מירואלה מרוולוס

"גברת קורלו, מה חדש אצלך?" מרגלית כרכה קווצת שיער של הלקוחה שלפניה על רול גדול.
"מרגלית, רציתי לספר לך! הייתי אצל מירואלה מרוולוס!"
"המתקשרת?! היית אצלה?! מה את אומרת! שלוש שנים אני שומעת עליה. טלפנתי אליה בשבוע שעבר וקיבלתי תור רק לעוד חודשיים! אז ספרי לי הכול! איך היה? היא באמת משהו כמו שמספרים?"
"מרגלית, את מכירה אותי מאז שפתחת פה, נכון? לפחות שש שנים? את יודעת שאני לא מתלהבת בקלות אבל מה אני אגיד לך, היה שווה לחכות. שווה אפילו לנסוע לקריות בשביל זה. שווה כל אגורה. חמש מאות שקל ביקור ראשון, אבל לקוחות חוזרים זה חצי מחיר. טוב, אז ככה. כשאת מגיעה, מקבלת אותך בחורה צעירה ונחמדה, המזכירה שלה, שלי קוראים לה. חיכיתי עשר דקות, אולי, בחדר ההמתנה, ואז היא הזמינה אותי לבוא איתה."
*
מאיה כיבתה את השעון המעורר והתיישבה במיטה, כששערה הארוך גולש כמו יריעה דקה של משי על כתפיה. היא שפשפה את עיניה והתמתחה.
"מוצקי, את זוכרת שאנחנו הולכים הערב למסיבה אצל דרור מנור."
היא הסתובבה אל גיא ששכב על גבו, שעון על שתי כריות. הוא כבר חודשיים במיטתה והיא עדיין לא האמינה שיש לה חבר יפה תואר כל כך. היא התכופפה לעברו ונשקה לו על השפתיים. "עכשיו אני מבינה לאן נעלמה הכרית שלי." חייכה, "מי זה דרור מנור?"
"מוצקי! זה הבוס שלי, הסמנכ"ל כספים. איך את לא זוכרת. חשוב לי שנלך, הוא אחראי על הקידום שלי. חוץ מזה אני רוצה להשוויץ בחברה היפה שלי."
"חנפן." אמרה לו בקול מתפנק וחיככה את אפה באפו. "בסדר, נלך. אבל שלא נחזור מאוחר, כי גם מחר אני פותחת. עכשיו אני טסה לאמבטיה כי אני כבר מאחרת."
היא חצתה סהרורית את החדר הגדול עם המרצפות המצוירות, שהיה גם סלון וגם חדר שינה, וסגרה מאחוריה את חדר האמבטיה.

היא התקלחה בזריזות. גיא היה אמור לאסוף אותה בשמונה. היא לבשה את השמלה השחורה שהלמה אותה מאוד, זאת עם החרוזים בצווארון, סרקה את שערה החלק, התאפרה קלות והביטה בבואה שלה בשביעות רצון. גיא צלצל בדלת. מחשבה עלתה לה בראש שאולי הגיע הזמן לשכפל לו מפתח. היא פתחה לו והוא הביט בה בהתפעלות. "וואו!" אמר, "איך את נראית! את תפילי שם את כולם!" הוא נשק לה בעדינות כדי לא לקלקל את המייק אפ. "את מוכנה? אפשר ללכת?"
"דקה, הצצה אחרונה במראה ואני באה."
מאיה מיהרה לחדר שלה לביקורת אחרונה בראי הקיר וצעקה נמלטה מפיה "אימא'לה, מה זה!"
גיא מיהר לחדר. "מה קרה?" נבהל. מאיה עמדה מול המראה, המומה. ידה מורמת לפניה, מצביעה על נקודה כלשהי. המילים שהתכוונו לצאת מפיה כאילו התחרטו ושפתיה נשארו פעורות. במראה נראתה שמלה ריקה מגוף, וזוג נעליים. ההשתקפות שלה עצמה נעלמה, לא הייתה. גיא מיהר לעמוד לידה. הבבואה שלו עמדה ליד שמלה שחורה ללא מאיה.
"זה בלתי אפשרי." אמר, "אני בטח חולם." הוא ניגש למראה ובחן אותה מקרוב. הוא ניסה לבדוק את צידה האחורי אבל זה היה מקובע לקיר. הוא דפק על הזכוכית, הביט במראה ששיקפה רק אותו והסתובב אל מאיה שעדיין עמדה שם ונראתה לגמרי חסרת אונים.
היא אספה את עצמה ורצה לאמבטיה. "גם פה אני לא קיימת!" צעקה בייאוש.
הם הלכו בכל זאת לאירוע. גיא שלח בה מבטים זהירים בכל פעם שעמדו ברמזור, ונראה מוטרד. המסיבה נערכה בחצר הבית הפרטי של הסמנכ"ל וגיא סרק בזריזות את האזור ווידא שאין מראות או זכוכיות חשוכות שעלולות לשקף בבואות. הוא נרגע לאט והפך נינוח. מאיה שכחה כמעט מהעניין. היא שוחחה בהתלהבות על הסרט החדש של אלמודובר ועל המצב העגום של החינוך בארץ. העמיתים של גיא חשבו שהיא מקסימה והוא נראה מרוצה.

הם חזרו הביתה באחת עשרה. היא נכנסה לחדר האמבטיה מלאת תקווה אבל נאלצה לצחצח שיניים ולמרוח קרם לחות מבלי לראות את פניה. גיא ישב על המיטה ונראה לא שקט. היא לבשה כותונת לילה ונכנסה מתחת לשמיכה. גיא חזר מחדר האמבטיה גם הוא ונשכב בקצה המיטה, כמה שיותר רחוק ממנה. "אני לא מצליח להבין את זה." מלמל, "מחר אם זה לא יסתדר אולי תלכי לרופא. אני לא יודע אם הוא הכתובת אבל נראה לי הגיוני להתחיל ממנו."
"כן," הסכימה, "אני אלך מחר לקופת חולים." היא התקרבה אליו והניחה את ראשה על כתפו, אך הוא נשאר נוקשה ומאובן ואחר כך רפרף בידו על שערה ואמר שכדאי שילכו לישון. היא התעוררה באמצע הלילה וראתה אותו יושב במיטה. "מה קרה?" שאלה, "למה אתה לא ישן?" הוא שתק, אבל אחר כך אמר "אני מצטער, לא יודע מה קורה לי. נרדמתי ופתאום היה נדמה לי שמשהו נצמד לי לווריד בצוואר ומנסה לנשוך לי אותו. אני יודע שזה טיפשי. התעוררתי והבנתי שחלמתי, אבל לא יכולתי לחזור לישון. אני לא יכול לשלוט במחשבות. נראה לי שאני אלך הביתה עכשיו. נדבר מחר." והוא הלך.

מאיה התעוררה לפנות בוקר. היא חיכתה עד שבע והתקשרה לגילה, החברה הכי טובה והשותפה שלה בחנות "פרחים ופיות", כדי להתנצל שהיא לא מרגישה טוב ותגיע רק אחרי הצהריים.
במראה הסרבנית שבאמבטיה המשחה נמרחה מעצמה על מברשת השיניים והפכה לקצף מאחורי המברשת המרקדת באוויר. זה היה כמעט משעשע וחיוך של קצף לבן נמתח לו בתוך המראה, אבל קול קטן מעיק צבט אותה מבפנים ולחש לה שהיא לא כמו כולם ואחרים לא אוהבים את זה. היא נערה חסרת בבואה, כמו שהייתה פעם ילדה חסרת גרביים. כשהייתה בת עשר, וכל הלול שלהם חוסל במגפה, אבא אמר שאין ברירה וצריך לעזוב את הבית שלהם במושב שבגליל – אם גם אימא תצא לעבוד הם יצליחו להחזיר את החובות. הם עברו לעיר לדירה קטנה בת שני חדרים. כל בוקר אמה יצאה מוקדם ומאיה התלבשה, הכינה לעצמה סנדוויץ', תלתה מפתח עם גומי על הצוואר והלכה רבע שעה ברגל לבית ספר. באותו בוקר היה שיעור התעמלות והיא לא מצאה גרביים נקיות. לפעמים לא הבינה אפילו את המילים שדיברו הילדים בכיתה החדשה, אבל כששתי בנות בנעלי ספורט נייקי ואדידס הביטו על כפות רגליה הערומות בתוך נעלי ספורט ישנות וגיחכו, היא הבינה.
מהמראה הגדולה השתקפה אליה דמות בג'ינס – גידמת, קטועת רגליים וכרותת ראש.

במרפאה היא הסבירה לרופא שהיא מרגישה לא טוב אבל קשה לה להגדיר מה בדיוק הבעיה, וביקשה בדיקות כלליות. הרופא מדד לה את לחץ הדם, את הדופק והקשיב ללב שלה. הוא אמר שבריאותה נראית תקינה לגמרי ונתן לה מרשם לבדיקות דם.
היא ניגשה למראה הקטנה שבפינת הקליניקה, ליד הכיור, וביקשה מהרופא להתקרב. הוא נאלם לכמה דקות ואז הודה שלא נתקל בתופעה כזו מעולם. הוא הביט בה בסקרנות ואמר שהוא מיד כותב דוח ומפרסם אותו באתר אינטרנט מחקרי. הוא שאל אותה אם זה בסדר מצידה שהוא ימסור את פרטיה כי ודאי יזמנו אותה למעבדות מחקר ויבקשו לבצע בה בדיקות.
"בסדר, אבל אני לא רוצה להפוך לעכבר ניסוי. יש לי חיים, אתה מבין."
הוא הבטיח שיכבדו את רצונה ושאל אם היא מסכימה שיציג את עצמו כרופא המטפל שלה, אם כי הם נפגשו היום לראשונה.

היא הגיעה לחנות לקראת הצהריים. "הי חמודה, מה שלומך? את לא נראית לי כל כך. למה לא נשארת בבית אם את לא מרגישה טוב?" חיבקה אותה גילה, "למה את בוכה? מה יש לך?" מאיה גררה אותה לשירותים והצביעה על המראה.
הן התיישבו מאחורי הדלפק. גילה נרגעה אחרי ששתתה קצת מים ומאיה הביטה בה באומללות. "איזה סיפור!" אמרה גילה. "את מרגישה טוב?" מאיה הנהנה.
"זה העיקר. אני לא חושבת שיש לך מה לעשות עד שלא תקבלי תשובות לבדיקות." גילה המשיכה, "בואי נלך לקנות בגדים, שתינו, בהפסקת צהריים."
"אני אפילו לא אוכל להסתכל על עצמי בראי. מה הכיף בכלל בלמדוד?" אמרה מאיה וקינחה את אפה.
"יש לי רעיון! אני אצלם אותך! עם הסלולארי! רגע, את יוצאת בכלל בתמונות?"
כן, מאיה הופיע על הצג של הטלפון ושתיהן נשמו בהקלה.
כשיצאו מ"פרחים ופיות" הן עברו ליד המספרה של מרגלית, שנפתחה לפני שנה במרכז השכונתי. מאיה הביטה על קצוות שערה ואמרה שמזמן התכוונה להסתפר קצת ואולי לצבוע פס אדום, אבל לא היה לה זמן ואומץ.
"למה שלא נלך עכשיו?" שאלה גילה. "אין אף אחד חוץ מלקוחה אחת. את חושבת שלמישהו איכפת שאת לא מופיע בראי? מרגלית מכירה אותך טוב. בואי ננסה, מה יכול להיות? אולי אפילו אף אחד לא ירגיש."
מאיה נגררה אחריה בהיסוס לתוך המספרה הממוזגת. מרגלית קיפלה ניירות אלומיניום סביב קווצות שיער קטנות של גברת שלא הכירו. היא חייכה חיוך רחב. "שלום לכן יפות. מה שלומך מאיה נשמה? לא ראיתי אותך מזמן, באת להסתפר?" מאיה הנהנה ומרגלית הציעה שהיא תיגש לחפוף כי היא מיד מסיימת עם הגוונים ומתפנה.
מאיה נשכה שפתיים וצעדה בגבורה לעבר הכיור, כששורות של מראות מקיפות אותה באיום משני צידיה. רגע אחרי שמעה את מרגלית צועקת "אלוקים ישמור!" היא ראתה אותה נרתעת לאחור, נתקלת במדף ומפילה מברשת. עוזרת הספרית הפסיקה לסרק את הפאה של בובת התרגול ושקט מוזר השתרר. מאיה ראתה את העיניים הפעורות של מרגלית נעוצות בה. "איך את עושה את זה?" שאלה. "איך זה שלא רואים אותך במראה?" מאיה התחרטה מאוד שחשפה את החריגות שלה לפני כולם. היא ידעה שאסור היה לה לבוא. "זה מין טריק כזה. היא תגלה לכם אחר כך." אלתרה גילה. אבל מרגלית לא השתכנעה. היא נראתה מפוחדת. "אני לא יכולה לעבוד ככה. באמת תסלחי לי. מסתובב לי הראש." היא התיישבה על אחד הכיסאות ונפנפה על פניה בפרוספקט של קרם לחות לשיער שלקחה מאצטבה סמוכה. "כפרה. תבואי מחר, טוב? ובלי פטנטים. זה לא ללב שלי."
ברגע שהבנות יצאו, שלחה מרגלית את המתלמדת לקנות אורז ושום בסופרמרקט. "בחיים לא ראיתי דבר כזה!" אמרה הגברת שמראשה הזדקרו אניצי הכסף. "ממש אין לי הסבר. זה מוכרח להיות איזה להטוט, מין טריק. היא לומדת להיות קוסמת או משהו? אני ראיתי באינטרנט קוסם שמכניס את היד לתוך אקוואריום. ממש עובר דרך הזכוכית. תארי לך דבר כזה. אבל האמת שלראות את זה במציאות, זה לגמרי אחרת."
המתלמדת חזרה עם המצרכים. מרגלית בצעה את השום ופיזרה שיניים בפינות המספרה, לקחה אורז וזרתה אותו על מפתן החנות, הזליפה טיפות מים מתוך כוס לכל עבר ומלמלה בשקט דברים לא מובנים. "כמו שסבתא שלי הייתה עושה…" אמרה מרגלית ונגבה את מצחה בגב ידה.

גיא התקשר בערב והתנצל שחזר הרגע והוא נורא עייף, ומוכרח לקום מוקדם למחרת, ולא יגיע. מאיה הייתה קצרה בתשובות שלה, ואחרי שניתק זרקה את הטלפון על הארץ וכמעט ניפצה אותו. היא בכתה רבע שעה עד שנרגעה. הבדידות חנקה אותה, אפילו את עצמה לא היה לה. היא הביטה בתמונה שלה בסלולארי, זאת שגילה שלחה לה, וחשבה שמזל שגיא לא התקשר לנייד. היא הלכה לישון עם שתי כריות, האחת מתחת לראש והשנייה חבוקה בין זרועותיה.
למחרת גילה נשארה איתה בחנות, שלא תהיה לבד. גיא עבר אחר הצהריים לראות אותה. הוא עמד מעבר לדלפק ושאל מה שלומה. היא התאפקה לא לרוץ ולחבק אותו ואמרה שאין חדש ושהיא עדיין בחיים. "את נראית נפלא." חייך, "החבר'ה במשרד מה זה התלהבו ממך. דרור מנור נתן לי מלא מחמאות."
"אני שמחה." אמרה ולא דיברה כמה שניות. "גיא…" אמרה לבסוף, "אני חושבת שלא כדאי שניפגש בזמן הקרוב. אם יהיה שינוי או שאני אבין מה קרה ולמה, אני אדבר איתך. בינתיים כדאי שנשמור מרחק, אני אולי מדבקת." היא הביט בה לראות אם היא צוחקת אבל היא נראתה רצינית לגמרי. היא הביטה בגבו הרחב שהתרחק והרגישה שליבה נשבר.

בערב הן ישבו אצל גילה בבית, וכבכל סוף חודש ניתחו את מצב המכירות בחנות. מאיה המתינה לדוח האקסל שיעלה על צג המחשב ובינתיים בכתה לתוך טישו. "אני כל כך מטומטמת. איך אני יכולה להתגעגע לאידיוט כזה… בראש אני לא רוצה אותו, אבל הלב שלי המפגר…" התייפחה "לא קלט עדיין…".
"תני לו את הזמן שלו." אמרה גילה, התיישבה לידה וליטפה לה את הראש.
"למי?"
"ברור שללב שלך, אז למי? אף פעם לא חיבבתי במיוחד את גיא, את יודעת". מאיה נרגעה לאט וגילה חזרה לשולחן העץ המוכתם עליו עבדה. היא לקחה פימו ורוד והתחילה לכייר בו כנף של פרפר. "משהו חדש?" שאלה, "שמעת משהו מהרופא?"
"לא. בדיקות תמיד לוקחות לפחות שבוע." ענתה מאיה ועיינה דרך מסך הדמעות בדוח שנפרש על המסך. "הפיות שלך מצליחות ממש. הן גם כל פעם יותר יפות." אמרה והסתכלה על הפסלון שגילה סיימה לכייר.
הן המשיכו לעבוד על ההזמנה השבועית ועל דוח ההכנסות וההוצאות החודשי.
דלת הכניסה חרקה וגילה אמרה "טל הגיע".
"לא פגשתי אותו מאז שעבר לתל אביב." אמרה מאיה, "איך זה לגור עם אחיך הצעיר?"
"אדיר! נכון אחותי?" טל עמד בפתח הסלון וחייך אליהן. שיער מגודל צנח לו על העיניים והחולצה שלו הייתה מכופתרת באלכסון, ולמטה השתרבבה לולאה מיותמת. "אז זאת חלוקת העבודה ביניכן? מאיה מול המחשב ואת משחקת בפלסטלינה?"
"ככה זה מאז האוניברסיטה." ענתה גילה. "מאיה סיכמה במחברת את ההרצאה בכלכלה, ואני ציירתי במחברת פיות. למה שזה ישתנה?"
מאיה הרימה עיניה מהמסך וחייכה אליו חלושות. טל הביט בגילה ושאל בלי מילים מה יש לה? גילה משכה בכתפיה. "קצת בעיות." ענתה.
"בעיות חיצוניות של הופעה ובעיות פנימיות של לב." אמרה מאיה.
"הופעה? אל מה היא מדברת?" אמר טל, "את צוחקת? את החברה הכי יפה של גילה."
מאיה הובילה אותם למראה בחדר.
טל צעד הלוך ושוב, כשהוא מגרד את שערו הסבוך. "לא מבין איך זה קורה. זה בניגוד לחוקי פיסיקה בסיסיים."
"אם איזה מדען, שאולי אפילו יקבל פרס נובל בזכותי, יגלה למה, אני מבטיחה להסביר לך. זאת אומרת אם אני אבין." גיחכה מאיה. "בינתיים אני לא יכולה להסתרק ולא להתאפר. כל פעם שאני רוצה לראות איך אני נראית אני צריכה לבקש מגילה לצלם אותי."

כבר למחרת טל הגיע אליה הביתה עם מצלמה במעגל סגור בעלת חדות גבוהה במיוחד, וחיבר אותה למחשב שלה בבית. היא יכלה סוף סוף לשבת מול שולחן העבודה ולראות את פניה בבהירות יחסית. הוא אמר לה שינסה למצוא לה מסך רחב בעל רזולוציה מעולה, ואז היא תוכל לראות את עצמה כמעט כמו במראה.

בדרכה לחנות, מרגלית הבחינה בה דרך חלון הזכוכית. "מאיה," קראה לה, "מה קורה?" מאיה נעצרה בפתח המספרה. "בסדר גמור, אבל עדיין פרועה." ענתה.
"את עדיין… את יודעת… שלא רואים אותך בראי?" שאלה מרגלית בחשש.
מאיה הנהנה. "זה לא תלוי בי, מצטערת."
"אז איך קרה?"
"יום אחד, פשוט ככה. נעלמתי מהראי. לא יודעת למה. הלכתי לבדיקות ולא קיבלתי עדיין תשובה."
"איך קורה דבר כזה?" מרגלית מלמלה לעצמה. היא ניסתה להתגבר על הפחד שחשה והזמינה את מאיה להיכנס. "אם יש לך זמן עכשיו אני יכולה לגזור לך קצוות וקצת לתת צורה לשיער." על החזה שלה הייתה תלויה חמסה גדולה עם אבן כחולה במרכזה. מאיה התיישבה על הכיסא ואמרה שיש לה עשר דקות. מרגלית הציצה במראה וסובבה את ראשה במהירות כשהיא מסתירה את עיניה בידה. "זה יותר מדי מוזר. איכפת לך להסתובב שלא תהיי מול ראי?"
היא הזליפה מעט מים עם נתז על ראשה של מאיה וסרקה את השיער בעדינות. "זה דבר בעייתי." דיברה מרגלית. "איך קורה ככה לבחורה צעירה ויפה? אני לא יודעת מה רופא יכול לעזור. מה שאת צריכה זה ללכת לרב. אני אתן לך טלפון של רב מצוין. ממש קדוש. עזר להרבה אנשים. אין לך מה להפסיד."
מאיה הנידה בראשה בתוקף והסבירה שהיא לא מאמינה אבל היא מודה למרגלית על הכוונה.
המספריים השמיעו צלצול מתכתי ואבקת שיער חום התפזרה על הרצפה. "אני יודעת שאתם הצעירים לא מתחברים לדת. אני מבינה. אבל אולי קוראת בקפה תוכל לעזור! השכנה שלי, אז אחותה, שהיו לה בעיות גדולות, הלכה למישהי שהיא קוראת בקפה ובקלפים וגם מבינה בגלגולים קודמים, ויכולה לתקשר עם רוחות." היא התעלמה מההבעה של קוצר רוח שעל פניה של מאיה, והמשיכה. "בקיצור, היא משהו מיוחד. היא הסבירה לה שהכול בגלל נקמה של חברה מגלגול קודם. לא חשוב. בקיצור היא אמרה לה מה לעשות והבחורה עשתה. היום היא ממש פורחת, גם זכתה בלוטו. במאה שקל."
"בטח הביקור אצל הקוראת בקפה עלה לה יותר." צחקה מאיה. אבל מרגלית אמרה שזה בכלל לא הפואנטה. היא נעלמה לרגע בחדר הפנימי, היכן שהיא שומרת את התיק שלה, וחזרה עם פתק ועליו מספר טלפון ושם. מאיה אמרה "תודה" ובלי להתווכח תחבה את הפתק לכיס.

שבוע עבר. גיא לא התקשר, אבל הרופא כן. הוא ביקש לתאם פגישה בינה לבין פרופ' לבטוב, במעבדה למחקר שבמחלקה הפנימית ג' שבבית חולים אפק.

על המושב האחורי באוטובוס מאיה ישבה מותשת. במשך שלוש שעות סוללה של רופאים ואנשי מדע לקחו ממנה דם, האירו עליה באורות סגולים ואדומים, הקיפו אותה במראות קמורות וקעורות והביטו בה דרך עדשות גדולות. פרופ' לבטוב הזמין אותה למשרדו לפני שיצאה משם והסביר לה באדיבות שהם לא הגיעו עדיין למסקנות חד משמעיות ולכן הם גם לא יכולים כרגע להמליץ על דרך טיפול. האוטובוס הטלטל מצד לצד וחולצתה נדבקה לה לגב מזיעה. היא הביטה על רגליה, טיפסה במבטה על בטנה, החזה והזרועות, כופפה את ראשה עד כמה שיכלה וראתה את מפתח הצווארון וקצות שיערה וחשבה שזה הכי הרבה שתוכל לראות מעצמה. היא איבדה את גיא, איבדה חלקים מעצמה – את היפים, את הצוואר, העיניים, עור הפנים, הפה. פעם, הרבה לפני שהייתה יפה, נזכרה, היו לה חלקים אחרים שאהבה. היה לה את הראש שלה, את המחשבה. בכיתה ז', המורה למתמטיקה שאל מי הצליח לפתור את השאלה עם הכוכב, זאת שרכבות נוסעות זו לקראת זו. משהו לא מוכר גרם ליד שלה להתרומם, ובהילוך איטי היא פסעה ללוח. היא רשמה את הפתרון בטוש והרגישה שהיא לא שם. כמו בחלום היא שמעה שהמורה אומר "יפה מאוד מאיה", ואסף שישב בטור השני מימין ושתמיד מקבל מאה במבחנים, הסתכל עליה ולא אמר כלום. נכון שבי"א הייתה מוכנה לוותר על התשעים וחמש במתמטיקה בתמורה לגדי ר', אבל הוא רצה את נעה החתיכה מהסוציולוגית.
כשהגיעה הביתה התיישבה מול המחשב עם קופסת עוגיות והעלתה דוח אקסל. אז אין לה את היופי שלה! היא הסתדרה בלעדיו עשרים ואחת שנה, עד שרזתה והרכיבה עדשות. בעזרת הראש שלה היא תהפוך את החנות הקטנה שלהם לרשת ענק. היא תוכל אפילו לעזור להוריה. היא לא צריכה אף אחד שיסיע אותה למסיבת גן בוילה של הבוס שלו ושיציג אותה בתור קישוט. בייחוד לא אידיוט שלא התקשר מאז שנפרדו בחנות, שאוהב סרטי ערפדים ושקרא לה בשם מטופש כמו מוצקי.
באותו רגע צלצל הטלפון הנייד והלב שלה דילג בתוכה, אבל זה היה טל. הוא שאל אם יוכל לבוא להתקין לה צג מחשב גדול עם חדות תמונה גבוהה שקנה עבורה במחיר מציאה.

"טל, אני לא יודעת מה להגיד לך. ממש לא נעים לי. אני לא מבינה למה אתה עושה את כל זה בשבילי." אמרה לארגז קרטון גדול שעמד בפתח הדירה. הארגז צעד פנימה הוריד את עצמו בזהירות לרצפה ומאחוריו עמד טל. "אני עושה את זה בשבילי." אמר, "את יודעת שאני מכור לאלקטרוניקה." הם ישבו במטבח ושתו קפה עם שארית העוגיות. "עכשיו שאני לא מרגישה יפה אני כל הזמן אוכלת." התוודתה. "לא יעזור לך. זה לא בגלל שאת לא רואה משהו אז הוא לא קיים." צחק, "טוב, עכשיו שוב תהיה לך מראה. חוץ מזה את לא רק יפה…" הוא נבוך ושינה נושא. "מה שלומך עוד? גילה סיפרה לי שהיית היום בבית חולים."
"כן. הם ניסו להיות נחמדים אבל אני לא בטוחה שהם יזהו אותי ברחוב אם הם יפגשו אותי, הם ראו בי רק תופעה. בסוף הם אמרו משהו שלא הבנתי, ותרגמו לי לשפה פשוטה – קרני האור היוצאות מהגוף שלך נספגות במשטחים מלוטשים ולא מוחזרות ואין לנו עדיין הסבר לכך. בקיצור, הם אמרו בצורה מסובכת משהו שידעתי מקודם." נאנחה.
"הם אמרו מה הם מתכוונים לעשות?" התעניין.
"רק שהם ימשיכו לבדוק. הם לא נתקלו בתופעה כזאת אף פעם וזה מאוד מעניין אותם מבחינה מחקרית. הם יתקשרו אליי אם יהיה משהו חדש."
היא התעקשה להחזיר לו מיד את הכסף, אחרת לא תסכים שיתקין את הצג. הוא עמד על ברכיו, כמו ילד שמרכיב לגו, והתעמק בחיבורי הכבלים מאחורי המחשב. שיערו הסרבן גלש ללא הרף למצח והוא סילק אותו בנחישות שוב ושוב. אחר כך התיישב מול המקלדת ועדכן פרמטרים שיתאימו. הוא שוב הרים את ידו והזיז תלתל שהפריע לו לראות. מאיה לקחה קליפס שיער ורכנה אליו. כשהפנה אליה את פניו היא הרימה את הבלורית המשתרבבת, קיפלה אותה לאחור וקיבעה אותה לראשו. "היי," אמרה, "לא ידעתי שיש לך עיניים." כשחזר להקיש במקלדת הוא נאלץ להשתמש פעמים רבות במקש הback space , כי האצבעות שלו לא נשמעו לו בכלל.
כשסיים הוא הזמין את מאיה לניסוי. היא הביטה בתמונתה על הצג ואמרה שזה גדול. היא לקחה עפרון איפור וצללית וצבעה את עיניה. אחר כך הסתרקה ארוכות ונראתה מאושרת.
"בא לך לראות איתי סרט בוי.או.די? "שאלה פתאום. "אני אכין פופ קורן במיקרו ונבחר משהו, טוב?"

למחרת בערב, טל הגיע לראות את המשך הסרט כפי שקבעו, כי בערב הקודם נרדמה באמצע. הם ישבו במטבח, אכלו סלט וחביתה שהכינה, והיא שפכה את הלב. "מרגלית נתנה לי טלפון של קוראת בקפה. היא מעמיסה עליי את כל האמונות הפרימיטיביות שגדלה איתם ואני לא רוצה. אבל הפתק הזה מציק לי." אמרה והצביעה על הנייר הקטן המוצמד למקרר. "ניסיתי לזרוק אותו ובמקום זה הדבקתי אותו עם מגנט. אני לא מאמינה בשטויות האלה, באמת. אני יודעת שאנשים בצרה הם טרף קל לנוכלים. ואני בצרה… אני כל כך רוצה לחזור להיות כמו שהייתי, כמו כל האנשים בעולם, אתה יודע? אני יודעת בהיגיון שקוראת בקלפים לא יכולה לעזור לי… ובכל זאת אני לא זורקת את הפתק."
"את מאוד צודקת." אמר והניח את כף ידו הגדולה על כף ידה. "גם אני אדם רציונאלי ויודע שמיסטיקה זה שטויות. אני בשום אופן לא מאמין באמונות טפלות, טפו טפו, בלי עין הרע." הוסיף והקיש על שולחן העץ. הם עברו לסלון והמשיכו לראות את הסרט שהתברר כקומדיה מצחיקה עד דמעות.

הימים עברו עליה בבדידות, מלבד השעות שעבדה בחנות. לא היה לה כל רצון לפגוש אנשים. בכל ערב בילתה מול המחשב, בחשיבה וחישובים, או מול המראה האלקטרונית, כשהפעילה את המצלמה. ערב אחד המצלמה לא נדלקה. המחשבה הראשונה שהבליחה בה הייתה שיש לה תירוץ להתקשר לטל. אבל השעה הייתה מאוחרת והיא נאלצה לדחות את השיחה ליום המחרת. היא ניגשה למראה הגדולה שבחדר, שכמו תמיד נותרה עיוורת אליה. בהתפרצות פתאומית של ייאוש הרימה את המאג הריק שהיה מונח על השידה והשליכה אותו על המראה. שניהם התנפצו בקול גדול. כשהיא מתייפחת לתוך הכרית חשבה למי היא יותר מתגעגעת, אל עצמה או אל טל. כמה חבל שהוא צעיר ממנה בארבע שנים, ומרושל כל כך ובכלל לא הטעם שלה. היא בטח נתלית בו כי הוא בסביבה. הוא היחיד שהושיט לה יד והיא מבלבלת בין הכרת תודה ומשיכה. היא הביטה במראה המנופצת, מחניקה יבבה וחשבה שהיא מוכרחה לקחת את עצמה בידיים כי היא מתחילה להתפרק.

היא ירדה מהאוטובוס באחד הרחובות בחולון. היא עלתה לקומה ראשונה וחיפשה על הדלתות שלט שבו כתוב "רוזה רומירו – קוראת בקפה ומתקשרת". היא צלצלה בדלת והרגישה מנוצחת. גם על ההיגיון האהוב שלה, שסמכה עליו תמיד ושהיה חלק חשוב מאישיותה, היא עומדת לוותר. נערה שחרחורת גבתה את התשלום וליוותה אותה לחדר של רוזה. רוזה, אישה מלאה כבת ארבעים, ישבה ליד שולחן עץ פשוט ולידה חבילה של קלפי טארוט. היא ביקשה ממאיה את שמה ושם אמה ואחר כך את תאריך הלידה שלה. היא רשמה מספרים על דף וחישבה חישובים. מאיה בחנה אותה וחיפשה ארשת מעושה, חיוך חסר תום, כל סימן שיעיד שרוזה צוחקת בליבה לתמימות של לקוחותיה הפתאים. אבל רוזה נראתה רצינית ובקשה בכובד ראש ממאיה לשאול שאלה. מאיה חשבה רגע ואמרה, "מה לעשות כדי לראות את עצמי?" רוזה החזירה לחפיסה את הקלף שזה עתה שלפה והביטה בה בחוסר הבנה. "את מתכוונת בחיי הזוגיות, את מוותרת יותר מדי?" מאיה הנידה בראשה. "את צריכה להיות יותר ספציפית בשאלה." אמרה רוזה. מאחר ומאיה שתקה היא המשיכה, "אולי את רוצה להגשים את עצמך, את מחפשת דרך לבטא את הפוטנציאל שלך, את רוצה ייעוץ בבחירת קריירה?"
"לא." ענתה מאיה והוציאה מראה קטנה מהתיק.
כששבה רוחה, רוזה אמרה בקול רועד "אני לא יכולה לעזור לך. אבל אני מכירה מישהו שאולי יכול… המורה שלי, מאדאם פורטונה. היא משהו יוצא מהכלל, באמת. היא כבר לא מקבלת אנשים חדשים אבל אם אני אתקשר אליה אני חושבת שהיא תסכים." מה אכפת לי, חשבה לעצמה מאיה, ממילא כל הדרכים האחרות חסומות, אז מה יקרה אם אני אנסה את שביל העיזים הזה? וצחקה בלב.
רוזה החזירה לה את כספה ואמרה שמאדאם פורטונה, שבדרך כלל לוקחת יותר, תסתפק בתעריף הזה.

מאיה הביטה בחדר של מאדאם פורטונה בהשתאות. וילונות כבדים כיסו את החלונות וגדילי זהב פיארו את שוליהם. נברשת קריסטל השתרבבה מהתקרה ונורותיה הרבות עומעמו. כדור בדולח עמד על השולחן ולידו מנורת כסף בעלת חמישה קנים, ונטיפי זכוכית זולגים מהם. איזו ערבוביה, חייכה לעצמה, לאיזה קהל אוריינטלי מיועדת התפאורה המשונה הזאת?
מאדאם פורטונה הייתה מרשימה, כמו מגדת עתידות צוענייה. צעיף צבעוני אסף את שערה השחור השופע ושמלתה הייתה רקומה בזהב. היא לפחות בת חמישים, גיחכה מאיה בלב. אם לא הייתה מאופרת כל כך כבד היא יכלה להיות די נאה.
מאדאם פורטונה הביטה בתוך עיניה של מאיה כאילו אין משהו בעולם יותר חשוב, ואמרה "ספרי לי בבקשה על עצמך. מהתחלה, ואפילו לפני…."
אני כבר פה, חשבה מאיה, אז נשחק את המשחק. אני אספר בקיצור ונגמור עם הפארסה הזאת. מאיה התחילה לדבר. היא דיברה קצת על הילדות שלה. הזכירה את הימים המאושרים בבית במושב. מאדאם פורטונה הקשיבה בתשומת לב. מאיה המשיכה וסיפרה על המעבר הקשה לעיר. היא נסחפה בהדרגה ותיארה את המאבק להכרה בקרב חבריה לכיתה, סיפרה על האוניברסיטה, על גילה ופתיחת החנות המשותפת, על היום בו הכירה את גיא שחשבה לנסיך והתברר שהוא קליפה ריקה ובוגדנית. היא שחזרה בקול את הערב ההוא בו נעלמה מהמראה. הזכירה את הרופאים המומחים שלא הצליחו לעשות דבר למענה. מאדאם פורטונה הקשיבה מבלי להפריע ולא הורידה ממנה את עיניה. כשמאיה השתתקה מאדאם פורטונה הרהרה מעט ואז אמרה "מאיה, את יודעת, לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלהילחם בשינוי שנופל עלינו פתאום, בלנסות להחזיר את המצב לקדמותו, שאנחנו עיוורים להזדמנויות החדשות שנפתחות פתאום. אנחנו מקובעים במוכר ובגלל זה מפסידים דברים נפלאים." מאדאם פורטונה כיבתה את הנורות ונשפה על הנרות, למעט אחד. היא דיברה בקול קטיפתי. "מאיה, אני רוצה שנעשה תרגיל…. תעצמי עיניים. תנשמי… כן, ככה, נשימות עמוקות ואיטיות. זהו. תירגעי…. תרגישי שלווה ותביטי לתוך עצמך. תחפשי בתוכך את המפתח שיפתח את הראש ואת הלב לקול היקום, לכל האפשרויות שחגות סביבך… עכשיו תגידי לי, המילה 'מראה', מה המשמעות שלה עבורך? פשוט אמרי כל דבר העולה במוחך."
מאיה עצמה עיניים, נשמה, נרגעה וחשבה בלב "מה אני עושה פה בכלל?" ובכל זאת אמרה "מראה מציגה איך אני נראית. את החיצוניות שלי… מראה לא משקרת. אבל גם לא אומרת את כל האמת…. היא שטחית. היא לא מראה איזה אדם אני, רק את הצורה שלי. היא משקפת את המעטפת החיצונית שלי בלבד. היא לא מגלה כלום על מי אני מבפנים…"
היא שמעה את קולה הרחוק של מאדאם פורטונה. "עכשיו מאיה, מה עובר עליך עכשיו, כשהבבואה שלך נעלמה?"
מאיה הרהרה, ואז אמרה כשעיניה עדיין עצומות, "אני חושבת שמצד אחד אני פחות מוטרדת מההופעה החיצונית שלי. אני יותר חושבת. כמו עכשיו למשל, כשהעיניים שלי עצומות אז המחשבות יותר בהירות. אבל מצד שני, לפעמים אני כן רוצה לראות את עצמי. חוץ מזה אני יודעת שאני חריגה. זה הכי מפחיד. אני כמו מישהו עם הפרעה גנטית. אני כמו הילדה שפעם הייתה איתי בקייטנה. היא תמיד עמדה לבד בצד. הייתה לה יד רק עד המרפק, כי ככה היא נולדה, עם מום." דמעה זלגה לה דרך הריסים.
מאדאם פורטונה דיברה שוב וקולה המלטף נשמע מחויך. "מאיה. למה את כל כך מוטרדת מזה שאת חריגה? מה אכפת לך? את אותה ילדה יפה שהיית עשרים וחמש שנה."
"עשרים ושמונה." תיקנה מאיה.
"את חכמה, יש בך עומק." המשיכה ברוגע מאדאם פורטונה. "ובנוסף גם מיוחדת. אל תהיי מוטרדת מדי ממה ששולי. אז אין לך השתקפות, למה שזה יפריע לך יותר מהנחוץ? אולי אפילו זה יועיל, מי יודע? אולי זה ייעלם כמו שזה הופיע? עכשיו תמשיכי לנשום, תהיי רגועה ותפתחי לאט את העיניים…"
כשמאיה פקחה את עיניה, ראתה את מבטה החם, עטור הריסים הכהים של מאדאם פורטונה, ומאיזה שהיא סיבה הרגישה ממש טוב. הייתה בה שלווה שמזמן לא חשה.
היא נפרדה מפורטונה בכמעט חמימות. לפני שיצאה מהחדר עצרה אותה המאדאם. "עוד משהו על הופעה חיצונית. נכון שזאת קליפה ולא מהות, ובכל זאת יש לה תפקיד. היא מושכת את הלב כדי שיהיה קשוב ופתוח לקלוט את הדברים החשובים."
*
"נכנסנו לחדר חשוך עם אור סגול. מוזר, מסתורי, כולו מוקף מראות מסביב." המשיכה גברת קורלו. "המראות בכל מיני זוויות, אז את רואה את עצמך ואת החדר מכל מיני כיוונים. הרגשתי סחרחורת בהתחלה. שלי ליוותה אותי לפוטון גדול ורך. הרגליים שקעו לי בשטיח מרוב שהיה עבה. היא אמרה לי לשבת ולהסתכל מולי כל הזמן. לא להסתובב בשום אופן. היא אמרה לי לא לדאוג ולא לפחד אבל הזהירה אותי שאם אני אסתובב הקסם ישבר ומירואלה לא תוכל לעשות בשבילי כלום. אז ישבתי והסתכלתי קדימה. ראיתי את החדר משתקף במראות. מאחוריי היה שולחן גבוה, מכוסה מפת סאטן שגלשה עד הרצפה. עליו היה כדור בדולח, פרחים, פמוטי כסף עם נרות וגם נוצות טווסים אני חושבת. על התקרה היו תלויים קריסטלים כאלה של פאנג שווי. היה על מה להסתכל."
"נו, מתי הגיעה מירואלה?"
"רגע, סבלנות. שלי יצאה מהחדר ואז התחילה מוסיקה שקטה, כאילו יוצאת מהקירות. כינורות וקולות דקים כמו של מלאכים, ממש יפה. המוסיקה התגברה לאט, כאילו תיכף משהו יקרה… פתאום, הופיעה יריעה של בד באוויר וריחפה פנימה. ככה לבד, בלי שאף אחד יחזיק אותה. היא עפה לכיוון השולחן ובאותו רגע כדור הבדולח התרומם לאט והתקרב אלי מאחור. ראיתי אותו בראי מתעופף מעליי בעיגול ואז חוזר לשולחן, כאילו שהחפצים מכושפים."
"מה את אומרת?" התרגשה מרגלית. "ולא הסתובבת?"
"מה פתאום. הרגשתי משותקת. נזכרתי באשת לוט וקפאתי. הכדור חזר לשולחן ואז הפמוט עם הנרות גם עשה אותו דבר. זה לא היה ארוך מדי, רק כמה דקות. יריעת הבד צנחה לה מאחורי השולחן ושמעתי רשרושים וצלצולים כאילו מישהו מתעסק עם בגדים ושרשראות ואז שמעתי קול לוחש לי לעצום עיניים, ולהסתובב לאט. הסתובבתי והיא הייתה שם. היא ישבה מאחורי השולחן, עם שמלה מקטיפה כהה ושרשראות זהב. היא נראתה כמו מכשפה יפה, אבל מהטובות. כשהיא התחילה לדבר עבר לי הפחד. יש לה קול נעים ומרגיע. את יודעת, הלכתי אליה כי הנכדה שלי מאחרת לדבר. היא אמרה לי דברים כל כך אמיתיים ונכונים. אני לא יכולה ממש לחזור עליהם, אבל היא הרגיעה אותי. יצאתי משם בן אדם אחר."
"אוי, יש לי עור ברווז ממה שאת מספרת…" אמרה מרגלית בהתרגשות. משהו בסיפור המראות העלה בה צל זיכרון רחוק, משהו שקרה לפני שנים. אבל בטרם התגבש לכדי רעיון ברור, הוא חזר לתהום השכחה.

השעה הייתה עשר בלילה. מאיה פשטה את השמלה הרקומה שלבשה, אחת מהאוסף שנרכש בשוק הפשפשים ומחנויות יד שנייה. היא תלתה אותה עם המחרוזות בארון המשרד, הורידה מהקולב חלוק קטיפה כחולה עם שרשרות זהב וקיפלה אותו. שלי, המזכירה, נכנסה לחדר. "ארבעת אלפים חמש מאות." אמרה, פתחה את הכספת והניחה בה מעטפה. "מחר אני אפקיד אותה בבנק. את מגיעה מחרתיים בעשר?" מאיה הנהנה. היא הושיטה לשלי את החלוק. "אני כבר לא מסוגלת יותר להגיע לכאן כל יום. זהו. הורדתי קצב. שלוש פעמים בשבוע מספיק. אל תשכחי בבקשה להניח את החלוק מתחת לשולחן." היא נפרדה משלי שנשארה לכבות את האורות הסגולים ולנעול את המשרד.
היא פסעה לאט לרכבה החדש שחנה בפינה. עוד חצי שעה תהיה בבית. היא נהגה בזהירות בדרך העולה לכיוון הרי הגליל. היא חישבה בראש שאם העסקים של ארבעתם ימשיכו ככה, החנות החדשה של "פרחים ופיות" והמעבדה לאלקטרוניקה של בני הזוג, הם יוכלו להחזיר את המשכנתא של שני הבתים תוך שנתיים.
היא עצרה ליד בית כפרי, רחוק מהשאר, שרק שכן אחד לו – הבית של גילה ומאיר. היא דחפה את השער ונכנסה לחצר. דלת הבית נפתחה ובחריץ האור המתרחב הופיעה דמות גבוהה. היא מיהרה אל טל וכרכה סביבו את זרועותיה. "איזה יום ארוך היה לי." אמרה, "נורא התגעגעתי אל שניכם." טל נשק לה על שפתיה והם נכנסו הביתה חבוקים.
"נעם ישן כבר?"
"את לא חושבת שילד בן שלוש צריך לישון באחת עשרה?" חייך. "תוכלי להעביר אותו למיטה שלו, הוא נרדם בשלנו." הוא ליווה אותה למטבח ושאל אם אכלה משהו. היא ענתה שכן ושהיא תשמח לקפה. הם כרסמו עוגיות וטל סיפר לה בחיוך גדול – "היום, כשהתרחצתי עם נעם באמבטיה, הוא אמר שאיתך יותר כיף כי את קוסמת. כשאת מרימה אותו בידיים הוא רואה במראה שהוא עף באמת, שהוא עומד לבד באוויר, ואיתי לא… איזה חמודי?!"
הוא הושיט לה יד והיא קמה, צוחקת.
"בואי לישון מתוקה שלי. את נראית הרוגה." אמר והוביל אותה לחדרם.