מה שקרה בארץ בדד

כל הסיפור הזה התחיל בסך הכול בבוקר חורפי אלון השגיח על יורם אחיו. השניים שיחקו שח-מט, ולאחר שאלון ניצח שוב ושוב, הם עברו לדוקים. כשיורם הלך לשירותים, אלון חיכה לו ובינתיים הלך לקחת משהו קטן לאכול מהמטבח. כשהתחיל למרוח גבינה על פרוסת הלחם, לפתע הופיע בחדר קרפד. אלון ניסה לגרש אותו עם המטקה שלו, אך היצור קיפץ בלא הפסקה
"היי ילד"
"מה? מאין הגעת צפרדע?"
"קוראים לי קרלוף ואני רואה שאתה אוהב לשחק…"
"כן, מאד" , אמר אלון "אבל לצערי אני משחק רק עם אחי המעצבן. אתה מבין? אין לי עם מי לשחק…"
קרלוף נראה כמי ששוקע במחשבות, ואז הציע לאלון לבוא איתו.
"אני צריך להשגיח על יורם", אמר אלון
"נו לא נורא" …אמר קרלוף בניסיון להרגיע.
אלון הביט אל דלת השירותים שכעת נראתה במרכזה ידית יורדת למטה.
"בסדר! אני בא!" אמר אלון בהחלטה פזיזה, ותוך רגע אחד נעלמו הוא וקרלוף.
"איפה אנחנו?" שאל אלון
"אנחנו עפים לארץ הקסם, שם תקבל את כל מה שאי פעם חלמת עליו!
"וואו", אמר אלון "זה נשמע קסום".
"כן זה קסום מאוד", השיב קרלוף.
לאחר שעה בה עפו, נחת קרלוף בארמון זהב.
"זה עומד להיות הארמון שלך".. אלון הודה לו ושכב לישון.

"טוב, המשימה בוצעה". אמר קרלוף.
"אני עדיין חושבת שזה לא יפה", אמרה ליטה.
"נכון אבל אין ברירה. מחר יהיה הראשון. זה יהיה כל כך כיף !התלהבה פרולה.
בינתיים, בארמון, אלון תהה מה עושה אחיו עכשיו. מחשבה זו העלתה בו גיחוך. השעה הייתה כבר תשע בערב ואלון החליט לישון. "מחר", חשב, "אבלה" בארמון. אלא שציפתה לו הפתעה גדולה.
קרלוף קם עם צפרירי השחר ורץ להעיר את אלון בהתרגשות. "אלון אלון בוא".
"מה?" אלון קם עייף לחלוטין.
"אתה רוצה לשחק אתנו?", שאל קרלוף
"כן, כמובן". ענה אלון בהתלהבות. תוך דקות מספר החלו קרלוף ואלון עושים את דרכם לעבר הגבעה האדומה, שם חיכו פרולה, ליטה וגמבוק.
"שלום", אמר אלון "מי אתם"?
"אני גמבוק"
"אני פרוסלה"
"אני רילה"
"אני אלון"
"יפה. עכשיו, אחרי שהכרנו", אמר קרלוף, "אפשר להתחיל לשחק. רילה הביאי את קלפי הטאקי!" צרח קרלוף. רילה הביאה מיד קלפי טאקי ענקיים והמשחק החל. לאחר סיבוב אחד בו ניצח אלון, רצו כולם לשחק משחק נוסף, אך אלון סירב בנימוס והשאיר מאחוריו שלושה פרצופים מאוכזבים.
"אל דאגה גמבוק", אנחנו עוד נראה אם הוא ישחק אתנו עוד מעט" אמרה ליטה.
גמבוק הנהן.
אלון חזר לארמונו. אחרי שאכל ושתה, חש שדבר מה מעיק על ליבו. באותו רגע נכנס קרלוף ולקח אותו לטיול.
"אתה יודע", אמר אלון, "אני אוהב את הארץ שלכם".
"גם אני", השיב קרלוף. "זה מקום נפלא"
קרלוף הוציא מתיקו בקבוק עם נוזל סגול והציע לאלון ללגום ממנו. אלון לקח את הבקבוק בשמחה. הוא שתה ונהנה מטעם האוכמניות. לא עברו דקות מספר ותרדמה נפלה על אלון.
"מעולה", אמר קרלוף. "עכשיו ניסע לגבעה".
קרלוף החל להתעופף מעלה ומעלה אל עבר הגבעה. במשך כל הלילה עף ועף לו עם אלון על גבו. בשעה שש בבוקר, קצת לפני שנחת, התעורר אלון.
"קרלוף, לאן אנחנו עפים?"
"לשחק כמובן", ענה קרלוף.
"אבל אני לא רוצה לשחק עכשיו", אמר אלון.
"מה אמרת ?!" התעצבן קרלוף.
"בסדר בסדר… משחק קצר ורק בגלל שזה מאד חשוב לך!" אמר אלון בפרצוף זועף.
כשהגיעו לגבעה שוב ראה שם שלושה יצורים, אבל הפעם לא היו אלו היצורים מאמש. היצורים הציגו את עצמם – רמול מיקרל וניבה.
"הביאו את השבץ-נא", צרח קרלוף.
רמול חזר עם לוח משחק אדיר ממדים. הפעם, אלון הבחין בכך שלוח המשחק גדל מעט לעומת הפעם הקודמת. אלון והיצורים החלו במשחק. אלון שיבץ מספר קטן של מילים, מה שהביא לניצחונו של קרלוף. אלון התעצבן וברח בחזרה לארמונו, כשהוא מחליט שמחר, לא משנה עד כמה יתחננו אליו היצורים, לא ישחק איתם. אלון לא ידע עד כמה החלטה זו תסבך אותו.
וכמו בכל בוקר בימים האחרונים, שאל קרלוף את אלון אם הוא רוצה לשחק עם היצורים. הפעם קרלוף התעצבן ממש.
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"
"כן", אמר אלון.
"בוא איתי". אמר לו קרלוף.
אלון שחשב שמדובר בטיול בארמון בא מיד עם קרלוף.
קרלוף ואלון ירדו עוד ועוד במדרגות, עד שלפתע קרלוף דחף אותו לחדר עליו התנוסס השלט "צינוק", ונעל את הדלת. כעת היה אלון נעול בצינוק

"איפה הוא?" שאלה רילה
"בצינוק" ענה קרלוף
"בצינוק? ! זה לא יפה קרלוף"
"אבל רילה" אמר גירסון "אין לנו עם מי לשחק אנחנו בודדים!"
"אולי נמצא מישהו אחר לשחק איתו?" הציע גמבוק.
"זה דווקא רעיון טוב" אמרה פרילה.
ואכן, באותו הלילה כבר היה קרלוף בדרכו לביתו של אלון כדי להביא את אחיו יורם.

אלון ישב בצינוק של הארמון המלכותי וחשב על יורם המסכן אותו השאיר לבד. הוא הצטער שבא עם קרלוף.
"כנראה שזה גורלי. לשבת בצינוק חשוך עד סוף חיי", חשב לעצמו אלו, ובעודו מהרהר, נרדם.

באותו הזמן, בביתו של יורם, שמע קרלוף שנכנס בדיוק בדלת קול בכי.
"אלון איפה אתה?", יבב יורם.
"יורם, יש לי רעיון איך לעודד אותך…" הופיע לפתע קרלוף בחדר.
"מה? מי אתה? אוי אני בטח מדמיין", מלמל יורם.
"לא, אתה לא מדמיין" השיב קרלוף בשלווה. "רציתי להזמין אותך לארצי. זו ארץ מופלאה ותוכל לגור בארמון", ניסה קרלוף לפתות את יורם.
"ארמון?", שאל יורם שתמיד חלם לגור בארמון.
"כן. ארמון", ענה קרלוף כשחיוך גדול משתרע על פניו.
"ומה אם הורים שלי יתעוררו עכשיו?", שאל יורם בדאגה.
"הם לא. אתה יכול לסמוך עליי".
"בסדר, אני בא", אמר יורם ותוך רגע שניהם כבר היו באוויר.
כשהגיעו, הביע יורם את התפעלותו באוזני קרלוף, ובדיוק כששאל היכן שוכן הארמון, ניבט למולם ארמון עשוי זהב.
קרלוף השכיב את יורם על מיטה מפוארת ותוך רגע קל נפלה עליו תרדמה עמוקה.
למחרת בבוקר שלח קרלוף את ברילה שתביא את יורם לגבעה. יורם הסקרן הסכים בשמחה ובא לשחק עם היצורים. על הגבעה ישבו גמובוק, קרלוף ופרילה. יורם והיצורים ערכו היכרות ביניהם, ובעודם משחקים בינגו סיפר להם יורם על אחיו אלון שנעלם. היצורים נראו כאילו אינם יודעים דבר וחצי דבר על העלמו של אלון והביעו את צערם בפני יורם, שבדיוק ניצח במשחק וחזר לארמון.
"נו, אתה רואה? זה עובד טוב", אמרה פרולה.
"הוא עוד עלול לגלות שאחיו פה ואז המושלת תתעצבן "אמר גמבוק
אל תדאגו אמר קרלוף הוא ימשיך לשחק אתנו לעד ואנחנו לא נהיה בודדים עוד

בבוקר למחרת נשלח גמבוק להביא שוב את יורם. הפעם רצו היצורים לשחק דוקים. המשחק האהוב על יורם.
המשחק החל. לאחר מספר סבבים נותרו חמישה דוקים בלבד במרכז. יורם הוציא אחד בזהירות, מבלי שאף דוק אחר יזוז, אך לאחר ששלף אותו צעקה רילה "היי רמאי", כשפרילה, גמבוק וקרלוף מצטרפים אליה וכולם צועקים "רמאי!רמאי!רמאי!".
"אין ברירה. נצטרך להשליך אותך לצינוק", החליט קרלוף. המשימה הוטלה על גלוביל.
"לא! בבקשה!! לא רימיתי", צעק יורם. "לא רימיתי!".
צעקות אלו לא עזרו. כשהוא בידי גלוביל, בדיוק כמו אלון, מצא עצמו יורם בצינוק.

באותה שעה ישב שם אלון עצוב ומלא געגועים ליורם. "הכל הייתי נותן כדי לראותו עכשיו", חשב אלון.
לפתע נפתחה הדלת…
"קרלוף?", שאל אלון בעצבנות, אך עוד בטרם הספיק לקום ולנסות לברוח נזרקה לחדר דמות, והדלת נסגרה.
לאחר התבוננות קצרה, הבחין באחיו יורם ושני האחים התחבקו. "סליחה יורם", אמר אלון, "כל זה קרה בגללי".
"לא נכון! היצורים ניצלו אותנו! אבל עכשיו עלינו למצוא דרך להימלט", השיב יורם.

על הגבעה ישבו היצורים. "מעולה. כלאנו את הילדים!", אמר קרלוף.

"אבל קרלוף, מי ישחק אתנו עכשיו?"

"חזרנו להיות רק יצורים בודדים".
"בסדר!", הכריז קרלוף. "ניפגש מחר בגבעה ונחליט מה עושים", אמר קרלוף וכל היצורים הנהנו.
דלונג חשבה כל הלילה על הילדים המסכנים. היא ידעה שעליה לעזור להם. היא גם ידעה שאם אכן תעזור להם, יכעסו עליה היצורים האחרים והמושלת. אחרי התלבטויות החליטה לשחרר אותם. דלונג ירדה במדרגות הצינוק ופתחה את הדלת.
"התרחקי מפה קרנפית!", קרא יורם.
"ששש"… אמרה להם. "אני דלונג. באתי לעזור לכם".
שלושתם עלו במדרגות הצינוק האפלולי אל עבר הכניסה לארמון. הם יצאו בשקט וצעדו לעבר היער, אך לרוע המזל היער היה קרוב מאד לגבעה האדומה.
בדיוק באותה השעה ישבו כל היצורים תושב ארץ בדד על הגבעה והתייעצו. בשעה שמר דונקיר נשא דבריו, הבחין קרלוף מרחוק בשלישיה הנמלטת.
"היי! הנה הם", צווח. "תתקפו אותם!".
קרלוף רץ לעברים עם חרב, אך רק כמה מהיצורים הסכימו לשתף פעולה עם הלוחמה.
"עצור קרלוף!", אמרה פתאום לינת הלטאה. "אני היא המושלת! הרעיון להביא ילדים לארצנו כדי שלא נהיה בודדים היה שלי, וכעת אני מורה לך להפסיק. כך אולי ניהנה מחברתם של הילדים הללו, אבל הם לא מעוניינים בכך".
"אני רוצה לבקש סליחה על הכל", קטע אותה קרלוף, כשהוא פונה לאלון ויורם. "היינו בודדים וזה גרם לנו להתנהג לא יפה. כנראה שזה גורלנו. ועכשיו בואו, אחזיר אתכם הביתה.
היצורים שהיו על הגבעה צהלו וקפצו.
"לא! לא תהיו בודדים!", קראו הילדים. "נחזור ונביא לכאן את ההורים שלנו ואת חברינו, ונדאג לכם לחברה. מעכשיו תוכלו לשחק עם מי שתרצו".
"אז קדימה! יש מסע ארוך לפנינו!" צעק קרלוף והשלישיה עפה לה ברחבי המדינה כשהם קוראים לכולם להצטרף אליהם – ילדים, הורים, סבים, סבתות וכל מי שרק רצה להגיע ולשחק עם היצורים. קרלוף הבטיח שלא יכריח אף אחד לשחק איתו.

"קרלוף… תוכל לקחת אותנו להורינו?" שאל יורם כשנחתו. "כמובן", ענה קרלוף ונשא את שני הילדים על גבו עד לביתם, שם פגשו את הוריהם והשמינו אותם להצטרף אליהם לארץ בדד.
התושבים שהגיעו אהבו מאד את ארצם החדשה. היצורים שמחו מאד ששיחקו איתם ומדי פעם טיילו אל מחוץ לבדד כדי ללמוד משחקים חדשים.

כעת בדד כבר לא הייתה בדד.