מסע עיקרי מאת תומר אליאס

פיטר האיום, אימת ארצות המישורים ומגן אוצרות הורן גולאת, הגיע לסמגארד מעט לפני צהרי היום.
החוזה שנשלח אליו ציין שעליו להיות בפונדק של העיירה הקטנה בדיוק בצהריים, אבל פיטר תמיד העדיף להקדים, במיוחד כשמדובר במקום חדש שעליו לסקור.
דבר שלא לקח לו זמן רב כלל, ברגע שעבר ברגליים נחושות את קשת גזרי העץ היבשים שהיוו את שער העיירה כבר ראה את כולה. חמישה בתי עץ בנויים בצפיפות מיותרת ופונדק ישן וגוצי עומד מרחק  מה מהם. כי אם כלל לא נבנה כחלק מהעיירה, הונח שם באקראיות ונשכח, או שנבנה ככל בית אחר ושאר המבנים סלדו ממנו כל כך שהתקבצו הרחק ממנו ככל שיכלו.
פיטר נאנח ועשה את דרכו אל המבנה.
הוא חיכה מספר רגעים בפתח הפונדק, משעין את אוזנו כנגד העץ הדהוי, מאזין. מתוך המקום לא נשמע אפילו ציוץ שרצים. פיטר ניקה את שיערו השחור מפתיתי העץ שמצאו מקום מנוחה חדש על שריון העור שלכתפיו הרחבות ונשם לעומק.
הוא זיהה את הריח באוויר כניחוח הצהריים וידע שהגיע הזמן להיכנס פנימה.
בפנים נגלה אליו חדר טחוב וקריר, מרוצף בקרשי רצפה כהים מפאת שנים של נזקי מים וצרכי עכברושים.
במרכז החדר עמד שולחן ולצידו ישב איש מרופט על כיסא מרופט באותה מידה.
הדבר תפס את פיטר בהפתעה, דבר שלא קורה בדרך כלל. חושיו החדים וכישוריו העליונים נוהגים להתריע בפניו כשהוא לא האדם היחיד בחדר, במיוחד כשעליו לפגוש לקוח חדש.
"קיבלתי את החוזה שלך" הכריז ומשך את המכתב מתוך חולצתו.
"מאין לך שאני זה ששלח לך חוזה?" פלט האיש בחרחור וקינח בשיעול רטוב ומטפטף לתוך כף ידו המטונפת.
"אתה האדם היחיד בפונדק הזה."
"אז?" שאל והשתעל חזק יותר.
"אז זה חייב להיות אתה."
"למה?"
"משום שהפונדק הזה לא קיים."
מספק שניות רועשות חלפו כשסידרה של שיעולים וגיהוקים נמלטו כל עוד נפשם בם מפיו של האיש הישוב עד שזה נרגע והצליח לדבר.
"מה?!"
פיטר צעד בביטחון לעבר השולחן ושיעוליו של הגבר הפכו אלימים, משפריץ סילונים של ליחה ודם לכיוון מגן אוצרות הורן גולאת.
"גם סמגארד לא קיימת… לפחות לא בשלוש מאות השנים האחרונות. מי שמכר לך את האשליה הזאת לא עשה את המחקר שלו."
האיש המרופט החל לפרכס, קצף יוצא מפיו ותולעים זוחלות החוצה מעיניו ואוזניו, ביטנו נבקעה ואלפי עכבישים נשפכו ממנה אל רצפת הפונדק, נשברים כנחשולים על מגפיו של פיטר.
פיטר תפס בקצה השולחן ובתנועת יד אחת שלח אותו מעופף באוויר.
הפונדק נעלם. מעליו פיטר ראה את שמי הצהריים מתקדרים. גם סמגארד נעלמה ובמקום נותר שדה ירוק חיוור מנוקד בעצים שחורים.
האיש והכיסא התנדפו לחלוטין ובמקום בו עמד השולחן עמדה נערה על ברכיה עם פניה אל האדמה, מסוככת בידיה הדקות על ראשה האדמוני.
בפעם השנייה היום פיטר הופתע.
"את יכולה לקום גברתי…" ניסה להרגיעה בקול הנחמד ביותר שהצליח לייצר מבלי לפלרטט, "כמו שאמרתי, קיבלתי את החוזה שלך."
הנערה הביטה מעלה ודרך אצבעותיה הפרושות לטשה בפיטר עיניים חומות.
"איך אני יודעת שלא הרגת את הלוחם שניסיתי לשכור, גנבת את החוזה ובאת לפה כדי לענות אותי למוות?"
"כי אני לוחם אדיר! אף אחד לא היה מצליח להרוג אותי ולחטוף ממני את החוזה הזה!" הכריז בגאווה.
הנערה הורידה את ידיה המגוננות והחלה לקום.
"בסדר… יכול להיות שפיטר האיום באמת כל כך חזק. אבל מה אם אתה זייפן מקצועי וזייפת את התעודות שלו, כך כשחיפש אותו השליח הצלחת לקחת את החוזה ולהגיע לפה כדי לבתר אותי לחתיכות!"
פיטר שלח יד אל כיסו האחורי ושלף ספרון קטן מעור חום מעוטר במסגרת של אנשים קטנטנים נלחמים זה בזה. הוא הגיש את הספרון לנערה.
היא בחנה את הדפים הראשונים בדקדקנות.
פיטר האיום – בוגר מחזור 239 של המכון להכשרת גיבורים.

כישורים – מומחה לקרב פנים אל פנים, מומחה לכלי נשק חד ידניים ודו ידניים, מומחה לקריפטו זואולוגיה ודרקוניאולוגיה.

הרשאות – נושא תעודה זו מורשה לעסוק בציד מפלצות, מסעות חיפוש, והרפתקנות על כל הגדרותיה, לרבות שכירות חרב.

 

עיניה טיפסו מהדפים אל פיטר.
"איך אני יכולה לדעת שזה לא מזויף?"
"איך את לא יכולה לדעת שזה כן מזויף?"
"אני לא יכולה" רטנה.
"נכון מאוד" השיב.
"אז בעצם אין לי ברירה אלא להאמין לך."
"דווקא לא, יש לך ברירה. את יכולה להישאר כאן בשדה הפתוח עד שמי ששכרת אותי להגן עליך מפניו ימצא אותך."
היא שלחה את ידה קדימה עם מבט חד וחשדני נעול בעיניו של פיטר המחייך.
"אהימה" הציגה את עצמה.
"פיטר האיום, אימת ארצות המישורים ומגן אוצרות הורן גולאת." הכריז פיטר ולחץ את ידה בטילטול אימתני.

* * *

מספר שעות לאחר מכן התקרבו השניים לפאתי יער עבות, כשפיטר מוביל רכוב על סוס רחב ותמיר מנוקד באפור כהה, ואהימה מעט מאחוריו על סוס רזה אך איתן עם פרווה שחורה שהבהיקה בשמש הצהריים המאוחרים.

"אני עדיין חושבת שהסוסים היו הוצאה מיותרת."
"את מעדיפה ללכת כל הדרך עד למאדוויטץ'?" שאל פיטר מבלי להביט לאחור.
"לא. אבל היית חייב לקנות את הסוסים הכי יקרים?"
פיטר שלף את החוזה מתוך קפל חולצתו והחזיק אותו  מעל ראשו למען הסר ספק שאהימה תבחין בו.
"בחוזה כתוב כיסוי כל ההוצאות הנחוצות, זו הוצאה נחוצה."
אהימה דרבנה את הסוס שלה להדביק את הקצב עד שרכבה לצידו של פיטר.
"אני לא יודעת אם הדוד שלי ישלם לך על זה."
"לעומת הסכום שציינת בחוזה שני הסוסים האלה יחד הם פרוטות. ושמעתי על דודך, הוא בהחלט יכול להרשות לעצמו."
"אל תהיה כל כך בטוח…" אמרה אהימה והסיטה ענף רך עטור מחטים רזות מפניה, "בשנים האחרונות שדות החיטה שלו לא מניבים רווחים גדולים כמו בעבר."
"חיטה במאדוויץ'?" שאל פיטר מבולבל, "מי מגדל חיטה על רמת סלע?"
אהימה התכוונה להשיב עם הסבר מפורט על גידולי חיטה בתנאים קשים ותורת עיבוד אדמה בלתי ניתנת לעיבוד, אך לצערה הרב לא היה לה ידע בתחומים אלה.
כל מה שידעה כרגע הוא שדודה עשיר, שהוא מגדל חיטה, שהוא שלח לה מסר על כך ששודדים עלולים לחטוף אותה ועליה להגיע אליו מיד, ושהסוס שלה הרגע הפסיק לצעוד קדימה.
"קרה משהו?"
"הסוסים עצרו, הם מרגישים משהו…" ענה פיטר וטפח על צווארו של הסוס עליו רכב.
"זאבים?" שאלה, מנסה לחדור את סבך העצים במבטה.
"הסוסים היו בורחים… זה משהו אחר."
פיטר ירד מהאוכף ומגפיו פצפצו תחתיהן מחטים יבשות, הוא לקח שני צעדים קדימה ועצר כשרוח פרצים הרימה את שטיח המחטים אל האוויר.
"פנה לאחור…" עלה קול משום מקום, דק וקפוא עם צליל עמום שהזכיר לפיטר פעמוני רוח חלודים.
"בסדר." פיטר שב אל הסוס והפנה אותו אחורנית. "אנחנו עושים עיקוף" פנה אל אהימה וסימן לה לעקוב אחריו.
"מה? למה?!"
"היער מקולל, אנחנו עושים עיקוף."
אהימה הידקה את המושכות ועצרה את הסוס במקומו.
"בגלל הקול ההוא?"
"הקול, הרוח, והאישה בשחור."
אהימה נשענה לאחור על האוכף כדי לראות על מה פיטר מדבר, ושם לא רחוק מהם עמדה אישה לבושת שחורים בין העצים, בגדיה תלאים, שערה פרוע ועורה חיוור כשלג צח.
"אין לה פנים…" לחשה אהימה מתוך גרון יבש.
"אבל את עדיין מרגישה אותה מחייכת אלייך… היער מקולל, אנחנו עושים עיקוף."

כשהגיעו לעברו השני של היער המקולל הייתה זו כבר שעת ערב מוקדמת והשקיעה הייתה בעיצומה, שולחת קרניים אדומות למתוח צללים רכים על פני האופק.
העיקוף ארך כשעתיים אותן העבירו השניים בדממה, אהימה נזקקה למעט זמן להתאושש מההרגשה המזוויעה ופיטר ידע זאת. כך הגיב גם הוא בפעם הראשונה שנתקל בקללה מסוג זה.
"אם היינו נכנסים פנימה… היינו מתים?" שאלה לבסוף אחרי שהרגישה רחוקה מספיק מאותו חיוך.
"לא" ענה פיטר, "קללת אשת העורב היא דיי פשוטה. כל עד יש ברשותך נוצות ינשוף היא לא יכולה להתקרב אליך."
"ויש ברשותך נוצות ינשוף?"
פיטר טפח על התיק שנקשר ביעילות לאחורי האוכף שלו, "תמיד."
"אז למה לא עברנו שם?"
"בנושא הזה הקללה קצת פחות פשוטה, כדי לעזוב את היער צריך למצוא את מה שנשאר מהאישה שמתה שם ולמלא את חלל החזה שלה בפרחי שלג."
"ואין לך פרחי שלג."
פיטר שוב טפח על התיק.
"אז למה עשינו את העיקוף הזה?"
"פשוט מאוד" אמר פיטר בעודו מפנה את הסוסים אל הדרך הראשית צפונה למאדוויץ', "זה היה לוקח לנו המון זמן ודוד שלך מחכה."
"אבל מה אם מישהו יתעה לתוך היער?"
"יש אזהרה על היער הזה, אף אדם שפוי לא ימשיך פנימה אחרי שישמע את זה."
"ומה אם אדם לא שפוי ירוץ פנימה? הוא למשל" אמרה והצביעה שמאלה על גבר צעיר ומפויח שרץ לכיוונם מתוך החורשה, ידיו מתנופפות ועיניו פראיות.
פיטר עצר את הסוסים ושלף את חרבו מנדנה.
"עזרה! אנחנו צריכים עזרה!" שאג הבחור כשעלה על השביל.
"עצור והסבר את עצמך!" פקד פיטר, חרבו נטויה ולהבה לכיוון הגבר המפויח.
"טרול! מעבר לעצים! הוא תוקף את העיירה שלנו!"
אהימה הרימה מבט מעל לצמרות העצים ואכן במרחק נראתה אבכת עשן שחור מטפסת אל השמיים המחשיכים.
"איך הוא נראה?" שאל פיטר.
"בבקשה! אתם חייבים לעזור לנו!"
"אני מנסה לעזור לך! ענה לי! איך הוא נראה?"
"אני לא יודע… כמו טרול! גדול מאוד, עור קצת כחול… אני חושב."
"מצוין, כמה עיניים יש לו?"
הבחור נאלם לשנייה ולפתע החל סופר את אצבעותיו.
"שש!"
"נהדר, לטרולים אין יותר משלוש עיניים. יש לך עסק עם ת'אדר."
"מה כל כך נהדר בזה?!"
פיטר משה משהו מתוך התיק והשליך אותו אל העלם.
"הת'אדר שלך רגיש לפחם, דקור אותו עם מקל שרוף והוא גמור. תפזר עליו את תכולת השקיק לאחר מכן כדי שלא יחזור לחיים."
פיטר החזיר את חרבו לנדנה והנחה את הסוסים להמשיך הלאה, משאירים את הבחור מאחור.
"אתה באמת לא מתכוון לעזור לו?" שאלה אהימה בלחש.
"עזרתי לו."
"נתת לו שקיק!" רעמה לפתע.
"והסברתי לו איך מביסים את המפלצת."
"אבל עכשיו הוא ילחם בה לבד!"
"באמת?" שאל פיטר בעוקצנות, "אני מניח שהוא מתכוון להפתיע את הת'אדר כשיגיע מהצד השני של העולם."
אהימה הביטה לאחור וראתה את הבחור צועד לתוך השדה, הרחק מהחורשה ממנה יצא.
"הוא לא רצה עזרה" אמר פיטר, טופח בידו השמאלית על ניצב חרבו, "הוא רצה שאלחם בשבילו.
ואם מישהו רוצה שאלחם בשבילו עליו לשלם לי."
היא דרבנה את הסוס כדי לעקוף את פיטר ולחסום את דרכו.
"פיטר הנורא" הכריזה.
"פיטר האיום" הוא תיקן והחל לעקוף את הסוס שלה, היא המשיכה לחסום את דרכו.
"זה בגלל שאתה איום במה שאתה עושה?"
"סליחה?"
"איזה מין הרפתקן אתה?!" גערה בו עם בוז שוצף מגרונה, "קודם היער ועכשיו המפלצת, אתם לא חיים בשביל דברים כאלה?"
פיטר עצר את הסוס וישב שם דומם מולה, מביט בנערה אדומת השיער בוערת נגדו.
"אני מתחילה להאמין שצדקתי מלכתחילה, אתה לוחם מזויף! עד עכשיו רק ראיתי אותך בורח, סב על עקבך ונס! הרפתקנים לא אמורים לפחד מכלום!"
פיטר שלח קדימה יד שרירית וחטף לנערה את המושכות, הוא החל גורר אותה ואת הסוס שלה יחד אחריו.
"האמיני לי גברתי", החל לומר בתקיפות "בזמני הפנוי אין דבר שאני אוהב יותר מלצעוד לתוך יער מקולל או להילחם בעדר של ת'אדר באגרופים חשופים, אבל אני תחת חוזה ויש לי משימה לבצע."
אהימה שקלה את טענתו לרגע ארוך ומרוגז ואז תפסה את המושכות בידיה והחלה מושכת כנגד אחיזתו של הלוחם.
"אני כתבתי את החוזה שלך ואין שם שום דבר על עבודות מהצד או הגבלת זמן!"
פיטר הרפה מהמושכות, שלף החוצה את החוזה והחל מקריא בקול:

"עליך ללוות את הלקוח לאחוזת אברטן בצפון מאדוויץ' במהירות המירבית וללא עיכובים,
התשלום יינתן במקום כשהלקוח הנ"ל יגיע לאחוזה בריא ושלם, ולא בשום זמן או מקרה אחר."

"זה לא אומר כלום!" רטנה ועזבה את המושכות בעצמה.
"חוזה הוא חוזה" אמר פיטר והשיב את הפתק למקומו.
"כל כך הרבה אפשרויות … כל הדברים שהיית יכול לעשות היום, ולא תזכה לעשות דבר בגלל מעט דיו על נייר."
השניים חזרו לרכב זו לצד זה.
"יש משהו נוסף שתרצי לומר לי?
"כן, למען האמת," פנתה אליו אהימה עם עיניים מצומצמות, "אתה הרפתקן מבוזבז, אם הייתי בנעלייך הייתי טובה פי מאות ב… ב…"
"במה, גברתי?"
"בלחיות!" התפרצה.
"ובכן, אם את כל כך נחושה אז המכון להכשרת גיבורים פתוח לכולם. אני מאמין שהמחזור הבא יתחיל עוד כמה חודשים."
"אולי באמת אלך לשם" הכישה לעברו.
"נהדר, המכון ממוקם בטרדלוק, העיר הגדולה ביותר במערב גולאת."
אהימה חרצה לשונה לכיוונו של פיטר הזחוח והסוסים המשיכו לצעוד לתוך הלילה.

 

כשהגיעו השניים למאדוויץ' בצהרי היום למחרת אהימה לא הייתה מוכנה להביט לכיוונו של פיטר, אחרי שמוקדם יותר באותו בוקר היא הבחינה בציפור רוק עפה בשמיים ופיטר לא הסכים אפילו לעצור כדי להסתכל על המחזה הנדיר.
"עוד מעט לא תאלצי להסב את פניך יותר, אחוזתו של דודך נמצאת בסוף הרחוב הראשי, חצובה לתוך הצוק."
אהימה נשארה שקטה.
מאדוויץ' הקיפה אותם, עיר בינונית בהשוואה לטרדלוק האדירה שידע פיטר כל חייו. ועדיין, מבני האבן החסונים וגימורי השיש על משקופי הדלתות הראו את כוחה האמיתי של העיר. לאנשים במאדוויץ' לא חסר דבר. יתר על כך, נראה שלמאדוויץ' יש דבר מה שלטרדלוק חסר; במורד הדרך, באמצע הרחוב, הבחין פיטר בחלקת חיטה צומחת ישירות מתוך הסלע.
את הרכיבה הקצרה עד לאחוזת אברטן העביר פיטר בתסכול, בפעם הראשונה מאז שפגש אותה היה זקוק לתשובות מאהימה, וידע לבטח שלא יקבל דבר.
אחרי זמן קצר היתמרה האחוזה מעליהם, חצובה לתפארת מאבן לבנה מאובקת בכחול ערפילי של ערבי סתיו.
פיטר השתאה, אהימה השתאתה, והסוסים… ליחחו מוץ שהיה פזור על מרצפות האבן.
"אהימה!" נשמעה קריאה נלהבת מפתח האחוזה, "אחייניתי האהובה והיחידה ביותר!", לורד אברטן הופיע בראש גרם מדרגות האבן, לבוש כולו לבן ולמותניו חגורת זהב רחבה.
"אני רואה שהקשבת לעצתי ושכרת לך שומר ראש למסע. נבון מצידך, אין לדעת מה שודדי דרכים היו עושים למישהי יקרה כמוך."
פיטר ואהימה ירדו מהסוסים והחלו לטפס במדרגות כשלפתע עצר אותם קולו של הלורד.
"רק רגע! תישארו למטה בבקשה, אני אבוא אליכם, אנחנו לא רוצים ללכלך את האחוזה עכשיו."
השניים נותרו למטה מבולבלים קמעה.
לורד אברטן הגיע למדרגה האחרונה ונותר עומד עליה, ממאן לרדת אל הרחוב. הוא התיר שק גדוש מטבעות מחגורתו ושקל אותו בין ידיו.
"הכול כאן, ידידי, גם הכסף עבור הסוסים."
"תודה רבה אדוני." אמר פיטר והושיט את ידו קדימה לעבר השק.
"אני רק צריך ממך עוד דבר אחד…" אמר  אברטן בעודו שולף פגיון קטן ואדום. הוא מסר אותו לפיטר וחייך.
פיטר הביט בפגיון והישיר שוב מבט לאברטן, "זה לא חלק מהחוזה שלי" את זה אתה יכול לעשות בעצמך.
פיטר דחף את אהימה המבולבלת קדימה אל המדרגות ואברטן תפס אותה בכוח.
"פיטר?!" שאלה כמעט בצעקה, "מה קורה כאן?!"
פיטר הציג בפניה את הפגיון האדום, כדי שתראה בבירור.
"חיטה לא צומחת מתוך סלעים, זה לא טבעי" הסביר, "כדי לגרום למשהו כזה לקרות צריך לעשות עסקה דיי רצינית."
"דוד? אתה מתכוון להקריב אותי?!"
"לא, לא, לא… " אמר הלורד, מצמיד אותה אליו שמה תברח, "אני הולך לשלוח אותך לעבוד בשביל קאסן-דור, אדון החיטה."
"בשמונה חלקים נפרדים, אם אני זוכר נכון את האגדה" הוסיף פיטר.
"פיטר! תעשה משהו!" צעקה אהימה, מנסה בכל כוחה להשתחרר מאחיזתו של דודה.
"לא יכול, גברתי, אני עדיין תחת חוזה." השיב ביובש.
הלורד אברטן החל לגרור את אהימה במעלה המדרגות, "אני כל כך אוהב שכירים!" הכריז בעליזות,  "הנה הזהב שלך, ידידי!"
הוא השליך את שק המטבעות אל פיטר שתפס אותו ביד אחת ונותר שם עומד, בוהה בלורד ובנערה.
הלורד עצר לרגע, מבולבל "למה אתה מחכה? קיבלת את הכסף, אתה משוחרר!"
"תודה." אמר פיטר בחיוך והשליך את הפגיון האדום הישר לתוך גרונו של הלורד אברטן.
אהימה השתחררה מאחיזתו ונתנה לו לרפוס אל המדרגות שהחלו להפוך אדומות.
היא צעדה מטה בעצבנות לכיוון פיטר המחייך בזחיחות ושתלה את אגרופה במרכז פניו המוצקות.
"זה כאב!" צעק פיטר, מופתע.
"יופי!" השיבה אהימה בעודה מטפסת אל האוכף של סוסה השחור.
"לאן את הולכת?" שאל הלוחם דרך שפתיים פצועות ומדממות.
"טרדלוק" ענתה והחלה דוהרת מזרחה.