מינוס אחד

היא עומדת בדיוק בין שתי המראות הגדולות, צופה בשורת הבבואות שלה, המגיחות בפערים שבגרפיטי שהוא צייר עבורה. העיניים שלה עצומות. היא עוד מרגישה את המגע שלו עליה למרות שהלך. את היד שלו שרפרפה על עורה, את שפתיו על שלה. והיא נאחזת בכל מה שהיא יכולה, בריח שלו שעוד סביבה, בציורים על המראה, בשקט שיש בחדר הגדול, שירותי הנשים במינוס אחד, בלי הלחישה של מערכת סינון האוויר הפועלת בכל מקום אחר בבניין הענק. היא בנקודה הזו שצמחה בו כמו סרטן, בבניין התחנה, הנקודה שהתפשטה לו בלי ששם לב, שגדלה וקיבלה קיום עצמאי, מנותקת מהמערכת, לא ידועה, לא נשלטת. ושם היא נמצאת, במרכז הנקודה הזו, והיא לא רוצה ללכת הביתה.

סוללת הפוד שלה נגמרה באמצע הנסיעה הביתה.
באמצע השיר, כשכל גופה נדרך בציפיה לשיא, כמו לקראת אורגזמה קטנה, הפוד נכבה בגיהוק והשאיר אותה עם ציפיה ועם מסך מוחשך בעובי של דף נייר. הדמויות המשיכו להדהד מאחורי עיניה, כמו הצורות שהיא רואה כשהיא לוחצת על העיניים חזק, אלה שעד שהתודעה מוצאת להן שם, הן כבר מתחלפות. ובפעם הראשונה מזה הרבה מאוד נסיעות כאלה, מתוזמנות בדייקנות, צפופות תמיד, היא הרימה את מבטה מהמסך, והרגישה כמו ילדה שהתעוררה בטעות באמצע הלילה, כשכל יושבי הבית עוד ישנים. מאה אנשים מסביבה עמדו או ישבו כשאוזניות הסיליקון שלהם שולחות את המוסיקה היישר אל תוך המוח, והעיניים מקובעות וטובעות בתוך מסכי הפודים, בתוך העולם הפרטי שלהם, של דמויות זעירות משודרות באיכות גבוהה יותר מזו שהעין יכולה לקלוט. על מסכי החלונות שודרה הפרסומת החדשה הזו לג'ל חיטוי, שגורמת לכל מה שנשקף בחלונות, בניינים, אנשים, מדרכות, להראות כשורץ חיידקים מדומים, זעירים, נחושים כמו תאי זרע. זו פרסומת טובה, היא הודתה בפני עצמה, הנה, מיד היא מרגישה מזוהמת, והיד נשלחה מעצמה לג'ל הניקוי שבכיס המכנסיים, ובתנועה מתורגלת היא מרחה אותו על כפות הידיים, משפשפת אותן זו בזו עד לספיגה המלאה והכיסוי האחיד, והשיבה אותו לכיסה. החיידקים המדומים המשיכו לרחש על העיר, ואז על קירות התחנה והספסל, והמפה התלויה על הקיר, אפילו על מסך המודעות שעל קיר התחנה, שמפרסמת סבון אנטיספטי חדש, ובגדי תינוקות מבד אנטי בקטריאלי.
היא השתתפה, כמו כולם, במחול המורכב של ירידה מקרון רכבת מבלי לגעת באף אחד אחר, והצליחה לחמוק מחיכוך מותן עם אישה גבוהה שהייתה שקועה בפרק היומי של אחת מאופרות הסבון הגדולות, ומגבר בחליפה אפורה שניהל שיחת וידאו נחושה. ובאמצע המחול הזה היא הבחינה בבחור דקיק, ארוך, שרוכי כמעט, שעמד במרכז זרם האנשים, והתקרב עד כמה שיכל לגברת אופרת סבון, ובלי להסס, שאף לתוכו את ריח שיערה. עוצם עיניים בהתענגות. היא נשארה במקומה כששאר הנוסעים, כולל בעלת השיער, נעלמו משם, הולכים באוטומט, מסלולים קבועים, כמו הבוטים הזעירים המגיחים מהקירות כשהתחנה מתרוקנת, ממהרים לאסוף כל פיסת אשפה מקרית שמישהו הפיל, למרק כל משטח שמישהו נגע בו, לשאוב ולחטא כל רסיס של רוק או זיעה שנשרו על הבטון הכבוש. מסנני האוויר שאבו לתוכם בקול אנחה את כל הריחות, את כל מה שיכל להישאר מאחור ולהעיד שהיו כאן אנשים. היא נשארה מאחור וגם הוא. הוא חייך אליה. יכול להיות שהיא חייכה חזרה. הוא הבחין במבטה הערני ושאל אם היא בסדר. אם היא ירדה בתחנה הלא נכונה. היא ענתה כן ולא. כן היא בסדר, לא היא לא פספסה תחנה. הקולות שלהם נספגו בקירות והיא חיכתה לבוטים שיגיעו למחות את הסימנים האלה שהשאירו, אבל הם לא הגיעו. לרגע היא רצתה שהוא יעמוד קרוב אליה, קרוב מספיק כדי להריח את שיערה. ורצתה אפילו לגעת בידו. להרגיש את העור שלו, את החספוס העדין בקצות האצבעות, את הלחות המבדילה עור אנושי מסקין של פודים. אבל היא נשארה נטועה במקומה.
"גם לך נגמרה הבטריה של הפוד?" היא הרגישה את המבוכה מניעה את פניה כמו בובת פיתום. היא שכחה איך מנהלים שיחה סתמית, או לפלרטט.
"אין לי פוד." הוא ענה והשאיר אותה בלי שאלות נוספות. וכשהוא שאל אם היא ממהרת, ואם היא רוצה לראות משהו, היא רצתה להגיד שכן, היא ממהרת, אבל לא זכרה לאן. היא עמדה מולו וזכרה רק את תנועת הרכבת , כאילו זה כל מה שהיה תמיד, ואת פעימות המוסיקה באוזניה, ואז את השקט כשדמם הפוד. היא עמדה מולו ולקח לה רגע להיזכר שהגיעה מהעבודה, ושהיא נוסעת הביתה, אל תיבת הזכוכית שלה, כמו שלגיה, הכי קרוב למוות שאישה חיה יכולה להיות. אל תוך הבית שלה שפעם חי בו איתה גבר, שעטף עבורה את כל מה שחד בספוגים רכים, וריפד את חיה, ואת ביתה, ולקח ממנה כל מה שמסוכן, ואז הלך. היא נזכרה איך עמדה בחדר אחרי שיצא ואיך מסנני האוויר שאבו את ריחו מהר כל כך, וביעילות כזו, שכעבור דקה, לא יותר, כבר לא היתה בטוחה שאי פעם היה שם, והצטערה אז שלא החזיקה את ריחו בתוכה כמה שיכלה, עד שיספג בתאיה, לפני ששיחרר אותה באנחה. ועכשיו הוא לא שם יותר, הגבר שאולי היה לה, והבית שלה עדיין זכוכיתי ומרופד.
ואז שלגיה ענתה 'לא ממהרת', לבחור הארוך. והוא חייך אליה, וסימן לה לבוא אחריו. והיא הלכה, כמו עכבר אחרי חליל.
הוא לקח אותה דרך המסדרונות, בין מודעות הוידאו והדפוס, מאחורי דוכני הכרטיסים האוטומטיים (ללא מגע, רק להעביר את היד מעל המסך במקום הנכון, זה הכל), ליד הדלתות המפתות המיועדות לעובדים בלבד. ואז הוביל אותה לקומה מינוס אחת, ושם לשירותי הנשים.
"תראי," הוא אמר לה, "זה ברח להם מהמערכת. הבוטים לא היו כאן כבר שעות. עברתי כאן וראיתי אותם מדלגים על החדר, כאילו הוא לא קיים בכלל. כאילו כל הבניין שכח שיש שרותי נשים במינוס אחת."
היא הסתכלה. והיא עמדה במרכז החדר, בין שתי המראות הגדולות ושאפה עמוק, והריחה בושם של אישה אחת, שהיה נשי וחזק, אבל לא פרחוני מדי, ואת הריח המנחם, האימהי, של מייק אפ, וזיעה של לחץ, ומסטיק מנטה, וג'ל חיטוי, ושתן, וריח דק, אהוב, ישן, של אבקת כביסה, לא אנטי בקטריאלית, לא אנטיספטית, לא מחטאת, רק אבקת כביסה. ליד אחד התאים היתה זרוקה עטיפה של טמפון, וליד הכיור ריס בודד, שנשר מאישה לא מאופרת, וטביעת יד ילדותית על המראה.
מבעד לפתח היא הבחינה בגבר הולך, מעיף אליהם מבט ומיד שוכח אותם. ואחריו, אל שירותי הגברים של מינוס אחד, פלש עדר הבוטים בשעטה, נחושים לסלק את כל מה שהותיר אחריו בחדר השירותים. למחות כל רמז שאי פעם היה שם האיש הזה, עם המשיכה הקלה באף והגילוח הלקוי.
השרוכי ישב כל הזמן הזה על המשטח בין הכיורים והביט בה. " זה משהו, אה? זה כמו השירותים שהיו כאן פעם. תראי." אמר וריסס מסגרת סביב פניו, מסגרת מסולסלת, כמו של מראות עתיקות. וכשסיים, ומסגרת שחורה, אליפטית, השתקפה בין המראות אין ספור פעמים, קפא על מקומו, והיא איתו. "הם לא באים. ואת קולטת?" שאל ולקח אוויר עמוק אל ריאותיו, "הריח של הספריי, הוא נשאר. אפשר להריח את זה. הנה, קחי," והוא נתן לה את המיכל ואז שלח יד, הניח אותה בין שכמותיה, וניסה להוביל אותה קרוב יותר למראה. אבל היא קפאה במקומה. כל כך הרבה זמן אף אחד לא נגע בה שם, או בכלל, שהמגע גרם לה, כמו צמח טורף, להיסגר ולכלוא את נשימתה בתוך גופה, כמו זבוב. היא לקחה צעד אחורה, הניחה את המיכל על השיש וכבר רצתה ללכת, אבל הוא ביקש ממנה. הוא אמר "אל תלכי," ככה, ישר, פשוט, בקול שלא היה מצליח לחדור אוזניות סיליקון לעולם.
אז היא לא הלכה. היא רק לקחה שוב את הספריי ליד, ומסגרה בסלסול את טביעת היד הילדותית שעל המראה. הוא חייך. הוא היה מרוצה ממנה. היה לו ריח של ספריי צבע, ושל זיעה, ושל אפטרשייב קצת מתקתק, לא צפוי.
הוא צייר עבורה על המראה. הוא צייר לה כתר קטן, ולעצמו כובע של פיטר פן וזקנקן צרפתי, ובין הציורים ההולכים ומתרבים על המראה היא ראתה אותם, את שניהם, עומדים בתווך, בין המראות והצבע והיא צחקה, בקול רם, וקול הצחוק שלה הידהד בין המראות, בין קירות החרסינה. ומלבד כף היד שהקיפה, ופיסת המראה הקטנה שהקיף במסגרת, לא נותרה לבסוף אפילו פינה חפה מצבע על פני המראות כולן.
(פעם, היא נזכרה, מעבירה אצבע בתוך המסגרת המצויירת, היתה נכנסת אחרי אמא שלה לאמבטיה. האדים שהצטברו על המראה היו בד הציור המושלם. באצבעה היתה מציירת ארנבים ובתים ועצים ואז היתה עומדת באמבטיה אפופת האדים, שואפת את ריחות הסבון, והשמפו, והגוף שהיה שם קודם, ומביטה בציוריה מתפוגגים כשהחדר הולך ומתקרר.)
הוא ניגש אליה, בבואתיהם כבר לא נראו מבעד לשכבת הצבע על המראה, לבדם בחלל הפרטי שצמח בתוך בניין הבטון, והעביר יד בשיערה. היא עצמה את עיניה. התרכזה בכל פרט בקירבתו, חום גופו, נשימתו הקרבה לעורה. אצבעותיו סרקו את שיערה, התעכבו על פיתול הצוואר, הוא קירב אותה אליו, בעדינות, באיטיות עוצרת נשימה, ושפתיו קרבו אליה, היא רצתה את הנשיקה הזו, היא כבר חשה את המגע הראשוני, המהוסס של עור שפתיו העדין בזה שלה. אבל חיידקים מדומים על פני זגוגיות חלון שבו אליה, פרסומות בפוד, בטלויזיה, על לוחות המודעות, ממחטות משומשות, וירוסים ירקרקים מנצלים התעטשות כדי למצוא להם בית חדש, יד מלוכלכת נוגעת בעורה הצח של ילדה, אזהרות מגפה, חיסונים, מחטים חודרות עור בקול פקיקה זעיר, בוכנות מזרק, עור מתבקע, חולה, עיניים אדומות, מבחני מעבדה, מושבות חיידקים, מיקרוסקופים, תאים נגועים, זהירות!, ג'ל חיטוי, ממחטות חיטוי, סבון, תרסיס, מטליות, כמה נשים היו שם לפניה, בחדר, הריח שלהן הכה בה, הידיעה שהיו שם, שנגעו, שגופן התרוקן, שנגעו במראה, שנגעו בשיש, שנגעו בדלת, שהריח שלהן עדיין שם, חלקיקים זעירים מגופן, מגופו. מגופה. ואיך אפשר להתנשק בחדר שהעבר בו נוכח כל כך. היא לקחה צעד לאחור, נרתעת בבירור ממנו, מנשיקתו, והסירה את ידו ממנה. דווקא את מבטו המתוסכל, המובס, ראתה משתקף, במסגרת שצייר לה, יודע שהפסיד לכוחות גדולים ממנו. הוא משך בכתפיו, מבטו נדד החוצה. "הם באים," אמר "חבל." ויצא מהחדר.
עכשיו היא עומדת בין המראות המצויירות, ולוקחת שאיפה עמוקה, רגע לפני שמערכת סינון האוויר חוזרת לפעול. תוך רגע קצר שואבת לתוכה מערכת הסינון את כל הריחות, מותירה את החדר עם ריח של כלום. אך היא מחזיקה את האוויר בריאותיה, שייספג הכל, שמשהו עמוק בתוך גופה יזכור את ריחו, את ריחה, את מגע עורו. והיא ממשיכה להחזיק את האוויר בריאותיה כשנכנסים הבוטים בשעטה, ועומדת קפואה כשהם מתפזרים מסביבה, אוספים אליהם את פחית הצבע, ואת עטיפת הטמפון שליד אחד התאים, וריס בודד, ושיערה אחת שלו, שנשרה על הרצפה. היא מחזיקה בתוכה את האוויר, כשהם מצחצחים כל מה שניתן לצחצח, מחטאים וממרקים כל פינה, זרועותיהם הטלסקופיות מוצאות כל טיפת של זיעה או דמעות או רוק. והיא נשארת במקומה כשהם מציפים את המראות, ומסירים מהן את הצבע, מפשיטים אותן מעברן הקצר. הם ממרקים טוב כל כך עד שאפילו את בבואתה הם מצליחים להסיר ביעילות מכל המראות.
הם יוצאים ומותירים אותה לבדה בחלל הנקי. אנטיספטי, אנטי בקטריאלי. היא עוד מחזיקה בתוכה את האוויר, את הריח שלו, את הריח שלה, את המגע שלו בעורה, עד שריאותיה בוערות, וכשהיא נושפת, כבר לא נותר כלום. היא יוצאת משירותי הנשים במינוס אחד, נועצת באוזניה את אוזניות הסיליקון, שלא תשמע את לחישת מערכת הסינון השואבת גם אותה מהחלל, שלא תשמע אף לחישה אחרת. בתנועה מיומנת היא שולפת מכיס המכנסיים את ג'ל החיטוי.