מוארה מאת אור

בממלכת קוקורה הרחוקה פקחה את עיניה תינוקת ורדרדה ושמנמונת,  חלקת גולגולת עם עיניים אפורות ענקיות.  היא חייכה. היה לה חלום שמח. את ידה היא הושיטה לדמות הראשונה שקרבה אליה. בכל קנה מידה אחר דמות זאת הייתה מתוארת לכל הפחות כמעוררת ביעותים, אבל היא חייכה במלוא אהבתה כעת אל התינוקת,  מה שעשה את פניה כמעט יפים אפילו. היא הרימה אליה את התינוקת בעדינות רבה מחייכת אליה ומניפה אותה באויר. התינוקת, בעיניים עגולות כמעט מגודל ההתרגשות, צחקקה אליה, מידי פעם הצחוק הפך לצרחת אושר קטנה. ידיה מתנופפות באויר .

על המיטה ליד שכבה אמה. עטופה במצעים  בוהקים ונקיים. מכוסה היטב. פניה חוורות וחלשות ועיניה מביטות, כלות, אל ביתה שבידי הזיקית המטפלת. לא נותר לה זמן רב לחיות.

מזל שמצאה מקום בטוח להביא את ביתה לעולם.

__________________________________________________________________________

סוניה שטפה את הרצפה של מקום עבודתה.

זה לא היה בית.

מקום גדול, בן מספר קומות. היא הייתה אחראית רק לקומת הקרקע.

מעולם לא ידעה באמת מה מתרחש במקום.

מגוון כורסאות בחדר הסבה אליו מובילות דלתות שונות. מאחור חדרי מקלחות גדולים עם מקומות להמון אנשים.  תאים של שירותים שלא נגמר לנקות. ובוסית שלא יודעת לתת מחמאות.

לא. זה לא שהיא לא יודעת. היא פשוט מעדיפה לא לתת אותן. כמה קשה שהיא לא תעבוד כל מה שתקבל כמילים מתיחסות יהיה משהו רע. לפעמים , חשבה לעצמה, לפעמים נראה שהבוסית הנחמדה שלה משנה דברים עליהם עבדה סוניה בעצמה, רק כדי שיהיה משהו רע לומר. חלק גדול מהדברים עליהם כעסה הבוסית שלה, זכור לה כי עשתה היטב. כיצד הגיעו למצב בו לדברי הבוסית מצאה אותם? נכון, היא רק מנקה, אבל הגיון מועט יש לה.

היא כמעט סיימה לשטוף. כששמעה את הגרגור המוזר מבטן מערכת הביוב הרעועה.

אוי לא. שוב יותר מידי מים נגרפו אל מערכת הניקוז.

היה גבול לכמות המים שהמערכת יכלה להכיל. היא זכרה מה קורה כשזה קורה.

זה היה מעט מאוחר מידי.

המים נבעו מקו התקרה לאורך כל החדר, שוטפים איתם כל חלקה טובה. מותירים אחריהם יובש מוזר עם לכלוך דביק  בעל מרקם גבשושי בצבע חום בהיר, לכלוך זה היה  מרוח על כל רהיט אפשרי ומצפה את כל מה שניתן לו לצפות. היא תהתה מה החומר הזה. לא משהו נתקלה בו לפני כן. נטול ריח מעט גמיש במרקמו, נראה כמו קצפת שהתקשתה. מה זה משנה, באמת? עכשיו היא צריכה לנקות שוב.

סוניה לקחה את הדלי והסחבה, מילאה מים ושבה אל חדר ההסבה.

אוי כמה שהבוסית תכעס כשהיא תראה את זה…

עוד שעות עבודה מיותרות לשלם עליהן.

__________________________________________________________________________

פרינסס הרימה ראשה אל ברז המים, מגלגלת בכפתה בתסכול את קערית המים היבשה. "חתולים של בית לא אמורים להיות רעבים או צמאים" אמרה לעצמה במחאה. את זה סבלנו מספיק ברחוב.

אבל בעלת הבית, זו שידעה לאסוף אותה מהרחוב בעת צורך, הפסיקה לתפקד בזמן האחרון.

קֵתְלִי התיישבה לידה, מביטה בקערה הריקה. שתיהן חשבו ביחד: "אנחנו חייבות לעשות משהו".

קֵתְלִי, המבוגרת יחסית, זכרה ימים טובים יותר. משהו קרה לה. משהו שלשתי חתולות לא היה מובן, אבל הורגש היטב.

__________________________________________________________________________

נרקיסה מולבאר טיפסה על שלוחת ההר האחרונה בידיעה שברגע שהגיעה לפסגה היא מסיימת את אשר התחילה.

מטרה נשגבת עבור יוצמחית בעלת זנב שסוע שסיום אמיתי אינו הצד החזק שלה.

היא קרטעה את חלקי הדרך האחרונים מתבוננת בשמש שכבר עמדה בתחילת הרבעון האחרון של היום ושקלה לקחת מנוחה טובה עד לבוקר המחרת. אז יהיה לה מספיק כוח להמשיך את הכל. עוד יום אחד והכל נגמר.

שק השינה המרופט שלה כבר נקרע באי אילו מקומות , אך היה עדיין שמיש. כמה חבל שאף אחד לא האמין בה מספיק לסבסד לה את הכיבוש. היא מצאה מקום שטוח יחסית והחלה לארגן את ארוחת הערב ואת הלינה במקום.

__________________________________________________________________________

סודאר התעורר בחיוך במיטתו אל בוקר חדש. הרוח היכתה בחלון הקריסטל וניגנה את מנגינות הבוקר. ג'וליאנה אמורה להגיע היום. הוא חשב. ג'וליאנה המקסימה, המרנינה, המלבבת. כמה זמן חיכה לשובה.

כל איבריו התאחדו בשקיקה לזכר מגע וריח וטעם.

ג'וליאנה. שהייתה אשת חיקו, עזבה אותו לטיול ממושך . כל התחליפים הקטנים שבדרך לא שוו לרגע אחד של זכרון צרוף ממנה.

הוא הסתובב על בטנו. יש עוד זמן. עוד שעת שינה אחת לא תזיק לו.

__________________________________________________________________________

חיים שמח. הפעם הצליח לקחת שני תינוקות.

חייכנים, שמנמנים, ורודים, רכים וחלקים.

בדיוק כפי שהוא אוהב.

מפלצת. אני פשוט מפלצת

אמר לעצמו כשהסתלק מהמקום

.__________________________________________________________________________

כל ההתחלות מחוסרות ההמשך שידרו לעולם רק מילה אחת ""תקיעות". היא ישבה במיטתה המזוהמת, עם אותם מצעים שלא הוחלפו ארבעה חודשים, בזמן זה איבדה לפחות שליש ממשקל גופה. לפחות משהו טוב יוצא מזה. חשבה. בסוף אהיה רזה.

אבל סיפור טוב… לא בטוח שאצליח לכתוב כבר.

היא שמה ראשה על הכר. עוד קצת שינה לא תזיק. העייפות הכובשת  שולטת. כנראה שלגוף שלה חסרות עוד כמה שנים של שינה.

אני חייבת לנקות את הבית. הוא נראה זוועה. אם לא אני, אף אחד לא יעשה זאת עבורי. היא ידעה זאת. אבל ההכאה על חטא פחות חזקה מעייפות.

העייפות מושכת אותה למטה. אל בין השמיכה נטולת הציפה  לסדינים המסריחים.

כשאקום אחליף אותם. אמרה לעצמה. כשאקום.

היא שמעה את היללות מהמקלחת אבל העיניים שלה כבר היו עצומות.

__________________________________________________________________________

מוארה רבקינד סלומון. זה השם שניתן לה על ידי אימה לפני שעצמה עיניה לעד. .

על שם אימה, אביה והממלכה.

כך ידעו למי היא באמת שייכת.

מוארה בהתה בעיניה הגדולות, הצוחקות, מנסה לנגוע בהן  כאות חיבה.

המטפלת, בעלת עור הזיקית נהנתה מהבהייה הממושכת. היא שינתה את צבע עיניה הגדולות לאושרה של הילדה. מאפשרת לעצמה הצצות חפוזות אל נבכי נפשה של הקטנה  תוך כדי הבהייה הארוכה. על אף חייה הקצרים של התינוקת, היא ראתה שם אי אלו זכרונות טבועים. את החשש מערים נהרסות, את הפחד להינצל. כל חוויותיה עוד באותה ברחם השאירו חותם  עמוק בתוך עיניה.

המטפלת ראתה הכל. כמו אנשי הזיקית כולם. היכולת להזדהות עם הסביבה החיצונית והפנימית אפיינה אותם יותר מכל. היא ראתה  גם את הבטחון האופייני למלכים הטבוע בדמה.

יהיה עליה להתפנות במהרה לאיתור משפחתה של מוארה.

היא עשויה להיות יורשת הכתר.

ומי יוכל לגדלה למלכות כמוה? המטפלת חיבקה את מוארה, מאפשרת לעיניה העייפות להעצם כשראשה נח על חזה.

מחר. חשבה. מחר נצא לדרך.

__________________________________________________________________________

סוניה ניקתה ביסודיות את הרהיטים. אחרי כל כמה פעולות שטיפה הייתה צריכה להחליף מים.

הזוהמה דבקה בכל, והיא לא רצתה לקחת סיכון בהצפה נוספת. הדרך לשפוך את המים מחוץ למבנה הייתה מעט ארוכה והיא נאלצה לסחוב דלי מלא במים לאורך כל הדרך                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                              מחלל ההסבה המדובר, היה עליה לעלות 5 מדרגות אל רחבה מבוטנת שהוותה מעבר גבוה מקורה  בין שני בניינים. המעבר היה מבטון אפור כולו, בקיר שמולה היה ארון ברזל גדול כמעט לכל גובהו. דלתות מתכת  צבועות אפור, מה שהעלים מעט את נוכחות הארון מעיני העוברים ושבים. בסופו של המסדרון עמדה דלת ענקית שנפרשה לכל רוחבו וגובהו של החלל, מעץ מאסיבי ומלא. שטח זה היה מחוץ לתחום עבורה. היא מעולם לא ביקרה באולם שמעברה השני של הדלת. רק ידעה שמידי פעם מתקיימים שם מופעים.  ההתרוצצות במעבר מצידו השני, הפתוח לרחוב בסופו, אל הדלתות הבהירו את העניין ללא ספק. לאחר המעבר הרחב, אותו חצתה לרוחב, הייתה הכניסה לחדר  השירותים הגדול שבקומה. היו עוד כאלו בבניין, כל אחד שונה בגודלו ובמראהו. זה האחד היה באחריותה. כעשרים תאים רגילים מצד אחד, מהם מוביל מעבר לרחבה אחורית מוסתרת לחלוטין מהכניסה, בה היו עוד מספר תאי שירותים אך גדולים ופרטיים יותר, דלתות מלאות סגרו אותם. בצד השני של הרחבה היו מקלחות וברחבה עצמה מספר ספסלי אבל להנחת חפצים. היא עברה על פני דלת השרותים אל המעבר האחורי לרחוב, זה שעבר במקביל למעבר הראשי, אך היה קרוב יותר והוביל לשטח פנימי פרטי יותר. שם רוקנה את הדלי, שם רחצה אותו באגן אבן קטן עם ברז כמו של פעם, מילאה אותו במים  וחזרה אל הבניין.

כשחזרה הוביל בחור צעיר עגלת מתכת עם ציוד הגברה כבד עליו. הוא כמעט נתקל בה. ברגע שהבחין  בה הוא  איבד שליטה והעגלה התנגשה בדלתות המתכת. הוא מהר ליישר אותה והמשיך אל האולם מבלי לומר מילה ובלי להפנות אליה מבט נוסף. כשעבר, דלת המתכת נפתחה אל חלל המעבר מעוצמת ההתנגשות.

היא הייתה באמצע חציית המעבר לכוון הרחבה אותה ניקתה כשקלטה הבהוב ירוק בזוית העין. הרימה מבטה למעלה, אל החלק העליון של הארון.

שם נראו רגליים של אשה אחת, מקופלות תחתיהן, כשחצאים משבצות ירוקה עוטפת אותן, לידה עמדה עגלת תינוק ריקה, ובצד השני רגליים חשופות של אשה בחצאית קצרה. היא הייתה שעונה בצורה מוזרה על הקיר בפינה. לא היה מקום לשבת. הן לא השמיעו הגה. הן היו בגובה של יותר משלושה מטרים מעל, כאשר רק את רגליהן ראו. קיר בטון גבוה יותר הסתיר אותן מגובה הרגליים לחלוטין מכל מי שהיה עשוי לראות. הבטון בלם את קולן. .בן רגע פקו ברכיה ובה בעת הכה בה משפט ששמעה לא מכבר "אני מרים אותן לארון גבוה. הן לא יכולות לצאת משם לבד. אף אחד לא רואה ואף אחד לא שומע את צעקתן." הוא נשמע מאוד גאה כשסיפר זאת.

 היא צרחה. באוזניה נחרטה הדרך בה ניסה למנוע ממנה להיות בקשר איתו. "אני מפלצת". כך אמר כשלא התייחסה למילותיו בכובד הראש הראוי. מפלצת.

"הצילו אותן. תצילו אותן" הבחור שהעביר ציוד הגיע בריצה, וכן עוד אחרים. היא הצביעה ביד רועדת אל הנשים שלמעלה. ואז קלטה "אני מבטלת את זמני. היא תשתולל מכעס" וחזרה לעבודתה. יודעת שהנשים האלו ינצלו. אולי הן יספרו את סיפורן.  רק אחרי שסיימה לנקות והלכה לביתה היא נזכרה בעגלת התינוקות הריקה שעמדה בין שתי הנשים.

__________________________________________________________________________

את הבוקר פרינסס אהבה לקבל בסדרת קפיצות והתרוצצויות בקצב מסחרר. הלילה הארוך הביא עימו מרץ רב אשר אפשר לה ליהנות באמת מאימוני הציד שקֵתְלִי העניקה לה.

היא נלחמה ושרטה ונשכה, אפילו דחפה עם רגליה האחוריות

אבל קֵתְלִי הייתה כמותה. חתולה. הרבה יותר מעניין לקפוץ על בת האנוש הישנה. להשתולל על המיטה הרחבה, לשחק מחבואים עם חמוקי גופה. לנגוס בכף רגל רק כדי לגרום לה להבריח אותה בבהלה.

לא משנה כמה פעמים תחזור על כך, תמיד מדהימה אותה תחושת ההפתעה שמלווה את זעקת הכאב ואת משיכת הרגל המהירה פנימה. אל תוך השמיכה.

מידי פעם היא מוצאת דרך להפתיע את הרגל בתוך השמיכה. אחר כך בורחת מהר. הרגליים הגדולות האלו עלולות פעם להתגלות כמשהו מסוכן מאוד. צריך לשמור מרחק.

בשלב מסוים קֵתְלִי  מרגיעה אותה. קֵתְלִי הטובה. מלקקת בה כל שטח נראה לעין, מראה לה איך באמת צריך להתחיל הבוקר.

לא כמו הבית הזה.

כמו שצריך להיות.

נקי.

__________________________________________________________________________

הבוקר האחרון של הטיול? חשבה נרקיסה כשהביטה אל הפסגה.

כמה בקרים שאלה עצמה אותה שאלה?

בכל בוקר הפסגה נראית קרובה, ובכל ערב רחוקה.

ובכל לילה לפני השינה היא מבטיחה לעצמה שעוד יום זה יגמר.

נרקיסה מולבאר חייבת להראות לעולם שגם יוצמחים, אפילו במקרה כמו שלה, שסועי הזנב, מסוגים לסיים משימה שנטלו על עצמם. כשהחליטה לעשות זאת היא פנתה לכל רשתות התקשורת.

התגובה הייתה צחוק מרושע, לעגנות. יוצמחים אף פעם לא סיימו דבר. הם לא בנויים לדברים כאלו

בגלל זה נותנים להם רק משימות קטנות ופשוטות וחוזרות . בעיקר כאלו שהם עצמם לא מבינים את ההשלכות שלהם. אבל אפילו את ההומור שבעניין אף אחד לא טרח לפרסם. אפילו לא כבדיחה. היא נשארה לבדה עם הרעיון להגשים. אבל האם יהיה מישהו בכלל שיראה שהיא מגיעה לשם? האם באמת תוכיח משהו לעולם? איך מוכיחים משהו לעולם כשהעולם אינו רואה כלל?

האם יש בכלל טעם לטיפוס הזה אם אף אחד לא מתייחס אליו כאלו משהו להוכחה מדעית כפי שבחרה להגדיר כשהחליטה על כיבוש ההר? היא הייתה יוצמחית במלוא שנ"ט איבריה. אבל בנשמתה הרגישה אחרת.

חכמה יותר.

יכולה יותר ממה שהוקצה לה.

האם השם של היוצמחים הוא סטיגמטי מתוך התנהגות ויכולות היוצמחים עצמם או מותנה במה שהעולם בחר להעניק להם? האם היא חריגה אצל היוצמחים או שאלפי שנות הדחקה הביאו אותם לקבל עליהם את ההגדרות שמשיתים עליהם?

האם המטרה היא באמת להוכיח לעולם? או להוכיח לעצמה?

בכל מקרה עוד עמדה לפניה פסגה שלמה לכבוש. מוטב לצאת לדרך עכשיו, כשהכל עוד קריר מעט.

החום מביא עימו צרות גדולות יותר.

היא אספה במהירות את האוהל הקטן והשק"ש. העמיסה את התרמיל על גבה, אחזה במקל ההליכה שלה, נעצה צפורניים ראשונות באדמה הסלעית, המתפוררת תחת רגליה והחלה לטפס, תוך שהיא משננת לעצמה, כמו מנטרה: "היום יום אחרון".

__________________________________________________________________________

סודאר פקח עיניו בפעם השניה באותו בוקר.

השעה הייתה מאוחרת.

האם היא כבר הגיעה?

הוא מיהר להדליק את המחשב שלידו, נכנס אל הרשת הקליד במהירות את הססמא שלו, מאוכזב  מהעיכובים המיותרים שהאנטי וירוס המתוחכם שלו כופה עליו. אפס. שמה לא הופיע בירוק.

הוא בכל זאת פתח חלון צ'אט. "היי"

שתיקה. האם היא חזרה? או חל עיכוב כלשהו?

"אהובה שלי, את שם?"

הוא המתין. בוהה במסך השותק. מייחל לאיתות קטן "ג'וליאנה כותבת" שיאמר לו שהיא נענית לפנייתו. ג'וליאנה. האישה שמלאה את נשמתו.

הוא פתח תמונה אחת. מטושטשת. לא ברורה. היחידה שאי פעם שלחה לו. מנסה לזהות אותה בין כל הצללים. פתאום שם לב שנשימתו נעצרה למשך זמן ארוך מידי תוך כדי בהיה בה. הוא נשם עמוקות. "אני מתגעגע אליך, חיזרי כבר".

הוא השאיר את המחשב פתוח, בתוך תוכנת הצ'אט מייל המתקדמת והלך לשטוף פנים ולצחצח שיניים. עוד בוקר ללא ג'וליאנה. כל כך הרבה פעמים עברה בדעתו המחשבה שלעולם לא יפגוש אותה באמת, ועם זאת ידע שהיא האישה היחידה אותה אהב כל כך מעולם. אשה? מדוע אינה מזדהה בשמה האמיתי? מדוע התצלום היחידי ששלחה לו כל כך מטושטש שאינו יכול לזהות תווי פנים? ההיית או חלמתי חלום?

__________________________________________________________________________

התינוקות השביעו את רעבונו.

עכשיו הוא נח.

מחייך לפרקים

משחזר בזכרונו מחדש את מלוא העונג שהפיק מהם.

__________________________________________________________________________

היא שכבה במיטתה. המחשב דולק מולה. ראתה את ההודעות האחרונות ובחרה להתעלם מהן.

הטיול הכי ארוך אליו יצאה בחודשים האחרונים היה בדרך לסופר למלא את המזווה והמקרר להרבה זמן. רגליה שרוטות מהבוקר. המילים במסמך הוורד נכתבו מעצמן.

היא לא זכרה שכתבה אותן.

הסיפור מתגלגל בעצמו. כמה טוב.

היא יכולה לחזור לישון.

אולי כדאי לקחת עוד כדור של קלונקס. אולי הוא יצליח להקים אותה לפחות להאכיל את החתולות…

טוב שהסיפור נכתב לבד

ככה היא יכולה לישון עוד קצת.

ככה

שיהיה לה כוח לקום.

__________________________________________________________________________

שמש בהירה הכתה בשמיים. מוארה נקשרה אל בטנה בתחבושות גדולות. כך תהיה מוגנת. הזיקית האנושית תלתה על גבה תרמיל קטן, עם מעט אוכל ומים, ויצאה לדרך.

לרגע עמדה. תוהה, לאן לפנות. השקט שמחוץ לביתה  הקרין על הכל.  היא מצמצה רגע. מזרח או מערב? צפון או דרום?

עד לרגע זה ממש לא הייתה מודעת לזמן הארוך בו שהתה בביתה המוגן.

מה היא תעשה שם בחוץ? איך תמצא מישהו מכל המקומות האלו?

מה היא חשבה לעצמה.

לכל כוון אליו הסתכלה היתה אותה שממה בהכרתה.

היא אפילו לא זכרה לאן הולכים כדי למצוא בני אדם.  איך אותה אישה, מוארה האם, מצאה אותה? מאיזה כוון הגיעה ואיך, עם כל כך הרבה שממה?

אוכל יש בביתה למכביר. לשם כך טרחה רבות בטיפוח הגן הגדול. אבל מה יאכלו בחוץ?

והתינוקת?

אולי מוטב לחכות כמה שניתן.

שהילדה תגדל, שהמלחמות יגמרו. מי יודע, אולי אפילו איזה אדם יזדמן לסביבתן.

או שהשממה תמעט.

היא פנתה אחורה, חזרה אל תוך החצר ומשם אל הבית.

התירה את התחבושות וישבה לשחק עם התינוקת.

__________________________________________________________________________

היא רצתה לדעת

כששאלה אותו אז, כשנסה להרחיק אותה ממנו במאמצים רבים, מה הוא עושה היא התכוונה לדעת במי הוא פוגע.

האם בנשים? בנערות או נערים? ילדים?  היא לא העזה לשאול.

הנשים הכלואות שם. האם הן ניצלו? ממה? ממוות בארון? או שהיו אמורות להיות קורבנות נוספים להתעללויות שלו? ומה עם התינוק? האם הוא המטרה היחידה? לאיזה צורך נלקח? אם תינוק אחד, מדוע שתי נשים?

היא תכננה ללכת הביתה בתום העבודה אבל שוטר חיכה לה בכניסה. הבוסית לא הרשתה לו להכנס. היא  התבקשה להגיע להעיד. "אינני יודעת כלום" היא גמגמה. "רק ראיתי רגליים" "אני אחרי יום ארוך וצריכה לנוח לקראת הערב" "עובדת בערב" שום תירוץ לא  הועיל לה. השוטר הבטיח שידאגו לה לאוכל ושהיא תחזור לעבודה בזמן. היא יכולה לנמנם בחדר ההמתנה. הגב הדואב שלה מחה אך ללא שום מענה.

עכשיו היא יושבת שם. על כסא ברזל מצופה כריות ספוגיות עם דמוי עור מתוח עליהן. עיניה נעצמות. ראשה נשען על הקיר בנסיון להפחית מכאבי הגב. האם רק ישאלו או שגם יענו לה על שאלותיה?

מה מספרות הנשים? האם זה באמת הוא?

האם היא תאמר מה שהיא יודעת באמת?

כמה בטחון יש בו בבחירה שלה לשתוק.

כמה אנשים יכולים לספר בגאווה שרוצח מפלצתי בוטח בהם? היא גיחכה לעצמה בדיוק כשמישהו קרא בשמה.

זו הייתה אישה צעירה לבושה במדים הדוקים מידי. משטרת האופנה לא פעלה שם, כנראה. היא חייכה אליה וקמה, עייפה, אל חדר החקירות.

__________________________________________________________________________

היא קמה. פרינסס וקֵתְלִי קפצו מהמיטה ורצו אחריה. במקלחת, שם צחצחה שיניה התמקמו בסמיכות לקערית כחולה קטנה וריקה שהייתה על הרצפה. קֵתְלִי יללה בבקשה. היא ראתה את הקערית ואמרה "נכון. אין לכן מים" מילאה אותה ושתיהן פנו לשתות. היא לא צחצחה זמן רב מידי. על כך העידו שיניה ההרוסות. משם פנתה אל המטבח. מתוך ערימה של בלגאן על הדלפק היא הרימה את הקומקום החשמלי ממקומו, מילאה אותו במים בחדר השירותים כי הכיור במטבח היה מלא מידי, הניחה במקומו ולחצה על כפתור ההדלקה. החתולות כבר התרוצצו בין רגליה. צלחת האוכל שלהן ריקה וכך גם כלי המים הנוסף שלהן. היא שמה להן אוכל ומים מיד לאחר מכן התכופפה אל הארון, משכה ממנו כוס חד פעמית גדולה לשתיה חמה וכפית פלסטיק חד פעמית. היא ידעה שפלסטיק וחום לא ממש בריאים יחד, אבל בין זה לבין למצוא את הליפה ולרחוץ כוס, עדיף מעט חוסר בריאות. הכינה לעצמה קפה נטול חלב והלכה להתיישב בכורסא היחידה שנותרה פנויה מבגדים, ספרים ובלגאן בחדר הסלון.

רגע לפני שהתיישבה לחצה על הטלויזיה והממיר להדלקה. היא לא שינתה תחנה. היא רגילה להסתכל רק בערוץ הזה. השלטים מזמן נעלמו בתוך הערימות.

__________________________________________________________________________

נרקיסה הביטה אל הפסגה. היא הייתה במרחק די ניכר מהבוקר. ההליכה היום כבר לא קשתה עליה כל כך. פתאום חשה באויר הצח ממלא את ריאותיה. הרים הם כנראה מקום טוב יותר ליוצמחים לחיות בהם עברה המחשבה בראשה. אולי הריאות שלנו בנויות לחמצן הדליל יותר. אולי בגלל זה אנחנו פחות פעילים באזורים המאוכלסים בצפיפות. יותר מידיי חמצן.  היא המשיכה. הפסגה כבר נראתה ממש קרובה. עוד אולי חצי יום הליכה.

היא חייכה חיוך גדול. היום. היום אני מצליחה לכבוש את הפסגה. כבר לא עוד זמן רב.

__________________________________________________________________________

סודאר נטל את מצלמתו ויצא. הוא אהב לחוות את העולם ויותר מכך אהב להנציח את כל הרגעים המדהימים שקורים בו בכל רגע נתון

הוא חרש את העולם כמעט ברגל, מלבד טיסות מפה לשם, ועשה תערוכות אין ספור. הוא צלם בחסד, כך כולם אומרים. הוא היה רוצה לצלם אותה. את ג'וליאנה שלו. תמיד הייתה כל כך זמינה ופתאום נעלמה.

אמרה שיוצאת לטיול, ותהא ללא קליטה. אלסקה. לא פחות. הוא היה שם פעם. יודע כמה בעייתי לדבר בסלולארי שלא לדבר על אינטרנט. תמיד תהה אם היא באמת יצאה או שרק רצתה להתנתק ממנו לזמן מה. האם העיק עליה? הוא אהב אותה. היא מילאה את עולמו. כל כך הרבה דמויות מעניינות באישה אחת. חוש הומור בריא וסוחף וראיית עולם שונה. היא חוותה כאב אותו היא מסתירה. הוא רצה לחבק אותה. במקום זה הרים את מצלמתו וצילם שתי נשים שישבו כמעט עירומות על שמיכה ביער. לידן אגם קטן. כנראה שהיו אחרי שחיה. הוא אהב את הידיעה שצעדיו שקטים כל כך.  בערב, אמר לעצמו, אולי בערב היא תחזור.

__________________________________________________________________________

הנשים. לקחת אותן או להמשיך הלאה? הן בטח כבר גוססות אחרי יותר משבוע בלי מים… כדאי להוציא אותן משם לפני שיסריחו.  יהיה קל יותר להוציא אותן מיד לאחר תחילת המופע,כשהמקום ריק. ואז לחכות לסוף המופע להעברה.  בתוך כל התנועה וזרם האנשים והעגלות עם הציודים אף אחד לא שם לב למה שקורה מתחת לאפו. הזדמנות נפלאה להכין את המקום לבאה בתור.

נשים היו הרבה יותר קלות. היו רק פעמים ספורות בהן נאלץ לפעול כנגד גברים. הוא נזקק לחומרים מרדימים לצורך כך. עם נשים כל מה שהיה צריך זו מכת צד מכוונת לצוואר. הן מאבדות הכרה בן רגע. הן גם קלות יותר לגלגול. מדהים שכל כך הרבה זמן אף אחד לא קלט מה קורה שם.  אולי כדאי להזהר יותר. המרכז היה מקום מעולה, בעיקר כי יכול היה להסיע נשים על עגלות חולים ללא שיראה חשוד במשהו. ובכל זאת. אולי ביקר שם יותר מידי פעמים. אולי כדאי למצוא מקום חדש. זו הפעם האחרונה שילך לשם. רק להוציא אותן. לפני שיסריחו. כי אז באמת יהיה בבעיה.

הוא פנה למרכז הארצי לטיפול בהפרעות דו קוטביות בצעד נחפז. כשנכנס עלה לחדרו.

__________________________________________________________________________

אני חייבת לעשות משהו עם החיים שלי. אמרה לעצמה בפעם המליון אולי. לכתוב. כל כך הרבה ידע, כל כך הרבה שיחות קיימתי לצורך כך. המחשב מלא בהם. הסיפורים נכתבים לבד, היא חשבה. כמה מגוחך. בטח חלמתי את זה.  מיד אחרי שקמה נטלה עוד כדור קלונקס. אולי זה יעזור לה. היא לא חשה בשינוי.

היא הביאה קערה גדולה מהמקלחת, הניחה אותה על כסא בסמוך לכיור והתחילה למלא בה מים חמים. מבט קל על הכיור וסביבותיו גרם לה להושיט ידה אל הארון שמתחת לכיור ולהוסיף למים אקונומיקה. יותר מידי  פטריות עובש צפו שם בכל. היא הוסיפה גם סבון כלים, נטלה מברשת ניקוי כלים, וכששקית זבל גדולה פרושה למרגלותיה החלה לנקות. את מה שבצלחות עם המברשת לתוך שקית הזבל ואת הצלחות הריקות אל תוך הקערה. אחר כך תעבור עליהן שוב עם המברשת ותמלא את המדיח. "למה אני תמיד מחכה עד שמגעיל פה?" שאלה את עצמה. אחרי שעה המדיח היה מלא ובמטבח כבר כמעט לא היו כלים, רק הסלון עוד מלא בהם, וחדר השינה שלה. לחדר הנוסף, חדר הילדים, היא לא נכנסה אף פעם. זה היה מכאיב מידיי. הכלים האלו יחכו לפעם הבאה. אחרי שהמדיח יסיים אמשיך. חשבה.הפעילה את המדיח והלכה למחשב.

מרבית הסיפור היה כתוב. איך הגעתי  ל-3,314 מילים? שאלה את עצמה. והתחילה לקרוא.

האשה זיקית הייתה מישהי שתמיד רצתה להיות. עם כל הפריחות הירוקות שלה היא יכלה להיראות כמותה לכל הפחות. אבל בהתחשב באירועים האחרונים מסתבר שהיא תקועה בדיוק כמוה. רק שאצלה כנראה נקי יותר.

סוניה? מי את? תמשיכי לכתוב. אני רוצה לדעת מה הוא באמת עושה. דמעות זלגו על לחייה. היא לא טרחה לנקות אותן. סוניה. את תהיי האור שלי.

מסתבר שגם אני כתבתי. מתי בדיוק? הרי לא יתכן שהחתולות יודעות להקליד, נכון?

משהו מוזר קורה כאן.

נרקיסה תגיע לפסגה. לפחות מישהי מאיתנו מצליחה. מאין עברה בראשה המחשבה הזו? מאיתנו? מאין אני מכירה אותה? מה זה בכלל יוצמחית? ומה המשמעות של זנב מפוצל?

סודאר. אני אוהבת אותך כל כך. אתה ראוי לטובה ממני. אולי פעם אוכל להסתכל לעולם בעיניים. אתה עושה זאת עבורי בעין המצלמה שלך. אבל כדי שאוכל לצאת ולפגוש אותך פנים מול פנים, מוטב שאפסיק להשתמש בשירותייך. מקווה רק שאהבתך אליי תחזיק מספיק זמן עד להחלמה שלי.

חיים… חיים שלי… מה אתה עושה? מה אתה מעולל? האם לא  תבין לעולם שכל פגיעה נוספת שלך מורידה אותי עוד למטה? שחרר אותי חיים.

__________________________________________________________________________

נרקיסה ראתה משני צידי הפסגה את חלקי הנוף שנפרשו. עוד קצת והכל יהיה פרוש לפניה. את חמישים המטרים האחרונים היא עברה כמעט בריצה. היא הגיעה.

מאושרת

היא כבשה את ההר שלה.

זה שכל חייה מיום שנוצרה שם לה רגליים.

בשכרון חושים היא לחשה לסוניה לחישה על גבי הרוח

"ספרי. את יכולה".

__________________________________________________________________________

סודאר בהה כלא מאמין על המסך

אותיות הבהבו שם.

גדולות

ברורות

חד משמעיות.

"חכה לי. עוד קצת ואני איתך.

לגמרי איתך".

פניו עטו חיוך מהסוג שמכאיב בלחיים.

נשמתו רקדה מאושרת על העננים.

__________________________________________________________________________

הוא נכנס לחדר. החדר היה הפוך ומבולגן. מזמן לא ניקה פה. המקום היחיד שהיה מסודר היה החדר של אחותו הקטנה. היא נהרגה. הוא פתח את הדלת והביט. כמה זמן ישתחרר מהידיעה?  אולי כדור נוסף של קלונקס יקל על התחושה. הוא חייב אותו. יש לו שתי נשים גוססות להפטר מהן.

בלע את הכדור, לבש חלוק של אח, במסדרון חיכתה לו מיטה כפולה בגודל. הוא לקח אותה איתו כשירד לרחבת המופעים. המקום, על פי ידיעתו, היה אמור להיות כבר מלא בשעה זו. רק המתנה קלה שהדלתות יסגרו.

__________________________________________________________________________

היא בהתה בו כשיצא. הוא לא הבחין שהיא עדיין שם. איתו. מעולם לא קרה לפני כן שהייתה מודעת כך לנוכחות אחרת שלה.

__________________________________________________________________________

הוא ירד למטה. הרחבה הייתה מלאה באנשים. העמיד את המיטה סמוך לחדר השירותים הגדול. הוא נעמד ליד הכיור ונטל ידיו ממושכות. מסתכל לעצמו בעיניים גיחך לעצמו. עוד פציינטים למקום הזה. כאילו לא חסרות גופות להוציא החוצה. תמיד הם מאמינים. תמיד. ונכנסים למקום בו הדרך היחידה החוצה היא כגופה. כנראה שיש יותר מידי אנשים בעולם. וכל זמן שהמקום מצליח להביא אליו את העשירים שבהם ככה תמיד יוכל להמשיך להתקיים. חדרים ללא השגחה בשם החופש להיות אתה, בתוספת כמה כדורים בדרגת נטילה חופשית, הפחתה בערך העצמי באמצעות "העסקה" נצלנית, את הכל הוא חווה. הוא מצא את הדרך החוצה מהעולם הזה. הוא מטפל בהם כשהם קטנים. הבעיה היא חומרי הלוואי האלו. האמהות שלהם. הן תמיד נתקעות באמצע. כמו אימו. שראתה אותו  כשטיפל באחותו.

בסוף הארוע נשארים יותר משליש מהמוזמנים. כמה חדרים יש במקום הזה? רק בבניין בו הוא מתגורר יותר ממאתיים. מוסיקה פסיכדלית, כדורים פסיכוטיים שעוברים חופשי מיד ליד ואנשים פשוט נשארים. למי יש רצון לצאת מפה בכלל? או כוח רצון, ליתר דיוק..

הוא שמע את הרעש דועך. את טריקת הדלתות, ויצא. אף נפש חיה לא נותרה בסביבה. עליו להתייצב לניקוי הקומה תוך שעה. ככה זה כשעובדים מפוצל. יש לו חצי שעה להוציא אותן מהקומה אל מגירות הקומה התחתונה. בפתולוגיה כבר שנים שלא עוקבים אחרי סיבות המוות. אם הגוויות שם, הן אמורות להיות שם. עד שמוציאים לשריפה גלובאלית. העיקר שהכסף נשאר במקום.

הוא פתח את הדלת הכבדה, עלה על הסולם עם המשטח החשמלי, הרים את המשטח למעלה. רק לגלגל. הוא לא הספיק לעלות גבוה מידי. הן לא היו שם. משהו קרה.

הוא לא הספיק להסתובב כשאזיקים נכבלו סביב פרק ידו הימנית. הצד השני היה מחובר כבר לשוטרת קטנה עם בגדים צמודים מידיי.

איפה משטרת האופנה כשצריך אותה?  הוא חייך לעצמו. אבל ידע שהוא נתפס.

אם כי להתפס במקום כזה זה כמו כלום. אני פסיכוטי על תרופות. מישהו יכול לעשות לי משהו?

רק כשהגיע לחדר החקירות הוטחה בו האמת המלאה. סוניה דיברה. דווקא היא. עם הגב הכפוף. אם לא היא ולא הוא, מי ינקה את הקומה הערב? היא תכעס. הבוסית שלו. היא  תכעס.

מה עוד הוא יכול לעשות?

אולי הגיע הזמן לדבר.

אם סוניה שלי התחילה, אני יכול לסיים.

__________________________________________________________________________

היא התעוררה בחדר נקי עם וילונות לבנים. הקירות בצבע ירקרק בהיר, מואר. אל ידה הייתה מחוברת אינפוזיה. היא הרימה ראשה למעלה. כבר ידעה לזהות. רק מים עם מינראלים. ללא תרופות. כמה זמן היא שוכבת שם?

איפה היא בכלל?

אחות מצוחצחת במדים לבנים נגשה אליה מחייכת "הייתה לי הרגשה שתתעוררי היום, הגברת מוארה רבקינד סלומון " אמרה בנועם, תוך שהיא מלטפת את ידה. "ברוכה הבאה בחזרה לעולם".

"איפה אני?" שאלה.

"בבית חולים במחלקת גסטרו. ניקינו ממך את כל הרעלים. למזלך לא קיבלת אותם יותר מידי שנים".

"חלק גדול מהאנשים שהוצאנו משם לא שרדו את החודש הראשון. " היא הוסיפה בכאב" הם היו במצב פיזיולוגי  חלוש מאוד. יותר מידי תרופות. כשמדובר בתרופות פסיכיאטריות לא צריך זמן רב כדי להגיע למצב כזה".

וחיים? וסוניה? והאישה זיקית? איפה כולם?" היא שאלה בעיניים כלות

"את כבר לא צריכה אותם. חזרת להיות עצמך. שלמה.". היא חייכה ברכות "נגמרו ההתמודדויות. עכשיו את במקום בטוח".

"וכשאצא מפה?"

אל תדאגי.  הקמנו פרוייקט שיקום מיוחד לנפגעי המקום ההוא. אנחנו מלווים אתכם עד שחייכם יתייצבו."

"תנוחי  עכשיו. כשתתחזקי ותרצי לקום לחצי על הפעמון. אבוא לעזור לך".

ורגע לפני שיצאה הוסיפה "אגב, המימון לקרן ההצלה בא מ"המרכז הארצי לטיפול בהפרעות דו קוטביות". את תרמת להם משהו?