מלון שבעת החטאים מאת נגה מזרחי

שעון הקוקייה התלוי על הקיר בחדר המשחקים צייץ בשירה והצביע על השעה שתיים עשרה. רוב העובדים ישבו על כורסאות הקטיפה האדומות וצפו בחדשות בזמן שהשאר הימרו ביניהם על המנצח במשחק הסנוקר בין אלכסה למת'יו. העובדים התחלקו לקבוצות אוהדים ועודדו בקריאות רועשות.
"קלטו את זה," אמר רוי עם השלט בידו, "הוריקן מתקרב למיאמי. נראה שמצפה לנו הרבה עבודה בזמן הקרוב."
מת'יו הכניס שני כדורים במכה, אך נראה כי אוהדיו איבדו עניין במשחק למשמע החדשות. הוא עיקם את פניו כשראה שאיש אינו מריע לו.
"אני לא מבין איך הבוס חשב שעשרים מאיתנו יספיקו בשביל כל מיאמי," אמר רוי.
"העובד החדש אמור להגיע בכל רגע," הצטרפה אלכסה לשיחה.
"אה, אם אנחנו עשרים ואחת אז זה בסדר."
"מה אמרו לגביו במרכז ההכשרה?" שאל מת'יו את אלכסה והגיש לה את המקל לאחר מכה לא מוצלחת.
"לא אמרו כלום. כל ההוראות שקיבלתי היו מהבוס בכבודו ובעצמו."
"באמת? הפוץ הזה הסכים סוף כל סוף לרדת מהענן ולדבר עם פשוטי העם?" התפרץ רוי.
"תיזהר, אולי הוא שומע  אותך. לא הייתי רוצה להיענש על שטות כזאת."
"בחייך, הוא כל כך עסוק כל הזמן, הוא בטח מגיב רק לעבירות רציניות. חוץ מזה, אין סיכוי שאני היחיד שחושב את זה."
"פוץ או לא, לא כדאי להכיר את הצד העצבני שלו," אמרה אלכסה וצלצול פעמון קטן נשמע.
"למה את מחכה? לכי לפגוש את עובד מספר עשרים ואחת!"
היא צחקה והניחה את המקל על השולחן, נעצרה מול המראה וסידרה מעט את שיערה הכהה. הוא הגיע עד לאמצע צווארה ועטף את פניה החיוורות. צבע עיניה הגדולות תאם את הז'קט השחור שלבשה מעל לחולצת הגולף.
"עזבי את המראה, הוא בסך הכל ילד."
"הוא כבר בן שמונה עשרה. חוץ מזה, הוא גלגול הנשמות של טום," אמרה עם חיוך מתפרס על שפתיה העדינות.

בין קירות הלובי רחבי הידיים והתקרה הגבוהה ממנה נתלתה נברשת גדולה שמילאה את החדר באור צהבהב, עמד אדם צעיר ומבולבל, מבט אבוד בעיניו הקטנות, הכתומות כדבש. פניו היו עגלגלות כפני ילד ושיערו החום היה פרוע וכיסה את רוב מצחו. במוחו חשב כמה אנשים כמותו יוכל לדחוס בתוך החדר הענק בו הוא נמצא. אלף. או שאולי אלפיים? אולי אפילו יותר? יותר מדי, זה בטוח. מולו ניצבו שני גרמי מדרגות מכוסים בשטיח אדום וביניהם היה שולחן הקבלה, מאחוריו עמדה אישה גבוהה וחיוורת עם עיניים שחורות גדולות.
"ברוכים הבאים למלון שבעת החטאים, אני אלכסה," אמרה האישה עם חיוך חם. הוא ניסה להיזכר בשמו ללא הצלחה. הוא התעלם מעקצוץ במצחו בזמן שהתקרב אליה. צעדיו היו מרושלים, כמו תינוק המנסה ללכת לראשונה. הוא מעד ונאחז בשולחן ליציבות, ידיו רעדו מהכוח שהפעיל כדי להחזיק את עצמו.
"אני רואה שאתה עדיין מתרגל לגוף החדש. אל תדאג, זה נהיה קל יותר," אמרה עם הנאה מסויימת מהיותו כה מגושם. הוא כיווץ את עיניו והרים אחת מגבותיו. חיוכה נשאר על פניה ונראה כאילו היא אינה מודעת לחוסר הבנתו. הגירוד במצחו חזר. הוא הסתכל סביבו כדי לחפש עלונים, מפות או כל דבר שיעזור לו לפענח איפה הוא נמצא. מאחורי הדלפק היו רק תאים ודלת עץ חומה.
"בוא אחריי, אסביר לך על העבודה במשרד שלי," אמרה והובילה אותו למעלית שמאחורי המדרגות. הוא עקב אחריה מבלי לומר מילה, כאילו גופו היה נתון תחת כישוף.
המשרד היה קטן יחסית לשאר המלון. הוא שוב ספר כמה אנשים יכנסו בתוך החדר; אולי שלושים, לא יותר. הוא התיישב בזהירות, תוהה איך הגיע לכאן. הוא לא הצליח להיזכר מה קרה לפני שנכנס למלון.
"איך הכינו אותך במרכז ההכשרה?" שאלה וסידרה מעט את הדפים על שולחנה המבולגן.
"מרכז ההכשרה?"
"לא הכינו אותך לקראת העבודה כאן?"
"אני חושב שיש פה טעות, אני לא מחפש עבודה," אמר והניף את ידו בביטול. היא חיכתה לשמוע אותו צוחק ואומר שזו בדיחה, אך פניו הרצינו מרגע לרגע. הוא גירד מסביב לעקצוץ המציק כדי להקל מעט את הגירוי מבלי לגרום להחמרתו.
"נהדר. פשוט פנטסטי," נאנחה, "גם ככה אין לנו מספיק עובדים כדי להתמודד עם כל האנשים שאמורים להגיע בקרוב, עכשיו אני גם צריכה לאמן עובד שלא יודע כלום." הוא נע בכיסאו באי נוחות.
"אולי כדאי שתחפשו מישהו אחר."
הדלת נפתחה ורוי נכנס עם חיוך גדול. הוא הפך את הכיסא הנוסף והתיישב כשידיו מונחות על המשענת.
"יש לי משהו מעניין לספר."
"רוי, אני צריכה להכשיר את אליוט. תספר את זה לאחרים בינתיים."
אליוט. זה נשמע לו מוזר, אך גם מוכר. כן, זה השם שלו. איך היא ידעה אותו? למה זה נראה כאילו היא מכירה אותו יותר משהוא מכיר את עצמו?
"זה ממש לא יכול לחכות," אמר ועצר את עצמו מלקפץ במקום מרוב התרגשות.
"רוי-"
"זה בקשר לחבר החדש שלנו," אמר והניח את ידו על כתפו של אליוט. אליוט הזדקף והביט בעיניו כתגובה. "הבוס שכח להודיע פרט אחד קטן לגביו."
אלכסה גלגלה את עיניה. היא לא האמינה שדבריו באמת עומדים להיות מעניינים.
"הוא גדל עם בני אדם," אמר ונשך את שפתיו. אליוט קימט את מצחו ואלכסה נראתה כאילו הבינה פרט חשוב.
"אתה מאמין שאתה אנושי."
"אני באמת אנושי."
"נכון שזה מטורף?" צחק רוי, "וחשבנו שהבוס באמת נתן לטום הזדמנות שנייה."
אליוט כמעט נכנע לעקצוץ נוסף, אך אלכסה תפסה את ידו והצמידה אותה לשולחן לפני שהספיק.
"אל תגרד את זה."
הוא משך את ידו ועיסה אותה בעדינות. הוא לא ציפה ממנה להיות כה חזקה. רוי הזיז את שיערו החום של אליוט ממצחו ועיניו נפתחו בהפתעה.
"מה אתה עושה?" אמר אליוט וקם כדי להתרחק ממנו.
"לעזאזל, ילד, זה חתיכת פצע רציני."
"על מה אתה מדבר?" אמר וכיסה את מצחו. אלכסה הגישה לו מראת כיס קטנה שהוציאה מאחת המגירות. הוא הביט בהשתקפותו ומישש מעט את פניו. הוא לא הצליח לזהות אותן. ידיו החלו לרעוד כשראה את הפצע.
כדור היה נעוץ במרכז מצחו.
המראה החליקה מידיו ונשברה על הרצפה. נשימותיו הפכו למהירות ושטחיות וכל גופו התכווץ. הוא התיישב בפינת החדר והתנדנד קדימה ואחורה בזמן שהחזיק את ראשו.
"אני לא מת, אני לא מת, אני לא מת," שינן לעצמו את המילים תוך כדי תנועתו.
"הירגע!" צעקה אלכסה, אך אליוט המשיך בשלו.
"אם ככה מתנהג מלאך מוות, תחשבי איך יתנהגו האנשים שמגיעים לכאן אם הם ידעו שהם מתים."
אלכסה שפשפה את פניה ונאנחה. "אין שום סיכוי שהוא יהיה מוכן לשפוט לפני שההוריקן יתקוף."
"אני רוצה לחזור למשפחה שלי," לחש ודמעות הופיעו בעיניו.
"משפחה? וואו, בני האדם האלה ממש דפקו לך את הראש."
"אני לא יכולה לראות את זה יותר," אמרה וקמה מכיסאה. "כדאי שנשאיר אותו לבד," אמרה לרוי בדרכה החוצה.
מחשבותיו של אליוט סערו בתוכו. הוא הניח את ידו על לבו. אין דופק.
הוא נזכר בחייו בפלורידה. זה הרגיש כמו חלום, עם אותו הגיון רעוע בו איש אינו מפקפק. שום דבר בחייו בכדור הארץ כבר לא נראה אמיתי. אפילו אחותו, סופי, ששיערה האדמוני והמתולתל תאם את אישיותה התוססת, כבר לא נתפסה בעיניו כאמיתית. הוא אהב אותה כל כך. איך זה יכול להיות? היא מעולם לא הגיבה לשאלותיו. לא הרגישה בנוכחותו. איך הוא לא שם לב לזה קודם? מצחו בער, אבל הוא לא נתן לעצמו לגרד את הפצע יותר.

"הייתם צריכים לשמוע את הילד," אמר רוי בגיחוך, "הוא היה משוכנע לגמרי שהוא בן אדם."
הוא ומת'יו היו במהלך משחק סנוקר כשסיפר לעובדים על מה שקרה עם אליוט. כולם ישבו בשקט, עיניהם נישאות לרוי, מקשיבים לכל מילה.
"הוא באמת התחיל לבכות?"
"חבל שלא ראית אותו. מכווץ בפינה כמו עכבר קטן ומפוחד."
"זה לא מצחיק, רוי," אמרה אלכסה.
"בחייך, תירגעי קצת. הוא יתאפס על עצמו ואז תוכלי להפוך אותו לשופט הטוב ביותר כאן."
"אלא אם כן הוא יגמור כמו טום," הוסיף מת'יו. אלכסה בלעה את רוקה והתיישבה באחת הכורסאות.
"אל תהיי כל כך כבדה," אמר לה רוי, "אני בטוח שהוא יהיה בסדר."
החדר החל לרעוד ודלת העץ החומה עמדה ליפול. זה לא קרה לעתים תכופות. רוי היה היחיד שנשאר אדיש למצב. לעומתו, מת'יו נראה מודאג, אפילו מעט מפוחד. הוא אחז בשולחן ליציבות ועיניו התרוצצו ממקום למקום.
לבסוף הרעידות נפסקו והדלת נפתחה בחוזקה. אור בהיר מילא את החדר כשנכנס אדם גבוה, מגולח, חליפה שחורה לגופו וזוג משקפיים צרות מונחות בקצה אפו הגדול.
"טעון שיפור," סינן רוי בחוסר התלהבות.
"סלח לי?" אמר האיש עם גבה אחת מורמת כשסידר את עניבתו.
"הכניסה שלך, היא לא מאוד מוצלחת."
האיש הידק את שפתיו ונשם עמוק. הפרחח המתחצף הוא לא הסיבה בגללה טרח להגיע לכאן.
"אדוני, הוא לא מתכוון לזה, הוא רק מתלוצץ," אמר מת'יו ומיהר ללחוץ את ידו של האיש בעוד זיעה קרה נוטפת במורד מצחו. "מה שליח של האל עושה כאן?" זו הייתה הפעם הראשונה מזה שמונה עשרה שנים ששליח הגיע לבית המלון.
"הסר דאגה מלבך, באתי כדי לבקר אדם אחר," אמר והעביר את מבטו לאלכסה.
"אין לך שום סיבה להיות כאן, מייקל," אמרה מבלי להסתכל עליו. "הוא לא עבר על החוקים."
"ולמרות זאת נשלחתי אלייך. כנראה שיכולותייך המדהימות להיכשל לפני שהתחלת את משימתך הדאיגו את הבוס." הוא נעמד מולה עם סנטרו מורם וחיוך קטן שהתגנב לשפתיו הדקות.
"עדיין לא נכשלתי," הגיבה והישירה את מבטה
"הרשי לי לחלוק. הילד הועבר לפני חצי שעה בדיוק וכשהגעתי הוא היה לבדו, שקוע בהתקף חרדה."
"זה מה שקורה כשבן אדם חושב שהוא מת."
"אך, כמובן, הוא אינו בן אדם," אמר ודחף את משקפיו במעלה אפו.
"זה נתון לוויכוח."
כל העובדים שהיו בחדר הודהמו מתגובותיה של אלכסה. הם מעולם לא ראו אותה נלחמת מול אדם בעל מעמד גבוה משלה. היא נהגה לשמוע לחוקים, לעקוב אחרי הוראות הבוס.
"לא באתי כדי לשחק איתך משחקים, אלכסה." עתה פניו היו קרובות לשלה, מבטו מלא בתיעוב. "הגיע לך להיענש כשנתת לטום לברוח, אך לצערי, הבוס לא הסכים איתי. אליוט הוא ההזדמנות שלך לכפר על מעשייך. אם תיכשלי איתו, אני מבטיח שאשרוף את נשמתך באופן אישי."
הוא לא היה צריך לערב את טום. היא הוצפה בכל הרגשות שחשה באותו היום שבו גררו אותו בחזרה מכדור הארץ והענישו אותו. היא תמיד ניסתה לומר לעצמה שהוא היה עושה זאת בכל מקרה, אבל זה לא עצר את האשמה שהרגישה.
היא השפילה את מבטה.
חיוך הניצחון שהתפרש על פניו גרם לה לשנוא אותו עוד יותר. אין לו זכות לדבר על טום. לא מאז שגלגל את נשמתו.
"כדאי שתשרוף אותה עכשיו. אליוט לא מתאים לאף אחד מהתפקידים של מלאכי המוות. הוא אנושי מדי."
"גם במקרה הזה הבוס התעקש לרחם עלייך. את תגלי כי הוא יהיה רגוע יותר מעכשיו והלאה, דאגנו להוציא את רגשות החרדה והפחד מגופו. בנוסף, מכיוון שתכונותיו האנושיות בלטו בצורה כה יוצאת דופן, נאלצנו להחזיר כמה מזכרונותיו של טום כדי לעזור לו לקבל את המצב."
רוי צחק. "טום היה אנושי כמעט כמו אליוט. איך הזיכרונות שלו אמורים לשנות משהו?"
"לפני שעודדו אותו לצאת למסעו הטיפשי בכדור הארץ, טום היה השופט הטוב ביותר שהניח את רגלו במלון הזה. בחרנו בקפידה את הזיכרונות בהם אין כל קשר להרפתקה חסרת התועלת שהובילה לעונשו." קולו העמוק היה תוקפני במיוחד כשהגיב לרוי. הוא שנא אותו, אך ידע שאין ביכולתו להענישו. הוא עדיין לא עבר על החוקים.
אלכסה המשיכה להביט ברצפה, צוחקת ובוכה, שמחה ופוחדת. היא ידעה שאין זיכרון אחד המסתיר את אהבתו של טום לבני האדם. אפילו אם כוונותיו להפוך לאנושי לא מופיעות בזיכרונות שהחזירו לאליוט, הן ימצאו דרך לשוב בעצמן. אליוט יהפוך לשחזור של טום. היא הרגישה פרפרים בבטנה כשחשבה שטום עומד לחזור אליה.
אך אם הוא יהיה בדיוק כמו טום, זה אומר שהוא נידון לאותו סוף נוראי?
לא. סופו יהיה אכזרי בהרבה, אבל הפעם, היא תעמוד לצדו. אם היא לא תצליח לעצור בעדו מלעבור את אותו המסע שנועד לכישלון, היא תיפול יחד איתו.

אליוט הרגיש רגוע מתמיד. אין דאגות, אין פחדים. זכרונותיו הישנים טיפסו אט אט להכרתו, מספרים לו חלקים קטנים מסיפור חייו הקודמים. הוא נזכר בחוקי השפיטה. שבעה מבחנים, שבעה חטאים.
הם בדקו אם בני האדם מסוגלים לבצע את החטאים הגדולים. הם לא היו חייבים לעבור בהצלחה כל אחד מהמבחנים, אבל כמו בחוקי הבייסבול – שלוש פסילות ואתה בחוץ.
הוא למד מזכרונותיו שבני אדם לא מסוגלים להרגיש בנוכחותו של מלאך מוות חסר גוף. הוא גם הבין כי המלאכים לא זוכים לתודעה מלאה כל עוד אינם גשמיים. הגוף משמש כמקום אחסון למאורעות חייהם ובלעדיו הם אינם מסוגלים להבדיל בין הטוב לרע, בין האמת לשקר. הוא ידע כעת למה משפחתו מכדור הארץ לא באמת הייתה משפחתו, וידע גם למה לא היה מסוגל להפנים זאת עד עתה, אבל אהבתו לכל אחד מהם הייתה אמיתית. היא נאחזה בכל כוחה כדי להישאר בנשמתו ולהזכיר לו את מקומו. זה לא משנה אם הוא לא בן אדם, הוא נועד לחיות ביניהם. אך הוא נולד כמלאך מוות. בין אם זו טעות של הגורל או בדיחה נוראית של האל, לקחו אותו מביתו.

אלכסה מצאה את אליוט יושב על המדרגות שבלובי עם נייר מקופל בידיו. היא חשבה שיהיה קשה יותר למצוא אותו. הוא מישש את מצחו, נראה כאילו הוא מוודא שהפצע עדיין נמצא שם.
"אני רואה שאתה מרגיש טוב יותר," אמרה והתיישבה לידו.
"כן."
"הבאתי לך משהו." היא הוציאה מכיסה בנדנה כחולה ומקושקשת. "חשבתי שתרצה להסתיר את הפצע."
"תודה."
הוא בהה במתנה זמן רב לפני שקשר אותה סביב ראשו. הוא אהב את הצבע. זה גרם לו לתהות אם היא בחרה בצבע הזה בכוונה. היא לא הופיעה בהרבה מזיכרונותיו הישנים, אך הוא ידע שהם הכירו אחד את השנייה טוב.
"לא חשבתי שתוציא את הכדור כל כך מהר."
"האיש הגבוה עשה את זה."
"זה לא כאב?"
"לא. אני חושב שהוא לקח את הכאב יחד עם החרדה והפחד."
אולי מייקל מנסה לעזור להם למרות הכל.
"הוא גם נתן לי את זה," אמר והראה לה את הדף שבידו. זה היה טופס בקשה להפוך לאספן, העבודה היחידה למלאכי מוות שנמצאת בכדור הארץ.
אז הוא לא ניסה לעזור להם.
"את בסדר?"
"בבקשה אל תמלא את הטופס הזה."
"למה לא?" שאל. הוא הניח שהיא ידעה כמה הוא רוצה לשוב למשפחתו.
"האספנים הם אלו ששולחים לכאן את נשמות המתים. הרבה יותר קשה לעשות את זה אם אתה אוהב את בני האדם."
"גם השפיטה קשה."
"לא כל האנשים נשלחים לגיהנום, אתה יודע. יש כאלו שלא נכנעים אפילו לחטא אחד."
"זה לא משנה. אני רוצה להיות בכדור הארץ, לראות את המשפחה שלי שוב."
"זאת בדיוק הבעיה!" הרימה את קולה. היא נשמה עמוק כדי להירגע. "אסור למלאכי מוות להתחבר לבני אדם."
"אני לא אספר להם שום דבר עלינו. אני אתנהג כמו אדם אנושי," אמר עם תחינה בקולו. היא ידעה שלא תוכל להגן עליו לנצח. הוא נועד לעבור את אותו המסע. אפילו מלאכי מוות לא יכולים לנצח את הגורל.
היא הפנתה את מבטה. היא לא יכלה להסתכל בעיני הכלב שלו. "בבקשה אל תשבור שוב את החוקים."
"אני מבטיח."
"אני רצינית," אמרה ודמעות הופיעו בעיניה. "האל לא סולח למלאך מוות פעמיים."

אלכסה ואליוט נכנסו ביחד למעלית הקטנה שמאחורי המדרגות. קרן אדומה סרקה אותה כשלחצה על אחד הכפתורים ונעצרה כשהבחינה בתג שהוצמד לחולצתה. תג האיסוף. חריקה קלה נשמעה והם החלו לנוע לכיוון כדור הארץ. הם לא הצליחו להבדיל אם הם עולים או יורדים, ולרגע חשבו כי הם נעים הצידה. המעלית רעדה והם נאלצו להחזיק חזק במעקה שהותקן מולם.
אלכסה לא חשבה שתלך לכדור הארץ אי פעם. היא ידעה שהיא לא שייכת לשם, אך לא הייתה לה ברירה. היא הבטיחה לשמור על אליוט.
המעלית נעצרה והוציאה אותם משיווי משקלם.
"ברוכים הבאים לתחנת הרכבת אמטרק באורלנדו, פלורידה," אמר קול רובוטי ונשי, "אנא המתינו שהחדר יתפנה לפני היציאה."
"אורלנדו? היינו אמורים להגיע למיאמי," אמרה אלכסה.
"אין ביכולתי להגיע לתחנה במיאמי. אני מקווה שהתקלה תתוקן בקרוב ותוכלו לשוב לשירותכם."
"מה קרה לתחנה במיאמי?" שאל אליוט עם מעט חשש בקולו.
"כנראה שההוריקן הגיע. כדאי שתתפלל שהוא לא פגע בתחנה, אחרת נצטרך להישאר כאן חודש לפחות."
דלת המעלית נפתחה.
"תודה על סבלנותכם. אתם רשאים לצאת."
ניחוח חזק של לימון נכנס ברגע שנפתחו הדלתות. מולם עמדו כיורים, משתנות ותאים סגורים בהם היו השירותים. הם הבינו מיד שהלימון נועד לכסות על ריח אחר. אליוט הביט באלכסה במבט שואל.
"אתה לא יכול לצפות שנצא ממעלית קסמים לתוך אזור מלא באנשים."
הוא היה צריך לנחש בעצמו. היא הייתה מופתעת שבכלל היה צורך לשאול. הדלת מאחוריהם נסגרה ונעלמה כאילו לא הייתה. אליוט התקרב למראה כדי לוודא שהפצע עדיין מכוסה.
"אם אנחנו כבר כאן, יש מקום שאנחנו צריכים לבקר בו," אמרה. הוא כתגובה רק שלח את אחד המבטים המבולבלים שלו. "פשוט בוא אחריי."

המקום לא היה רחוק מתחנת הרכבת. זה היה שדה קטן בעל עשב צהוב, עצים בודדים באופק ואלפי פרחים שניצבו מעל חלקות אדמה חסרות דשא. הלילה כבר ירד. רוח קלה ליטפה את גבם וצלילי הצרצרים נשמעו מכל עבר.
"מה אנחנו עושים כאן?" שאל.
"שים לב לפרחים."
הוא התכופף וראה שעל עלי הכותרת כתובים שמות ותאריכים בכתב קטן.
"אלו מצבות?"
"כן. אחד לכל אדם שנתרם."
"נתרם?"
היא הובילה אותו לפרח אחר. עליו אדומים ועדינים, הוא נשתל לא מזמן. בדיוק כמו שאר הפרחים, היה כיתוב על חלק מהעלים.
'12 בינואר 1997' נכתב על העלה הראשון.
            '14 ביוני 2015' נכתב על העלה הבא.
"זה התאריך של אתמול," אמר אליוט.
"תמשיך לקרוא."
'מת מיריית אקדח לראש'.
'נשלח לגן עדן'.
"יש כאן אנשים שנשלחו לגיהנום?" שאל.
"אל תדאג, רובם מגיעים לגן עדן. הפרחים של הנתרמים שנשלחו לגיהנום נוטים לנבול."
הוא ידע שאין טעם לשאול שוב למה הם נתרמים. הוא עבר לעלה הבא.
'אליוט וויט'.
"זה השם שלי," אמר ובהה בו בעיניים גדולות.
"תכיר את אליוט האנושי, התורם שלך."
"תפסיקי להגיד את זה כאילו אני יודע מה זה אומר."
"מלאכי מוות נולדים בלי גוף, אז אנחנו מנצלים את הגופות שיצאו משימוש. תחשוב על זה כעל תרומת איברים," היא קיוותה שזה לא יכניס אותו להתקף נוסף.
"זה חולני," אמר באדישות. היא שכחה לרגע שהוא איבד את החרדה.
"אני לא מסכימה איתך. במקום לתת לגופות שלהם להירקב, אנחנו מכניסים בהם שוב רוח חיים."
הוא נשם עמוק ושפשף את פניו. "למה יש לנו אותו שם?"
"אנחנו נקראים על שם האדם שהשתמש בגוף לפנינו. זוהי הכרת התודה שלנו, מעין דרך לכבד ולהנציח אותם."
"את כמעט גורמת לזה להישמע כמו דבר טוב."
רעש הדשא הנמעך מאחוריהם הסיח את דעתם מהשיחה. שני גברים נמוכים ומעט חיוורים התקדמו לעברם. אחד הלך עם ידיו בכיסים והשני שיחק עם התג שלו, שצבעו היה שונה משלהם.
"תראה מה מצאנו," אמר השני בטון מלגלג, "אספני מיאמי."
אליוט הסתכל לעבר אלכסה. יש משהו רע באספני מיאמי?
"אנחנו לא רוצים את השטויות שלכם. אם אתם מתכוונים להביא צרות כמו שאר החברים שלכם, אל תעשו את זה כאן."
"אל תדאגו, נלך מכאן ברגע שהתחנה שלנו תתוקן," אמרה אלכסה.
"זה מה שלוק אמר לפני שמונה עשרה שנה. אני לא מאמין שהוא עדיין לא נענש."
"מי זה לוק?" שאל אליוט בשקט.
"למה שלא תבקרו אותו? אולי אתם תצליחו להעיף אותו חזרה לאיפה שהוא שייך." כנראה שלא היה שקט מספיק. האספן שלח את ידו קדימה ואש קטנה נדלקה במרכזה. האש גדלה ואז התלקחה במהרה ובמקומה הופיעה תמונה של בחור בגיל המעבר, פניו המוחבאות מאחורי זקן ארוך כבר היו מקומטות ושיערו הצבוע בחום החל להקריח. בתחתית התמונה נכתב: "לוק קרטר, רחוב קלארק 1402".
אלכסה בלעה את רוקה כשראתה את האדם בתמונה.
"האדיוט הזה עבר על כל החוקים של מלאכי המוות. הוא לא עשה את העבודה שלו פעם אחת," התלונן האספן הראשון.
"הוא כבר לא מלאך מוות," הגיב לראשונה האספן השני, "אומרים שהוא הצליח להפוך לאנושי."
עיניו של אליוט נפתחו. הוא חייב לדבר איתו.
זרם חזק עבר בגופם של אלכסה ואליוט. כמו צמרמורת שהתחילה מהחזה ועברה לכל הגוף. זו הייתה תחושה מוזרה, לא מוכרת. שני האספנים צחקו והתרחקו מהמקום לאחר שעזבו את התמונה של לוק ליפול על האדמה הקרה.

"את בטוחה שזה המקום?"
"זאת הכתובת שהם נתנו לנו."
אליוט ואלכסה עמדו מול בית לבן חד-קומתי, גגות הרעפים האדומים יצרו ניגוד מושלם לכל הצמחייה שמסביב וליד שביל הכניסה ניצבה תיבת דואר קטנה עליה נכתב "1402" בצבע שחור. כביש צר חיבר בין הבתים המועטים שהיו באזור והרוח שרקה בין עלי העצים, יוצרת מנגינה מרגיעה.
אלכסה, שעד עתה בהתה בתמונתו של לוק, תחבה אותה לכיסה כשאליוט דפק בדלת. הם שמעו אותו הולך בפנים. צעדיו היו לא עקביים, אולי יש לו צליעה קלה. הוא נאנח מעט בין פסיעותיו.
הדלת נפתחה ומולם עמד האיש מהתמונה. הוא גירד בזקנו הארוך ונשען על מפתן הדלת. הוא הבחין בתגו של אליוט ולרגע היה נדמה שהוא עומד לטרוק בפניהם, אך אז הוא הביט באלכסה.
"הרבה זמן לא התראינו,"  אמר. לפי עיניו המתכווצות הניח אליוט שהוא מחייך מאחורי סבך השיער שהסתיר את פיו. הוא הסתכל על אלכסה ותהה למה לא סיפרה לו קודם שהיא מכירה אותו.
"בקושי זיהיתי אותך. אתה הרבה יותר מבוגר משזכרתי."
הוא גיחך וסימן להם להיכנס. הם התיישבו על הספה החומה שמולה היה אח ומדף עליו נחו מאזניים בצבע זהב לצד תמונתו הממוסגרת. התמונה נלקחה לפני כעשרים שנה, כשרק הגיע לכדור הארץ. כך זכרה אותו אלכסה. בגדיו היו מפוזרים על הרצפה ועל שולחן הקפה הקטן שמולם עמדו חמש כוסות משומשות וכמה שקיות חטיף ריקות.
"לא דמיינתי שאפגוש אותך כאן," אמר לאחר שהתיישב באיטיות על כורסא אפורה, ישנה ומלוכלכת.
"גם אני לא."
"זה נכון שהפכת לאנושי?" שאל אליוט עם ניצוץ בעיניו. אלכסה לא הבינה איך הוא לא רואה את כל הטינופת שמסביב. אם אלו חיי בני האדם, הם שווים אפילו פחות ממה שחשבה לפני כן.
לוק צחק. "אני מניח שאני יותר קרוב לאנושיות מכל מלאך מוות אחר, אבל אל תאמין לכל דבר שאתה שומע."
"אז לא שברת את החוקים?" שאלה אלכסה.
"הו, שברתי כל אחד מהם."
"איך אתה לא נענש?" שאלה עם מעט כעס בקולה, "למה אתה שונה מטום?"
אליוט החזיק את ידה. זה עזר לה להירגע.
"כי אני מעניין."
"אתה קורא לזה מעניין? אתה חי בזוהמה. אני לא אהיה מופתעת אם אתה לא יוצא מהמקום הזה בכלל."
"אני חייב לצאת, יש לי עבודה. אני שופט."
"חשבתי שאין שופטים בכדור הארץ," אמר אליוט.
"אין," ענתה לו. "אני לא מבינה, חשבתי שעזבת את המלון כי שנאת לשפוט."
"התכוונתי לשופט אנושי. האדם שמחליט בבית המשפט אם הנאשם זכאי או לא."
"אז הפסקת להיות שופט במלון כדי להיות שופט כאן?" שאלה אלכסה.
"אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל זאת בדיוק הסיבה שאני עדיין פה. האל אוהב את האירוניה."
"איך זה מציל אותך מעונש?" שאל אליוט.
"האל משועמם, אני משעשע אותו. זה לא מאוד מסובך. השליחים ידפקו לי בדלת ברגע שהוא יפסיק להתעניין בי."
אליוט הרגיש את ידה של אלכסה מתהדקת על שלו. "אם גילית איך להישאר, למה לא עזרת לטום? למה דאגת רק לעצמך?"
"בין אם את אוהבת את זה ובין אם לא, היינו מופע הבידור של האל. לטום נמאס מזה. הוא הבין שאין שום דרך להפוך לאנושי והפסיק עם ההצגה. הוא ידע בדיוק מה יקרה ברגע שהוא יעשה את זה." הוא העביר את מבטו לאליוט, "אתה מופע הבידור החדש שלו, ילד."
"אני אסיים כמוהו?" שאל אליוט.
"אתה תהיה בסדר, הפעם אני איתך," ענתה אלכסה. לוק ראה את הדרך בה הביטה אלכסה באליוט. 'הפעם אני איתך'. חזר על דבריה במחשבותיו. 'הפעם.' הוא גיחך.
"אני מבין שהחליטו לרחם עליך, טום." הגיחוך גדל לצחוק. "אני מניח שהמופע של האל נמצא בשידורים חוזרים."
"זה לא מצחיק, לוק."
"אתה בטוח שאין דרך להפוך לאנושי?" שאל אליוט.
"אני חושש שלא, ילד."
"אבל הגוף שלך מזדקן," אמר אליוט והסתכל על התמונה הישנה, "זה לא הגיוני, הוא אמור להיות מת."
"אני מחבב אותך, אתה מאוד דומה לטום," חייך לוק. "אבל אני מופתע שלא שמתם לב לזה עדיין."
"על מה אתה מדבר?" שאלה אלכסה.
"כדור הארץ משפיע על מלאכי מוות. לא נועדנו למקום הזה, בטח שלא בגוף גשמי. אם אנחנו נשארים כאן יותר מדי זמן, הגוף מתרגל בחזרה לחיים. חשבתי שהדופק שלכם כבר חזר."
שניהם הניחו את ידיהם על ליבם. הוא צדק. זו כנראה משמעות הזרם שהרגישו בשדה הפרחים.
"כמובן, זה לא מספיק כדי להיחשב לבן אדם," אמר לוק. "האמת היא שיש לי תיאוריה. משהו שאולי יעזור לך להפוך לאנושי, עד כמה שזה אפשרי. זה מסוכן, אבל אני חושב שזה יכול לעבוד."
אליוט הזדקף ופתח את עיניו. יכול להיות שהמסע הזה לא היה לחינם.
"רוב האנשים חושבים על בתי המלון כמו גשר בין העולם הזה לחיים הבאים. אני חושב שזה יותר כמו רשת ביטחון מעל תהום – אם אתה מת בעולם הזה אתה נוחת על הרשת, ממנה אתה יכול להמשיך הלאה, אבל אם אתה נופל מהרשת, זה הסוף. הנשמה שלך אבודה לנצח."
"מה אתה מנסה להגיד?" שאלה אלכסה.
"אני אומר שיכול להיות שאם מלאך מוות ימות על כדור הארץ, זה יהיה כמו מוות של בני האדם. הוא יפול על הרשת – כלומר, ישלח לבית המלון, שם הוא יישפט לגן עדן או לגיהנום."
"ואם אני אשלח לגן העדן, אני אקבל את המשאלה שלי," אמר אליוט לאלכסה. זו הייתה דרכו להגיד לה שהוא רוצה לעשות את זה.
"זה לא הגיוני, הנשמות שלנו אמורות להישרף אם אנחנו מתים," אמרה אלכסה.
"תחשבי על זה. מלאך מוות מעולם לא נענש על כדור הארץ. השליחים תמיד גוררים אותם בחזרה למלון קודם."
זה נכון. היא נזכרה ביום בו טום נענש. השליחים לא יכלו לחכות לרגע בו הוא יקבל את מה שמגיע לו, אך הם לא עשו כלום כל עוד היו על כדור הארץ.
"אפילו אם זה נכון, זה מסוכן מדי. מה אם הם לא יתנו לו להישפט ויענישו אותו במקום? מה אם הוא יישפט לגיהנום?"
"לא אכפת לי. אני רוצה לעשות את זה," אמר אליוט.
"אליוט, הסיכויים שזה יצליח קטנים כל כך, אתה לא פוחד?"
"אני לא מסוגל לפחד. השליח לקח ממני את הרגש הזה, זוכרת?"
היא כמעט שכחה. אז בגלל זה הוא לא פחד לצאת למסע המטורף הזה בכדור הארץ. בגלל זה הוא לא פחד להפוך לאנושי. בגלל זה הוא לא מפחד מכל מה שעלול לקרות. אם הדברים ימשיכו בדרכם, יכול להיות שמייקל יזכה לקיים את הבטחתו לשרוף את נשמתה.

היו יותר מדי סכנות אפשריות בתוכנית, אך הם ידעו שזוהי הדרך היחידה, מטורפת ככל שתהיה.
'זה מגיע לו,' חשבה אלכסה. 'אחרי כל הזמן הזה, מגיע לו לקבל את המשאלה שלו.'
היא ביקשה שיתנו לה עשרים וארבע שעות לפני שיבצעו את התוכנית. היא חשבה שתוכל לעזור אם תהיה במלון. חוץ מזה, לא משנה איך זה יגמר, לא תהיה לה סיבה להישאר בכדור הארץ לאחר שאליוט יעזוב.
היא ידעה שלא יהיה פשוט לחזור למלון עכשיו. לא אחרי שהסכימה לתוכנית הזו. היא הייתה צריכה מתנת פיוס, משהו שיכפר על מעשיה. התחנה במיאמי עדיין לא תפקדה, לכן נאלצה להשתמש בתחבורה הציבורית של בני האדם כדי להגיע לשם. זה היה עיכוב רציני. היא רצה ברחבי העיר ואספה את כל הנשמות שהאספנים אחרים התקשו לתפוס. הבוס חייב להעריך את זה.
היא לא הייתה בטוחה אם זה היה בגלל כל הנשמות שהביאה או בגלל שהאל התעניין בהם, אך היא הצליחה. אבל הבוס לא סמך עליה. היא הייתה על תנאי. היא לא הבינה לגמרי למה הכוונה עד שנכנס למלון אדם גבוה, לבוש בחליפה שחורה וזוג משקפיים צרות שקישטו את פניו מעל אפו הגדול.
"אני לא יכול לחכות כדי לראות את התוכנית הקטנה שלכם נכשלת," אמר עם החיוך המנצח הפרוס על פניו. היא לא יכלה לתת לו את הסיפוק הזה. היא תדאג שהם יצליחו.

עשרים וארבע השעות חלפו. אליוט אמור להגיע בכל רגע. מבטה טייל בין השעון לכניסה ללא הפסקה. כל מלאכי המוות ברחבי העולם צפו במה שעמד לקרות. הולוגרמות של הלובי הוקרנו בבתי מלון אחרים שמנעו את כניסת הנשפטים כדי לא לפספס אפילו רגע אחד.
צלצול הפעמון הקטן שבחדר המשחקים נשמע מבעד לדלת העץ וכדור של אור אדום הופיע לפניהם. נשמה של מלאך מוות. הכדור השתנה לדמותו של אליוט המבולבל וחסר הזכרונות, בדיוק כפי שהיה לפני כמה ימים.
"ברוכים הבאים למלון שבעת החטאים, אני אלכסה."
"את מוכרת לי," אמר בקולו השקט, "נפגשנו פעם?"
מייקל נעץ בה מבט נוקב. "כנראה שלא," שיקרה.
היא הובילה אותו לאחד החדרים שבקומה השנייה והתכוננה להתחיל את המבחנים.
"יש דבר אחד ששכחתי להגיד לך," אמר מייקל. "כדי להגיע לגן עדן, הוא יצטרך לעבור את כל המבחנים. חטא אחד ישלח אותו ישירות לגיהנום."
"מה? זה לא הוגן!"
"לא באמת חשבתם שיתנו לכם לבצע את התוכנית שלכם בכזאת קלות, נכון? אנחנו לא יכולים להרשות לכמה מלאכים מופרעים להראות לשאר שההתנהגות הזו מקובלת."
מאוחר מיד להתחרט עכשיו. היא חייבת לקוות שאליוט יצליח.

הראשון היה עצלות. הוא ראה את עצמו כאיש עסקים מצליח, אנושי לגמרי. הוא לא זכר דבר על מלאכי המוות או על בתי המלון. היה לו מספיק כסף כדי להמשיך לחיות ברמה גבוהה מבלי לעבוד יום נוסף בחייו. הוא לא נשאר במקום אחד זמן רב מדי. הוא העדיף לצאת לריצה מאשר לרבוץ בבית.
זה היה קל. אולי באמת יש להם סיכוי להצליח.
הבא היה קנאה. היא החזירה כמות מוגבלת של זיכרונות על מלאכי המוות, שאיתן בא רצונו להיות אנושי. הוא היה בטיימס סקוור שבניו יורק, עם הבניינים הגדולים מכל עבר ואלפי האנשים שחולפים על פניו. כל אחד מהם הוא בן אדם. כאב לה לעשות לו את זה. הוא הידק את שפתיו ושילב את ידיו כדי להסתיר את קנאתו. הם העבירו להילוך מהיר. הם המשיכו להסתכל במשך כמה דקות שהיו כמה שעות מבחינת אליוט, שלא יכל להרגיש בשינוי קצב הזמן. הוא אפילו לא חשב על לפגוע בבני האדם או למצוא דרך לקחת מהם את האנושיות.
'אתה מתקדם מצוין, אליוט,' חשבה. מייקל לא נראה מרוצה.
הגיע תור הכעס והפעם מייקל החליט להתערב. החדר שונה לפי רצונו ועוצב כמו הבית של לוק. אליוט ישב על הספה החומה ודמותה של אלכסה עמדה מולו. הייתה לה תחושה רעה לגבי זה. דמותה התנגדה לרעיונו להפוך לאנושי. היא סירבה לשתף פעולה עם התוכנית שהובילה אותם לכאן. אליוט ניסה לשכנע אותה ולהסביר עד כמה זה חשוב לו, אך זה לא שינה את דעתה.
"אז למה בכלל באת איתי לכאן?!" צעק ודפק בידו על הספה. זה לא סימן טוב.
"אם היית עובר את המסע הזה לבד, לא היה מי שיעצור אותך," הגיבה דמותה. היא התחילה להזדהות עם הדמות הזו.
"הלוואי שהיית נשארת במלון הטיפשי שלך."
"אני חזקה ממך, אליוט. אני לא אתן לך לעשות את זה."
"אני לא פוחד ממך. אני אעשה את זה איתך או בלעדייך," אמר וקם. הוא עמד לצאת מהבית והיא קמה ותפסה את ידו. הוא דחף אותה והיא נפלה על הרצפה הקשה והמטונפת. הוא לא הצטער על כך.
"אני שונא אותך," אמר כשיצא וטרק אחריו את הדלת בחוזקה.
"אני חושב שראינו מספיק," אמר מייקל.
"זה לא הוגן! הוא היה עובר את שאר המבחנים, הוא צריך לקבל הזדמנות!"
"חוקים הם חוקים, אלכסה. יש גבול לכמות הפעמים שהוא יוכל לעבור עליהם ולצאת מזה בשלום."
"זאת אשמתך! אם לא היית משחק ברגשות שלו הוא לא היה מסכים לתוכנית הזאת!"
" כדאי שתפני את האצבע המאשימה שלך לכיוון אחר. הדמות שלך צודקת, את חזקה יותר ממנו. יכולת לעצור אותו בכוח."
החדר חזר למצבו הרגיל ואליוט ישב על הספה בשקט. הוא לא זכר את המבחנים. הוא לא היה בטוח איפה הוא נמצא, אך אווירת המלון מערפלת את החושים, כך שהעניין אפילו לא עלה במוחו. אלכסה ומייקל נכנסו והיא הניחה את ידה על מצחו של אליוט. הוא התפוגג בחזרה לכדור האור האדום. היא לא הצליחה לעצור את הדמעות.
"להתראות, אליוט," לחשה לכדור. היא היססה לרגע ואז הביטה במייקל. היא עומדת להיענש בכל מקרה על שהסכימה לתוכנית הזאת. כבר אין לה מה להפסיד. הכדור החל לדעוך ועלה באיטיות.
"מה את עושה?!" צעק מייקל. הוא ניסה לתפוס את הכדור, אך זה היה מאוחר מדי. אליוט נשלח לגן העדן. היא חייכה מבעד הדמעות והתכוננה לגרוע ביותר.
היא איבדה את היכולת להתנגד. גופה הוקפא ומייקל הניח את ידו על מצחה. היא סירבה לצרוח למרות הכאב הנורא שצרב את גופה מכף רגל ועד ראש. היא הרגישה את נשמתה הנשרפת וזעקה אחת הצליחה להתגנב מבעד לגרונה החנוק.
גופה נפל על הרצפה, חסר רוח חיים. הפרח שנשתל לזכרה של התורמת נבל באותו הרגע, כמו פרחם של אלו שנשלחו לגיהנום, כאילו ידע מה קרה.
המלאכים האחרים יחשבו פעמיים לפני שימרדו וישברו את החוקים. חיוכו המנצח חזר לפניו כשחשב על כך שסוף כל סוף זכה להעניש אותה.
"אני מקיים את ההבטחות שלי," אמר לכיוון גופה הריק. החדר רעד ואור חזק מילא אותו. הוא עזב. עתה כל שאר מלאכי המוות ראו את אליוט ואלכסה בדיוק כפי שהוא ראה אותם תמיד – סמל לבגידה ולמרד.