מי אני ומה שמי מאת אלון פרנקל

 

"אבל איך לקרוא לך?" תהה עידן, "עדיין לא אמרת לי את שמך!" אבל היצור ההיברידי שרכן מעל ערימת חלקי המתכת שהובאה עבורו כבר שקע במחשבות. במעורפל שמע היצור את השאלה. הוא ניסה להבין האם יוכל בעצמו להפוך את ערימת החלפים הזאת למנגנון הליכה ראוי לשמו, משהו בדומה לידיים שכבר ניתנו לו, למרבה המזל, וחוברו לגופו בזמן כלשהו לפני הבקיעה האחרונה. בכך תלויה כל התוכנית שלהם, לפוצץ את בניין המעבדות לפני שיאיר היום.

את התוכנית שלהם הגו השניים במה שהתחיל כהלצה והפך במהירות לרעיון רציני שנראה כמעט בר ביצוע. למרות שהיה טירון ביחסי אנוש, למרות שזהותו לא הייתה ממש מגובשת, היה חשוב להיברידי להסתלק מכאן ושאיש לא יוכל לוודא את היעלמו. רק הרס מוחלט של המעבדות יבטיח זאת ולמרבה המזל גם לעידן, המושיע שלו, היו סיבות טובות להחריב את הבניין כולו – עוד הלילה.

מול היצור ההיברידי החל עידן לפסוע בצעדים כבדים שהלמו את גופו המסורבל. אילו רק יכולתי לעזור במשהו, חשב. אף פעם לא היה טוב בהמתנה. תמיד חייב להיות עסוק, גם כשאין באמת מה לעשות. גם עכשיו הוא חייב להעסיק את עצמו, אחרת ישתגע. והקולות של המפוחים הללו? אפילו כאן! נדמה שהם בכל מקום! כשקיבל על עצמו את העבודה במעבדות, את עבודת החיטוי שנערכה בלילות, קיווה שלפחות בפנים תהיה לו הפוגה מקולות השאיפה והנשיפה המכאניים. איזו שטות! אותה מערכת החייאה עירונית נמצאת בכל מקום, בכל העיר! בכל מקום הם לוקחים אוויר מזוהם והופכים אותו לנקי, ולמי אכפת שהלכלוך, האבק והטינופת מוזרמים החוצה, לעולם שמעבר לחומות…

"שֵם?" התפלא היצור וקטע את התוגה שמילאה את ראשו של עידן. "זה מה שמטריד אותך? בזמן שאנחנו עומדים להרים לשמיים את מקור הגאווה של המרכז האורבני? את בניין המעבדות והמחקר של "נווה העתיד"? ההיברידי שחרר אנחה ובדל של חיוך הופיע על פניו שנראו כעת אנושיים כמעט. זה, יותר מכל, סילק את מרבית החששות שמילאו את ליבו של האנושי. זה, יותר מכל גרם לו להאמין שההיברידי באמת ראוי לאמון, שסוף סוף מצא משהו או מישהו בתוך עיר התככים הזאת שניתן לסמוך עליו.

ההיברידי ערך בינתיים כמה ערימות נפרדות של פיסות מתכת ומנגנונים שונים, שאסף עבורו עידן מכל רחבי המרכז המדעי של נווה העתיד. ערימה אחת נראתה כמו גרוטאות של ממש אבל כל היתר נראו עם קצת דמיון כמו משהו שניתן להשתמש בו. "אחרי שארכיב לי רגליים," אמר ההיברידי בלי להרים את מבטו מעל ערימת חלקי החילוף, "ונרכיב כמה פצצות כמו שצריך, נוכל לחשוב על שם. בעצם, אולי עדיף לחשוב על זה רק אחרי שנהיה רחוקים מכאן, אולי אחרי שאחליט אם אני רוצה להיות בן או שאולי אני בת. זהות מסוג זה לא טרחו להקנות לי, אתה מבין…"

"תקשיב," אמר עידן להיברידי בקול שהיה תקיף יותר משהתכוון. "אם אין לך שם או שאתה פשוט לא רוצה לומר לי אותו, זה העניין שלך. אני לא מתכוון לשבת פה עד שתחליט אם אתה יכול לבנות לך רגליים או לא. ומה יקרה אם הלילה יסתיים בינתיים? נראה לך שמשמרת הבוקר של האנשים בחלוקים הלבנים תיתן לך ללכת בשלום?" עיניו של ההיברידי הביעו רגשות סותרים. האם היו אלה תקווה? עלבון?

עידן ריכך את קולו: "תראה, החלוקים הלבנים לא באמת ישחררו אותך. אם כבר מדברים על זה, אז גם אותי לא ישחררו אחרי כל מה שקרה הערב. תאמין לי, אני כבר ראיתי איך נראים תאי המאסר של העיר הזאת מבפנים. הרבה זמן ראיתי אותם עד ששחררו אותי." רעד חלף בגופו של עידן, שילוב של פחד וזעם. אותה שנאה כלפי העיר שהיה בטוח שהצליח להתגבר עליה – פרצה מתוכו ללא מעצורים. לו הביט בו ההיברידי כעת במקום ברצפה ולו היו תגובותיו תגובות אנוש, בוודא היה נרתע למראה הניצוץ בעיניו של האיש. באותו הרגע, החליט עידן, לא משנה איך יסתיים הערב הזה הוא יעשה הכל כדי להסתלק מהעיר ולא לשוב לעולם. כבר לא שינה לו אם הבן שנטש אותו מזמן לטובת העיר יסכים לפגוש בו או לא. כבר לא אכפת לו לשוב לבדו אל הכפר שעזב לא מזמן ולא משנה כמה עלוב הוא נראה ביחס לנווה העתיד.

"אני לא טיפש," אמר ההיברידי ונשא את עיניו לעבר האנושי. "אני יודע שהזמן שלנו קצר. אני לא שוכח לרגע את החסד שעשית עימי והלוואי ויכולתי לעשות משהו כדי לזרז את העניינים. גם אני, כמוך, רוצה לקום מיד וללכת אבל כפי שכבר הבחנת, לא קיבלתי רגליים מן המוכן…"

"פשוט תגיד לי אם אני יכול לעזור במשהו!" קרא עידן בזעקה כבושה ובפנים מאדימות. "אתה לא ממש מכיר אותי, אבל לשבת באפס מעשה זה ממש לא בראש שלי! אני בטוח שחוץ מרגליים אין לך גם פצצה מן המוכן אז רק תאמר לי מה להביא ואני אתחיל להזיז את העניין הזה…" לקום, לעשות, העיקר לא לחשוב על העיר הזאת, על הרעשים שלה, על האנשים שלה, על חֵמוֹ הילד שהיה לו, שכבר מזמן איננו הילד שצרוב בזיכרון.

"רעיון מצוין!" אמר ההיברידי, שהמשיך בינתיים לבחון מקרוב עוד ועוד חלקי מתכת וחומרים מרוכבים. "כדי להמשיך להתקדם עם הרגליים," הוסיף בנימוס שיכול להוציא אדם משלוותו, "אני זקוק לעוד כמה דברים. אודה לך אם תביא לי כמה קופסאות של גלגלי שיניים וגם חבילה של כבלים נוירו אלקטרוניים. אני סבור שתמצא כאלה בקומה מספר עשר. אחרי שתחזור אומר לך למה אני זקוק בשביל הפצצה." ממלמל משהו בלתי ברור החל עידן ללכת משם, לעבר הדלת השקופה שהובילה אל מסדרון המעלית. לפני שיצא העיף מבט לאחור, סקר את ההיברידי שהחל להשתמש ברתכת קטנה שהפיצה אור כחול ופיזרה ניצוצות. הוא נראה מרוכז במלאכתו כמכונה, פניו איבדו את המבע האנושי שכמדומה נראה בהן קודם לכן. האם טעיתי כשנתתי בו אמון? הרהר עידן בליבו. האם יבגוד בי או יסגיר אותי תמורת עסקה כלשהי? בעודו ממהר במסדרון, אוטם את אוזניו לרעש מפוחי האוויר המקוללים החליט פשוט להאמין באינסטינקט הראשוני שלו. למרות שלא חלף זמן רב מאז מצא את ההיברידי כבר הרגיש שיש בו שוני מהותי, משהו שהבדיל אותו מבני העיר המסוגרים והאטומים. ולא הייתה זו העובדה שמרבית גופו של ההיברידי לא היה בשר ודם.

***

המעלית נעה בזריזות מטה לעבר הקומה העשירית, ועידן בירך בליבו על זכרונו הטוב. למרות שלא ימים רבים עברו מאז החל לעבוד כפועל חיטוי במגדל המחקר והמדע הרי כבר למד להתמצא בסביבה ולנוע בביטחון יחסי בתוך הסבך המבלבל של חדרי השירות והמחסנים, חדרי המעבדות וכל המתקנים המוזרים. במהירות יצא מן המעלית מתנשף מעט, וחצה את המסדרון שהוביל לעבר המבואה המרכזית של הקומה. במבואה הביט כה וכה והמשיך כמעט בלי לעצור לעבר חדר ששם, כך הניח, ימצא כל מה שיצטרך. בדרכו חלף על פני חדר ארוך ומואר היטב, מתעלם ממדפים עמוסי צנצנות ודגימות שלא היה בהם כדי להועיל. אם יש כאן חלקי חילוף, חשב, הם בטח צריכים להיות בארון של מגירות המתכת הענקיות. שלא כמו חדרי המעבדות שהדיפו ריח חריף, חדרי האחסון עדיין הדיפו ניחוח קלוש של אבק ישן למרות פעולתם של המפוחים ולמרות תהליכי החיטוי הידניים. אבל כל זה לא היה חשוב כעת, כאשר עידן הגיע לחדר האחסון ובו מגירות המתכת הענקיות (ששימשו פעם לאחסון גופים בטמפרטורה קפואה).

בעמדו מול ארון האחסון הענקי ובו עשרות מגירות ארוכות, סקר עידן בתסכול את המנעולים הקטנים ששכח מקיומם. זו לא תהיה בעיה לפרוץ אותם, חשב, אבל הם רבים כל כך והזמן קצר. למרבה המזל נזכר שכל מגירה מסומנת בתגית ובה רשומה התכולה. במהירות, כמעט בבהילות, סקר את תוויות השם עד שמצא "גלגלי שיניים" וגם "כבלים נוירו אלקטרוניים". מכיוון שכבר קודם לכן כיבה את כל מערכות ההתראה והצילום ידע שלא יהיה צורך לחפש את המפתחות ויוכל להשתמש בכוח. חיפוש המפתחות יצריך זמן יקר שאין לו. הלילה יש לפעול מהר, לא לבזבז זמן, לא לחשוב יותר מדי, רק לפעול…

כמו תמיד, המחשבה על פעולה חיזקה את רוחו. כעת ידע מה יהיה הצעד הבא שלו ולמרות שהיה עליו לשוב למסדרון שבקרבת המעלית, עשה זאת בצעד קל וללא היסוס. שם, במסדרון, המתין לו בתוך גומחה מטף החיטוי של הקומה. הערב הוא ישתמש בו, אך לא כפי שעשה בימים הקודמים. הפעם לא יחטא את משטחי העבודה ואת אותן מעבדות כפי שהורו לו כשהתקבל לעבודה (אותה ביקש רק כדי לא לשבת בחוסר מעש).

עידן מיקם את מטף החיטוי בתוך מנשא תואם בעל רצועות. למרות הכובד של המטף והמנשא הניף אותם בקלות והכתיף על גבו.  האדרנלין וההתרגשות של הפעולה הפיחו חיים חדשים בגופו שכבר לא היה גמיש כבשנים עברו. הוא מיהר בחזרה לארון המגירות הגדול. כשהמטף בזרועותיו החסונות, למודות החריש והקציר, פיצח את המנעולים בכמה חבטות מכוונות היטב. שטוף זיעה השליך את המטף ארצה וכמעט עקר את המגירות שפתח בלהט. חיש מהר היו גלגלי השיניים בידיו, קופסא שלימה וגדולה למדי אבל משהו הרי חייב היה להשתבש – המגירה שסומנה ב"כבלים נוירו אלקטרוניים" הייתה ריקה.

דומה היה שהאדרנלין שבגופו הפך כעת לסם מטשטש. גופו של עידן חישב לקרוס ארצה. מה עושים כעת? אם לא יחזור עם כל מה שצריך האם יוכל ההיברידי להתקין לעצמו רגלים של ממש וגם להספיק להרכיב את הפצצה? איך יסתלק מכאן עם יצור אפוי למחצה, בלי רגליים, כבד כל כך שבלתי אפשרי לשאת אותו על כפיים? עידן חש בסחרחורת שכמותה הרגיש בשעה שאישרו את כניסתו לעיר ולאחר שפסע בין החומות את צעדיו הראשונים. במעבר השערים הגדולים לא תחינותיו היו בעזרו כי אם הזכרת שמו של חֵמוֹ, הבן שלמענו חזר ושאותו שב לחפש. ברכיו פקו כשהבין שהשמועות על עמדת המפתח שתפס חֵמוֹ בעיר הגדולה לא היו סתם שמועות אחרי הכל. לא היה ספק שהבן התקדם הרבה מאז נפרדו דרכיהם. הוא הספיק הרבה אם כניסתו של האב אושרה בקלות שכזאת. ולא רק שומרי השערים זיהו את שמו של הבן. כמוהם גם הבכירים מהם, אלה שאישרו את הכניסה בקול חלול שעבר במכשיר הקשר.

אסור לוותר, חשב עידן וטרק בכוח את מגירת הפלדה הריקה. הלילה עדיין רחוק מסיומו ולא הכל אבוד. הוא נשם כמה נשימות עמוקות עד שהוטב לו. לאחר מכן סילק את המטף מתוך מתקן הנשיאה והניח במקומו את קופסת גלגלי השיניים. בקומות אחרות, כך הניח, ימצא את מבוקשו בארונות אחסון דומים שהבחין בהם במהלך עבודתו. הוא לא התכוון לשוב אל ההיברידי לפני שישלים את המשימה וימלא את מבוקשו של היצור המסתורי. היא אימץ את כוחותיו והמשיך בדרכו לעבר הקומות הבאות. הוא לא נח ולא שקט לפני שמצא את אותם הכבלים שהיו דרושים להיברידי. חזהו עלה וירד כאשר הביט בשעון היד שהורה חצות וחצי. לרגע קט התלבט בשאלה האם יוכל לעצור למנוחה, אולי גם לשתות מעט מים באחת מפינות השתייה. אבל לא, הזמן דוחק והשחר קרב. אמנם גם השמש, כמו דברים רבים כל כך בנווה העתיד איננה מה שהיא נראית במבט ראשון אבל בקרוב ועם קצת מזל, הוא וההיברידי יסדירו גם את העניין הזה.

***

כשחזר למעבדה מספר שלוש עשרה, נוטף זיעה ומתנשם בכבדות, קיווה עידן למעט מנוחה. רגליו כאבו וגרונו ניחר והוא יזדקק למעט מנוחה אם יצטרך (כפי שהניח) להתרחק בתוך זמן קצר ובמהירות מבניין בוער שיאיר את הלילה כמו לפיד ענקי. אבל מה שציפה לו במקום שבו השאיר מאחור את ההיברידי סילק את כל המחשבות על מנוחה ועל בריחה, על פיצוץ ועל התחלה חדשה. חדר המעבדה המרכזית של הקומה היה ריק. ההיברידי נעלם ואפילו טרח לסלק את כל חלקי החילוף שעידן אסף למענו מוקדם יותר.

הפעם זו לא הייתה סחרחורת קלה שתקפה אותו. הפעם אלו לא היו רק קולות המפוחים שהלמו באוזניו בהמיה חרישית שאין לה סוף. הפעם ליבו פעם חזק כל כך והדם שבעורקיו שצף מהר כל כך שדומה היה שהכל אבוד. כאן יהיה סופו. בשארית כוחותיו הוא נע, על ארבע, לירכתי חדר המעבדה. שם, בתוך גומחה בקיר ציפה לראות את מיטת האלונקה הכבדה שעליה מצא בתחילת הערב את ההיברידי. כעת הגומחה הייתה ריקה. לא היה בתוכה דבר ואפילו ניחוח קלוש של חומר חיטוי לא הורגש באוויר. עידן השתרע על הארץ, פיו נפתח ונסגר בזעקה אילמת לפני שאיבד את הכרתו.

כשפקח את עיניו ומצמץ אל מול האור המסנוור לא קלט בתחילה מדוע נרדם פתאום, במהלך עבודת החיטוי. רק כשהתרומם על רגליו בעודו נשען על אלונקת הגלגלים הכבדה ניזכר שהערב השתנה משהו. הערב, הלילה, פגש בתקווה לשינוי, ביצור חסר שם שנתן לו את הכוח להאמין שוב בעצמו וביכולתו לשחק על כל הקופה. לאן הוא נעלם ככה, ההיברידי שלו? פעימות הלב ברקותיו של עידן היו עדיין חזקות והנשימה הייתה קשה עליו, אך לא כמקודם. שעון היד הורה לו שלא לזמן ארוך נרדם. אך מה לעשות כעת? נזכר בשיעור חשוב שהורה לו אביו בילדתו. אם מאבדים דבר מה יש לשחזר את הצעדים האחרונים. את זאת הוא התכוון לעשות כעת.

בפעם הראשונה הערב, כאשר עידן עשה את דרכו אל הקומה השלוש עשרה, הוא פעל כרגיל. הוא הספיק לעבור בין לא מעט חדרים, בין מעבדות, אולמות לימוד, פינות עבודה. הוא ריסס לכל עבר ממטף החיטוי של כל קומה וקומה. בצורה אוטומטית עשה דרכו בין החדרים, מנסה לשכנע את עצמו שבסופו של דבר יתרגל אל המעבדות ואחר כך אל העיר הארורה. הוא ידע שהוא מרמה את עצמו אבל לא ראה ברירה אחרת. גם בקומה השלוש עשרה דומה היה שהדברים ממשיכים כסדרם. דומה היה שעד שיגיע לקומה העליונה עייף ותשוש, כבר יאמין שבנו האובד ישוב אליו בקרוב מאותה "נסיעה לצרכים מדעיים" שמנעה מהם להיפגש. הוא, חֵמוֹ, יסדר את הכל, יחבק אותו באותו האופן שבו הרגיע פעם האב את פחדיו של הבן בלילות סערה.

כל מה שרצה היה לסיים את העבודה כמה שיותר מהר, לחזור לחדר שהוקצה לו, לקרוס על המיטה ולקוות להודעה מחמו. ואז ראה משהו שונה בירכתי המעבדה, משהו שנראה אטום וחי בעת ובעונה אחת. בתוך הגומחה שבקיר עמדה מיטת אלונקה כסופה, דומה לזאת שראה פעם בבית החולים, עם רעייתו. על גבי האלונקה היה מונח דבר מה עגלגל שגודלו כמחצית מגובה אדם. זה היה דבר מה פחוס מעט בקצוות, דומה לביצה גדולה אך בעל קרום רוטט וכהה, שחור ושמנוני, כמעט אפל. בעודו מתקרב בזהירות אל הביצה השחורה, תוהה אם הריסוס עלול לפגוע בה הבחין בתנועה שנבעה ממעמקי החומר האפל. אדוות זעירות שריטטו חרישית ויצרו את הרושם של שלולית מים ביום גשום. האם זהו ניסוי שכשל? האם בדיוק מפני דברים כאלה הוטל עליו לחטא את המעבדות בכל לילה ולילה? בעודו פוסח על שני הסעיפים, מתלבט האם לרסס את פני הביצה או לעזוב מיד נעשו האדוות הקלות לסערה של ממש. דומה היה שמה שנמצא בתוך הביצה הבחין לראשונה בקרום שסוגר עליו וניסה להיחלץ בכוח נואש, באלימות.

בדעתו של עידן עלו כל סיפורי הזוועה על עכברושים מהונדסים, ענקיים, כאלה שהיו פושטים מעת לעת על השדות ומפיצים פחד, הרס, בעתה ומחלות. מכאן הם מגיעים! העיר הארורה מייצרת אותם ומשלחתם אותם החוצה, אל הארץ, לכפרים, ממש כפי שהיא משלחת את כל הזוהמה שלה החוצה! הרחק מכאן! עידן נזכר לפתע במטף הגדול והכבד שבידיו. הוא היטיב את אחיזתו בו, הניף אותו מעל לראשו, התכונן להכות ו… באותו הרגע שקטה הביצה באחת. הקרום האפל לא נע ולא זע, שקט כים שלאחר סערה. ואז בקעו מבפנים המילים הספורות ששינו את הכל, "אנא…" שמע לראשונה את קולו של ההיברידי, "שחרר אותי… אנא…"

עידן ננער כשנזכר בקול העדין והמפציר. לא יתכן שהיה זה חלום ותו לא. לא יתכן שהוא חלם את נוכחות אותה ביצה אפלה ואת מאמציו לשחרר את היצור שהסתתר בפנים. הוא קירב את קצות אצבעותיו אל אפו ויכול היה להריח עדיין את הריח השמנוני של הנוזל שפרץ מבפנים. ברגע הראשון חשב שמבחנת הזכוכית השבורה ששימשה אותו כסכין פצעה את היצור שבביצה ושהוא מדמם למוות. הוא נרתע לאחור ומיד שב קדימה, עצר את נשימתו וקרע בזהירות את הקרום האפל. ההיברידי שנחשף שכב בשקט, רק הביט בו בעיניים גדולות, לא נע ולא זע. קשר סמוי של אמון כבר החל מתרקם. וכעת, הביט עידן במבט חדש אל סביבת המעבדה ולא ידע האם לצחוק ולנשום לרווחה או לקלל את עצמו. ברוב להיטותו למהר בחזרה אל ההיברידי יצא מן המעלית בקומה שגוייה והגיע למעבדה הלא נכונה…

***

במעלית לחץ עידן על המספר שלוש עשרה והביט בחשש בדלתות הנסגרות. כעת הוא עשה את דרכו למקום הנכון, שם הכל התחיל. אבל אולי, חשב, מה שקרה זה עתה, הטעות שלו, היה אות שעליו להימלט מיד, לבדו? האם יהיה זה נכון לחזור לאותה המעבדה שבה מצא את ההיברידי ושם קשרו את הקשר כנגד העיר? ואם בכלל לא יהיה שם ההיברידי? ואם ילכוד אותו בכוח זרועותיו המכאניות או שימתינו לו שם כוחות המשטרה של נווה העתיד? אלה שכבר כלאו אותו פעם אחת בתואנה שהוא מסית וממריד? הפעם יוכלו לכלוא אותו לנצח והפעם גם יהיו צודקים בדרכם. בדיוק כפי שהוא צדק בדרכו, כאשר הגיע עם בנו הצעיר בראש משלחת קטנה בכדי למחות על המיסים שעולים ועל האוויר שמזדהם, על האפליה בחינוך ועל חלקי החילוף למכונות הקטיף והדיש שהיו תמיד במחסור. לאחר שנכלא התנחם בעובדה שהובטח לו שבנו ישוחרר לאחר זמן קצר. יוחזר לכפר, הניח האב שלא שיער בדעתו כי משראה הבן את העיר בעצמו לא ירצה לעזוב לעולם. גם חבריו של עידן שיחד מחו ויחד נכלאו עברו שינוי. הללו, שימי ושוסטר ואמירה, חוו את טיפול החינוך מחדש באופן שונה מעידן. כאשר הם שוחררו ממאסר כבר נעשו השלושה לבשר מבשרה של העיר ורק עידן הרגיש זר. רק עידן עזב את העיר ושב אל הכפר.

צפצוף מוזר קטע את מחשבותיו. חלפו כמה רגעים לפני שהבין שהייתה זו המעלית, שדווחה לו שהגיעו אל הקומה הנכונה. הוא סילק ממוחו את הבן שהכזיב ואת החברים שנטשו, הוא סילק ממוחו ההודעה שהועברה לו מאת חמו שימתין לו עד ש"ישוב משליחות מדעית חשובה". מלכתחילה האמין שחמו ואולי גם אחרים מנכבדי העיר רוצים לחקור אודותיו, אודות הזר עובד האדמה, להבין מה רצונו מהם ומדוע ביקש להיכנס לתוך החומות, מדוע ביקש פגישה עם הבן. גם הוא, בשיטוטיו ברחבי העיר הבוהקת מניקיון שאל את עצמו מדוע דווקא עכשיו ביקש למצוא את הבן. אולי זו הבדידות, אולי השדות העקרים למחצה שכמעט ולא מניבים דבר מלבד זיעה חמוצה. אולי את נעוריו שלו עצמו הוא חיפש כשהלך בעקבות השמש. עד שהבין במאוחר שגם בעיר לא יכולות קרני השמש לבקע את מעטה האובך התמידי. אבל בעיר קל כל כך להטעות את העיניים. בעיר קל להעמיד פנים שתמונת הולוגרמה מחושבת היטב היא שמש או ירח וכוכבים. בעיר ניתן ללמוד להאמין שכיפת פלדה היא חלק טבעי מהעולם ושגם שם, בחוץ, העולם כמנהגו נוהג ומפוחים לא מפסיקים לשאוב ולנקות.

בתוך המעבדה המתין לו ההיברידי כשהוא עומד על שני דמויי רגליים נאים בהחלט. ההיברידי התקדם לעבר שותפו האנושי, מהדס כברווז מדושן עונג. "מה אתה אומר?" שאל. "לא רע נכון? אבל אם הצלחת להשיג לי את החלקים אז אזכה עוד מעט ביותר מסתם קביים. יהיו לי רגליים של ממש, עם תחושה עצבית ועם ברכיים…"

עידן הרשה לעצמו לנשום לרווחה לפני שפרק מעל גבו את מתקן הנשיאה של המטף ובו גלגלי השיניים והכבלים. הוא חייך בעייפות ואמר: "לפני שתשדרג לך את הרגליים, רק תאמר לי למה אתה זקוק כעת כדי להכין את הפצצות ואת הנפצים ואני אלך…"

"לא!" קטע אותו ההיברידי בחרדה. "אני אטפל בכל זה, אני… אני זקוק לעזרתך פעם נוספת!"

"מה הדבר!" נהם עידן בכעס, בקול צרוד עם יותר משמץ של חרדה מקופל בתוכו. "הלילה מתקרב לסיומו ואין לנו זמן!"

"במעבדה שבה הרכיבו אותי צריך להיות עור סינטטי," אמר ההיברידי בהטיית ראש מבוישת, מחווה נשית כמעט. "זה הפרס שהובטח לי…" הוסיף בקול חלש, כאילו מתבייש בתשוקתו. בקול שקט עוד יותר, כמשיח לעצמו הוסיף במרירות, "מראה אנושי בתמורה להתנהגות טובה, צייתנות במבדקים ו…" כעת קרס ההיברידי על הרצפה, מקפל את גופו לתנוחה כמעט עוברית. הוא התנדנד קדימה ואחורה בכפייתיות והחל למלמל מילים בלתי ברורות. תחושה משונה הציפה את עידן, כמוה לא חש מזה שנים. כשהרהר בדבר נזכר  שכך חש כאשר אישה, אשתו, פרצה בבכי מששב הביתה לבדו וללא הבן. רצה לגשת את ההיברידי, לחבק את כתפיו, לעודד אותו אך במקום זאת כחכך בגרונו ושאל: "היכן הוא מאוחסן לדעתך, אותו העור שהובטח לך?"

ההיברידי נשא עיניו מעלה, אל בן האדם שנישא מעליו והעביר משקלו מרגל לרגל במחווה שקשה היה להבין את פשרה. "הוא בוודאי מאוחסן בקומה העליונה, באחת מקופסאות הקירור בארון הפלדה…" ענה ומבטו מלא תחינה, מבט של כלבלב ליד שולחן הסעודה. עידן חייך בעידוד, ונראה שמחווה זו השיבה מעט משיווי משקלו של ההיברידי שחייך בחזרה. "מ… ממשיכים בתוכנית?" שאל, עדיין לא בטוח אם יוכל לסמוך על היצור האנושי השונה כל כך מאותם אנשים בחלוקים לבנים. "אם נצליח לצאת… תעזור לי?"

עידן שלח בו מבט שואל.

"תעזור לי למצוא שם?"

עידן רק חייך בתשובה, הנהן ויצא בדרכו אל המעלית. משם לארון הפלדה של הקומה העליונה. גם בלי להביט בשעון הוא ידע שהזמן דוחק מאוד. ההיברידי, בוגר או צעיר, זכר או נקבה, יכול אמנם לפעול מהר, בזאת כבר נוכח כשהרכיב את רגליו ולימד את עצמו ללכת. אבל לכמה זמן יזדקק בכדי לבנות את הפצצה? הוא קיווה שעד שיחזור עם העור הסינטטי הכל כבר יהיה מוכן. לאחר שהביט בעיון בעיניו של האדם-המכונה, לאחר ששמע את תחינתו כבר פעמיים, לא היה אכפת לו כיצד רכש את הידע הזה בייצור פצצות וחומרי חבלה. כעת היה עידן שלם באמונתו ובוטח בדמוי האדם. הוא מצא בעצמו אמונה מוחלטת בהצלחתם להראות משהו לאנשי העיר כולם, גם לחמו, שאי אפשר להתעלם מהעולם שבחוץ. אי אפשר להשאיר את העולם בחוץ בלי לשאת בתוצאות.

***

ההיברידי לבש את העור והתוצאות היו, כך עידן סבר כמעט… טבעיות. הוא הודה לאל על שחשב ברגע האחרון לסחוב גם חלוק ארוך ולבן מהמעבדה שבקומה העליונה. בתוך רגע נוסף היה ההיברידי לבוש ומוכן ליציאה. הפצצות נראו לעידן אחרת לגמרי ממה שדמיין לעצמו. היו אלה מכלים פלסטיים, אותם מכלים של גז חיטוי שבו מילא את המטפים. "הסוד הוא בתערובת," אמר ההיברידי בגאווה "ומה שיפה זה שאותם כבלים נוירו אלקטרוניים שמאפשרים לי לשלוט בתנועות הרגליים יאפשרו לי, לנו, לפוצץ את הבניין כולו מרחוק…"

השחר כבר כמעט האיר כאשר יצאו השניים מבניין המעבדות והמחקר של נווה העתיד, לאחר שפיזרו את מכלי הנפץ במקומות הנכונים, כך על פי ההיברידי. עידן העיף מבט בירח שעמד לשקוע, מזכיר לעצמו שכל המראה הזה איננו אמיתי. עד הסוף הם מעמידים פנים שאין דבר מחוץ לעיר. הם מעמידים פנים בכל כוחם שזהו ירח אמיתי ולא סתם הקרנה על גבי כיפת העיר האטומה.

הפיצוץ שימחה את מגדל המחקר והמעבדות ימחה באחת גם את אותם המכשירים שמפעילים את מפוחי ההנשמה על העיר. הפיצוץ גם יהרוס את המקרנים ההולוגרמיים שמפיחים חיים באשליית השמיים, הירח, השמש והכוכבים. כשהאשליה תפוג, כשפתחים בחומות יפערו לכניסת אוויר מן החוץ, אולי תנוצל ההזדמנות לשינוי. אולי. לכל הפחות תקבל העיר מנה של מציאות עד שהנזק יתוקן.

אבל לעידן כל זה כבר לא ישנה. הוא יהיה רחוק מכאן, ילמד את ההיברידי לצעוד בעולם האמיתי. לא בעיר סטרילית, לא במעבדות לבנות. ואחרי שילמד לצעוד אולי יתפוס את מקומו של הבן שלא שב, יעזור לעידן לחרוש ולקצור, להאיר את הגידולים בזרקורי פוטוסינתזה בימי הערפיח הקשים. שם, בשקט שבחוץ, בלי המפוחים הארורים, אולי ימצא ההיברידי את שמו, אחרי שיחליט אם בן הוא או אם בת, נער או נערה, איש או אישה…