מטוטלת האלים מאת תומר אליאס

אור ערביים אדמוני חימם את החדר הקטן דרך חלון – לא חלון, צוהר גס בקיר העץ, ממוסגר בגזרי עץ דהויים.

חלון זה ודאי ידע משקיפים רבים בכל שנותיו, לא נראה היה כנבנה להחזיק זמן רב ועם זאת החזיק שנים של תפקוד כמעט נסבל כמה שהוא היה, חלון.

קלווין הביט בו בהשתאות.

לא דרכו, בו.

קלווין הביט בחלון ונפעם, זה היה חלון שעשה מעל ומעבר לעיצובו ותכנונו הראשוני, עצם זניח למדי שרבים וטובים ממנו נקדו את המכון בפרט ואת טרדלוק בכלל, אבל חלון זה היה החלון שלו.

גם אם לא היה חלון חדרו היה קלווין מרגיש שהיה הוא שלו.

קלווין שם רגל אחת על השרפרף הקטן שחרק אנושות תחת משקלה העצום של גפת הלוחם, ונשען אחורנית בדרגשו.

דרגש תחתון במיטת קומותיים, כמו בבית ילדותו, וכמו אז גם היום ישן על הנמוך מבין השניים.

מיטה זו אולי הייתה מחוזקת על מנת לשאת משקלם של לוחמים בהכנה וגיבורים בפוטנציאל, אבל פיטר לא הרגיש בנוח להרשות לחברו העצום לישון מעליו, הוא מעולם לא אמר זאת, כמובן, רק רץ מהר לחדר לאחר הקצאת הביתנים השנתית והכריז זכות ראשונים על הדרגש העליון.

כולם ידעו מדוע, אך אף אחד לא אמר זאת לפניו.

קלווין חש אומלל, אבל החלון נתן לו תקווה.

תקווה של גזרי עץ רקובים מנוסרים בגסות וממוסמרים ברישול לקיר העץ הישן, אך תקווה שהיה צריך באותו רגע.

הוא נשען לאחור וקיפל לחצי את כרית נוצות האווז שהביא מביתו בצפון, תחב אותה תחת צווארו האדיר והרפה גופו, המיטה חרקה.

הוא היה צריך תקווה, כל חבריו לספסל האימונים היו כבר צעדים עצומים לפניו, בשיעורי שאגות קרב, לוחמה יד אל יד וקריפטו-זואולוגיה היו כולם מוצלחים ממנו, השיעור היחיד שצלח בצורה כלשהי היה אימוני הנשק, וגם אז הנשק היחיד שהצליח להגיע עימו ליכולת גבוהה יחסית היה גרזן קרב דו להבי.

המדריך של אימוני הנשק אמר לו שיקבל אחד שחושל במיוחד עבורו עם תום הלימודים, קלווין לא האמין שיסיים אותם כלל.

האור מהחלון החל נעלם, השמש ירדה לה מתחת לקו העצים שלפאתי המכון, בקרוב יאלץ להביא מעט אש למנורת השמן של חדרם, הוא לא היה רגיל לשבת זמן רב בחושך.

לא מפאת פחד, אלא מהרגל, בצפון אם בילית לילה ללא אש בחדרך בוודאי שהיה זה לילך האחרון בין החיים.

כאן במכון להכשרת גיבורים אולי היה האוויר חמים גם בלילה, אבל איכשהו הרגיש קלווין את המוות מתקרב אליו כשפיטר היה מכבה בנשיפה את המנורה לפני שהיו השניים הולכים לישון.

 גם זה היה דבר מה שלא חש בטוח לגביו, אומץ. הוא היה בין הגברים הגדולים ביותר במכון, עוקף כמעט בראש שלם את הגבוה ביותר אחריו, ולרוחבו לא היו מתחרים כלל, אבל משום מה הרגיש שליבו רך יותר משל חבריו למכון.

לא פעם מצא את עצמו מקשיב לעמיתיו מתדיינים בדרך הטובה ביותר לקטול לינדוורם או לערוף ראשו של זחלתן, היו מדברים ומתלוצצים על דרקונים שיפגשו ושדים שיביסו וקלווין רק שתק וחשב לעצמו שאם יומך עתיד להיות מלא במפלצות אולי עדיף לך להישאר בבית.

הוא מעולם לא אמר זאת, כמובן.

אם היו שומעים אותו האחראיים על המכון היו מעיפים אותו על ישבנו השרירי והעצום בין רגע.

הוא היה הופך מושא ללעג וכלס בכל טרדלוק, מי יודע, אולי אפילו כל גולאת.

לפעמים תהה אם עשה את המהלך הנכון.

כשהיה נער גדול באופן יוצא דופן היה לוקח אותו אביו טיולי דיג לחוף הים הטיריאטי, לא היה שמח ממנו כשהיה מעלה דג או שניים בחכתו במהלך יציאות אלה.

אבל לא היה זה ההישג של תפיסת הדגים שקסם לו, הייתה זו הדממה, השקט ששרר כשחוט חכתך נמצא במים ואין דבר מלבד האדוות הנעימות שיוצר מצוף השעם שמפריע את שלוות מראת הכסף הנמתחת מהחוף במרחק מאחוריו ועד האינסוף לפניו.

הוא נצר את הימים ההם עם אביו, אהב קלווין את אביו יותר משמוטת זרועותיו הייתה יכולה להראות, והיא הייתה אדירה כפי שקשה לדמיין.

אולי מסיבה זו קרה והגיע הנה אל המכון להכשרת גיבורים.

כשנזכר אחורה ליום בו התקבלה ההחלטה נראו זיכרונותיו במעורפל, כאילו נראים דרך בד מלוכלך או מי גשם עכורים בשלולית לצד הדרך.

הוא זכר את ארוחת הערב, הצלי שאימו הכינה למועד המיוחד, את הרצפה הנקייה שלא ראה חודשים מחמת שכבת אבק אימתנית וגזרי קש אקראיים שכיסו את קורות הרצפה, ואת האושר בפניו של אביו כשהציד אותו בפני שני האדונים בחלוקים האדמדמים והכובעים המשונים שעשו מרחק רב על מנת לראות את הענק המתבגר.

הם היו אנשים מוזרים, דיברו מהר ושטוח, קולותיהם נבלעים כמעט בתוך הזקנים לסנטרם.

הוא לא הבין דבר, אך נראה היה שהשניים מבינים אחד את השני מצוין.

אביו רק ישב שם, בראש השולחן, מחייך את החיוך הגאה ביותר שקלווין זכר.

אז הוא אמר "כן", הוא הסכים למה שלא לגמרי הבין, משהו שגרם לאביו לחייך ולאימו לבכות בשקט בלילה שאחרי.

הוא ארז את תרמילו, בעיקר בגדים גדולים במיוחד ואת חפץ המותרות היחיד שהיה ברשותו, כרית נוצות אווז אמיתית, שם אותם לשכמו ויצא את בית נעוריו במטרה שלא הייתה ברורה לו יותר מידי.

מאחור השאיר שני אחים גדולים ואחות קטנה, שלושה ששאגו בקריאות עידוד כשעלה על הכרכרה הפתוחה שעשתה דרכה אל השדות מדרום לכפר, שלושה שעדיין היו בעיני רוחו כשנכשל בדבר מה שעשה במכון.

עבורם ניסה להצליח, עבור קריאות העידוד, עבור חיוכו של אביו, עבור דמעותיה של אימו.

קלווין ידע שמשפחתו תולה בו את גאוותה והוא לא התכוון לאכזבם.

הוא הביט שוב בחלון, השמש כבר מזמן ירדה את העצים ורק פס דק של אור נותר על תקרת החדר,

אולי יאלץ לבלות את הלילה הזה בעלטה, ואולי טוב הדבר, אולי יחשל אותו לקראת מבחני הסיכום בעוד מספר שבועות.

הוא דחף את השרפרף עם כף רגלו והתרומם לכדי ישיבה, רוכן קדימה כדי לפרום את שרוכי מגפיו.

הלילה ינסה לישון מוקדם ומחר בבוקר יהיה הראשון בכיתת הקריפטו-זואולוגיה, הוא ילמד ארוכות וקשות והיה מוכן למבחן בדרקוניאולוגיה אליו התכונן חברו פיטר מהרגע שהכיר אותו.

משהו לגבי זה שהעשירון העליון מהנבחנים יזכה לאכול סטייק דרקון.

קלווין חלץ מגפיו ונשכב לאורכה של המיטה, העץ חרק אנושות תחת משקלו, פיטר תמיד התלוצץ שהאדמה נאנחת מכאב כשקלווין לוקח צעד רחב.

קלווין לא אהב את הבדיחה הזאת, כל הצעדים שלו היו רחבים.

הוא התכונן לעצום את עיניו כשאור חם מכיוון דלת החדר תפס את מבטו.

מישהו מתקרב עם נר, פיטר ככל הנראה, מאחר ואין לאף אחד אחר סיבה לבקר את חדרם בשעה מאוחרת שכזו.

האור התגבר במסדרון מחוץ לפתח הדלת וקול צעדים החל מלווה אותו.

לאחר מספר שניות עמד פיטר בפתח אוחז בנר לבן על פמוט חום, האור מהלהבה המרצדת משחק על פניו של התלמיד המחונן וגורם לחיוכו להראות שדוני.

"הבאתי לך אור" אמר, עדיין מחייך כאילו סיפר כרגע את בדיחת העשור.

"תודה, אבל נראה לי שאסתדר הלילה בלי מנורה" השיב קלווין לחברו.

"אתה לא מפחד יותר מהחושך?"
קלווין התרומם מעט, נשען על מרפקיו.

"מעולם לא פחדתי מהחושך, זה פשוט ככה בצפון, אם אין אש באח כשהשמש שוקעת אתה לא זוכה לראות אותה מפציעה למחרת".

פיטר נכנס לחדר ושם את להבת הנר לפתיל של מנורת השמן שעל שידת הבגדים שלהם.

החדר הואר עכשיו באור רך וקבוע יחד עם ריצודו העצבני של הנר.

פיטר הניח את הנר ליד המנורה והתיישב על השרפרף.

"ופתאום נגמלת?" שאל, עדיין מחייך.

"כבר חמישה חודשים שאני ישן עם לא יותר משמיכה אחת דקה לגופי, לפעמים אפילו לא.

אני מאמין שהרגלים נועדו לשבור, אנשים נועדו להתקדם, תלמידים נועדו ללמוד."

פיטר פרץ בצחוק וכמעט נפל מהשרפרף.

"אתה אותו בחור ששאל את בארגו אם לטרול בעל שני ראשים יש ארבע רגליים? כי מדומה שדבר מה אחז בך ושולט בפיך כאילו היה של אחר"

קלווין התיישר שוב על גבו ושילב זרועותיו מאחורי ראשו, עיניו נעוצות בקורות הדרגש מעליו.

"החלטתי שאני מסיים בעשירון העליון הסמסטר" אמר בפנים ישרות ככל שיכל.

פיטר החניק את צחוקו.

"יופי, ככה יהיה סטייק דרקון לכל אחד מאיתנו ולא אצטרך לחלוק איתך בשלי".

"היית חולק?" שאל קלווין, מגניב מבט לעבר חברו.

"בוודאי! אתה החבר הכי טוב שלי!

וחוץ מזה, אתה מתאמץ יותר מכל שאר הלוחמים כביכול שנרשמו למכון הזה.

מגיע לך סטייק דרקון".

קלווין לא היה יכול שלא לחייך, זה לא היה חיוכו של אביו, אבל פיטר היה חשוב לו.

כשבארגו, ראש החוג לקריפטו-זואולוגיה נאם בערב לפני חופשת המחצית שלהם על חברים לחיים הוא הביט אל הצמד מסיבה טובה.

קלווין אהב את פיטר, איום ככל שיהיה הבחור, הוא היה חבר אמת.

"אתה יודע, פיטר…" החל קלווין אומר בעוד פיטר חולץ מגפיו.

"אתה בחור נהדר, מגיע לך המקום בראש הכיתה.

אתה לוחם טוב, סייף מיומן, אפילו מוח לא חסר לך… זאת אומרת, אתה לא קוסם או משהו, אבל יש לך שם מספיק כדי לעבור את כל המבחנים בקלות יתרה.

יום אחד כולם יכירו את השם שלך, ואז מי יודע, אולי יזכרו שיש לך חבר במסעות שמשתרך אחריך ונוגע קלות בתהילתך."

פיטר סיים לחלוץ מגפיו, כיבה את הנר בנשיפה והחל מטפס על הסולם למיטתו, כשהגיע לשלב השלישי נעצר לרגע ופנה אל חברו.

"אתה תהיה מפורסם בזכות עצמך, האמת היא שאתה כבר טיפה מפורסם.

אני לא מאמין שיש מישהו באקדמיה שלא מכיר את הענק מהצפון"

"אולי" החל קלווין, מושך את השמיכה מעל רגליו החשופות, "אבל אני לא רוצה שיזכרו אותי רק בזכות גובה קומתי ורוחב כתפיי, אלה דברים שנולדתי אליהם, אני רוצה להיקרא על שם משהו שהשגתי בכוחות עצמי ולא במתת האלים".

פיטר סיים לטפס אל דרגשו והעץ חרק מעל ראשו של קלווין, גם פיטר לא היה קטן במיוחד.

"זה עוד יקרה" הגיע קולו של פיטר מלמעלה, "וזה יקרה בגלל שהחלטת שכך יהיה.

זכור את היום הזה, קאל, זהו היום שבו הפכת מבן דייגים ללוחם".

צחקוק קל חמק מפיו של קלווין.

"'פיטר מעורר ההשראה', כך צריכים לקרוא לך" אמר וטפח באגרופו על העץ מעליו.

"אולי" ענה פיטר, "זה כינוי נחמד, אבל לא משהו מאיים מספיק".

"מה עם 'פיטר השובה'?" המשיך קלווין מלמטה.

"אולי לנשים, אבל לא הייתי רוצה לשמוע בחורים קוראים לי כך"

קלווין התרומם מעט ושלח יד לכיוון המנורה שעל השידה, פיטר ראה את הצל זז על התקרה וקרא אל חברו.

"קאל, אל תכבה אותה".

"למה?" שאל קלווין, ידו תלויה באוויר במרחק נגיעה מהמנורה, "אני כבר לא צריך את האור בלילה".

"עזוב, קאל, התרגלתי" ענה פיטר והסתובב עם פניו לקיר.

"'פיטר הנחמד'", אמר קלווין והחזיר את ידו העצומה לצידו.

"אולי, קלווין, אולי" מלמל פיטר מתוך חצי שינה.

"היי, פיטר…"

"כן קאל?"

"חושב שגם לי יהיה כינוי ביום מן הימים?"

"כן, קאל… אחד מדהים".