מחר מאת אביה סגל

ילקוט – יש. אוכל – יש. כובע מגן – יש. חרב השמש – יש!

“אני יוצא!” הילד קרא ומשך את ידית הדלת.

“לאן?” שאלה אמא מהחדר השני.

“להרוג את מר מוות!”

“תהיה זהיר, מותק!” היא קראה, “ואל תחזור הביתה מאוחר מדי!”

הוא ירד אל התעלה שבקצה הרחוב והלך בה עד הכניסה למנהרת הסערות. בפנים השתוללו ברקים ורוחות התיזו גשם לכל עבר, אך כובע הירח שלראשו דחה אותם ממנו. מחוץ למערה חיכה לו ים הלילה, והוא דילג על הסלעים שצפו בו, מנווט לפי הכוכבים שניבטו מתוך המים. עם הזמן המים הפכו לאטומים ככל שהוא התקרב למקורם. כשהגיע למפלי הדיו הוא החל לטפס, התעלם מהפנייה ליערות הזמן והמשיך במעלה הצוקים.

הסלעים צחקקו כשידיו נחו עליהם. הצמחים המטפסים, שהיו נבונים יותר, שלחו לעברו שרכים ומילות עידוד.

“שם למעלה הארמון של מר מוות, אתה יודע,” אמר אחד מהם.

“אני יודע. אני הולך להרוג אותו,” הוא ענה בבטחון.

“הו, מי ייתן, מי ייתן, ילדי,” אמר הצמח.

כשהוא משך את עצמו לראש הצוקים נגלה לפניו הארמון של מר מוות בלב שדה של פרפרים אדומים. עוגות ענקיות הרכיבו חומות, עם ביצורי אפיפיות ומגדלי בננה. גפנים השתרגו על הביצורים והניבו פרחי ברזל חלודים. הוא עלה בדרך המובילה לארמון, מתריס נגד השומרים שהביטו ממעל.

בחצר שבפנים ישב מר מוות, סרוח על כס אדיר בדמות אישה, שמלתה עשויה סירופ דובדנים. הוא לבש חליפה שחורה עם, כמובן, מסכת גולגולת. לידו היו או ואי, שני העוזרים שלו, הוא במסכת שועל לבן והיא במסכת חתול אדום. מר מוות הביט בילד שהתייצב מולו בעוז.

“באתי להרוג אותך!” קרא הילד.

“קטן שכמוך?” מר מוות צחק. “לך הביתה, ילד. אמא מחכה לך.”

“אני אמחק את החיוך מהמסכה שלך לפני כן,” השיב הילד.

מר מוות החווה בידו. אביריו פרצו מהטירה, שריונם משקשק וראש הכלב שלהם נוהם באיום. הילד הושיט את ידו ושלף את חרב השמש מהילקוט.

אחת! שתיים! הוא קצר את אבירי הכלב בלהב הבוהק ופילס את דרכו קדימה, במעלה עוגיה ארוכה ומשם בקפיצה נועזת אל הכס עצמו. מר מוות, כבר לא משועשע במיוחד, שלף את חרבו שלו והשתיים התנגשו בקול צלצול רם. הילד דחק את מר מוות אחורה, צעד-צעד. מר מוות נסוג, והילד עמד להכות בו כשהוא הבחין בידו הפנויה של מר מוות שולפת פגיון. הוא זינק אחורה, הרחק מההנפה המהירה.

“למה נרתעת?” מר מוות שאל, מסחרר את הפגיון בידו. “היית סופג רק שריטה קטנה.”

הילד חשק את שיניו.

“קצת דם, והפצע היה כואב עד מחר. שורף. במיוחד תחת מים.”

הילד נרעד.

“שונא כאב, מה?” מר מוות חייך. “אני אזכור את זה בפעם הבאה.”

מאחוריו התיר את עצמו קינוח סלילי לנחש, ואי ואו משכו את מר מוות אל גבו. בלחשוש חלקלק הנחש נעלם מעבר לחומות, ומר מוות צחק ונופף מגבו לשלום.

הילד יצא מיד אחריהם כדי לא לאבד אותם. הוא גלש במדרון שמאחורי הארמון ונחת בשדרה ארוכה, סלולה באבן לבנה. מצידי הדרך בערו נרות גבוהים כעצים. השדרה נחצתה במהרה בשדרה אחרת, ומשם הן הפכו לתסבוכת של פיצולים ופניות. הילד עצר לרגע, מבולבל, ואז שלף את העדשה הצהובה מתיקו.

הוא הניח תחת העדשה פיסת בד שהצליח לחתוך מבגדו של מר מוות ושרף אותה עם אש מאחד הנרות. העשן נספג לתוך העדשה, והילד חבש אותה על עינו כמו רטייה. עכשיו הוא ידע לאן ללכת.

ימין-שמאל-שמאל-ימין-ישר-שמאל-ישר-ימין-שמאל-ישר-ישר-ישר… במרכז הדרך נפערו המדרגות למבוך וירדו לתוך קרון רכבת. הילד חצה את הקרון ויצא דרך הדלת העקומה לתוך המושב האחורי של מכונית קטנה. הוא נדחק על פני הדמות המצונפת שבמרכז המושב ויצא לתוך מכונית אחרת, ומשם לאוטובוס, ושוב לקרון רכבת, הפעם דו-קומתי. המבוך המשיך, כלי רכב שונים מתחברים זה לזה בתסבוכת אינסופית.

לפתע הוא שמע גרגור חתולי והביט לעברו בהפתעה. לא רחוק ממנו, בתור לדוכן כרטיסים, עמדה ילדה. מאחוריה השתלשל זנב חתול גמיש, ולידה ריחף ראש חתול גבוה כמוה, עיניו ירוקות.

היא הבחינה בו. לרגע הם רק הביטו זה בזה, ואז החתול יילל משהו.

“אתה חושב?” אמרה לו הילדה, פנתה לילד ואמרה: “מה אתה עושה כאן?”

“אני מחפש את מר מוות.”

“איך תמצא אותו? אני הולכת לקנות כרטיס לחישות,” היא הצביעה בראש אל הדוכן.

“אני לא צריך,” הוא הקיש על העדשה, “היא מכוונת אותי.”

הילדה הופתעה. “פגשת אותו כבר?”

“וכמעט הרגתי אותו.”

“למה כמעט?”

הוא היסס. “…הוא שלף פגיון. הייתי חייב להתרחק.”

“לא יכולת לספוג שריטה בשביל להרוג אותו?”

לעג נשמע בקולה, והוא הטיח: “לפחות אני לא צריך לסמוך על כרטיסנים רמאים!” הוא הסתלק משם, גאוותו פגועה, השתחל דרך חלון פתוח וטיפס אל גג המבוך.

הוא הרים את ראשו בזהירות. על גגות המכוניות והמשאיות והרכבות שהרכיבו את המבוך דהרו בערבוביה אופנועים, חלקם קטנים כמו ידו וחלקם גדולים כמו בית. הוא טיפס במיומנות בין משטחי המתכת והאופנועים המהירים, קופץ ומתכופף בתזמון מדויק. הוא לא ראה את הילדה שעקבה אחריו בתוך מטחנת הגלגלים.

במרכז הבלגן ניצב ביתן קטן, ועל ראשו ישב מכווין התנועה, מביט במירוץ האינסופי בעיניים אפורות. הילד טיפס, התיישב מולו, וחיכה. לבסוף שפמו של המכווין רטט והוא שאל: “מה תרצה, אדון צעיר?”

“איפה מר מוות?”

“הו, הו,” אמר המכווין. “מה אתה מציע?”

הילד הוציא מתיקו אבן תרשיש. גלים אפלים נשברו בתוכה, ובמצולותיה הבהב ניצוץ זהב קטן. המכווין לקח אותה בידיו בכבוד והצניע אותה בין בגדיו. “יפה, יפה,” הוא אמר. “מר מוות… אומר לך. הוא נמצא נמוך. מתחת לסיפורים ולסודות ולספרות. הבנת? מתחת לסיפורים ולסודות ולספרות.”

הילד הנהן באיטיות.

“כדי לנצח אותו תצטרך עזרה,” אמר המכווין. “קח.”

הוא פתח קופסה ארוכה ושלף מתוכה חרב יפהפיה. “זוהי חרב הפנינה האדומה,” אמר המכווין. “היא קצרה יותר מחרב השמש, אך חזקה יותר. בהצלחה, אדון צעיר. דרך מפרכת לפניך.”

הילד קפץ מטה. הוא לא ראה את הילדה, שלא העזה להתקרב יותר אל מכווין התנועה, אבל היא עקבה אחריו בעיניה. הן כבר לא הביעו בוז. היא הביטה בו בכבוד.

הוא ירד לתוך קרון חשוך. נוסעים ישבו משני צדדיו ולכן הוא מיהר לצאת ממנו, אל השדה שליד הרחוב שלו. השמש כמעט שקעה. הוא חזר הביתה.

“איך היה?” אמא שאלה, “הרגת את מר מוות?”

“לא, הוא ברח,” הוא אמר.

“אולי מחר,” אמא אמרה בנועם. “בא, ארוחת ערב מוכנה.”

כשהיה שבע ונקי ושכב במיטה, היא נכנסה לתת לו נשיקת לילה טוב. רגלה פגעה בצעצועים שעל הרצפה. “לא סידרת את החדר שלך,” היא ציינה.

“סליחה,” הוא אמר. “אולי מחר?”

“בטח,” היא נשקה למצחו. “חלומות פז.”

 

הוא קם מוקדם, התארגן, ורץ אל הדלת. “אני יוצא!”

“אתה מחזיר את הצעצועים שהשאלת?” אמא שאלה מהחדר השני.

הילד נזכר באשמה בבנייני החווה, האיכר והפרות הפזורים על רצפת חדרו, קרא: “אני עסוק היום! מחר!” ורץ החוצה.

'מתחת לסיפורים ולסודות ולספרות'… זה היה יכול להיות רק מקום אחד. הילד הלך אל הספרייה הישנה והתגנב פנימה דרך חלון שבור. הוא עבר בין המדפים הנפולים עד שמצא את הירידה למרתף, שהיה מלא בארגזים ומיכלי דבק ישן, והמשיך למרתף הסודי, שהיה מלא במכשירים ומחטים ושאר הניסויים המוזרים של הספרנים. הוא נכנס לבאר היבשה שבמרכז החדר והחל לרדת בסולם. תמונות היו תלויות על אבני הקיר, של מבוגרים מכוסי עיניים מחייכים בגנים מפוארים. ככל שהוא ירד התמונות נעשו קצת פחות עליזות – לפעמים המבוגרים לא חייכו, לפעמים הם היו ביער חשוך או במערה, לפעמים הם לא היו אנשים. התמונות נעשו קודרות יותר ויותר עד שכל מה שנשאר היו כמה רקעים כהים. אז הוא הגיע לדלת ויצא אל השדות.

השדות השתרעו למלוא האופק בשטיח של כתום, ובהם עבדו המוני איכרים מאובקים, עם אבנים במקום עיניים. עמודים ענקיים כמו זה ממנו יצא התנשאו מעלה והחזיקו את התקרה הבלתי-נראית. על הדרכים הכבושות שבין השדות התהלך הארמון השני של מר מוות.

זה היה איש גדול, או אולי פסל, מעץ כהה. הרגליים שלו היו עבות ומעוקמות, והיו לו פרסות במקום כפות רגליים. היו לו זנב, ובטן גדולה, ובמקום ראש רגיל היה לו ראש של שור עם שתי קרניים גדולות. במצח שלו היה חור ולתוך המוח שלו גולף כס בשביל מר מוות. לידו ישבו או ואי, והפעם היו איתם גם חסידה, צב ודולפין. מר מוות, משום מה, לבש שמלה אדומה נפוחה.

מר מוות הבחין בילד וצחק. הילד הזעיף את פניו והוציא מילקוטו את כפפות הנחושת שלו. הוא עטה אותן, הוציא את מפתח הברזל וסובב אותו בחור המנעול שבגב הכפפות. מתח עקצץ באוויר, והילד רתם את הסערה למרותו.

הוא הצביע, ושלושה ברקים הכו זה אחר זה בארמון האיש-שור. הארמון יילל בכאב כשדם שחור פרץ מעיניו, כשל מעט קדימה וקרס לאדמה בקול רעם.

מר מוות נעמד והשתעל באבק. “מהלך יפה,” הוא אמר.

הילד שאל: “למה אתה לובש שמלה?”

מר מוות משך בכתפיו. “אתמול הייתי איש, היום אני אישה. אני מנסה דברים.”

“אתה נראה טיפשי.”

“ככה?” מר מוות לא נראה מוטרד. “החברים שלי חושבים שלא, והם חושבים שדווקא אתה נראה טיפשי. מה איתך, מותק? מה החברים שלך חושבים?”

הילד הזדעף. מר מוות חייך. “אוה, אין חברים?” הוא גיחך. "מה עם החברה שלך מאתמול? יש לה דברים חשובים יותר לעשות?”

“היא לא חברה שלי!” הילד הטיח בו והסתער.

מר מוות שרק. האיכרים שמסביב הזדקפו כולם וצרחו אל השמיים כשגופם התעוות לזה של סוסים במגוון צבעים. הם הסתערו אל הילד מכל עבר, רומסים כל גבעול בדרכם, בוכים ונוחרים בקולי קולות.

הילד שלף מילקוטו את חרב הפנינה האדומה ונשם נשימה עמוקה. הלהב זהר בשבילו בצהוב ואדום, כמו פיצוץ קפוא. הוא הרים את החרב והניף אותה במכה אופקית.

גל של רסיסים מלובנים התגלגל מלהב החרב קדימה. הרסיסים קרעו את דרכם דרך בשרם של המפלצות המסתערות ולא עצרו עד השורה האחרונה. הילד הסתובב – הם כמעט הגיעו אליו מאחורה – ושיסף את האוויר שוב. הגל ההרסני טיהר את הקרקע גם שם. הוא המשיך לשלח גלי רסיסים, מחסל את שרידי המשרתים, ופנה שוב אל גופו השרוע של הארמון השני. הוא הרים את חרבו והסתער.

החסידה, הצב והדולפין עטו עליו בצווחות. הצב היה מהיר מכולם והתנגש בו בכוח, מפיל אותו לקרקע, והדולפין חבט בו בזנבו במכות שטוחות וכואבות. החסידה עופפה מעליהם וחבטה בכנפיה, בעיקר באוויר אך מדי פעם גם בו. הילד צעק, שיפד את הדולפין, הסתובב וזרק אותו על החסידה. הוא המם את הצב באגרוף, קפץ מגבו אל החסידה וכרת את ראשה. הוא הסתובב אל הצב המתאושש ובאבחה אחת חצה אותו לשניים.

קול נפץ נשמע והקרקע לידו התפוצצה. מר מוות, כבר לא רחוק ממנו, טען כדור נוסף לתותח הקטן שהחזיק וירה בו שוב. הילד החל לרוץ לכיוונו בזיגזגים, והכדורים התפוצצו מאחוריו ללא פגע. הוא קפץ מעל כדור ונחת על הארמון עצמו. מר מוות ירה כדור אחרון, והילד חתך אותו לשניים במעופו ונעץ את חרב הפנינה האדומה לתוך התותח. החרב והתותח החלו לרטוט, והתותח התלהט והאדים. מר מוות ניסה להרביץ לילד אך הילד תפס את אגרופו. התותח נסדק והתפרק לכדורים אדומים קטנים, והילד תקע את החרב לתוך מר מוות עד הידית.

הם עמדו שם לרגע ארוך, ללא תנועה, ואז הילד משך את החרב החוצה. ליבו של מר מוות היה משופד עליה. זה היה זחל מגודל, מתכתי ומכוער, אך עדיין חי. הוא התפתל חלושות על הלהב.

מר מוות כשל והתפורר לעלי כותרת קטנים. אך זו הייתה תחבולה, והילד מיהר להסתכל מסביב, לגלות לאן מר מוות נעלם. הוא מצא אותו רק בקושי, והספיק לראות אותו נעלם לתוך חתך בבטן של הארמון. הוא מיהר לרוץ לשם והשתחל לתוך החתך גם הוא. הוא גישש את דרכו באפלולית, עובר בין פסלי עץ קטנים של עגלים, ואז החתך נסגר והחושך הפך למוחלט.

דברים זזו מסביבו בלי להשמיע קול. נקישה חרישית נשמעה שלוש פעמים והפסיקה. הילד הרגיש הבל פה על פניו, אך לא היה שם אף אחד. לפתע משהו תפס את רגלו ומשך מטה, מטה, עמוק לתוך התהום. הילד צעק, הכה בחרב שלו וניפץ את החשכה.

הוא נפל על ברכיו מחוץ לארמון המבוקע כעת. השדות הפכו למדבר לבן, והוא ראה את מר מוות בורח אל אחד העמודים הבודדים שעדיין התנשאו מעלה. הוא רדף אחריו, אך ככל שהם התקרבו הוא הבין שהעמוד הוא למעשה מגדל ענקי. עד שהגיע אליו מר מוות כבר נעלם בשער, ומעבר לו הוא מצא את עצמו במבוך מסדרונות ומדרגות, מלאים בעץ וזכוכית וזהב.

הילד עצר והקשיב. דנדון עדין נשמע מכל רחבי המגדל, אך קול צלצול חד יותר הדהד מאחד המסדרונות. הוא מיהר במורדו. הוא עקב אחרי הקול, דוהר במסדרונות ובמעלה ובמורד מדרגות, כשלפתע הוא ראה את מר מוות. הם היו בשני קצותיו המנוגדים של מסדרון ארוך, ומר מוות טיפס על גרם המדרגות הקצר שבקצהו, המכוסה שלשלאות, אל במה קטנה. הילד רץ קדימה אך בלם בהיסוס כששמע יללת חתול מתקרבת.

מאחד המסדרונות בהצטלבות הגיחו הילדה וראש החתול שלה. גם היא קפאה על עומדה כשראתה אותו. “מה אתה עושה כאן?”

“אני עומד להרוג את מר מוות,” הוא ענה ברוגז, “מה את עושה כאן?”

“אני הולכת לעשות אותו דבר!”

“אני לא צריך עזרה!”

“כן, אבל…”

“מה היא עושה כאן?!”

הילד הסתובב. במסדרון האחר עמדה בהלם הילדה, ראש החתול מאחוריה. הילד הסתובב לילדה הראשונה. היא הייתה מופתעת באותה מידה. הוא לקח צעד אחורה. שני העתקי הילדה הביטו זה בזה באימה.

“היא מתחזה!” קראה אחת מהן, והשנייה ענתה: “מי את?”

“איך את מחקה אותי?”

“תפסיקי עם זה! תפסיקי עם זה עכשיו!”

הילד העביר ביניהן את מבטו, לא יודע מה לעשות, ואז נזכר והביט קדימה. מר מוות, שהביט בכל ההתרחשות בחיוך, רקע ברגלו על השלשלאות שכיסו את המדרגות והעיר אותן לחיים. הילד קפץ אחורה, אך שתי הילדות שמו לב אליהן מאוחר מדי. השלשלאות נכרכו סביבן והפילו אותן לרצפה.

“אני… לא… יכולה להשתחרר!” קראה אחת מהן.

“תעזור לי! אני תקועה!” קראה השנייה. השלשלאות החלו למשוך אותן אחורה.

הראשונה הביטה בה ואז בו. “אתה טיפש? היא מתחזה! עכשיו בוא הנה וסוף סוף תעזור במשהו!”

השנייה ריככה את הבעתה. “תראה, אני מצטערת שהעלבתי אותך קודם. אני יודעת שאתה באמת מוצלח, ושאתה יודע מה אתה עושה. אבל שנינו רוצים להרוג את מר מוות, אז תעזור לי עכשיו, ואני אעזור לך לחסל אותו,” היא אמרה במבט מתחנן. “בבקשה?”

הילד הביט בה, ואז פנה שוב אל הראשונה וכרת את השלשלאות שהחזיקו אותה. השנייה צעקה: “לא!” בפחד ואז השלשלאות גררו אותה אל מאחורי מר מוות ודלת כבדה נסגרה על צעקותיה.

הצעקה הזאת, הזעקה מלאת היאוש הזאת זעזעה את הילד. הוא הסתובב אל הילדה ששחרר, אך היא כבר לא הייתה הילדה – זו הייתה אי, והיא חטפה ממנו את חרב הפנינה האדומה ודילגה אל מר מוות. הוא לקח את החרב, הוריד ממנה את ליבו ושיקע אותו שוב בחזהו. אז הוא פנה אל הילד ובצחוק רם הרים את החרב והסתער.

הילד ברח. הוא רץ באימה במעלה גרם אחר גרם של מדרגות תלולות, ובקומה העליונה יצא דרך דלת קטנה וטרק אותה מאחוריו. הוא נשען בגבו אל הדלת וקרס לחצץ של גן השעשועים. השמש נשקה לאופק, ובאור הדמדומים המתקנים נראו גבוהים ומרושעים מהרגיל. הילד קם ברעד על רגליו והחל לעשות את דרכו הארוכה הביתה.

כשהגיע כבר היה מאוחר,  והוא היה מלוכלך. אמא מיהרה לרחוץ אותו, להאכיל אותו ולהשכיב אותו במיטה. היא החזיקה לו את היד עד שנרדם, ואז ניגבה את דמעותיו.

 

הוא פקח את עיניו למגע אור הבוקר. הן יקדו בנחישות. הוא קם, התלבש והציץ לחדר השני – אמא כבר עבדה בריכוז על המחשב. טוב. הוא החל להצטייד.

הוא חפר בארונו והוציא משם את נעלי הצל. הוא התגנב למטבח ולקח מהמגרה הגבוהה את הפגיון הקדמוני. אז הוא בדק שוב שאמא עובדת ולא תפתיע אותו, התגנב לחדר שלה ומצא את קופסת הקטיפה הקטנה. בפנים, עדינה ונהדרת, הייתה דמעת הזהב. הוא הכניס אותה ביראת כבוד לכיסו.

הוא חמק החוצה בלי שאמא תראה ועשה את דרכו דרך יער האבן אל חצר העשן. מתוך העננים הכבדים שנסחפו על פניה הזדקרו גבעות הגרוטאות, זנוחות, עצובות. מנועים ללא רכב להניע, גדרות ללא איזור לתחום, מצבות ללא שם. מדורות הבהבו בין תמרות העשן, של אנשים ולא-אנשים חסרי בית שהשתקעו בפח הזכרונות הזה. אך הוא לא בא לכאן בשבילם.

הוא מצא אותו בירכתי החצר, מתחת לגרם מדרגות שעון על בית עשוי שעווה. מרוט, מלוכלך, ושפוף עד כמה שראש מרחף יכול להיות שפוף. הוא התקרב אליו והניח את ידו על מצח ראש החתול של הילדה.

“אני מצטער,” הוא אמר. “זו הייתה אשמתי. אם לא הייתי נעלב, אם לא היינו רבים…”

שפמותיו של החתול רטטו. הוא הביט בו בעיניים גדולות כמו ראש.

“עשיתי טעות,” הילד הודה. “אבל כדי לתקן אותה אני צריך שתעזור לי. בבקשה תעזור לי להציל אותה.”

הראש הנהן. לאט, בהתחלה, ואז בלהיטות הולכת וגדלה עד שהילד היה צריך לקחת צעד אחורה. כשהראש הפסיק הוא התקרב שוב, ליטף אותו, והם יצאו לדרך.

הוא לקח אותו לפסגת הר העננים, גבוה מעל כל דבר אחר. השמש הייתה בדיוק מעליהם והם יכלו לראות עד האופק בכל כיוון. עננים עצומים נסחפו לאיטם על פני השמיים, אך מלבדם השמיים היו ריקים – לא – רק כמעט ריקים. נקודה יחידה נעה מעל שכבת העננים. הילד קרא: “שם!” וקפץ על ראש החתול. הם זינקו מפסגת ההר ודאו על הרוח לעברה. זו הייתה ספינה דו-תרנית, וכשהיו מעליה הילד קפץ.

הספינה הייתה צבועה בחום עשיר וכל קיר ועמוד בה היה מכוסה במסכות. היו שם מסכות של טורפים אכזריים, בהמות גסות, ציפורים, שדים, מפלצות מכל המינים, אך לא של בני אדם. המפרשים היו מתוחים למלוא הגובה ומצופים בנוצות. מר מוות נתלה על ראש התורן והתנוסס ברוח, לבוש שוב בחליפתו השחורה. אי עמדה בחרטום, ואו כנראה היה מתחת לסיפון. הילדה הייתה בירכתי הספינה, קשורה להגה הגדול, ולא זזה.

הילד נחת על הגשר, תפס את ההגה, וסובב אותו בחדות. הספינה שינתה את מסלולה מיד ומר מוות הסתובב אליו, מופתע. הילד קפץ אל הסיפון ורץ אל התורן הראשי, ואז מר מוות נפל עליו מלמעלה. הילד שלף את חרב השמש והלהבים התנגשו בקול צורם. מר מוות החליף איתו כמה מהלומות אלימות ואז הכה בו בעוצמה והעיף אותו על התורן המרכזי. מר מוות פנה אל הגשר כדי לתקן את מסלול התעופה, אך אז ראש החתול התרסק לתוך ההגה וניפץ אותו לחתיכות. הוא הרים את הילדה בעדינות והתעופף משם.

מר מוות הביט אחריהם. “צוחק מי שצוחק אחרון,” הוא קרא, “עדיין יש לי את הנשמה שלה!” הוא החדיר את ידיו לחזהו ושלף שני חפצים: כדור אור פועם, ואת לב הזחל שלו. “וזו נשארת אצלי,” הוא אמר והאכיל את הנשמה ללב שלו.

הילד פסע למולו ומשך בכתפיו. “בכל מקרה הייתי הורג אותך,” הוא אמר. “אז עכשיו יש לי עוד סיבה.”

“אתה ילד קטן ושחצן…” החל מר מוות, ואז הספינה הזדעזעה והחלה לנטות על צידה. המפרשים נקרעו, התרנים נשברו, והספינה החלה לצלול בחוסר שליטה. מר מוות תפס בחבל מתנופף, אי נאחזה בחרטום בכוח, והילד הפעיל את נעלי הצל שלו וקפץ.

הספינה התרסקה בשדה הבור שמאחורי ביתו של הילד. הילד נחת על הקרקע, מעד מעט, אך נותר בריא ושלם. מה שנותר מהספינה נח בתוך ענן אבק ששקע לאיטו. קול קריעה נשמע ומר מוות שבר את דרכו דרך הרצפה לשעבר, בהחלט לא מרוצה. אי ואו יצאו אחריו, היא עם רובה ארוך מכסף והוא עם רובה קשת טעון בקליעי זכוכית.

“הרסת את הספינה שלי,” מר מוות אמר. “אתה תצטרך לשלם פיצויים.”

מר מוות עט עליו. הילד ברח אל ביתו.

מר מוות דלק אחריו בעיניים בוערות ואי ואו החלו לירות תוך כדי הליכה. רוב היריות אפילו לא היו קרובות אליו, והילד הגיע אל החצר שלו ללא פגע. מר מוות נכנס לחצר גם הוא, מוכן להכות, והילד הסתובב ומחא כף.

חומת אבן התרוממה סביבם, חוסמת את מר מוות בפנים ואת אי ואו בחוץ. הילד חייך ושלף את חרבו. הרוגז של מר מוות התחלף בדאגה, והוא הרים את חרבו בהיכון. הם הביטו זה בזה לרגע, והילד הסתער.

מר מוות אסף סביבו אפלה, הפך את עצמו לענן שחור וזרם ממקומו רגע לפני שהילד פגע בו. הוא התמצק מאחורי הילד, שהצליח לחסום את חרבו רק בקושי, ואז שוב התפוגג והתגשם בפינה מרוחקת. הילד היטיב את אחיזתו בחרבו, הניף אותה אל-על, והצית אותה בכוח רצונו. קרן אור ירדה מהשמיים ומילאה את החרב בבוהק צורב. מר מוות נאלץ להגן על עיניו מהזוהר והאפלה שסביבו נשרפה.

הילד תקף שוב. מר מוות הספיק לחסום את המתקפה ולהחזיר בשיסוף קצר בפגיונו, אך הילד התחמק וגרם לו לאבד את שיווי המשקל. הילד הכה בכוח בבסיס החרב של מר מוות פעמיים, ובפעם השלישית הוא העיף אותה מידו. מר מוות העביר את פגיונו לידו החזקה ודקר כמה דקירות, אך הילד שמר אותו רחוק עם חרבו. הוא שרט את פרק ידו של מר מוות בדקירה מכוונת וגרם לו להפיל גם את הפגיון. מר מוות זרק חופן עפר, אך הילד שרף אותו בעודו באוויר ושיסף, מותיר חתך ארוך בחליפתו של מר מוות. אפשר היה לראות את הלב של מר מוות מתפתל, ומר מוות נסוג לאחור עד שגבו נחבט בקיר הבית.

“ניצחתי,” הילד אמר.

מר מוות גיחך, מעט בעצבנות. “אודה ואדוודה, מותק, הוכחת שאתה מיומן, אבל אני עדיין לא יודע אם ניצחת.”

“אין לך נשקים, אין מי שיעזור לך, ואתה פצוע,” הילד אמר. “אין לך סיכוי לנצח.”

“הכל נכון,” מר מוות עיווה את מסכתו בכאב, “אבל ציינת רק חולשות. גם לך יש חולשות.”

“לא נכון,” הילד אמר.

“מה עם אמא?” מר מוות אמר בזדוניות והסתכל דרך חלון המטבח אל פינת המחשב. אמא לא הייתה שם באותו רגע, כנראה הלכה לשירותים או לקניות. “אתה אוהב אותה מאוד, נכון?”

הילד נלחץ. “אתה לא תפגע בה.”

“באמת?”

הילד צרח: “היא לא משתתפת בקרב! אתה לא יכול לפגוע בה!”

מר מוות הזדקף וחייך את החיוך הרחב ביותר שלו. “ואתה?”

לפני שהילד הפסיק לעשות משהו מר מוות החליק דרך הקיר. הילד צפה באימה כשהוא הלך לפינת המחשב, התכופף והריח את כוס היין המלאה למחצה שהייתה שם. מר מוות צחקק. “זול,” הוא אמר, ומזג את עצמו לתוך הכוס.

רגע אחר כך אמא חזרה, התיישבה ליד המחשב ולגמה מהכוס באנחה. היא שתתה עד שהכוס הייתה ריקה, ואז התמתחה באנקה קטנה ורכנה שוב על המקלדת. אולי הוא דמיין את זה, אבל הילד היה בטוח שהוא ראה את הצל שלה צוחק.

 

הילד היה שקט כשהוא נכנס הביתה. אמא הצטערה שהוא לכלך את הנעליים היפות שלו, אבל לא נזפה בו. היא רק האכילה אותו, עזרה לו להתקלח, והכניסה אותו למיטה.

הוא התכרבל בשמיכה, והיא רכנה לידו ונשקה לו לילה טוב. “שכחתי לשאול אותך איך היה היום, מותק,” היא אמרה. “כבר הרגת את מר מוות?”

הילד הביט בה. הילקוט שלו היה בקרבת מקום, ועדיין היו בו חרב השמש, וכפפות הנחושת, והסכין הקדמוני.

“לא, לא הרגתי אותו,” הילד מלמל, משך סביבו את השמיכה והתהפך לצד השני.

“אולי מחר.”