מסלול צעיר 4: התגלית

זה היה נורא. צפצופים מחרישי אוזניים, אוושות כנפיים כה רבות עד שנשמעו בבירור אף מבעד לזגוגית החלון. מה לכל הרוחות מצאו הציפורים מחוץ לחלונו? פרופ' יוסף שוורצברג התרומם ממיטתו, רטן לעצמו מעט וניגש לחלון.
"שתקו כבר!" צעק, עד שגרונו ניחר. אך דבר לא עזר- הציפורים המשיכו בשלהן. הוא משך בכתפיו, והחליט שאם כך, מוטב שיקום כבר.
סדר יומו של יוסף שוורצברג היה מתוכנן ומוקפד. מידי יום, היה קם ממיטתו, מצחצח את שיניו (שנותרו בריאות וחזקות על אף מספר שנותיהן, יש לציין), רוחץ את ידיו ופניו, ויורד לקומת הקרקע. שם היה מניח קומקום על כנו, מרתיח מים, ושותה תה- עם כפית וחצי סוכר בדיוק, לא פחות ולא יותר. הוא היה מפשפש במגירות אחר התרופות שלו- ונוטל שתי גלולות- בלי מים, כמובן. הוא התגאה בעצמו על היכולת המרשימה הזו. לאחר מכן, היה פותח ארונות, ומחפש חבילת קווקר חדשה. בכל פעם שכח היכן הניח אותה- עוד מתסמיני המחלה המתקדמת, ככל הנראה. הייתה זו אחת הסיבות היחידות לכך שהצר על מחלתו הממושכת. לאחר שהיה מוצא את חבילת הקווקר, היה מבשל דייסה ללא חלב, ואוכל במהירות. את העיתון השאיר תמיד בכניסה. הוא לא טרח לבטל את המנוי מאז נפטרה ברנדה, שהקפידה לקרוא עיתון בכל בוקר ובוקר. הוא פשוט היה נותן לעיתונים להצטבר שם, עד שבשלב מסוים היו הדפים מצהיבים ומתלכלכים מפגעי מזג האוויר, והוא היה מפנה אותם. בסוף הארוחה, הוא היה נותן מבט חטוף בתמונה הקטנה והממוסגרת שעל המדף- אישה מחייכת, שערה שחור אך מאפיר מעט. קמטוטי צחוק בזוויות פיה ועיניה הירוקות, ומבט של אהבה בעיניה. הוא נזכר ביום בו נודע לו על מחלתה, וחייך במרירות נוכח ההבדל הגדול שבין תגובתו לעובדת מחלתה לבין תגובתו עם היוודעו למחלתו שלו. כאשר נודע להם כי ברנדה חולה, החוויר כמו מת, ולא היה מסוגל לדבר במשך כמה ימים. דווקא ברנדה הייתה זו שהוציאה אותו מדיכאונו הרגעי. היא קיבלה את המחלה כמובנה מאיליה- עוד פרט שולי בחיים. יוסף עצמו היה מתייפח בכל פעם שניתנה לו ההזדמנות- בוכה על הזמן המועט שנותר להם יחד.
כשמתה, לא בכה כלל. הוא היה מוכן לכך, ובכל זאת משהו נפל בתוכו. הוא ידע- זה היה החצי השני של ליבו, שלא ישוב עוד.
כשהרופא הפרטי שלו הודיע לו בנימה עניינית ונוקשה שיש לו סרטן, משך יוסף בכתפיו ומלמל דבר מה. הוא לא ייחס לכך חשיבות רבה, בדיוק כפי שנהגה ברנדה. הוא כבר חווה את כל התהליך- רק לא בגופו שלו. מה הבעיה, הוא הרי כבר מנוסה, הוא יתמודד עם פעם נוספת, שטויות. הרופא הבהיר לו שמחלתו איננה חשוכת מרפא, אך לא רבים מבריאים ממנה. למעשה- כאחוז יחיד מכל החולים מבריאים בסופו של דבר, וגם אז- הם נחשבים כנס רפואי. יוסף החליט שלכל היותר ייקח את התרופות שלו- אך לא יעשה עניין. לפני כשבועיים, בישר לו הרופא בנימה קודרת למדי שתוצאות הבדיקות הראו כי נותרה לו כשנה לחיות, אולי שנה וחצי, אם יתאמץ. הרופא נתן ליוסף שהות קלה להתאבל ולצאת מהלם הבשורה הקשה- דבר שכלל לא קרה- ואז ייעץ לו לנצל את הזמן היטב. לעשות את כל הדברים שלא הספיק, לסיים את ענייניו, לסכם את צוואתו, וכדומה. יוסף הנהן, אך לא התכוון לעשות ולו אחד מן הדברים הללו. הוא התכוון להמשיך בשגרת יומו.
לאחר ארוחת הבוקר, היה יורד לחממת הצמחים הקטנה שלו. לרוב היה משקה את העציצים שעמדו בשורה, ולאחר מכן פשוט יושב שם, מביט בהם וחושב.
פרופ' שוורצברג, אשר התמחה בבוטניקה, היה אחד הפרופסורים הזוטרים במעבדת הבוטניקה המחוזית, עד לפרישתו לא מזמן. על אף מעמדו הנחות יחסית, הוא התמצא בתחום עד כדי כך, שכמעט לא היה צמח שלא הכיר ולא חקר. מחקריו הרבים מעולם לא הניבו תגלית שתשביע את רצונו במידת החשיבות שלה. והוא חש שזהו למעשה כישלון אישי. הוא שאף תמיד לחקור משהו חדש, מהפכני. הוא היה די מוצלח בתחום, למען האמת, אך מעולם לא גילה צמח יותר שימושי מאשר העלים ההם, שגילה לפני שנים- שכאשר אדם מצונן ישאף עמוק את ריחם- הנזלת והעיטושים ישככו. הוא כתב על כך כמה מאמרים, נזכר. ואפילו התראיין לכתב עת לבוטניקה, פעם אחת. הכתבה מוסגרה ועודנה תלויה על המקרר.
הוא נזכר בתקופה הטובה. אח, איזו תקופה זו הייתה. התקופה בה היה בכיר של ממש במעבדה, כאשר כל שאר העובדים העריצו אותו. כיום, המצב היה שונה לחלוטין. הפרופסורים האחרים הביטו בו מלמעלה. כאשר היה מרצה לסטודנטים הצעירים, היו משלחים בו מבט קצר ולעגני, שהבהיר לו היטב את מעמדו הנחות, בתור מרצה. הוא היה רשאי להיכנס למעבדה, כמובן, אך הוזמן להשתתף במעט מאוד מן המחקרים החדשניים שנעשו. עם הזמן, לאחר שחבריו הוותיקים הלכו ופרשו, נוכח שנותר בחברת צעירים בלבד. גברים צעירים ונשים צעירות, עטויי חלוקים, היו מתגודדים בכל בוקר בכניסה למעבדה, מדברים בהתרגשות, כאילו גילו איזה פלא עולמי. והם מעולם לא שיתפו בהגיגיהם את יוסף, שהיה חורק שיניים, מישיר את מבטו ועובר על ידם.
"זקן משוגע", הם היו קוראים לו מאחורי גבו. "זמנך עבר!", הטיחה בו פעם בחורה צעירה וחצופה, כאשר דרש להיכנס גם הוא למעבדה בשעה שנכחו בה כמה מדענים לצורך מחקר מהפכני, לדבריהם. איש מלבדם לא הורשה להיכנס למעבדה באותה שעה. למעבדה שלו. שלו. היא לא הייתה שלו, כמובן, אך הוא הרגיש בה כמו בן בית, אחרי כל השנים.
כעת ישב, בחממת הצמחים הקטנה שלו, בוהה בעציץ הפטוניה שלו, ונזכר בכל אלה. הוא הציץ בשעונו הדיגיטלי, וגילה שהתאריך היום הוא ה-25 באוגוסט. יום ההולדת של בתו הבכורה. הא נאנח. הוא תהה האם הוא אמור להזמין אותה לבקרו. מאז נפטרה אשתו, שני ילדיו לא התעניינו כמעט כלל בחייו. הם חיו את חייהם שלהם, בעיר רחוקה ואפילו מדינה אחרת. הוא ידע שבתו הגדולה, רותי, נמצאת כעת באמריקה, ולומדת משחק. בנו השני, איתן, התגורר בתל אביב ועסק כעורך דין.
והייתה גם עוד בת, הזכיר לעצמו, ולא יכול היה שלא להעוות את פניו. דינה. עוד בילדותה הייתה שונה משאר אחיה. ילדה מופנמת ושקטה, שבשונה מאחיה, לא הייתה מעורבת כמעט באף ריב אחים. אחיה, לעומת זאת, ניצלו את עדינותו וביישנותה והיו מתעללים בה בקביעות. הוא, יוסף, תמיד ראה צורך לגונן עליה. היא הייתה עדינה ושברירית, והזכירה לו את עצמו בילדותו. בבית הספר הצטיינה, אך הייתה חסרת חברים לחלוטין. כאשר אחיה הגדולים היו יוצאים לבלות בימי שישי עם חבריהם, הייתה נשארת בבית וקוראת ספר. הוא מעולם לא תיאר לעצמו שמאחורי כל הביישנות הזו, מסתתר סוד אפל. מה הופתע כאשר מצא זוג שוטרים מתדפק על דלת ביתו. הוא היה כה המום, עד שנתן להם להיכנס מבלי לעורר מהומה. כשמצאו את הסמים, לא נותר לו דבר לעשות, מלבד להרפות מבתו בת השש עשרה, הבת הקטנה והעדינה, ולתת להם לקחת אותה ממנו. הוא ואשתו היו יושבים, ערב אחר ערב, ותוהים היכן נפלו. מתי לא הקדישו לה מספיק תשומת לב, איך ייתכן שהילדה המתוקה והבלתי- מזיקה השתמשה בסמים בקביעות. מידי חודש היו מקבלים ממוסד הגמילה דיווח על התקדמותה, אך לא הורשו לבקרה. מאז יצאה מן המוסד, ניתקה עמם כל קשר. הוא לא ידע מה עלה בגורלה, ועצם העובדה ייסרה אותו והכעיסה אותו גם יחד.
הוא התעשת, ונזכר במוטל עליו. הוא הוציא את הטלפון הנייד מכיסו, וחייג.
"הלו?" נשמע קולה של רותי מעבר לקו, וברקע נשמעה מוזיקה רועשת וקולות של עשרות אנשים.
"רותי?"
"היי, אבא."
"מה שלומך?"
"אה… בסדר…"
"יופי," הוא שפשף את פדחתו במבוכה, לא בטוח מה יאמר כעת. "אהמ… מזל טוב!"
"כן…" ענתה רותי, וקולה התווספה נימה ארסית מעט. "אתה זוכר בכלל בת כמה אני?"
יוסף השתנק. "אני… רותיל'ה! מובן שאני זוכר!"
"באמת?"
הוא התאמץ להיזכר. "כן כמובן… את בת… עשרים ושמונה, לא?"
"עשרים ותשע."
"אה, כן." הוא היה נבוך מעט.
"טוב…" קוצר רוח נמהל בקולה. "אז ביי, אני צריכה לחזור למסיבה…"
"רק רגע!" הוא צעק, והיא השתתקה. "את, תרצי אולי… לבוא לבקר יום אחד?"
"יום אחד." היא ענתה, וקוצר רוחה נשמע בבירור כעת.
"בסדר… להתראות." הוא אמר, והיא ניתקה.
זו הייתה שיחה גרועה, הוא ציין לעצמו. הוא מעולם לא נתן לעצמו להתייחס ברגשנות לדברים קטנים שכאלו, אלא בשכלתנות בלבד. בסדר, זה היה גרוע. זה הכול. הוא לא כעס, הוא ידע מראש שהצעתו לא תיענה, אבל היה שווה לנסות.
הוא החליט להקדים במעט את הטיול היומי שלו. בטיול זה, היה לוקח עמו מצלמה, תיק, עט ומחברת קטנה, ויוצא אל מעבר לגבולות העיר, לטבע. שם היה מחפש אחר צמחים מרתקים, מצלם אותם ומכניס לתיקו. ואז, בחממה, היה חוקר אותם, ומחפש בהם נפלאות שאולי עוד לא התגלו.
____________________________________________________

היה חם. השמש יקדה בעוז על ראשו, וטיפות זיעה נטפו מאפו. על פניו חלפו כמה קבוצות של מטיילים צעירים, נושאים תיקים עצומים על גבם, אך עם זאת נראים קלילים וחופשיים. הם הביטו בו בלעג קל. זקן שמטפס על הרים וחוקר צמחים, כמה משעשע. רטן יוסף לעצמו. הוא המשיך בדרכו, נופל ונשרט מידי פעם. ואז הגיע לפסגת ההר.
הנוף היה מרהיב. מאות עצים ושיחים ירוקים נפרשו תחתיו כשמיכה ענקית. כל כך התחשק לו פשוט לקפוץ לתוכם, לתת לצמרתם הרכה לעטוף אותו, ולשכב שם לנצח. הוא הביט בערגה בקבוצת העצים ירוקי- העד שמתחתיו, וסב על עקביו מהם. הוא הגיע לפסגה, וכעת עליו לחפש צמחים.
הוא החל בסריקה. לכל אורך הטיפוס על ההר ניקרו בדרכו צמחים שונים, אך רק בפסגה צמחו הצמחים המעניינים באמת. את הצמחים שבדרך הכיר כבר, אך את כל הצמחים שעל הפסגה- שממנה שביל המוביל בירידה מתונה לעבר יער עבות סמוך- לא חלם אפילו להכיר. לפחות לא את כולם. הוא החל לצעוד בשביל המסומן. משני צידיו של השביל צמחו עשרות זני פרחים וצמחים. הוא הביט ברפרוף על כל אלה, מחפש צמח שימשוך את תשומת ליבו מכל צמח אחר- דבר שקרה לעיתים מעטות בלבד. ואז זה קרה.
הצמח היה יפהפה. גבעול בודד, בניגוד לקבוצות הפרחים שצמחו סביבו. הגבעול היה בצבע סגול עז, ועלעליו משתרגים זה בזה כלפי מעלה, ונעים ברוח, מלטפים זה את זה, משל היו חיים ממש. יוסף נפעם. הצמח נראה כיצירה עדינה של אמן רב יכולות. הצמח לא דמה לאף צמח שהכיר. זה לא היה סתם עשב, ומצד שני, גם לא פרח. זה היה… יוסף תהה כיצד להגדיר את הגבעול המשונה. הוא התכופף ברעד קל, והושיט יד על מנת לקטוף את הצמח. הוא היסס לרגע קט, וקטף. מיד תקפה אותו תחושת אשם נוראה, מסוג התחושות שהיה מקבל לו קטף רקפת או פרח מוגן אחר- לא שהיה חולם לעשות זאת. הוא התחלחל מעצם המחשבה על כך.
הוא הרים את הגבעול הקטוף ובחן אותו מקרוב. הוא החליט שמוטב כעת לשמור אותו, ורק בבית, בחממת הצמחים, לבחון ולדקדק בפרטיו. הוא עמד להכניס את הצמח לכיס קשיח בתיק המיועד לשמור על הצמחים מפני הימעכות- אך נמלך בדעתו. הוא קירב את הצמח לאפו והריח. הריח היה משכר. הוא שאף את הריח עמוק אל קרביו, וחיוך טיפשי התפשט על פניו. הוא התעשת במהרה, תחב את הצמח המוזר בתיקו, פנה הצידה ומיהר במורד ההר.
יוסף חייך לעצמו. התה היה באמת משובח כפי שחשב. הוא היה כה נלהב להכין חליטה מן הצמח, שכמעט ודילג כליל על שלב בדיקת הרעלנים. לבסוף הזכיר לעצמו שמוטב לו לבדוק בכל זאת, וטפטף שתי טיפות מחלב הצמח לתוך נוזל צלול ובוהק שעמד בכוס מעבדה. הנוזל הפך מיד לצבוע תכלת, לא נמצא רעל בצמח. כעת, כששתה את התה בעל הטעם הנפלא, נאנח ונשען לאחור בכורסה החביבה עליו. הוא הרשה לעצמו לנמנם כמה דקות, ואז קפץ בבהלה בהיזכרו בבדיקה השגרתית שמחכה לו אצל הרופא הפרטי.
ד"ר שלום אברהמסון הגדיר את עצמו כאדם הגיוני. הוא היה איש גבוה ומרשים, בעל שפם עבות. הוא האמין במדע, ובמדע בלבד. כל ניסיון אחר להתחקות אחר הרפואה היה מגוחך בעיניו. ההומיאופתים, הנטורופתים, המדקרים הסיניים- ובכלל, כל אלה שהאמינו ברפואה טבעית, נצטיירו בעיניו כמעין ברברים מן המאה הקודמת, שאינם מוכנים להיכנע לתרבות המערב המודרנית והמצליחה. "רפואה", הוא היה מחווה בידיו צורת זלזול. "גם כן רפואה". הוא גם מעולם לא האמין בניסים רפואיים. "צריך להיות מציאותיים," הסביר לכל השומעים. "למה לתת לאדם תקווה כאשר ברור שהיא תהיה נכזבת? מוטב להגיד לו את האמת, ושיוכל להיפרד מן העולם. יהיה זה אכזרי לשקר לו."
כעת, עמד ד"ר אברהמסון, רופא פרטי ויוקרתי, בכיר במקצועו, בפני מקרה כמוהו לא ראה מעולם.
הגידול במוחו של יוסף שוורצברג פשוט נעלם. זה לא היה הגיוני, כמובן. ייתכן שהוא נעלם בבדיקה המשקפת. אך לא, גם לאחר שנבדק מכל הצדדים- לא נמצא הגידול. זה היה המקרה המוזר והקשה ביותר לפענוח שעמד אי פעם בפני ד"ר אברהמסון, והוא לא ידע כיצד להמשיך מכאן והלאה.

"אתה לא רציני." אמר ד"ר כהן , ועיניו נפערו.
"למען האמת, אני כן."
גם שלום עצמו לא היה מאמין, לולא היו התוצאות דחוסות בתיקייה שהונחה על שולחנו. הוא שלף את הדפים המאוגדים זה לזה באמצעות סיכת ביטחון, והושיט אותם לד"ר כהן. הדוקטור החל לקרוא, ועיניו התרחבו ככל שהעמיק בקריאה. לבסוף הוא הרים את עיניו ופלט רק: "וואו."
"וואו?" נרעש שלום. "זה כל מה שיש לך להגיד? וואו? זה מדהים! זה בלתי אפשרי! כבר היו מקרים נדירים בהם חולים החלימו מגידול במוח, אבל סתם כך? נעלם לחלוטין? שלושה ימים לאחר שנבדק ואז היה גדול כל כך?" בוא שלף מהתיקייה תמונה קטנה בשחור לבן, בה נראה מוחו של יוסף שוורצברג בצילום בהתרחש לפני שלושה ימים, והכתם הגדול והלבן שבו. ד"ר כהן כיווץ את מצחו.
"חשבת…" היסס כהן. "חשבת לשאול אותו?"
"את מי?" התבלבל שלום.
"את יוסף, כמובן." זעף כהן. "לא שאלת אותו כיצד זה ייתכן? האם נטל איזושהי תרופה מסוימת? השתמש בתכשיר מסוים? הרי ברור לחלוטין שזה לא נעלם באופן טבעי…"
"לא," ענה שלום. "רק בישרתי לו על כך שנרפא, וביקשתי ממנו לשוב מחר. הוא לא נדהם במיוחד, משום מה. הוא רק נראה מתרגש, כאילו… כאילו עלה על משהו."
"ובכן," אמר ד"ר כהן בחשיבות. "עלינו לשאול אותו מהו הדבר!"
"בהחלט," הסכים ד"ר שלום.
יוסף פשפש במגירת הסכו"ם. נו, היכן הניח את זה? הוא היה קצר רוח. ואז הבחין בגבעול המרוט מעט, שנח על אחד המדפים. הוא נטל אותו בזהירות, אך בהתרגשות בלתי מוסווית, ורץ במהירות מפתיעה יחסית לגילו- היישר לחממת הצמחים. הוא הניח את הצמח על שולחן העבודה שלו, ונטל סכין. הוא יישר את גבעול הצמח, וחתך אותו באמצעו בדיוק רב. הוא פתח את החתך, שמייד החל לנבוע חלב צמחים. הוא הבט סביבו בבהילות, ותפס כפפה מלוכלכת שנחה בקרבת מקום. הוא הפך אותה לצידה הנקי, עטה אותה על כף ידו ואט אט הטה את זרימת החלב לתוך בקבוקון קטן שהונח שם מבעוד מועד. הוא התבונן היטב בגבעול המרוקן כמעט לחלוטין, ולא ראה דבר יוצא דופן. הוא הפך את הצמח מכל צדדיו, ופנה לעלים. הוא תלש עלה אחד, בזהירות רבה, וחתך בו חתך דק בעזרת הסכין. החתך איזור החתך החל להיצבע בלבן, על גבי הסגול השולט. הוא שלף זכוכית מגדלת מכיס מכנסיו ובחן בדקדקנות את החתך. מה שנראה קודם לכן כחלב צמחים רגיל, החל להתברר כמיליוני יצורים קטנטנים ואחוזי תזזית שנעו קלות על פני שטח החתך. יוסף השתנק והפיל את זכוכית המגדלת מידיו. מה פירוש כל זה?
היה לו רעיון, והוא קיווה מאוד שהוא צודק.
ד"ר שלום אברהמסון נע בעצבנות בכיסאו, ומידי פעם פזל לעבר השעון. ידידו הוותיק, ד"ר כהן, ישב על כיסא מולו ותופף באצבעותיו על גבי השולחן בקוצר רוח מובהק.
"הוא מתכוון להגיע, הזקן?" לא התאפק ושאל.
"כן. כך אמר, לפחות," ענה שלום בפיזור נפש.
הדלת נפתחה באיטיות, ולחדר נכנס יוסף שוורצברג, אוחז בידו איזה ד-ב-ר. צמד הרופאים הגניבו מבטים זה לזה.
"שב," הורה לו ד"ר שלום.
יוסף התיישב על כיסא פנוי ליד השולחן, עדיין אוחז בכוח בצמח המשונה. ד"ר שלום פתח את פיו, אך הזקן הקדים אותו.
"כן, אני יודע היטב מדוע נקראתי לכאן. ואני גם יודע את התשובה לשאלה לשמה נקראתי."
"באמת?" התרגשו הרופאים.
"כן," השיב יוסף בשלווה.
"אז…?" שאל ד"ר כהן בעצבנות. "אתה מתכוון לספר לנו, מר שוורצברג?"
"לא." ענה יוסף, והרופאים הופתעו.
"ל… לא?"
"בהחלט לא." ענה יוסף, וחייך חיוך קל. "אני מתכוון לבדוק את העניין, וכאשר אדע בוודאות, אודיע לכם. אני רק יכול לספר לכם," וכאן הרחיב את חיוכו. "שהתשובה תלויה בזה." הוא ניער קלות את הצמח שבידו.
"מר שוורצברג היקר, לצערי עלי לדרוש ממך לשתף אותנו בלבטיך המרתקים, מפני שהסתרת מידע מועיל וחשוב היא סתירה לחוק מס' 475 בתחום האתיקה הרפואית. אין להסתיר מידע שעשוי להיות חסר תקדים למען האנושות, ולו רק לשם תהילה אישית. לכן, מר שוורצברג, אני מבקש שתשתף איתנו פעולה, ולא, ניאלץ לנקוט באמצעים."
ד"ר שלום נשם עמוק. הזקן וידידו הביטו בו בהשתאות, והוא עצמו חש גאווה על הנאום המשכנע הזה, ועל כך ששלף אותו בזמן כה קצר ותחת לחץ מרבי.
יוסף קם בפתאומיות, לופת את הצמח בידו. "אני לא אתן לכם!" הוא ספק לחש ספק צעק. "כל השנים מנעו ממני את שרציתי, את התגלויות החשובות באמת. יכולתי לעשות את זה יותר טוב מהם! יותר טוב מכם! אני הוא שגיליתי אותו, ולכן אני הוא שאשחרר אותו לעולם!" הוא הסתובב ויצא מן החדר בסערה. שני הרופאים הביטו זה בזה בתדהמה, אך מיד התעשתו, קפצו על רגליהם והחלו לרוץ בעקבות הזקן. "עצור!" צעקו. "שמישהו יעצור אותו!"
אך הזקן נעלם.
יוסף דפק על דלתם של משפחת לוינשטיין. אישה צעירה עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים פתחה וחייכה חיוך קלוש.
יוסף הנהן לעברה. "שלום, גברת לוינשטיין. אוכל אולי לשאול מכם סכין יפנית? הסכין שלי נשברה."
היא פתחה את הדלת ונתנה לו להיכנס. בו ברגע צלצל הטלפון, והאישה ענתה.
"שלום, אבי. מתי תחזור? לא, אני לא מסתדרת. לא, אני כבר לא יודעת מה לעשות איתה! התרופות שנתנו לי בקופת החולים רק גרמו לה להקיא יותר. אני לא יודעת, אני חושבת ששפעת. לא, זה לא קלקול קיבה, כך אמרה האחות, לפחות. בסדר, אני אחכה. ביי." היא הניחה את השפופרת על כנה, ופנתה ליוסף, שמבט מהורהר ננסך על פניו הקמוטות. "מר שוורצברג?" היא שאלה בהיסוס, ויוסף התנער ממחשבותיו והנהן. "אני, אה… אני אלך להביא את הסכין מהמחסן, בסדר? תוכל להישאר פה רגע ולהשגיח על ליאת? היא נורא חולה, מסכנה." היא יצאה מן הבית.
יוסף הביט בחלון, ווידא שהתרחקה די וזינק לחלקו האחורי של הבית. החדרים לא היו רבים, והוא הציץ לתוך כמה מהם. באחד מהם ישבה במיטתה ילדה קטנה, כבת שש, ונאנקה מכאבים. יוסף התגנב לחדרה בזהירות, תוך שהוא מודע למעשה הלא חוקי והמסוכן שהוא עומד לבצע. הוא שלף מכיסו עלה קטן, ושיבח את עצמו על ההחלטה לשאת את הצמח לכל מקום, מעתה והלאה. הוא ניגש למיטת הקטנה, וחייך אליה.
"מי אתה?" היא לחשה.
"באתי לעזור לך," הוא השיב. הוא נעץ את ציפורנו בבשר העלה הרך, והמיץ החל לזלוג ממנו. הוא מיהר ופתח בעדינות את פי הילדה, וטפטף מספר טיפות לתוכו. לאחר מכן הסתלק והספיק להגיע לסלון בדיוק ברגע בו חזרה גברת ויינשטיין, נושאת סכין יפני קטן עמה.
"תודה רבה," הוא אמר, ונטל את הסכין מידה, פונה לכיוון הדלת.
"אמא!" נשמעה צעקת הילדה. האם מיהרה לחדר בתה, ויוסף נחרד. מה עשיתי? הוא לא יכול היה לעמוד במתח, וצעד בשקט בעקבות האם, מצותת בחשאי לשיחה שהתנהלה לאחר מכן, בתוך החדר.
"מה?" שאלה האם, והפתעה נמהלה בקולה.
"כן, זה פשוט לא כואב יותר. תראי," ליאת נעמדה על רגליה והחלה לקפוץ במקום, מאושרת.
"ולא תאמיני, אבל אני מרגישה שאני יכולה לעשות הכל! אפילו…" היא גירדה בראשה על מנת למצוא תיאור מתאים. "אפילו לקפוץ מעל הרים!"
האם הרימה מדחום מהשידה ותחבה אותו לפיה של ליאת. כעבור מספר רגעים צפצף המדחום והאם שלפה אותו ואמצה את עיניה על מנת להבחין במספרים הקטנים שריצדו על הצג.
"שלושים ושבע מעלות נקודה אחת…" היא מלמלה. "אבל… איך זה יכול להיות?"
"זה ברור!" ענתה הילדה ניצחת. "זה האיש הנחמד שהיה פה מקודם! הוא הביא לי תרופה!"
"מה?" נבהלה האם. "איזה איש נחמד?"
יוסף הבין שעליו ללכת, ומיד, אך מאוחר מידי. האם הסתובבה והבחינה בו. "מר… מר שוורצברג?" היא שאלה, מבולבלת. "אתה מוכן להסביר לחי מה קרה פה?"
יוסף הנהן, וניגש לעברן.
"…לא ניתן לדעת האם הפרטים שנמסרו אכן נכונים," אמרה הכתבת. "לצורך הבנה של המקרה, הנה לפניכם ד"ר שלום אברהמסון, אונקולוג פרטי."
בצידו השני של המסך הופיע רופאו הפרטי וחמור הסבר, שלום. יוסף הביט במסך, וחייך לעצמו חיוך קטן. הוא לא תכנן לשחרר את הידיעה על מציאת התרופה הפלאית כל כך מהר. ככל הנראה, סיפרה הגברת ויינשטיין לכל מי שהכירה על הבראתה הבלתי אפשרית של בתה. עוד ביום המקרה פנו אליו כמה נשים, ובפיהן שגורה הבקשה לרפא את ילדיהן החולים, מפני שהן חייבות להגיע לעבודה ואין מי שישמור עליהם. יוסף הסכים להגיע לביקור חולים קצר, טפטף טיפה או שתיים ו… הופ, הילדים הבריאו. צמד הדוקטורים פנו אליו כמה פעמים בטלפון, ואף התדפקו עצמם על דלת ביתו. הוא פתח והזמין אותם בנימוס להיכנס. ואז הסביר להם על הצמח, וכיצד הוא פועל כתרופה. הרופאים השתוממו ושיבחו אותו בלי סוף. יוסף הרגיש מוחנף ומרוצה, אך חשש מפני החנופה שלמעשה הייתה ניסיון להשיג את התרופה מידיו. כמה ימים לאחר מכן, כאשר התפשטות השמועה עוד הייתה גבולית, שם לב שמלאי העלים מתחיל להיגמר. הוא מיהר במעלה ההר, וחיפש במשך שעות עוד צמחים דומים. הוא לא מצא אף לא עלה אחד. לא הייתה לו ברירה אלא לחשוב על דרך להרבות את הצמח. הוא ישב שעות, לילות, וחשב כיצד יצליח בכך. בוקר אחד התעורר, ומצא כמה אבקנים על שולחן העבודה שלו. למחרת הבחין בתחילת הצמיחה של גבעול זעיר. סתם כך, על השולחן. הוא הוקסם מכך, והמשיך להתבונן בצמיחה הפלאית לכל אורך היום. מאוחר יותר הבין שאותם חיידקים/ יצורים קטנים הם שהצמיחו את הצמח מחדש. הוא מעולם לא שמע על דרך כזו לרביית צמחים. לעיתים תהה האם מדובר בכלל בצמח, ולא באיזו חיה משונה, או אורגניזם פלאי שלא נשמע כמותו מעולם.
לאחר שבוע וחצי מפגישתו הסוערת עם הרופאים, החלו להגיע לביתו רכבי תקשורת. הוא סירב בתקיפות להתראיין. הכתבים החליטו אם כך, שהוא וודאי הפיץ שמועה שקרית על קיומה של תרופה פלאית שמרפאה כל מחלה. אך הוא רק חייך ושתק, מה שגרם להם להטיל בכך ספק. וכעת עמד שם רופאו הפרטי, ודיבר. עליו, ועל התגלית המופלאה שלו.
"כיצד, בעצם, התרופה פועלת?" שאלה הכתבת את ד"ר שלום.
"העלים בצמח מלאים במעין חיידקים קטנים, אשר סוגם עוד לא התברר, ונחקר בימים אלו ממש. החיידקים פועלים כאנטי- חיידקים לחיידקים המזיקים אשר למעשה גורמים לנו לחלות. בנוסף, התרופה יעילה גם כנגד כמעט כל סוגי הגידולים, כך נראה לעת עתה. היא גורמת לעצירת התפשטות הגידול, ולאחר זמן קצר מאוד להעלמתו לחלוטין. אין ספק שמדובר בתגלית חסרת תקדים של פרופסור יוסף שוורצברג. אולי המהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות, שלא לדבר על תולדות הרפואה המודרנית."
יוסף חייך לעצמו. הוא מעולם עוד לא זכה לכבוד שכזה, מעולם. לאחר הד"ר שלום, התראיינו אנשים נוספים שהכירו אותו. שכניו, מכריו, ואפילו כמה מהבכירים במעבדת הבוטניקה המחוזית, אותם צעירים שלעגו לו וגירשו אותו בבושת פנים מניסוים כה רבים.
"תמיד ידעתי שהוא מבריק," סיפר אחד מהם, איתי שמו. "הוא היה האיש המבוגר ביותר במעבדה, ולחלקינו היו… כמה חילוקי דעות איתו. אבל תמיד כיבדנו אותו, ותמיד-"
יוסף חדל להקשיב. כיבדו? מתי כיבדו אותו? כשלא אפשרו לו להיכנס למעבדה בשעת ניסויים? כשהיו עוברים על פניו ומתלחשים ביניהם?
הוא סירב לאפשר לעצמו לכעוס. מה זה חשוב עכשיו, אחרי הכול. הוא מעולם לא זכה לכבוד כזה. סביר להניח שעתה יהיה האדם המפורסם והחשוב ביותר בעולם כולו. הוא כבר שלח למעבדת הניסויים הארצית דגימה מהצמח, וגם הסבר מפורט על פעולותיו. המדענים והרופאים הבטיחו לשמור על סודיות ולא לחשוף את העובדה שחלק עמם את סודות התרופה. הם הבהירו לו שלפני שיוכל למכור אותה, לרשום פטנט או כל דבר אחר- עליהם לבדוק את אמינותה ואת פעולותיה, ולוודא עד כמה חמורות תופעות הלוואי. "אין תופעות לוואי," אמר להם, אך הם התעקשו לבדוק.
הוא ידע שלא יחזיק בעצמו עוד זמן רב, ותכנן לקבל את הכתבים ולהתראיין כבר בקרוב.
הטלפון צלצל וקטע את מחשבותיו הוא קם בכבדות מהכורסה וניגש לענות.
"הלו? אבא?" זו הייתה רותי, בתו הבכורה עמה שוחח לפני כשבועיים.
"רותי."
"מה שלומך? אני… אני שמעתי ש…"
"שגיליתי תרופה שמסוגלת לרפא כל מחלה? כן." הוא היה מאושר, ושמח לאידה של בתו הנבוכה כמו ילד קטן. מי החזק עכשיו? עד לפני זמן לא רב, היה יוסף הפשוט והנחות שבאנשים. כולם זלזלו בו על אף יכולתו. על אף ניסיונו הרב. על אף הפרופסורה שהצליח להשיג בעמל כה רב. וכעת, הוא התכוון להתענג על כל שנייה במצב ההפוך והנהדר הזה.
"אני… אני ממש שמחה לשמוע." גמגמה רותי.
"באמת, רותי?" לא יכול היה שלא להוסיף נימה עוקצנית לקולו. "ממתי נעשיתי כל כך מעניין בעיניך?"
"אה… תקשיב, אבא. אני זקוקה להלוואה קטנה, עכשיו כשאתה עשיר-"
"כן, עכשיו כשאני עשיר, אכפת לך ממני ופתאום יש לך זמן לדבר איתי, מה?!" הוא צעק. "אז אני כבר לא האבא הזקן, הקטן והנמושה. לא, אני לא אהיה עוד. אפילו לבקר אותי לא טרחת. ציפית שפשוט תבקשי ואני אשלח לך המחאה בדואר? אז תתפלאי, אבל זו לא כוונתי."
"אתה… אתה לא מתכוון לעזור לי? לבת שלך?! בשר מבשרך?" התחננה בתו, אי שם באמריקה.
לרגע הוא היסס. לרגע כמעט התפתה להסכים לבקשתה, ובכך סוף סוף לפתוח סיכוי לשיקום היחסים ביניהם. אך מיד הקשיח את ליבו. "לא, אני לא אעזור לך. האם את עזרת לי, בזמנו? בתקופה שבה הסרטן תקף אותי בצורה קשה, בתקופה שבה שהיתי בבית החולים? האם באת לעזור לי ולסעוד אותי על מיטתי? לא, על אף שהתחננתי בפניך. וכעת, הקשיבי לי היטב. אני בריא, ואני לא זקוק עוד לעזרתך. למה שלא תמשיכי בחייך הטובים כפי שעשית עד עכשיו? פשוט התעלמי ממני, את כבר רגילה לזה." הוא טרק את השפופרת, והתרשם עמוקות מתעוזתו. הוא נשאר עומד, ונשאב למחשבותיו. הוא עומד להפוך לאדם העשיר והמפורסם בעולם. והיא, בתו, שמעולם לא התייחסה אליו כאב, שתמיד זלזלה בו, שהתעלמה ממנו- היא לא תזכה לקבל אפילו מעט מכל העושר והפרסום האלו. הוא עומד לרפא את כל החולים בעולם. כולם יהיו מאושרים בזכותו, בזכות התגלית שלו.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
הוא ניגש לדלת, מוכן ומזומן להתחיל בראיון. הגיע הזמן, חשב, ופתח את הדלת.
"שלום אבא," אמרה דינה, בתו הקטנה שלא ראה ולא שמע מזה עשרים שנה.
יוסף בהה בדינה, ולא הוציא הגה מפיו. כמה צמחה, כמה גבהה, כמה יפתה. וכמה, אוי, כמה שדמתה לאמה. שיערה היה שחור ומבריק. עיניה ירוקות עמוקות. הוא הביט בעיניה, ולפתע נתקף חרטה עמוקה כמותה לא ידע מעולם. חרטה על כל השנים בהן לא הקדיש לה מספיק תשומת לב, על השנים בהן לא גונן עליה די, על השנים בהן לא התעקש לבקרה במוסד, על הייאוש שהכניע אותו- ומנע ממנו להמשיך לחפש אחר עקבותיה… הוא לא ידע מה אומרים במעמד שכזה, אך לא היה צורך בכך.
דינה פרצה בבכי, והטילה עצמה אל זרועות האב. "אבא," בכתה.
יוסף חיבק אותה וליטף את שיערה בעדינות. "דינה," מלמל. "דינה שלי."
הם עמדו כך זמן מה, ואז התנתקה ממנו דינה וארשת רצינית על פניה. "הייתי חייבת לבוא ברגע ששמעתי."
"מה…?" התבלבל יוסף. הפגישה כמעט והשכיחה ממנו את המזל והאושר שפקד אותו לאחרונה. ואז נזכר. "גם את באת לבקש הלוואה?" שאל, וכעסו משיחת הטלפון צף ועלה שנית.
עכשיו היה תורה של דינה להתבלבל. "מה? איזו הלוואה?"
"לא משנה," מלמל יוסף. "המשיכי."
"אבא," היא הסתכלה הישר בעיניו. "אתה חייב לעצור את זה."
"לעצור… את מה?" הוא לא הבין.
"את הפצת התרופה. אסור שהיא תתקיים יותר. עליך…" היא עצמה את עיניה. "עליך להשמיד אותה."
יוסף נדהם. "להש… להשמיד? מה? למה? על מה את מדברת?" הוא צעק, נרעש כולו.
"אבא, התרופה הזו תהרוס את העולם." אמרה דינה.
יוסף היה בטוח שהיא צוחקת, אך הרצינות ניכרה בפניה. היא בהחלט לא צחקה. "אני לא מבין. אבל בכל אופן, אולי נדבר על זה אחר כך? בואי, ספרי לי מה עבר עליך בשנים האחרונות…"
"לא!" היא פסקה, וקולה היה כה בטוח עד כי לא העז להתווכח. "כמעט ולא נותר זמן. בעוד כמה ימים יגיעו האנשים מאיגוד הרפואה העולמי ויבקשו ממך לחתום על חוזה לצורך הפצת התרופה. ואז… ואז הכול ישתנה."
יוסף נשם עמוק ונאנח. הסמים ודאי הוציאו את בתו מדעתה. היא הרי מדברת בחוסר היגיון שכזה! הוא החליט להשהות את השיחה מעט, פנה למטבח ומזג לשניהם כוסות מים קרים. דינה התיישבה על הספה, והוא התיישב לצידה.
"דינה," הוא אמר והניח את ידו בעדינות על כתפה. "מובן שהכול עומד להשתנות. האנשים יירפאו. לא יהיו חולים יותר! לא ימותו…"
"בדיוק," היא אמרה. "אנשים לא ימותו. טוב, הם ימותו בכל מקרה, בסוף כמובן. שום תרופה לא מסוגלת להעניק חיי נצח לאדם. אנשים ימותו מוות טבעי בסופו של דבר, או מרצח, או מתאונות. מחלות הם גורם המוות השכיח ביותר בעולם. יותר מתאונות, רצח, מלחמה, ואפילו יותר ממוות טבעי. חשוב על כך שבמשך הזמן האוכלוסייה תוכפל, ולאחר כמה עשרות שנים אף תשולש! אין מקום בכדור הארץ לכמות כזו גדולה של בני אדם. אנשים יצווו לא ללדת יותר מילד אחד, אבל גם זה עשוי לא להועיל, ועם הזמן לא יורשו כלל להביא ילדים לעולם. ואז, לאחר שימותו, פערי בגילים יצטמצמו, ובסופו של דבר לא יישארו עוד אנשים חיים! הכול יהפוך לתוהו ובוהו. אסור שזה יהיה כך. זה לא טבעי."
יוסף ניסה לעכל את כל שאמרה. "את רוצה להגיד שרפואה זה דבר לא טוב?"
"לא, זו כלל וכלל לא כוונתי. רפואה היא דבר הכרחי, ומצוין. פיתוחים שעשויים להביא להצלת בני אדם הם מצוינים. אך תרופת פלא שתפתור הכול כהרף עין? לא, זה לא צריך להיות כך. העולם מתנהל כך שאנשים מבריאים ואנשים אחרים מתים. כך דרכו של עולם."
"אבל אפשר לשנות את זה!" קרא יוסף, והמשיך בלהט: "למה לתת לאנשים למות? לא היית רוצה להציל ילדה בת שבע, שכלל לא הספיקה לחיות, ועומדת למות בגלל סרטן ריאות? או ילד בן חודש וחצי, שחלה בדלקת קרום המוח? או-"
"אבא, אני מבינה אותך," ניסתה דינה בעדינות, אבל-"
"לא, את לא מבינה!" הוא צעק, והזעם עיוות את פניו. "את לא מבינה! לעזאזל, את לא! מעולם לא באמת איבדת מישהו, נכון? עזבת את הבית לפני שאמא שלך נפטרה. מעולם לא ישבת איתה כל ערב, והסתכלת עליה מקיאה דם, מבלי כל יכולת לעזור. מעולם לא עמדת לצידה, שומעת אותה צורחת מייסורים ומתחננת למות- וחשה חסרת אונים יותר מכפי שהיית בחייך, מפני שאינך יכולה לעשות דבר על מנת להפסיק את זה! מעולם לא-" קולו נשבר. לפתע התחוור לו שמעולם לא באמת חשק בכבוד. לא זה מה שהיה חשוב לו, אף פעם. "מעולם לא נפרדת ממישהו כל כך אהוב, כשאת יודעת שאפילו לא ניסית להציל אותו." דמעות גדולות וחמות זרמו על לחיו, אך לו לא היה אכפת. "אני מנסה לתקן את זה, לכפר על כך. זו ההזדמנות הגדולה שלי. להציל את כל האנשים שאני מסוגל להציל. מפני ש… היא… מאוחר מידי…"
"אבא," לחשה דינה, ודמעות נצצו בעיניה. "לא יכולת באמת לעשות כלום."
"לא נכון!" הוא הלם באגרופו על השולחן, והקפיץ את דינה ממקומה. הוא הרים את מבטו אליה, ובפניו השתקף כאב נורא. "יכולתי… יכולתי לחפש תרופה פלאית…"
"אבא," דינה בלעה את רוקה, אבל המשיכה בגבורה. "בדיוק מזה אני חוששת. תאר לעצמך שאמא לא הייתה מתה."
"אז היינו מאושרים…" מלמל יוסף.
"לא נכון," אמרה דינה. "מטבעו של אדם לחפש את הדברים שמאמללים אותו. אני לא אומרת שכל אדם הוא אומלל, כמובן. יש אנשים עם חיים טובים מאוד. אבל… כל אדם מחפש את הדברים הקטנים שמפריעים לו בחיים. אם אנשים לא היו מתים…" היא שקלה להפסיק, מפני שראתה שדבריה מכאיבים לו, אך ידעה עד כמה חיוניים דבריה. "הייתם נעשים אומללים בגלל הדברים הקטנים והפעוטים ביותר, מפני שלא היה דבר שיגרום לכם להיכנס לפרופורציות. דשא שכוסח יותר מידי בחלקו הימני היה גורם לרצח, הפסקת סדרת המומינים הייתה גורמת להתאבדויות…" היא הבחינה באביה המחייך, סוף סוף. "נשמע מגוחך, מה? אז דע לך שזה אכן עשוי לקרות. העולם בנוי כפי שהוא בנוי מפני שכך הוא צריך להיות. אסור לשנות אותו מהיסוד, ומוות הוא אחד היסודות של קיום העולם. לאו דווקא חיים, כפי שכולם חושבים. ואתה יודע מה?" היא הרהרה לרגע. "זה בכלל לא נראה כזה נורא, למות."
יוסף הרהר בדבריה של בתו כל הלילה. לאחר עזיבתה, ולאחר שהבטיחה לו שתשוב גם תשוב לבקרו, הוא פשוט נשאר עומד על מפתן הדלת, וחשב. ונזכר.
בבוקר, בעודו מהרהר בכך שהרופאים לעולם לא יצליחו להרבות צמחים עם הדגימה ששלח להם, וללא אבקנים- מעך את הצמח בידו, קרע אותו לקרעים קטנטנים, והשליך אותם לפח האשפה.