מיועדים לחיים קצרים מאת ניב נעמני

פתח דבר:

הם הכריחו אותי לשבת כאן ולספר את הסיפור שלי. אני לא יודע איזה סיפור בדיוק לספר, איך, או מאיזה חיים בדיוק להתחיל. הם אמרו שזה לא משנה איפה אני אתחיל, העיקר שאני אזכיר אותם, במילה אחת או שתיים ובנימה חיובית. הם אמרו שהם רוצים שעוד נשמות יעברו אליהם ושאני דוגמא לסיפור הצלחה. הצלחה? על איזה הצלחה בדיוק אתם מדברים? שאלתי, אך הם לא ענו. הייתי מוצלח אם הייתי מגיע לאן שמגיעים בסוף- אבל על זה אף אחד לא מוכן לדבר. לאן מגיעים בסוף? הבודהיסטים טוענים שעם כל גילגול אתה הולך ומשתפר, מתקן טעויות מחיים אחרים ומתקדם לעבר ההארה. הם הכי קרובים לאמת הבודהיסטים האלה, הרבה יותר קרובים מקישקושים על אלוהים, גיהנום או גן עדן שיש בדתות אחרות. אך גם הם טועים- בעיקר באמונה האיוולת שאומרת שבין לבין הנשמות נמצאות על העלים. כל פעם שאני מתרווח על הכורסא הירוקה במועדון "הנשמות האבודות" אני נזכר בזה וצוחק, עלים, איזה קישקוש. כל כך הרבה שנים בתור עץ בודד, הלוואי שהיו איתי כמה נשמות בקצה העלווה. אני מנסה להיות אופטימי ולכתוב משהו שיעודד נשמות צעירות לעבור למחלקה הזאת, מחלקה שאני באמת אוהב מכל הלב או כמו שאומרים, בכל הנשמה. אני לא יודע אם הם יהיו מרוצים ממני, נימה חיובית עאלק. כך או כך, זה הגילגול:

אחרי שלושת אלפים שנה בתור עץ שדה בבוצואנה שמחתי מאוד כשהעבירו אותי למחלקת בני האדם.

הספקתי כבר לחיות הרבה דברים- זאב ערבות, עיט, לוויתן וקיפוד. אבל אחרי שלא תיפקדתי כל כך טוב בתור דב קוטב לבן (אני קצת רגיש לקור) וביקשתי מקום חם, תקעו אותי בתור עץ. זה כנראה היה סוג של עונש, הם לא אוהבים שמבקשים שם בקשות.

את יוסי פגשתי ב"נשמות האבודות" יומיים אחרי שחזרתי. סיפרתי לו שהייתי עץ והוא אמר שהוא היה ב"גולני" וככה התחברנו. בהתחלה לא הבנתי את הקשר אבל לאט לאט הוא הכניס אותי לכל הקטע הזה של בני האדם. הוא היה נשמה צעירה יחסית, רק אלפיים שלוש מאות שבעים ואחת שנה, ומהחיים הראשונים שלו הוא עבד במחלקת בני האדם עם התמחות מיוחדת לחיילים. לא יודע מה להגיד לכם, אבל לפני מאה מיליון שנה כשרק התחלתי בני האדם לא היו יותר מקופים מטומטמים שרק אכלו בננות ופלו כינים אחד לשני כל היום. אני די התרחקתי מכל הקטע הזה, ביקשתי דגים וקיבלתי יונקים ובתקופה שהייתי לוויתן הייתי הכי מאושר. אומנם הייתי צריך מדי פעם לצאת לנשום אוויר אבל עדיין הייתי במים כל הזמן והחיים היו די סבבה. האמת, הם סוף סוף השתכנעו להעביר אותי למחלקת האוקיינוס. אמרו לי שעם הניסיון שיש לי בתור עץ אני יכול לתפקד בהתחלה מצויין בתור אלמוג ועם הזמן, אחרי כמה חיים, יעלו אותי לדרגת דג רקק ובסוף אולי אני עוד אהיה כריש, מי יודע.

מתאים לי להיות כריש, חשבתי לעצמי, וניסיתי לשכנע אותם להקפיץ אותי ישר לזה, הרי הייתי לוויתן, אני מכיר את האוקיינוסים לא רע בכלל. אבל הם אמרו שזה עניין של בירוקרטיה ואין מה לעשות, הלוויתן היה סתם צ'ופר של מחלקת היונקים וזה לא קשור אליהם ועכשיו אני צריך להתחיל מקטן. אלמוג. עוד פעם לעמוד באותו מקום אלפי שנים ולא לעשות כלום.

ישבתי ככה די מבואס במועדון "הנשמות האבודות", עוד שבוע מנחיתים אותי למים לעוד אלפי שנים של כלום. כבר חשבתי לברוח ולהיות נשמה חופשייה כשיוסי שיכנע אותי להצטרף למחלקת בני האדם. הוא אמר שהם מקבלים כל אחד ואתה יכול לקבל תנאים ממש טובים אפילו אם אין לך ניסיון. זו המחלקה היחידה שבה אתה ממש יכול לבחור, לבקש בקשות מיוחדות, מאוד מתחשבים שם. באמת התקדמו הרבה מאז שהם ירדו מהעצים, בהתחלה הם היו ממש לא פופלריים אבל בזמן האחרון תפסו תאוצה, קצת השתלטו על העולם וכאלה, והרבה נשמות טבע כמוני עוברות אליהם.

לא היו לי הרבה דרישות. רק רציתי מקום חם ושיהיה קצת מעניין, ויוסי ישר המליץ לי להיוולד בישראל. הוא סיפר לי שבמאה השנה האחרונות הוא רק שם, תמיד חי חיים קצרים מאוד, מת בגבורה באיזו מלחמה ואם אין מלחמה בתאריך שהוא מיועד למות תמיד יש איזה אירוע צבאי אחר- היתקלות למשל או אפילו פיגוע זה טוב – אומנם אתה מת ככה סתם ברחוב ולא באמצע הסתערות אבל כל עוד אתה חייל במדים עושים לך הרבה כבוד. הוא סיפר לי שהוא עשה טעות בחיים הלפני-אחרונים שלו. הוא היה אמור למות בימיה הראשונים של מלחמת לבנון אבל ניצל בגלל איזו טעות בירוקרטית והכדור פגע בחבר הכי טוב שלו, גדי, שבכלל היה "נשמה ארוכת טווח" אחד שמיועד להשתחרר בדרגת סגן, ללמוד קצת, לפתוח עסק מצליח, משפחה, ילדים, ולמות בגיל שמונים ושמונה מאלצהיימר. אחרי שגדי הלך במקומו, יוסי ביקש שיחליפו את התוכניות ויתנו לו את החיים שהם ייעדו לגדי במקום להרוג אותו בהיתקלות הבאה. הוא באמת אהב את החיים האלה והתחנן להישאר.

אבל אחרי כמה שנים הוא הבין את הטעות שלו. הוא לא הסתדר, חיים ארוכים זה לא בשבילו. בגיל עשרים וחמש הוא ביקש לחזור אז הם הרגו אותו בתאונת צלילה בסיני. הייתו לו לוויה שקטה. אומנם הגיעו כל החבר'ה מהסיירת, אפילו המ"פ, וגם ההורים של גדי הגיעו כי אחרי המלחמה יוסי היה מבקר אותם הרבה- הוא הרגיש קצת לא נעים, אחרי הכל זה היה אמור להיות המוות שלו. אבל למרות הכל ההלוויה המאוחרת לא הגיעה לקרסוליה של לוויה צבאית אמיתית ומאז יוסי מוכן למות רק בצבא, כי בשבילו המוות זה תמצית כל החיים.

תשע עשרה, עשרים שנה זה כלום, נלחצתי קצת, בתור עץ בקושי הצמחתי ענף בזמן הזה. יוסי הרגיע אותי ואמר- יהיה בסדר, נבקש להיות שכנים, חברי ילדות, נתגייס ביחד אולי אפילו לאותה יחידה. אתה תראה, תאהב את החיים האלה כל כך שבחיים, כלומר במוות, לא תרצה להיות כריש יותר.

אחרי שבוע ב"נשמות", אני ויוסי זומנו ביחד לועדת שימוע של מיועדים לחיים קצרים. הם היו ממש נחמדים שמה. הציעו לי חבילה מעולה במבצע עם התחייבות לשלושה מחזורי חיים בלבד. אם אחרי שלוש פעמים אני לא מסתדר, אין בעיה, יחזירו אותי לאוקיינוסים.

אחרי שיוסי ראה את החוזה שלי הוא שרק שריקת התפעלות. "פשש, תנאים ממש טובים קיבלת." הוא החל לקרוא בכל רם: "אבא עורך דין בכיר, אמא מנהלת חשבונות, שכונה טובה בעיר קטנה במרכז הארץ, אח גדול בשם רועי, כרגע הוא נגמל מחיתולים, אבל בעתיד הוא יהיה חובש קרבי בצבא, ישתחרר, ייסע לדרום אמריקה ואחר כך ילמד כלכלה באוניברסיטת ת"א… טוב זה לא מעניין, נעבור לייחוס המשפחתי- הו, כאן באמת הסתדרת", יוסי צחק, "קיבלת משפחה ציונית כזאת תראה- סבא אחד הקים קיבוץ ומצד סבתא אתה חמישה דורות בארץ, במקור מירושלים. תראה, בצד השני של המשפחה שלך יש לך סבא שהיה בפלמ"ח והכיר את בן גוריון אישית. וגם איזה דוד שהיה חבר כנסת. לא רע בכלל." יוסי קיפל את החוזה וחייך. "אמרתי לך שיהיה בסדר. אתה רואה, לפי התוכניות אנחנו ניפגש בתיכון ונהיה חברים ממש טובים." לפתע יוסי נראה מוטרד לרגע, הוא אמר שבדרך כלל את הנשמות התאומות שלו הוא פוגש כבר בגן, חברי ילדות. תיכון זה קצת מאוחר לחיים קצרים כאלה, אבל שאר החוזה שלי ממש טוב ואולי בגלל שאני חדש במחלקה הזאת החליטו לראות איך אני אסתדר בהתחלה לבד, בלי איזו נשמה מלווה.

לחצנו ידיים, איחלנו בהצלחה. יוסי היה מיועד להיוולד כמה חודשים לפניי ובזמן שנשאר לי לבד הייתי יושב כל יום וצופה באמא שלי בזמן ההריון. היא נראתה לי אמא ממש נחמדה וגם אח שלי רועי נראה לי בסדר. לקראת הלידה כבר ראיתי איך היא מתרגשת וגם אני התרגשתי קצת, בכל זאת, פעם ראשונה בתור בן אדם.

החוזה המעולה שלי לא העלה לי חשדות בכלל, חשבתי שהם סתם נחמדים לחדשים וזה הכל. אבל כשנולדתי הבנתי את הקאצ'. נולדתי בת וקראו לי גלית. היי! זה לא הוגן! איך אני אמות ככה בצבא? בכמה שנים הראשונות עוד ניסיתי להתחכם ולחזור. פעם אחת בגיל שלוש כמעט נפלתי מהמרפסת ובגיל חמש כמעט טבעתי בים. תמיד הם עלו עליי ברגע האחרון ושלחו מישהו להציל אותי. אבל אחרי שבהסעה של קייטנת "החרוצים", בחופש הגדול בין כיתה א' ל- ב', נרדמתי באוטובוס מאחור וקיוותי שישכחו אותי ואני אמות מחום ומחנק, הם כבר ממש התעצבנו עליי שם למעלה ונתנו לי תלונה על ניסיון להפרת חוזה. עוד פעם אחת כזאת ואת חוזרת להיות עץ בבוצואנה, איימו עליי. אבל בשקט בשקט, מישהו מהיותר נחמדים שם הבטיח לי שעד שאני אגיע לצבא כבר יפתחו תפקידי לוחמה לבנות ואני אוכל למות בגבורה. תראי, אפילו טייסות קרב עוד יהיו. בנתיים כבר כל כך נכנסתי לחיים האלו ששכחתי לגמרי מכל העניין הזה של הנשמות. הייתי ילדה רגילה רק עם חיבה מוזרה לכרישים, ובגיל שש עשרה פגשתי את יוסי, שבחיים האלה נקרא תמיר, בתיכון. תמיר היה האהבה הראשונה שלי ותמיד הרגשתי שהכרתי אותו כבר פעם. אולי במימד אחר. היינו חברים כל התיכון והתגייסנו לצבא בהפרש של שבוע, הוא לשייטת ואני למג"ב. לוחמת מג"ב בשבילכם, הכי קרבי שהצלחתי להגיע.

חודש לפני השיחרור עמדתי במחסום בבדיקה שיגרתית. פתאום הרגשתי תחושה מוזרה שאני עץ. עלים וענפים צמחו לי מהידיים והרגליים שלי היו נטועות בקרקע כמו שורשים. הכדור הגיע משום מקום. אומנם לא מלחמה, אבל היתקלות קרבית בהחלט. הם היו מאוד מרוצים ממני שם למעלה ונתנו לי לצפות בהלוויה. אמא שלי התמוטטה ליד הקבר ואח שלי חזר במיוחד מדרום אמריקה עם שיער מגודל ומבט עצוב בעיניים. תמיר, שעכשיו זיהיתי כיוסי, עמד שם מאובן עם דמעות בעיניים. באמצע ה'קדיש' הוא החל לצעוק "זה באשמתי! זה באשמתי! אני שיכנעתי אותו לחיים האלה!" לא הבינו מה הוא צועק וניסו להרגיע אותו ולתת לו מים. שבועיים אחרי ההלוויה הוא מת בתרגיל צבאי כשרימון התפוצץ לו ביד. בתחקיר קבעו שזו הייתה תאונה אך העלו גם חשדות להתאבדות. לא ראיתי אותו מאז ב"נשמות האבודות", אמרו לי שהוא ביקש לעבור מחלקה ולאחרונה נשמה ותיקה שהכרתי מימי הלוויתן שלי סיפרה לי שראתה אותו באוקיינוס השקט. כבר מאות שנים שהוא חי שם, אלמוג.