מגילת אדם מאת יהונתן מוזס

 האדם התוודע לקיומו בו ביום.

ראשית היו אלה הצלילים שחדרו לאוזניו. חלקם גבוהים, חלקם נמוכים, קצרים, ארוכים, נפלאים. קולות של רוח – נושבת לאן שרק תחפוץ, רעשים של מפלי מים – זורמים ונופלים כאוות נפשם, ולחישותיה של צמחייה – גדלה, מתפשטת ופורחת ללא מכשול. בין כל אלה נשמעות קריאות הלל לאין-מספר, מודות על עצם קיומם, ולב אחד, פועם בחוזקה.

חיים!

שנית היו אלה התחושות שפשטו בגופו. מגע של קרקע מוצקה, המשתרעת עד קצה גבול המחשבה, ועשב נעים למגע, נע כה וכה לפי רצונותיה של הרוח. חום וקור, גוברים זה על זה ונכנעים זה לזה בכל רגע שחולף, מנסים לתפוס את תשומת הלב של היצירה. מגע של בשר חי בקרקע דוממת.

חיים!

שלישית היו אלה הריחות שנישאו אליו. ניחוחות של פרחים הנישאים לכל עבר, נפוצים ונלכדים זה בזה. ריחות של דברים חדשים, מעוררים, שהלכו לספר על תפארת מקורם במרחק. ריח ניחוח של פירות טובים על ענפיו של עץ קרוב, חודר לגופו ומעורר את מחשבותיו.

חיים!

אחרי כן נפקחו עיניים תמימות, טרם טעמו טעם אורה ואפלה. כמה נפלאים המראות, כמה עצומים הברואים. שמש בתחילת מרום מאירה לסירוגין דרך ענפיו של עץ גדול, אורה נח על הכל ומחייה את הכל, וצל נחבא באפלה, לעולם לא יפגוש אותה. האדם קם ממקומו כדי להיטיב לראות – ולהתפעם מנפלאות הבריאה. העץ הגדול, שלמרגלותיו עמד האדם, התנשא והתרומם מעלה, מעל הכל, צומח תמיד על ראשו של הר. שורשיו נשלחים מטה ונוגעים בכל היצירה ללא משוא פנים. באופק התנשאה הקרקע לכדי חומה גדולה, מזמינה מטה את ארבעת הנהרות שהגיעו אליה ונפלו ממנה, חומה הסובבת ושומרת על הגן ועל כל מה שבו. מים ואדמה, אבנים ועצים, דגים, עופות וחיות, ואדם אחד, המשקיף על כולם.

חיים! כמה חיים!

האדם התבונן במראות שהחזירו את אורן לעיניו, שאף את הריחות שהתקבצו סביבו, הרגיש את הבריאה חובקת אותו, שמע את הקול מדבר אליו ממרומים וענה לו בדיבור ראשון.

הנני. אני קיים.

 

בוקר ירד האדם לחקור את כל אשר בגן. שלושה אורות ירדו עמו ללוות אותו בצעדיו הראשונים. האור המלמד לימינו, האור הרומז לשמאלו והאור השומר מעליו. קרניים של זריחה מחממות ורוחות של מרום מקררות היו עמו בכל עת, וכל אלה נכנסו יחדיו אל בין עצי הגן. עצים גבוהים ונמוכים, נושאי פרי ומלבלבים. עיניי האדם נמשכו אחריהם בלהט טרי ורגליו נשאו אותו אליהם בצעדים קלים. פירות על ענפים גבוהים נתנו ריחם, קוראים אליו לבוא ולקטפם. ענף נדיב רכן עבורו עוד מראשית הבריאה – האדם קיבל את הזמנתו וטיפס עליו, להגיע למפיצי הריחות הנעימים שלמעלה. אור-ימין הראה לו את הדרך, אור-שמאל נתן לו תבונה לבחור היטב ואור-עליון הידק אחיזתו בענפי העץ. כמה טעים הוא הפרי, כמה מזין הוא את הגוף. ביורדו אל האדמה זימר פיו שיר מזמור והודה על הכל.

שמש בחצי ומחצה והאדם קרב אל הנחל, שמימיו טובים וצלולים. דגים זריזי-תנועה התקבצו יחדיו לראות את תפארת הבריאה והתפזרו למגע ידיו במים. מים קרים למגע ומרווים את הנפש, אשר לא נסו מפניו וחילקו מעצמם לכל מי שיחפוץ בהם. האדם לקח מהם בידיו, טבל בהם את רגליו ונכנס אליהם. המלמד הדריך את ידיו לנוע כראוי, הרומז הראה לו גדה מרוחקת והשומר הורה למים לשאת אותו עליהם. בעלי סנפיר סבבו אותו, מכים בזנבם את המים ונעים לכאן ולכאן. גדולים, זעירים, מרובי-זנבות וארוכי-גוף, כולם כאחד מעניקים לו חיבתם והוא משיב להם חיבה. יצא האדם ממימי הנחל והותיר מאחור את דמותו במים. כמה טובים הם המים, כמה מזמינים הם למגע. המשיך האדם ופצח בנעימות תודה.

עיניים נישאות מעלה לראות שמים כחולים ולבנים. עופות ובעלי-כנף מתרוצצות אנה ואנה, עוברות מעל ראשו של האדם וקוראות בקולות ארוכים. קרא האדם לרוח וסיפר לה בקשות, אם תישא גם אותו על כנפיה ויעוף. עלה האדם על גבעות, התהלך על מצוקים לצד נהרות עד אשר קטנו העצים בעיניו וליבו שמח. ציפורי שיר שרו עמו, מריעות לכבודו ולכבוד בוראו – כי כעת יכול לתת נפשו ברוח. ביקש האדם לבוא עם המים הנופלים אל מעבר לקצה האדמה העליונה. ימינו נתן תעוזה בנפשו ותנופה ברגליו, שמאלו כיוון עיניו לאגמים שמתחתיו ועליון עטף גופו ברוח תומכת ונאמנה. רגליו נשקו לקרקע וקפצו מעליה – ציפור גדולה נשאה אותו על גבה והרוחות לימדו אותו תעופה. כמה נחמדה היא הבריאה.

חיות הגן נפוצו לכל עבר. חיות בשלל צבעים, כולן עושות רצון בוראן. בא האדם אליהן להתבונן בהן ולהתפעל מצורתן – לכל אחת ייחוד משלה. חיות קטנות כגרגירים, זוחלות אל תוך מחילות וקופצות מעל עשבים. חיות שוכנות עצים, משמיעות קולן אל קרוביהן ומנתרות על ענפים. ארוכות רגליים וזנבות, בעלי פסים וחברבורות. האדם זריז רגליים היה – לרוץ אחר חיות הבר ולהשיגן, לעבור מעל מעיינות מים ולקפוץ מאבן גדולה לחברתה. האדם רץ בראש, ולאחריו רקעו רגליהן חיות של עוז, חיות של תפארת וחיות של חסד. נעות כעדר שמינו יחיד וקוראות בקולן לקצה הארץ, הולכות שבי אחר יציר כפיים. עוד השמש ברקיע רביעי פגש האדם חיה של מלכות, מרימה ראשה בהוד ומנמיכה קומה ליוצר. מלך האדמות כורע ברכו למלך המלכים. נותן קולו להניס וגבו לרכוב – אחז האדם בכתר מלכות ויצא על גבי שליטים אל מקומות נפלאים.

היה ליבו של האדם מלא שמחה. כל מראות הגן היו כאור לעיניו, פקוחות תמיד לבל יחסיר מבט. פירות נתנו טעם לפיו ומים לרוויה, ברואים חברו אליו למגע. זעירים נופפו בכנפיהם אל מול עיניו, היו כאפס לענקים. נפעם היה ליבו של האדם לנוכח הגדולים שבבריאה – אשר בצעדם יעירו אדמה משנתה ובדמותם יאפילו ארץ. בהיווצרם בקעו אדמה, מילאו מים למעיינות. אך לא צעד הלכו ללא מבט, לפנות הדרך בלכתם ולשמור חיות וצמחים. שמע האדם לב פועם, גדול כדמותו, מחייה אדירים. ידע כי לבבות יפעמו בכל בשר ומין, צורתם שונה אך תפקידם זהה, וטוב הלב לנפש כי טהור הוא. ישב האדם על ראשם של עצומים ושלח ידיו אל המרום. מקום מושבו כפה נפער, חושף שיניו להביע רננות. חיות קטנות עם גדולות תרמו קולן והאדם נתן בהן שמות, וקול נישא אל המרחק – מה רבו מעשיך.

שבעה רקיעים מאדימים ושמש נחה בשישי. אור פוגע בצדו האחר של עץ גדול. האדם צועד בצווארו של גן ועצים מימינו ומשמאלו עומדים בשורה לקראת מקום. רחוק היה ממקום ראשיתו אך נפשו לא אמרה די ועיניו לא עייפו. שלושה מלווים אותו מפעימה ראשונה, מלמדים, רומזים ושומרים. שלושה היו יציריי אש ודוברי להבה, בגדי אור לגופם ותוכנם כפרי השמש. שש רגליים צועדות ישר, מכוונות נכונה ומעניקות צמיחה בלכתן. שש ידיים פרושות, מביאות שמחה ואוחזות פלאים. אין שונה ואין דומה באחיזתן, וכולן יודעות מלאכתן. גוף לשלושה עוטה נוגה ואוצר בתוכו לב מרקיע שביעי. פנים לאין מספר יודעי ארבע רוחות, הבל פיהם שומר אמונים ומבטם יגביה עוז. תריסר ומחצה כנפיים מנמיכות ועולות, מסתירות ותומכות, וקצותיהן נעות כרוח, כפור באחת ולהט בחברתה.

והאדם עלה על כולם.

בא האדם לעבר ריח הניחוח, מקום משכנו של בורא. קירות של אבן סובבים אגם של מים חיים. מים שקטים בעלי פנים רבות למביטים בהם, מי יביט ויראה את אשר חפץ ליבו. עץ פורח אשר פריו אחד יוצא ועולה מהם ואדמה לו סביב, למצעד רגל. ארבעה ענפי עליון תמכו זה בזה – ענף צדק לפנים, ענף רעות לשמאל, ענף אהבה לימין וענף שלום לאחור. כולם מכירים זה בזה ואין ביניהם תחרות. מים חיים זורמים בכולם ונותנים בהם פרי נשגב ונעלם. עץ נחמד למראה ונעים למגע. נתן האדם רגליו במים, מים אשר לא ינמיכו למגע יציר כפיים. בא האדם לאדמת העץ וישב.

עיניו של האדם עלו אל בוראו והביטו במרום מועט האור. הנה יום הגיע וערב מבקר. שמש עושה כמצוותו של אחד ושבה אל מקומה. ירח בא במחזה ומתחזק כנגדה. ידע האדם כיצד ירד מרומו של העץ הראשון אל הגן. זכר כיצד הגיע אל בין העצים, עצים טובים ונוחים לעלות, ופירותיהם נותנים טעם ומזינים לכל. זכר את המים אשר ניתנה עליהם אדמה והם נחו עליה. מים רבים, משמחים למגע ומרהיבים למראה, ומקיימים את כל החי בהם. טוב האדם לבוא בהם ככל הברואים וטובים המים להחיות גוף ונפש. ראה האדם ברוחו את המרומים – כל עוף כנף וכל מעופף ברוח. כמה טוב לקרוא בקול מעל המים, לראות סדרי עולם ממעל ולתת מספר בברואים, לשמוח על גבי ציפורים ולהקשיב לשירתן. להתקרב אל בוראו. מה טובו הברואים, מספרם כעשב השדה ואין למנותם. היטיב האדם לחבור אל בעלי רגליים, לעמוד בראשם ולשמוח בשמחתם. להיות עם רבבות זעירים ועם אלפי גדולים ועצומים.

הודה האדם בליבו על הכל. פלא הבריאה היה מונח לרגליו ושלו לאחוז. קול קורא ממרום הקודש ובוקע שבעה רקיעים. אש יצאה מפי גבורה ונתנה מראות בתוך הגן, וליבו של האדם שלם. קול נשמע בדממה רועמת אל האדם, יוצר מילים ועומק. שלושה אורות עלו מעלה בלהבה וקידמו פני מלכות. אש מרקדת על הרוח ורעש גדול מדבר אליו. בוא אדם, ברוא ראשון, חקור וחפש ועשה כרצונך, כי אין מצווה לולא אחת. גן נתתי בעדן להחיות את הכל, ואתה תהיה בכל, שלך הוא. מלא נפשך במעשי בריאה, היה שמח וחיה. שמע האדם הקול המדבר אליו ושמח בליבו. נתן קולו בתשבחות ואמר כי אין די מילים לשבח בהן את הבורא.

ערב והיה האדם בצלו של העץ. אור ירח, חלש מחברו ביום, יצא להלך בגן. ליבו של האדם שמח ונפשו בודדה, כי רגש האדם חזק וקל להשפיע. הכל ניתן לו מיום ראשון, גן בעדן מלא נפלאות, אור וחושך, מים ואדמה, עצים ואבנים, דגים ועופות, חיות קטנות עם גדולות. הכל באו בזוגות והאדם יחיד. ידע האדם כי לבד הוא עם בוראו, והגן מלא. האדם חקר וחיפש ועשה כרצונו – אך אין נפשו חפצה כי אם בעזר לאחדותו.

חשכה נפלה ובאה עליו. כל מראות הגן נעלמו תחת עיניו הנעצמות. כמה נפלא היה הגן, כמה טוב היה לשהות בו. שכב האדם למרגלות העץ ונרדם. אם יקום שוב לא היטיב לדעת.

 

אור ראשון והאדם פקח את עיניו. לצדו ישנה חוה, עזר כנגדו. שמח מאוד האדם בליבו. כמה טובים הם החיים!