מסלול צעיר 6: רסיסים של חורף

"תהיה פה מחר?"
השמש מאחוריי שוקעת בצבעים חזקים. לו הייתי מקדיש דקה או שתיים להתבוננות בה, וודאי הייתי נפעם מהגוונים המרהיבים שמשחה בשמיים, מעטרים את סודה הגדול אליו איש לא מקדיש מחשבה. כמה שונים צבעים אלו מהקור השורר באוויר ומקפיא את עצמותיי. אין לי פנאי לצפות בשקיעה. אני מוכרח לסדר את ענייני בטרם יהיה מאוחר מידי והירח יעלה להכריז את בואו של הלילה.
אני יושב משולב רגליים על האגם הקפוא שבקצה הצפוני של הכפר, העצים סביב מסתירים אותי מן הבאים ונותנים לי הזדמנות לשוחח עימו בדממה. אני מושיט קדימה אצבעותיי שיגעו בשלו, אך תחושת החום המוכרת מאכזבת ואצבעותיי נתקלות רק בקרח קר המותיר סימנים לבנים על האצבעות ביד ימיני.
בעוד שבוע האגם יימס ושוב לא נוכל להפגש. הוא אמר לי שזאת לא אשמתו, אבל זאת גם לא אשמתי, שרק הקרח שקוף דיו כדי להכיל את שנינו בבת אחת, והאמא הגדולה של כולם היא שקובעת את עונות השנה, מותירה אותנו חסרי שליטה.
"נוכל לראות אחד את השני," הוא מנחם, ואני יודע שאוכל לראות אותו והוא יוכל לראות אותי אבל זה לא יהיה אותו דבר שכן העולמות יחצצו בינינו ורק בבואה כהה שלו תופיע לפניי, ולא אוכל לשמוע אותו ולהרגיש את מילותיו המנחמות. הקול, המילים, איטיות מידי כדי לעבור בין הבדים המפרידים בלי שאף אחד ישים לב. הן נתפסות ממש בכניסה על ידי השומרים החמושים המגנים מפני זרים ודואגים שדבר לא יעזוב החוצה, אשר בשבילם קולי זר הוא. לא, זה ממש לא יהיה אותו דבר.
אני מזכיר לו את היום בו נפגשנו לראשונה. כלומר, נפגשנו באמת, על הקרח השחור-לבן שמאחורי תחנת כיבוי האש הגדולה. שנתיים שלמות עברו מאז, וזהו החורף השלישי שלנו יחד. את היום בו ראיתי אותו לראשונה אינני זוכר. תראו לי מישהו אחד שזוכר את הרגע בו הבליח לחלל העולם, בוכה, מיילל, מסנוור וקר ללא החשכה וחום הגוף של אמא. היינו מחוברים, אני והוא, או לפחות כך הרגשתי. ידעתי שהוא שם כל הזמן גם אם לא הצלחתי לראות אותו בבירור ולשמוע את קולו הצלול והמרגיע. ביום, לאן שהלכתי הוא נגרר אחריי; הוא עשה איתי את הצעד הראשון שלי, הוא חווה איתי את הנפילה הראשונה שלי, הוא שמע אותי הוגה את המילה הראשונה והיה שם גם כשחשבתי שאני לבד לגמרי.
כשהירח יוצא אני יודע שאני כבר צריך ללכת, צועד אחורה מבלי להפנות את גבי עד אשר אני מרגיש שהוא איננו, ואז מסתובב ורץ משם בשיכרון חושים חזרה לבית.

**

"לא היית אתמול."
בברז של קאלה, לא זורמים מים. אלו דמעות, דמעות של צללים ואנשים כאובים ופחדים שנשארו יותר מידי זמן בחושך. ובלילה כשהיא מסתובבת במקום שלוש פעמים, נושכת את שפתה התחתונה וקופצת, היא יכולה לראות אותו בוכה.
הוא אמר לה שהוא בוכה רק בנוכחותה כי ליד אחרים הוא לא מצליח, הדמעות נשארות בגרון היבש שמנחם אחרים, והיא אמרה לו שזה בסדר, והיא מבינה. רק שישתמש באופן קבוע בממחטה, כי הדמעות שלו מלוחות לה.
בחדר החשוך היא מורחת את הטיפות האדומות על לחיו הלבנות והסדוקות וחובשת את מכאוביו שעשו המזיקים, אותם יצורים שעיניהם צרות כשועלים ולסתם עבה, גסה ואכזרית. אחר כך הם מדברים.
בעוד שלושה ימים יסתלק הקור ושוב לא יוכלו להיפגש. בעצב היא אומרת לו שזאת לא אשמתו, וזאת גם לא אשמתה, ושרק הקור המקפיא של תרדמת הלילה בחורף יכול להכיל את שניהם בבת אחת, והאמא הגדולה של כולם היא שקובעת מי בא והולך, ואנו נותרים חסרי שליטה.
"לא נוכל לראות אחד את השני." קולו שבור. ידה מחפשת את ידו האפופה בחשכה ומזכירה לו שיוכלו להרגיש. הוא יודע שיוכל להרגיש אותה והיא תוכל להרגיש אותו, אבל זה יהיה שונה, שכן המסכים הלבנים שחוצצים בין שתי העולמות נמשכים אל מתחת לאינסוף, מתוחים והדוקים ללא כל דופי, משאירים אותו עם מגע של בד ישן, עבות וסומא. זה בהחלט יהיה שונה.
הוא לא זוכר את היום בו נפגשו בפעם הראשונה. כלומר, נפגשו באמת, ולא רק גיששו כעיוורים בים שלם של מגע ותחושות. היה זה לפני חורף אחד, אולי שניים או שלושה, בפינה החשוכה ביותר של החדר הקטן ביותר עם העצב הגדול ביותר, ואת השאר הזמן כבר מזמן לקח, ודבר לא השתנה. המרירות העגומה שבחיוכו הצורב פוצעת את נפשה של הרופאה שלו ומותירה אותה לדמם בחשכה, אך עד יעלה השחר.
כשהזריחה משתוללת מחוץ לחלון בצבעים נשכניים ומגרשת בגסות את הלבנה, קול צורח מלמטה. ואחרי שהיא מחבקת אותו, מוחה את דמעתו האחרונה של לילה זה, היא מסתובבת בחדות בלי להביט אחורה ונופלת מטה עד שרגליה מכות ברצפה, ואז זוחלת באיטיות לברזל החם של האבזם.

**

"מה הופך את האור לכל כך מיוחד?"
קבענו היום להיפגש בשלולית הקרח מאחורי השיחים שבפרדס הישן של סבא. הוא אמר שכדאי שנחליף מקומות מפגש באופן סדיר, כי אם יתפסו אותו הוא לא יוכל לבוא יותר לעולם, שזה אומר שאני אשאר לבד, ולא תהיה כל משמעות לשומרים העומדים בכניסה. זה מה שקרה לאמא.
הגעתי מוקדם יותר אז הסתובבתי וקטפתי את הפרח השחור עם הריח שהוא אוהב, מפני שהוא יכול להשתמש בו כנגד כל המזיקים. הם הרבו לרדוף אחריו ולהטריד אותו בכל מקום שבו הוא היה, חוץ מכשהיה איתי. עיניי האיילה הכסופות ושיניהן החדות כתער השאירו צלקות מכוערות על פניו הלבנות.
כשהגיע, התנשף. שאלתי אותו למה, והוא אמר שהוא חושב שקֵאלה מחבבת אותי.
קאלה ואני מכירים חמישה חורפים. אנחנו בורחים יחד מבית הספר שבכפר הסמוך כדי להציל את הלווייתנים העצומים שנסחפים אל החוף ונתקעים בחול הצהוב, ולפעמים משחררים את הארנבים הרכים והאיילות המבוהלות ממלכודות הציידים. היא גדולה ממני בשנה, השיער שלה שחור והעיניים שלה בהירות, ואבא שלה מכה אותה. פעם נשארתי בחדרה בלי שידעו, כי היה קיץ ושנאתי להיות לבד, ורציתי לספר לקאלה על הפרח השחור שמצאתי, אבל צרחות וצעקות ואנקות כאב וסימנים שחורים של פרח על עור דואב של ילדה מנעו זאת ממני.
עוד לא סיפרתי לה עליו.
"החיים," הוא מסביר לי בסבלנות בעודי רוכן אל עבר שלולית הקרח, אבל אני כבר לא מקשיב. גם עליו לא סיפרתי לקאלה, כי הוא אמר לי לא לספר שאנחנו נפגשים, והיא גם לא תאמין ותגיד שאני משקר, כמו הפעם ההיא כשהגברים תפסו אותנו ביער ושיקרתי שאיבדתי את אמא שלי בין העצים, למרות שבכלל אין לי אמא.
אני אומר לו שאור לא נותן חיים, אלא אלוהים, שמחליט מי נשאר ומי ילך לתמיד, וחושב על כך שבכל זאת הוא מופיע רק כשאור. בלילה, כשחשוך, הוא אינו. ואפילו ביימי הקיץ, הסתיו והאביב כשאנחנו לא נפגשים, אני יכול לראות אותו כהה וערפילי אם יש מספיק אור בסביבה שנופל בצורה הנכונה על הרצפה מסביבי ורסיסיו פוגעים בנקודות על גופי בעדינות כזאת שבכלל אי אפשר להרגיש. ולמרות כל האור, כשאין זה החורף, הוא תמיד מופיע שחור.
עכשיו הוא חיוור ומצולק.
את הפרח אני מושיט לו דרך הגבעול, לא נרתע מהקוצים השמנמנים שמעטרים אותו בקצוות. כשהוא אוחז בו הוא מצמיד אותו לשפתיים, נותן לו ללחך את עורו הבשרי למראה, ומכניס לכיסו ממנו בוקע קולם המרשרש של עשרות חפצים אחרים ושונים שאת שמותיהם שיננתי וחרטתי בעץ מתחת לכרית.
כשהשמש מסיימת לשקוע אני מבטיח שאציל אותו מהם ומקמץ את ידיי בבטנת כיסיי הריקים, עוצם את עיניי חזק וזוחל אחורה על ברכיי מבלי להפנות את גבי לדממה שהוא משאיר בעוזבו, עד שאני מגיע לשביל ופוסע בצעדים איטיים חזרה לבית.

**

"למה החושך עצוב כל כך?"
בעליית הגג של קאלה, אין זכרונות. אלו פחדים, פחדים של מתים וצלקות כעורות וחסרי אונים שנשארו לכודים במקום, לבדם, מלבד השקרים והכאב התופסים אותם ועוטפים חזק את ליבם. וכשהיא פוקחת עיניה ומביטה למעלה, היא יכולה לראות את הדממה.
עשישית קטנה מונחת על הרצפה. הנר בה מטיל את אורו הרועד בעליית הגג החשוכה, קרניו הקטנות נשלחות לכל הצדדים עד שנוגעות בפינות החדר ומנצחות את האפלה. הוא אמר לה תמיד להדליק לפחות נר אחד בכל לילה ולילה, אחרת הוא ייעלם בחשכה הקודרת ולעולם לא יוכל למצוא את דרכו. זה מה שקרה לאביה.
ערימות של שחט יבש פרושות באקראיות מופתית על פני החדרון הקטן, מזמינות אותך לשקוע בתוכן עמוק ולטבוע ברכותן, עד אשר תדקור את אצבעך המחט אשר מסתתרת בתוכן, מחכה לקורבן הבא אותו תפיל לתרדמת נצח. היום הגיעה מוקדם יותר אז משכה וסידרה את השמלה הארוכה והחומה שלבשה, שתסתיר ותכסה את הפחדים החדשים שדבקו בה בעיקשות בשחר כשאמה עוד ישנה, אדומים כחולים ושחורים כצבעי החדר והאש המשתוללת בו. בידה אחזה פרח. היא הביאה לו אותו כי ידעה שהוא יכול להשתמש בו כנגד המזיקים, שבלילה ישנו את תרדמתן השלווה ונתנו לו ללכת לדרכו, ממתינים עם כוויותיהן והצלקות המשוננות לכשיחזור מביקורו.
כשהגיע, שתק. קאלה נתנה לשולי שרוולה לספוג את דמו ושאלה אותו למה, והוא ענה לה שהוא חושב שתומא מחבב אותה.
לתומא יש תלתלים זהובים ועיניים שמביטות בך פנימה. הוא הולך איתה לטייל ביער, מספר לה בדיחות וסיפורים עצובים ובורח איתה כדי להציל אחרים עזובים. הוא קטן ממנה בשנה, וכשהכירו, אימא שלו מתה בלחימה. הוא לקח אותה פעם לקבר שלה, בלי שאף אחד ידע, והם ישבו כל הלילה והקשיבו למתים נושמים. היא לא ענתה לו אז כששאל על הצבעים שעל גופה.
"הלילה סופג לתוכו את הכאב של אחרים," הוא מסביר לה, בלי לפרט, קולו מחוספס ועיניו כבר לחות. היא נתלית בכל מילה ומקשיבה. גם עליו היא לא סיפרה לתומא. היא ידעה שהוא יצחק, ויגיד לה שהיא שוב חולמת, כמו אז כשראתה את העיניים הקרות שהתבוננו בהם בבית הקברות.
היא אומרת לו שחושך לא סופג כאב, אלא אנשים, והעור והדם והלב נפגעים בפנים, אבל חושבת על כך שידה עוצרת את דמו רק בלילה, כשאין אור, ורק שכבר חושך ואף אחד לא בסביבה הכאב מתפזר החוצה ונותן לה לנשום. לפעמים אלו דמעות.
בעוד יומיים הוא יהיה לה רק תחושה, והיא תהיה עוד יד רועדת שמוחה עוד דמעה קרה לא חשובה. בליל הקיץ אין מספיק חושך שיספוג את הכל. בליל הקיץ יש כוכבים וירח וגחליליות שעפות ומנצנצות בחום, חסרות דאגות אל מול היקום שעוטף אותם אליו, קורן לאצבעות השמש הנשלחות לעברו.
עכשיו דמעותיו שורפות.
היא מושיטה לו את הפרח הלבן שניצח את הקור מאחורי האגם הקפוא בשוליים הצפוניים של היער, לא נרתעת מקוציו הגסים המשאירים שובל אדום בקצות אצבעותיה החתוכות, והוא מצמיד אותו לשפתיה ונותן לו לעטוף אותה, רק לרגע עד אשר הוא שם אותו בכיסיו המצלצלים ומרשרשים אשר את תכנם מעולם לא חלק עימה.
כשהגשם הלח המסמן את תחילת הבוקר יוצא, היא אוספת אחורה את שערה שחור-הלילה הארוך וסבוך הקשרים, והוא מבטיח לה שעוד יציל אותה בעודה מפנה לו את גבו ויורדת מטה מטה בסולם העתיק, כמו המלאך בחלומו של יעקב.

**

בעולמם הקרח כבר מתחיל לנמוס והלילה מתבהר. אצלו עדיין ריק, הכל חלול. דבר לא יוכל לעצור אותו כעת, דבר לא יוכל גם להחזיר אותו למה שהיה פעם. ההתערבות שלו הייתה כמעט הכרחית, אבל הילדים שבצד האחר היו התפקידים שלו. הוא נתן להם דבר להתלות בו ובתמורה החזירו לו את אהבת הנעורים שלהם. סם החיים, הרצון והסיבה.
הוא מלטף באיטיות את הקשקשים האדומים עליהם גבו מוטל ונהמה קטנה של שביעות רצון נשמעת מתחתיו. פה עצום נפתח ומטח קטן ועדין של אש נפלט. "אני אוהב אתכם, מזיקים שלי." הוא לוחש לה בעוד עינייו עצומות ושולח ידו לכיסו, מוציא משם עלה כותרת לבן אחד, אותו מניח בעדינות בין לסתותיה של היצור הענק עליו היה שרוע. גרגור של הנאה נשמע, כמעט חתולי. אולי אפילו מתוק. הוא לוקח עלה כותרת נוסף, שחור, ואותו מניח בפיו שלו. "הבטחתי לך. ואני תמיד מקיים הבטחות."

**

"להתחיל כבר לספור לאחור?"
כשהשמש מכה בו, הקרח מנצנץ כאילו היה רק עוד יהלום או קריסטל. הוא עונה לה באלפי צבעים חזרה, ומזיע, טיפותיו מורידות מחוזקו עוד מילימטר אחד. הוא בלתי נראה ושקוף אבל אי אפשר באמת לראות מה יש מתחתיו. אולי בגלל שאין כלום. חזרנו למקום הישן. תחנת כיבוי האש. בחורף היא נטושה, כי השריפות המעטות הפורצות ביער דועכות במהירות מהשלג שצונח מהגבעה. חוץ מזה שאף אחד לא מדליק שם אש, לא מאז מה שקרה.
אני שוכב על הבטן ורק רואה איך הקרח נמס. מים צריכים לתת חיים, אבל ממנו הם גונבים אותו בעורמה. אולי אפילו משתמשים בו כדי לברוח מהמעטפת הקרה שלוכדת אותם בפנים. הוא עוזר להם לברוח החוצה.
כשהוא מופיע באיטיות, הליכתו מקורטעת מבפנים, הוא לא נראה עצוב כל כך. ואולי הוא רק שוב מעמיד פנים, בשבילי, כמו שהוא עושה תמיד כשהוא חושב שאני לא שם לב. תחבושת חדשה מעטרת את לחיו השמאלית, אבל על פניו מרוח אותו חיוך עדין ותומך. הפרחים השחורים שאני מביא לו עוזרים רק להקל על הכאב.
"לא כדאי לעשות את זה לבד." קולו עמוק ויציב יותר מתמיד כשאני אוחז במילותיו ולמרות שנדמה שהוא רוצה להגיד יותר הפעם הוא לא ממשיך.
אתמול לפנות בוקר ברחתי עם קאלה לחורשה הגדולה שמחוץ לשטח האיכרים כדי לחפש עוד פרחים ששורדים את החורף. עצי החורש הגבוהים היו מלאים שרף ושלג והצמחייה התנשאה לעשרות מטרים שחתכו את השמיים אבל לא הצלחנו למצוא שום דבר חוץ משדה בודד ומת. היא אמרה שאנחנו צריכים להציל אותו ולשתול בו דברים שיהפכו אותו לגן הפורח ביותר בחורף שיהיה מלא בצבעים אדומים וצהובים ולבנים, והסכמתי לעשות זאת למרות שידעתי שהוא כבר גמור. שכבר אי אפשר להציל אותו יותר, ומהמקום אליו הגיע כבר אין דרך חזרה.
כשאתה לבד ואין בך יותר חיים, הם לא יחזרו לא משנה כמה תנסה להתאמץ.
אני מבין את כוונתו ושואל אותו האם לספר לה בקולי הרועד. הוא לא עונה לי בחזרה, ואולי דווקא כן ואני פשוט לא יכול לשמוע תחת קולות התפצחות הקרח מעליו. אני לא מניח לגרון הדואב לפרוץ אבל מדבר איתו על הכל עוד רגע נוסף, מאופק, בעוד משהו בתוכי אומר לי שזאת הפעם האחרונה.
כשהסדקים מתבקעים ולוקחים אותו איתם הוא עדיין מחייך, ואני נשאר ומחכה עד שהשמש השוקעת מנפצת אותו לחלוטין, משאירה אותי כמו ילד מאחורי תחנת כיבוי האש הישנה, ואז אני מביט קדימה ורץ הרחק עד שרגליי מפילות אותי מהן, בשדה הבודד והלא-חי.

**

"לא נשאר עוד הרבה זמן, נכון?"
מתחת למיטה של קאלה, אין מפלצות. זוהי בדידות, בדידות ריקנית, אכזרית ומלאה בשנאה השואבת אותך פנימה ולא מתירה לאף אחד לצאת החוצה ללא המילוי העבה והגס שהיא דוחפת לבפנים אשר חונק אותך באיטיות של שעון מקולקל. וכשקאלה מוציאה את לשונה היבשה החוצה, היא יכולה לטעום את השקרים.
האור הבוהק ששולח הירח המלא מציף את המקום כמו מגיפה של חרקים. היא לא זקוקה לנר, ועיניה מנצנצות החוצה את החושך. במקום החדש אין לה יותר מידי מקום לתמרון, אז באפלה היא מגששת את ידה עד שמרגישה את הכוויה הלוהטת שעל עורו. ובזמן שהיא מורחת את אחת המרקחות שמצאה בארון, הוא לוחש לה בשקט בקולו הרועד שיר ששמע.
הגשם מתחיל להידפק על החלון בחזקה ומבקש להכנס, אבל קאלה דוחה אותו בנימוס. לעיתים חשבה שזה מוזר שהגשם החזק והרועם, שפוגע באכזריות בזרים שנשארו ללא קורת גג, מתכווץ כשהוא נוגע באדמה ולומד כיצד לתת חיים לאחרים. בעדינות, ברכות, במגע של משי לבן.
כשהוא הופיע היום עיניה של קאלה היו אדומות כגוון השמש הלוהטת בשקיעה. היא חיכתה לו קצת יותר מתמיד ולא שאלה דבר על השקיות הכהות שעיטרו את עיניו כשהגיע ואמר לה שמעולם לא היה עוזב מבלי להפרד, למרות שחשבה שכבר הלך.
"לא כדאי לעשות את זה לבד." קולו עמוק ויציב כפי שלא שמעה אותו מעולם, הרעד והבכי חומקים בדממה. ולמרות שנדמה שיש לו משהו נוסף להגיד, הפעם הוא לא מוסיף דבר.
לפני כמה תריסרי שעות קאלה ברחה עם תומא לחורשה הגדולה שמחוץ לשטח המקום בו עובד אביה כדי לחפש פרחים לבנים ששורדים את החורף. האדמה הייתה בוצית וקרה והזבובים זמזמו ללא מנוחה והתנודדו מצד לצד כאילו חמקו ממשהו, אבל הם הצליחו למצוא חלקה ריקה ואפורה. תומא רצה ללכת אבל היא ידעה שהם צריכים להציל אותה כמו שעשו לכל האחרים שמצאו ושמה עמוק באדמה את שיירי הקוצים שהיו בכיסה. בעיניה המקום היה נפלא, והיא לחשה לתומא שיכול להיות שהם רגל האדם הראשונה שאיי פעם דרכה שם ואז צעקה, חזק ככל שיכלה, קולה גורם לציפורים לעוף מעלה מענפים רחוקים.
היא מבינה את כוונתו ויודעת שהוא לא צריך להוסיף עוד דבר, ושהיא צריכה לספר לו. וכשאצבעותיה מחליקות על שערות ראשו בעדינות היא מרגישה כיצד הוא מתעבה אל מול המסירות ונעשה קפוא, חסר תחושה, רחוק. והיא לא מניחה לעיניה לדמוע ומקשיבה כשהוא מדבר איתה על הכל עוד רגע נוסף, יודעת בתוכה שזאת הפעם האחרונה.

כשהקור מתפשט ותוקף בלחשוש את ציפורניה היא עדיין יכולה לשמוע אותו שר, והיא מקשיבה למנגינה עד הרגע האחרון שבה מגיעה הדממה וחונקת אותה פנימה, משאירה אותה חסרת אונים בעריסתה, ואז היא זוחלת החוצה ורצה הרחק עד שרגלה מפילות אותה מהן, בשדה החולה והפצוע.

**

לאט לאט הוא מרגיש את החמימות הבוקעת כשהשניים יושבים זה מול זה במרחב.
הוא כורע על ארבע מולו ומשדל אותו לקום באמצעות עלה כותרת לבן והיצור מותח את כנפיו העצומות בעצלות ופולט עשן לבן מנחיריו שמציף את כולו. "הגיע היום, מזיק שלי," הוא לוחש לו כשחיוך מתנוסס על פניו, נענה לבקשת הליטוף מצידו ונחתך באצבעו תוך כדי. הוא נוהם לו בתשובה, ובעיניו הכסופות ניתן לראות שבאמת אכפת לו.
הם עפים והוא מורה לו להנמיך ויחד הם צופים בהם מדברים. וכשפתי הנער מתקרבות לשפתי הנערה ונפגשות באמצע, אור חזק ומסנוור עטוף בלהבות כחולות לוהטות בוקע מהם והוא יודע שהצליח, שעוד משימה שלו הושלמה, ואת היילוד הקטן אוסף מהאור ישר אל תוך ידיו החבושות.
הוא עוטף אותו בפרחים שחורים ולבנים ומסדר בזהירות את הקוצים מהפרח על גבו הזעיר של הדרקון שנולד. "יצאת נפלא, מזיק שלי." הוא לוחש כשהוא מקרב אליו את שפתיו ונותן לו לפרוש בפעם הראשונה את כנפיו הזעירות. "יצאת פשוט נפלא."
ואז הוא עף משם.

הוא גילה את זה כשהיה ילד.
כל אחד בעולם הוא חתיכה מפאזל שבור. כדי שהתצרף יהיה שלם עלינו לאסוף את החלקים השבורים, לאגד אותם ביחד ולתת להם את החום, האהבה, והחברות שהם צריכים. וכשהפאזל שלם, ואף אחד לא מרגיש לבד, מתוך האור בוקע דרקון.
הדרך שלו עוד לא הסתיימה. כשהוא רוכב על הגב האדום מלא הקשקשים הוא מרגיש את קאלה מלטפת את הרוח בשערו ואת תומא מושך עליו את החום בגופו. הם כבר לא זקוקים לו יותר, אבל היקום המרוצץ מלא בחלקים שבורים שזקוקים לתקווה. אז הוא מתבונן כל חורף, עף מלמעלה ומרכיב את התצרף הגדול לבדו, בא והולך ומוצא לכל שבר חלק. לכולם, חוץ מלעצמו.