מסלול צעיר 9: טעות אנשי התירס

המיתולוגיה של בני המאיה מספרת שהעולם הוקם במועצת האלים.
בפעם הראשונה, בראו האלים את בעלי החיים, אבל הם היו טיפשים והוחלט להשמיד אותם.
בפעם השנייה, בראו האלים את אנשי הבוץ, אבל לא הייתה להם תודעה ולכן הושמדו.
בפעם השלישית, בראו האלים את אנשי העץ, אבל היה להם קשה לנוע ולכן האלים השמידו גם אותם.
בפעם הרביעית, בראו האלים את אנשי הענבר, שהיו יהירים והושמדו.
בפעם החמישית בראו האלים אנשים משילוב של דם ותירס. הם אלה שהקימו את תרבות המאיה, התרבות הרשמית האחרונה הידועה לאלים.
האלים החליטו לעשות את זה מעניין הפעם. עולם אלים כימית, אנשים ממתכות אלקליות. כמובן, הם הסירו מהעולם הזה את כל הפגעים של העולם הקודם – משחקים, מלחמות, לא היה בהם עוד צורך. במקומם הגיעו החמצן והאמוניה. במקום המים והמזון הגיע הנפט, ובמקום הנפט היו מים – נשק נדיר אבל עוצמתי.
במקום רחצה והתנקות של אנשי התירס, היה עכשיו משהו חשוב בהרבה, שמן הפרפין שהגן על אנשי המתכת מהאמוניה והחמצן שבאוויר. אנשי המעמדות הגבוהים, הצסים והרובידים, יכולים עכשיו להימרח בשמן ולשמור על עצמם ממוות בהתחמצנות. אם הם ימנעו ממים, יוכלו לחיות לנצח.
צמחים סימלו עושר, כי הם שאבו את האמוניה והחמצן מהאוויר. בעלי החיים בוטלו.
הכינויים פסקו – לא היו יותר בני המאיה, לא היו אמריקאים. רק אנשים.
במקום זקנה הייתה התחמצנות. במקום קמטים הייתה תמיסה פאראמגנטית.
במקום נייר הייתה פלדה. במקום דם היה בנזין.
זה היה עולם שיש לו סיכוי ממשי להצליח.
"ובכן, לפי המידע שברשותנו, העולם נוצר בפעם השישית. זה, כמובן, מוכיח את טעות אנשי התירס שנוצרו במחזור החמישי וחשבו שהוא יהיה האחרון."
הילדים הקטנים הרימו את ראשיהם בפליאה אל החוקר המפורסם, שנראה להם ענק. שמו היה ארגון. הוא היה ממעמד האצילים, שלישי בדרגה – חוקר. כל החוקרים נקראו ארגון, בלי קשר ליום הולדתם. שיטת מתן השמות העתיקה הזו הייתה שייכת לאנשי התירס, והם היו טיפשים ומיושנים. ארגון היה בין הבודדים שידעו עד כמה.
ארגון היה עשוי רובידיום טהור, עובדה שיש להתגאות בה. הזאטוטים, שכעת השפיל אליהם מבט כדי לברר אם הבינו, היו ברובם נתרנים או אשלגנים, והיו אפילו זוג תאומים מעורבים בליתיום – כמעט שנזרקו מבית הספר על מוצאם, אם לא היה החצי האשלגני שיגן עליהם מצד אביהם. ארגון עצמו הכיר ליתיום למחצה אחד וידע שאין כל בושה במתכת הזו – אבל החולשה הבלתי מתקבלת על הדעת שלהם! אם טיפת מים הייתה נשפכת על רובידיום, הוא היה יוצר מיד פיצוץ מרהיב. אבל הליתיומים, שמשום מה מתעקשים להמשיך להשתמש בהם לקרבנות האדם, זקוקים לכמויות מים אדירות כל כך, שלמעט מקרים חשובים במיוחד, מעדיפים פשוט לשרוף אותם, או לנתח אותם ולהוציא את הלב.
לולא היה מכיר את אנטימון היה רואה בושה בחולשה הזו. הוא היה חושב את הליתיומים לרפי שכל, חסרי כבוד. כי כידוע, הכבוד הגדול ביותר היה להתפוצץ לכבוד האלים, התפרצות פראית של אנרגיה כימית שהופכת לאנרגית חום ואור, גל הדף מהמם.
אבל אנטימון היה שונה. ארגון חשב שהוא היה מתפוצץ אפילו טוב יותר ממנו עצמו – מאדם עשוי רובידיום.
אמו של אנטימון הייתה עשויה צסיום ואביו היה עשוי ליתיום. צסיום – המתכת הייתה קרובה כל כך למתכת העליונה, הפרנציום, שממנה היו עשויים האלים.
למזלו הרע של אנטימון, מתכת האב קבעה את המעמד. לכן אדם נעלה כצסיום למחצה נאלץ לחיות בשכונות הליתיום הצפופות והמסריחות, שורצות המחלות והנגיפים הרעים. הוא לא קיבל השכלה או מקום מגורים ראוי או מספיק נפט לשתייה ושמן פרפין כדי להגן על גופו מהאמוניה המזיקה שבאוויר, שריכוזה היה גבוה במיוחד בשכונות אלו.
ארגון פגש את אנטימון בביקור החודשי שלו אצל אמו. הוא הזדעזע לראות בשכונת צסיום-רובידיום מהוגנת נער פראי למראה, לבוש סחבות, עם כתמים כחולים של אמוניה וכתומים של חמצן על גופו, חסר כל גינוני נימוס על פי הליכתו הקופצנית ופניו המרירות.
הוא התכוון ללכת לביתו, אבל החליט לעקוב אחרי הנער המשונה, לראות מה הוא עושה. אולי הוא טיפש עד כדי כך שטעה בדרך – זאת הייתה צריכה להיות טעייה רצינית, לצד השני של העיר, אבל ארגון לא ידע כמה טיפשים ליתיומים עשויים להיות.
"היי, ילד," האם ליתיומים מדברים?
"היי, אריסטוקרט שטוף אמונות תפלות שחושב שהוא טוב ממני רק כי הוא מתפוצץ יותר באלימות ואין כתמי אמוניה וחמצן על העור שלו," השיב הליתיום בחיוך.
זה בלבל את ארגון. לא רק שהוא מדבר, הוא מדבר בחיוך מהוגן. הוא מדבר הרבה, ומשתמש במילים מסובכות.
"מה אתה עושה פה?" שאל הרובידי, פותח בהתקפה.
"באתי לבקר את אמא שלי."
"אמא של ליתיום לא ראויה להיות אפילו המשרתת של חיות המחמד של צסיום."
"אפילו אמא שלי? תתפלא לגלות שאתה טועה למרות שאתה רובידיום או צסיום, ומן הסתם חוקר או סוחר או שלאבא שלך יש באר מים. זה נחמד שלאבא'לה יש מעמד גבוה, נכון? מקל על החיים?" הליתי המשיך לחייך גם כשירק הצידה וכל גופו הביע עוינות. נתז הנפט הקטן נספג בקרקע מיד.
ארגון התפתה להעמיד את הפרחח במקומו, לשלוח אותו חזרה לביוב שממנו הגיע, להמתין לזמן שבו יקריבו אותו. אבל היה בזה חוסר נימוס, והליתי הפגין נימוס מושלם, אפילו כשירק נפט – מעשה השקול לגניבה.
"איך קוראים לך?"
"קוראים לי אנטימון, אם זה באמת מעניין אותך. עכשיו תוכל למצוא אותי בקלות ולהסגיר אותי לשלטונות או מה שאתה רוצה, אין הרבה אנטימונים בעולם."
"אני ארגון, רובידיום. אנטימון זה לא שם ליתי."
"לא, זה שם מעורב."
"אמא שלך מפה!"
"אני מתחיל ממש לראות בך מוח שמסתתר אי שם! היא צסית."
"צסיום וליתיום?"
"מה ששמעת."
אז ארגון ביקר את אנטימון בבית של אמא שלו, והם דיברו כל הלילה, ארגון כמו רובידי רגיל ואנטימון כמו ליתי-צסי ממורמר, אולי היחיד בעולם שדיבר כך, כי הנימוס אסר על מרמור והחברה אסרה בטאבו עירוב מעמדות מחריד שכזה.
בבוקר הם שתו נפט, התמרחו בשמן פרפין ויצאו לדרך. אנטימון לא רצה לקחת את ארגון לשכונות הליתיום – הוא לעג שהאמוניה שם תהיה רעה לעור הרגיש כל כך שלו – אבל הוא כן לקח אותו לביקור במפלט.
המפלט של אנטימון היה מערה נטושה מחוץ לגבולות העיר. חיפשו שם מים פעם, אבל לא מצאו כלום, ואף אחד לא רצה את המערה, שהייתה עמוקה וחשוכה ומצחינה. אז אנטימון התחבא שם. ריכוז האמוניה במערה היה נמוך יחסית לשכונות הליתיום, ואנטימון החביא בה מצבורי חירום של נפט ושמן פרפין כדי שיוכל לברוח לשם יום אחד ולא לחזור. ארגון גילה שאנטימון שנא למדי את העולם.
"כי הנורמות שלו כל כך משעממות ומובנות!" הסביר אנטימון. "אבא שלך הוא ליתיום, נידונת לחיי סבל. אבא שלך הוא רובידיום, לא תעשה שום דבר בחיים שלך ובכל זאת יהיה לך טוב עד אימה. לא יורד גשם, נקריב ליתיום! האמוניה עולה, נפוצץ אותו! אבל שום דבר לא משתנה."
כשארגון שאל אותו למה, אנטימון טען שהאלים אשמים – הם חזקים מדי, וכולם מאמינים בהם יותר מדי, ופשוט אי אפשר לעשות שום דבר אחר. זה היה מלווה, כמובן, בנאום חוצב להבות וממורמר, כמו כל דבר שאנטימון אמר. הוא אהב לנאום וארגון אהב להקשיב. הוא היה ילד ביישן שהונע על ידי נורמות חברתיות.
יום אחד אנטימון התוודה שהוא לא מאמין באלים – "לפחות לא סוגד להם כמוכם, אני חושב עליהם בתור יצורים די מרושעים שמשחקים בנו ואני לא אוהב את זה."
כשדיברו על מוות, וארגון הביע – כמובן – רצון למות בכבוד, בהתפוצצות אלימה, אנטימון המורד קבע שעדיף בכלל שלא למות, כמו בני המעמדות הגבוהים שלא מוקרבים ושומרים על גופם בעזרת שמן פרפין. "למרות שאם להישרף או לאבד את הלב, אני מניח שהלב, בגלל שיש בזה פחות כניעה לכם, וזה מוריד את החשיבות שלי. כמובן, אין לי סיכוי לזה. אני צסיום, מתפוצץ נהדר. בטח ישתמשו בי נגד אמוניה או משהו כזה. אתה חושב שיכאב לי להתפוצץ?"

אנטימון התחיל לבלות יותר ויותר זמן במפלט. הוא התקין מנגנון מראות שקלט את האור מבחוץ והשתמש בו כדי להאיר את חלל המערה. ואז הוא התחיל לחפור.
בהתחלה ארגון חשב שזה היה רק כדי שיהיה יותר מקום. היה באמת צפוף שם, שניהם והמראות. אבל אחרי כמה שבועות, אנטימון הראה לו את מה שהוא מצא.
קרעי קלף – עשוי צמחים, מסוג שארגון מעולם לא ראה – שעליו נכתבו אותיות משונות.
"מה זה?"
"אני לא יודע, אבל זה מן הסתם חשוב, אם האלים שלך החליטו להציל את זה."
"צריך לקרוא את זה."
"חשוב להשלים את זה קודם. זה לא מצטרף לאותיות."
"זה גם לא יצטרף לשום אות שאתה מכיר. זה כתוב על קלף. אולי זה מהעולם הקדום של האגדות."
"איזה ברירה יש לי? לחפור אני יודע. לחפש אני יודע. אני מעדיף לעשות את זה."
המבט של אנטימון הבהיר את מה שהיה אמור להיות ידוע, למרות שהסתתר מאחורי המסכות של הביטחון, האינטליגנציה.
אנטימון לא ידע לקרוא.
זה היה טיפוסי כל כך לליתיום, ובכל זאת. אנטימון היה חכם.
"תן לי. אני אנסה."
אבל זה לא היה כתוב בשום שפה.
"אתם לא לומדים הרבה בבית הספר שאתה כל כך מתלהב ממנו, אתה יודע?"
"אני לא לומד את זה… אני לא היסטוריון. אבל האח שלי קריפטון יודע."
"תגיד לו שיבוא לפה."

קריפטון היה נער מבריק וקטן, שהצליח לקרוא את הספר.
"כתוב פה… זאת אגדה.
כש… כשהאלים החליטו ל… לברוא, לברוא את העולם, ב… אסיפה שלהם, הם בראו בהתחלה… אני לא מבין מה זה."
"מה זה?"
"זה מן… יצורים, אבל לא בני אדם ולא צמחים."
"תקרא להם יצורים חיים."
"הם בראו בהתחלה יצורים חיים, אבל הם היו טיפשים, אז האלים השמידו אותם.
אחר כך הם בראו אנשים מבוץ… זה כמו אדמה, רק מחומר אחר, ועם… עם נוזל כלשהו, נפט או מים. אנשי הבוץ היו טיפשים כמו ה… היצורים, אז הם השמידו גם אותם.
הפעם השלישית הייתה אנשים מעץ, אבל היה להם קשה… לזוז. אז גם הם הושמדו.
בפעם הרביעית, האלים יצרו אנשים מדם עצים יבש. האנשים לא… האמינו, באלים, אז האלים שוב השמידו אותם.
בפעם האחרונה האלים… לא, זה לא נכון, יש כאן בעיה."
"מה קרה?"
"כתוב שבפעם האחרונה האלים יצרו אנשים משילוב של דם ותירס. אבל זה לא יכול להיות."
"למה?"
"כי אנחנו בנויים ממתכות. או שהם לא יצרו את אנשי התירס, או שאנשי התירס טעו."
"תמשיך לקרוא."
"יש כאן… זה נראה כמו מספרים… אני חושב שאלה מספרים אבל אני לא יודע לקרוא אותם. אולי ציורים. יכול להיות שזה לוח שנה. פה כתוב… כתוב… אני לא מבין מה זה."
"מה זה?"
"זה הסוף… אבל יש לזה עוד פירוש… זה לידה מחדש."
"זה אנחנו."
"מה אתם חושבים שזה?"
"ספר של אנשי התירס."
"חייבים להביא את זה להיסטוריונים. הם חייבים לדעת."
"או שתעדיף את אנשי הדת, קריפטון. ומה עם החוקרים? ארגונים עתידיים ישמחו מאוד לדעת מאיפה הם באים… אין לדעת במה זה יעזור להם, אבל יודעים שמוח של חוקרים יכול להיות מאוד יצירתי, לא?"
"אתה צריך להיות חוקר."
"אני לא חוקר. אני קרבן. אני נפט לאומה, ובאיזה יום ישרפו אותי. או שאני אשאר פה."
"ומה תעשה?"
"אתה תביא לי נפט. אני אשאר כאן בלי פרפין עד שיגיע הסוף. התנתקות מושלמת. שהעולם הזה יראה מה אני חושב עליו. אולי בעוד… כמה זמן הם אומרים שזה?"
"האורך של מחזור הוא שלושה עשר… באק… באקטון."
"בעוד שלושה עשר באקטון יהיו אנשים ראויים יותר. אם כן, הם ימצאו את השאריות שלי. אני רוצה שתעטפו קצת ממני בפרפין. אתם, והילדים שלכם, עד שבסוף העולם יזכרו אותי. זה מוות ראוי לציון."
"אתה לא רציני."
"כן. אני כן. אני באמת יכול לעשות את זה. אין כאן הרבה אמוניה. ייקח לי המון זמן בשביל ליתי."
"בוא. צא מפה."
"אני יכול לצאת מפה לחיי אומללות, כמו שתמיד יש לי, או להישאר כאן. בשלווה. תקראו לזה בזבוז עצמי, אבל העולם הזה לא צריך אותי. אני אשב כאן ואני אחכה לעולם הבא. אם תלמדו אותי איך, אני אכתוב. ואז אני אחביא את זה פה. אם הספר של אנשי התירס נשאר פה, גם שלי יכול להישאר. זה, וקצת ממני. אני אספר על העולם הזה ועל כל הקודמים. חשוב לדעת. אני לא יכול לעשות שום דבר מועיל יותר."
"אתה דרמטי. צא ותחייה את החיים שלך, אנטימון."
"בסדר. אני אצא. אבל אם אני יוצא, הספר נשאר."
בורון וארגון עמדו נבוכים זה מול זה. איך שני נערים אמורים להחליט בין חיים של חבר לבין התקדמות מדעית עצומה? זה שווה את זה? מה שווים החיים של אנטימון, המבריק, המורד, המוזר?
לדעתו, פרץ אנרגיה סופי, או נצחיות אינסופית.
"אתה באמת רוצה להישאר?" שאל ארגון, פוחד מהתשובה.
אנטימון הנהן. "חשבתי על זה כבר די הרבה זמן. כבר נפרדתי מאמא שלי. אתה תבוא לבקר, אז אין לי שום דבר אחר לעשות."
"מה עם אבא שלך?"
"הוקרב לפני שבועיים."
"ולא סיפרת לי?"
"זה היה משנה? הוא בסך הכל ליתיום. נפט האלים."
ארגון כיווץ את פניו בצער. הוא באמת רצה להגיד לאנטימון להישאר במפלט אם זה מה שהוא רוצה, אבל… הוא ידע שאנטימון יהיה גאה מכדי לחזור, ולא רצה שחיים שהיו יכולים להיות כל כך עשירים ימתינו לסוף בתוך מערה.
"אתה חושב," הוא אמר לבסוף, "שתזכה לראות את סוף העולם?"
"זאת התוכנית."

"תסתכל, ארגון, מצאתי משהו."
"מה זה?"
"החיים שלהם. אתה יודע איך הם חיו?"
"אתה קורא את זה?"
"אני מבין. כמו שהם יבינו אותי, בעולם הבא, אני בטוח בזה. לימדת אותי לקרוא בשפות שלנו, זאת לא שונה בהרבה. רק הצורות."
"איך הם חיו?"
"הם נולדו. בכל יום נבחר שם, וזה היה השם של התינוקות שנולדו באותו יום. היו… אנשים, משהו כמו נתרנים ואשלגנים, שהיו רגילים. היו… כמו רובידים וצסים. העשירים, החכמים, אנשי הדת. והיו… אנשים, שלקחו אותם לכלא אחרי… אירוע, אני לא מבין מה הוא אומר, והיו מקריבים אותם, אבל לפני זה היו מתייחסים אליהם כמו לאלים. כל אחד היה עובד במה שהוא רוצה, והיו להם… זה משהו שעושים כשאין לך עבודה. המילה היא משחקים. אני חושב שזה כמו שאני התחלתי לחפור כאן. זה היה משחק. או כשבניתי את המראות. כי לא הייתי חייב לעשות את זה, וזה עזר לי."
"אתה יודע מה זה אומר."
"לא."
"אסור לפרסם את זה. זה נשמע כאילו שאנשים שם חיו יותר טוב מעכשיו, בעיקר הליתיומים. הם לא מכירים את כל המושגים שיש כאן, אבל הם ישמחו לקבל משחקים או יחס שראוי לאלים. אנחנו לא יכולים להרשות את זה."
"אתה יודע איך הליתיומים חיים. אתה חושב שלא מגיע להם חופש? אני יודע, בגלל המתכת החלשה שלהם, הם לא ראויים!"
"אני לא אומר שהם לא ראויים. רק שלא נעמוד בחופש."
"אתה חושש למעמד שלך."
"זאת לא הסיבה!" אנטימון באמת עלה על משהו, אבל ארגון רצה לחשוב שזאת לא האמת. הוא דאג לחברה. ובאותו יום המנהל שלו אמר שיצוות אותו לאחד החוקרים המפורסמים כשוליית מחקר.
"איך אתה יכול להיות כל כך אנוכי! העולם הזה שגוי ואפשר לתקן אותו."
"אי אפשר. אנשי התירס היו מסוגלים לזה, אבל אנחנו לא. העובדה היא שהם הושמדו. אולי אנחנו נשרוד, כי אנחנו מסודרים וחסכניים. אתה לא יכול לדעת. אתה רוצה להרוס את הסיכוי שלנו."
"למה אתה מחונך? אם היית כמוני העולם הזה היה נראה נכון!"
"כמוך זה כמו האנשים שהראייה שלהם שגויה."
"לך מכאן. אני לא רוצה לראות אותך. אל תחזור."

ארגון לא ביקר שם חודשים. אף אחד מהם לא הסכים לוותר על העמדה שלו.
יום אחד ארגון חזר. הוא החליט שהגיע הזמן לדבר על זה.
"אתה כאן," אמר הקול העייף של אנטימון כשארגון נכנס לשם. אי אפשר היה לראות אותו, בגלל הזווית שבה כיוון את המראות. ארגון ניחש שאותו אפשר לראות בבירור.
"אני לא מתכוון לבקש סליחה."
"גם אני לא. קח את זה." אנטימון השליך אליו חבילה עטופה בנייר פלדה דק.
"אני לא אפרסם אותו."
"לא אכפת לי. אני יודע אותו בעל פה. כתבתי אותו בספר. העולם הבא ידע. זה מה שחשוב."
"ואם העולם הבא לא יתקיים, כי אנחנו טובים מספיק בשביל האלים?"
"אז אנשים ימצאו את זה בעתיד. ממשיכים לחפש מים. יום אחד הם יבואו. יש כאן מים."
"מצאת אותם?"
"כמו שמצאתי את ספר התירס."
ארגון הנהן.
"אני אבוא בשבוע הבא."
"אני אראה לך את מה שכתבתי."

מחר נקבע הביקור אצל אנטימון. הוא יקרא את הסיפור וייתן לו נפט למשך השבוע. אחר כך הוא ילך, כי קשה לו לראות את אנטימון, צעיר, זהה לעצמו לחלוטין, רק הכחיל והוכתם בכתום והצטמק יותר מליתי עני מהרגיל, מאושר ומריר, כמו תמיד. הוא תמיד עצוב לראות אותו הולך ושמח לראות אותו בא, כי למרות שהוא בחר בזה, הוא בודד, וזה קשה לו.
ארגון פחד ממנו, העריץ אותו, אהב אותו. הוא היה החבר המוזר שלו, החבר המוזר של העולם.

"קריפטון, בוא איתי הפעם."
"טוב. שים עליך פרפין, אתה נראה לי מצומק."
"תודה על המחמאה באמת."
"למה אתה מבקש שאני אבוא?"
"אני מפחד שהוא מת."
החשש התגלה כנכון. במקום שבו היה מונח חברו הקטן – קטן יותר משבוע לשבוע, משנה לשנה – היה כעת גוש ליתיום-צסיום, חסר צורה ולא תבוני בעליל. על הגוש היו כתובות מילים בכתב קטנטן.
אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות עכשיו. אני מפחד למות. אני לא רוצה למות פה. לא עם האנשים האלה. שיהיה לכם בהצלחה ושלא תמותו.
אנטימון מפחד?
טוב, עכשיו הוא לא. ארגון מחה דמעה ראשונה וקיווה שהפרפין לא הושפע מזה. הנפט המהול במלחים חרץ נתיב מבריק בפני המתכת הכסופים-לבנים שלו.
"הוא ביקש פרפין. שהשאריות שלו יהיו כאן לנצח."
ארגון שימן את חברו בתנועות תמציתיות, יודע שזה הסוף, ואנטימון נעלם, המורד, ההיסטוריון, החוקר, חומר הבערה לאנושות.
כשסיים לשמן את גוש המתכת הוא ניגש לקרוא את הספר בפעם האחרונה.
הוא הפך בעדינות את דפי הפלדה הדקיקים, שאנטימון חרט עליהם באצבעו, בהתחלה בכתב מהוסס, גדול ואיטי, ולאט לאט כתב בטוח יותר, זורם יותר, שהצטמצם עם השנים, עם אנטימון.
הכתב הילדותי סיפר את מה שנכתב בספר של אנשי התירס, את חמשת המחזורים. את הסיפורים שהצליח למצוא במערה. ככל שהכתב נהיה זורם יותר, הסיפור נהיה אישי יותר – איך שאנשים נולדים, והמתכת מחלקת אותם לדרגות. איך שאנשים מתפוצצים בשמחה, בכבוד, או שלבם נעקר. אפילו הדברים הברורים סופרו – שיטת מתן השמות, או העובדה שאנשים שתו נפט והתמרחו בפרפין ולא אכלו או נשמו, כמו אנשי התירס.
הסוף נכתב בכתב יד קטנטן, רועד, כמעט בלתי קריא.
"כשאתם בונים את העולם שלכם, אנשי המחזור השביעי, תלמדו מהטעויות שלנו. תלמדו מהטעויות של אנשי התירס. תלמדו מהטעויות של היצורים החיים, תלמדו מכולם. תהיו החכמים. תחיו לנצח. תשמרו רק על חוקים בסיסיים, ותנו לעולם להתנהל בעצמו. חופש. זה יהיה המחזור השביעי. מחזור החופש.
אתם עלולים לחשוב שזה מסר מהאלים, אבל זה לא. אני רק ליתיום-צסיום אלמוני, קטן ובודד. אבל אני מספר את הסיפור. אם הוא שגוי, לא תוכלו לדעת. הוא לא. האלים עשויים מפרנציום, אבל אני מתחיל לחשוב שפרנציום לא קיים. תודה, להתראות, תזכרו את אנשי התירס."