע בחדר, אם יש לך חושים רגישים. אני יכלתי לראות אותו כמו אד לבן על משענת המיטה. יצחק הריח אותו. לא סתם הוא הביא אותי הנה, פתאום נשמתי נעתקת מפחד, לא סתם הוא הביא אותי הנה. לא בשביל לשחרר אותי. אני רוצה לצאת מפה. אני רוצה הביתה.
החור בציפוי עדיין קטן, אבל אם אדחק בכח אוכל לצאת דרכו. אני נדחף ונדחק נשרט ומצליח לעבור וחתך גדול קורע את עורי, אבל אני בחוץ, אני בחוץ, אני בחוץ.
אני בחוץ.
אוויר מסמרר את עורי החשוף ולרגע אני יכול לבכות מרוב אושר. אני עוצם את עיני המסוננות ופוקח אותן ורואה חדר אמבטיה קטן ולבן ומלא אור. אני מטפס לאט אל אדן החלון. העולם שסביבי בהיר ופשוט והצבעים צלולים ושקופים ויפים כל כך. מהחלון אני יכול לראות את ההרים במרחק, זוהרים ויפים, צבע תכלת עדין. האוויר חד ונקי ובהיר ויפה ואני פורש את כנפי, מטלטל אותן לרגע, ואני עף הביתה.