לקח לי כמה דקות להבין שהוא לא מדבר איתי ושזה בעצם מלמול. ישבתי בחדר שלי ולא ידעתי מה אני הולך לעשות היום, כי כבר נגמר בית ספר והיה לי חשק לשחק כדורגל אולי, אבל לא הייתי בטוח. אז הסתכלתי על המדפסת וחיכיתי שהיא תגיד, אבל המדפסת רק הוציאה כל מיני נקודות וסימנים שפשוט לא אמרו כלום. אז הסתכלתי על המקלט כולו, מלמעלה למטה, מימין לשמאל, והייתי מבולבל מאד, ולא הבנתי איפה הבעיה. היו לו כל החלקים שלו, האנטנה, שקולטת את גלי העתיד שמסביבי וממירה אותם לפולס חשמלי, וה-IF, שקולט רק את תדר העתיד שלי, שיש אותו רק לי ובחרתי אותו מתוך כל הערימה ביום הראשון של בית ספר שהייתי בן שלוש, והוא בעצם קולט רק תדר עתיד אחד, שהוא שלי, ואז הוא מעביר אותו לדקודר שבעצם קולט את השינויים בעתיד ומקודד אותם למספרים בתוך ה-AGC שהוא מצד אחד מחובר בעצם לרמקול ולווידיאו ולריחן ולמד-אופציות, שהם קולטים את כל המציאות שמסביב, ומהצד השני שלו הוא מחובר למיקרופון ולמדפסת. ואז יוצא שה-AGC בעצם מפקח על הקשר בין החלקים שקולטים את המציאות לחלקים שמדברים איתי, והוא מסנן את החלקים שעוברים למדפסת ומיקרופון לפי מה שהתדר של העתיד אומר לו ואז מה שיוצא אז זה עובר למדפסת ומדפיס לי את הקודים שלי, שאומרים לי למה אני צריך להתייחס ומה אני צריך לעשות עכשיו, וכל השאר אז ה- AGC פשוט מסנן בשבילי כי זה לא משנה לעתיד שלי. וכל זה עדיין נמצא במקלט, ובעצם לא חסר לו כלום והוא רק ממשיך למלמל. וגם לא יכול להיות שהחוטים שלו רופפים כי בודקים את זה כל שבוע והכול בסדר, ובעצם אין שום דבר שיכול להיות מקולקל חוץ מזה שהוא פשוט החליט למלמל ולא לדבר איתי.
ואיך אני יודע שזה מלמול, אז זו שאלה יפה וזה בגלל שכשהוא רק נולד אז זה גם היה לי בהתחלה, אחרי שהרכבתי את כל החלקים אז הוא הוציא כל מיני שטויות, וכמובן שאני לא ידעתי שמשהו לא תקין כי עוד לא ידעתי לקרוא, כי זה היה רק היום הראשון של כיתה א ואף אחד לא לימד אותי כלום עדיין, ורק המורה שכל הזמן משכתי לה בשרוול ושאלתי אם הכול אני עושה בסדר פתאום נבהלה ואמרה לי שלא לדאוג אבל שהמקלט שלי לא מוציא מילים אלא שטויות וזה אומר שהוא ממלמל ושזה לפעמים קורה בהתחלה עד שכל החלקים ככה מתרגלים אחד לשני ושהוא יתרגל ואז יצא ככה קשקושים קצת ואז הוא יסתדר עם עצמו ויתחיל לדבר נורמלי. אבל אז לא הייתי מודאג כי הייתי כזה קטן ולא ידעתי כלום מהחיים שלי. וגם אז זה היה רק לרגע ועכשיו הוא ממשיך כבר שעה שלמה. ובעצם מה שאני לא מבין זה מה הבעיה, והאמת שאני ממש צריך אותו תקין. וזה בגלל שכל אחד צריך את המקלט שלו כי המקלט אומר לו מה לעשות, לפי מה שהתדר קובע כמובן. ולפעמים הוא נותן הוראות כלליות מאד, למשל, לרוץ רק ריצה קלה ולא להתקרב לכדור. ואז יוצא שאם הילד עושה את זה אז השאר לא משנה כל כך לתדר והילד יכול להיות מאחורה או מקדימה או שוער והכול, ולפעמים ההוראות יותר מסובכות, למשל, לצעוק פעמיים את השם של ילד כלשהו ומייד להתאבד על הכדור. ולפעמים יוצאות רק שלוש נקודות שמראות שהתדר עדיין נקלט אבל אין הוראות מיוחדות והילד יכול לנהוג איך שהוא רוצה. ורוב הכיתה כבר ממש בסדר עם המקלטים וכולם ממש אוהבים אותם ועומדים יפה בתדרים שלהם, אבל יש אצלנו גם ילד אחד שהוא קצת איטי ולא מצליח להסתדר עם המקלט שלו. עד שהוא מבין את ההוראות לוקח כל כך הרבה זמן שהוא אף פעם לא מצליח למלא אותן. והמורה אומרת שאם הוא לא ישתפר היא תיקח לו את התדר ותיתן אותו למשהו אחר, והוא יצטרך לחכות שיבוא מישהו ממשרד החינוך ויביא ערמה חדשה של IFים עם תדרים חדשים והוא יקבל אחד אחר, שאף אחד לא רצה, שאולי, אולי, בו הוא יצליח לעמוד. וכולנו יודעים שזה שקר מוחלט ושהיא סתם מאיימת כי לכל ילד יש בדיוק טיונר אחד ו-IF אחד ויותר מזה אין. תמיד כשהיא אומרת לו את זה הוא מוריד את המשקפיים ומשפיל את הראש שלו ומנגב את הדמעות בשרוולים עד שקופץ לו כל הפוני. וכולנו מסתכלים עליו ולא אומרים כלום. יש כאלה שמגחכים, כי יש משהו מאד מוזר בילד שלא מצליח להתקשר עם המקלט שלו. אבל אני אף פעם לא מגחך. אני חושב שזה הדבר הכי עצוב שאי פעם ראיתי, כי ילד בלי המקלט שלו הוא כלום. הוא לא ילד. המקלט שלך זה החבר הכי טוב שלך, כי כמו שאומרים המבוגרים, גורלו נקשר בגורלך ואתם ביחד בטוב וברע. והכי טוב בו, שהוא לא מבטיח לך כלום, חוץ מעתיד. הוא לא מגלה לך אף פעם מה זה העתיד הזה שלך, שמושך אותך באף כל החיים ואם הוא טוב בכלל, הוא פשוט מגלה לך מה אתה צריך לעשות, וזהו. וחוץ מזה, הוא רואה את כל מה שאתה רואה, ושומע את כל מה שאתה שומע, וכמובן שהוא יותר חכם ממך כי הוא רואה ושומע גם את כל השאר, אבל זה לא אכפת לו. אכפת לו רק מהעניינים שלך, ולא משל אף אחד אחר. ובגלל זה ילד שלא קולט את מה שהמקלט שלו מדבר אליו, הוא ילד מסכן שבעצם הוא די לבד בעולם הזה. ובעצם זה בגלל שאין אף בן אדם בעולם הזה שהוא עקבי עם אנשים אחרים, כי כל העניין הזה של עקביות, אז זה עובד רק עם המקלט שלך. ואם מנסים להיות עקביים ביחד, קבוצה של אנשים, אז זה אף פעם לא עובד, כי לכל אחד מאיתנו יש תדר ולא תמיד יש תיאום, ואז יוצא שלפעמים התדר הזה אומר למשל שאתה חייב לשקר למישהו אחר, וזה אני רואה גם בהדפסים של ההורים שלי שאני גונב להם אחרי שהם רבים. וזה באמת חבל שאצלם אף פעם אין תיאום בין התדרים. ובכל זאת באיזשהו שלב הם היה חייב להיות תיאום, כי באיזשהו שלב המקלט של אבא אמר לו "תציע לה נישואין" והמקלט של אימא אמר "תסכימי". אבל אולי גם זה לא מדויק כי המורה אומרת שיכול להיות שיום אחד יגלו שלמקלטים יש זמן קצת שונה משלנו ושחסר לנו איזשהו רכיב שמסדר אותו עם הזמן שלנו, ויכול להיות בכלל שהמקלט של אימא התכוון שהיא תסכים למישהו אחר, או למשהו אחד שקרה יום אחר כך, או שעה אחר כך. ואז בכלל יוצא שכל החיים שלך אתה בכלל לא יודע כל מה שאתה חושב שאתה יודע על העולם הזה ועל מי אתה בתוכו ועל איך מתנהגים, ותגובה בין בן אדם לבן אדם אז אתה לא יודע איך היא אמורה להיות, כי כל אחד הולך עם המקלט שלו ולא יודע שום דבר אחר. ובעצם יכול להיות שכל הפעולות שלנו הן קצת הצידה, ושכשכתוב לי לחסום את השער במשחק כדורגל בכלל הכוונה היא אחרי שהכדור כבר בפנים, ואולי בכלל אני לא אמור להיות שוער כל כך מוצלח כמו שאני. ובעצם אם זה ככה אז אולי זה בגלל שהמקלטים מדברים אחד עם השני ואנחנו רק עוזרים להם בזה. ואז זה הפוך ממה שאנחנו חושבים ובעצם הפעולות שהילדים עושים הם לא התגובות שלהם לילדים אחרים אלא המסרים של המקלטים שלהם למקלטים אחרים, וזה אומר שהתדר הוא בעצם העתיד של המקלטים ולא שלנו. אבל בכלל השאלה האמיתית היא, מה זה משנה. כי בסוף אני תמיד יסמוך רק על המקלט שלי, שגם אם הוא מדבר עם מקלטים אחרים וגם אם אני מדבר עם הילדים האחרים, אז אנחנו עושים את זה ביחד ומתואמים אחד עם השני ועם אותו התדר וזה לא ישתנה אף פעם. ובכל מקרה אז כרגע אנחנו מסתדרים, ואף אחד לא מתפלא על ההוראות שהוא מקבל ואין שום סיבה לחשוד בשום דבר. והדבר היחידי שקצת מוזר זה השלוש נקודות האלה שהם שולחים פעם בכמה זמן, שזה בעצם כאילו הם מחליטים פתאום להפסיק לדבר. ויש כאלה שתמיד הם בציפייה לזה, כי המקלט שלהם אף פעם לא אומר להם להתחצף או ללכת מכות והם ממש ממש רוצים.
חוץ מזה גם קרה לי פעם שילד שהמקלט שלו אף פעם לא אומר לו להתחצף, וגם לא לשחק כדורגל, ניסה לגנוב לי את המקלט. זה היה בשירותים של בית הספר. הוא הלך וחיכה לי מאחורי הדלת כשהוא שמע שהמקלט שלי אומר לי ללכת לשירותים רק בסוף השיעור, ואז הוא פשוט קפץ עלי וניסה להחליף בין המקלטים. וזה היה כל כך מוזר כי אף פעם לא חשבתי מה יקרה אם אני אאבד את המקלט שלי, אבל הייתי ממש רגוע, ופשוט הסברתי לו שאין טעם לעשות את זה כי המקלט שלי פשוט יגיד לו להחזיר לי אותו. והייתי כל כך רגוע שהיה אפשר למות והוא נראה נבוך ומבולבל ופשוט יצא משם. וראיתי שהמקלט שלו כנראה נעלב או משהו כי כמה ימים אחר כך הוא פשוט היה במצב של שלוש נקודות, כאילו הוא רצה להראות לו שהוא לא יכול להסתדר בלעדיו. ואז ראינו שאפילו בלי המקלט שלו הילד הזה לא מתחצף ולא משחק כדורגל. וזה רק מראה לכם שלילד אסור לבגוד במקלט שלו כי המקלט שלך זה היחידי שבאמת מבין אותך. אלא מה, כי הוא בנה אותך. הוא זה אתה, ואין פה מה להתפלא בכלל. אבל כשחושבים על זה, זו הייתה הפעם היחידה שחשבתי שאני יכול לאבד את המקלט שלי. וגם כמה ימים אחר כך עוד כעסתי עליו כי באותם רגעים הוא רק כתב לי שלוש נקודות, והוא כאילו השאיר אותי לבד, כאילו הוא אולי קיווה שהילד הזה ייקח אותו וישנה אותו ופתאום הוא יתחיל לשדר דברים אחרים, שזה גם לא הכי הגיוני כי הילד הזה לא רצה לפרק אותו ולהרכיב מחדש, הילד הזה פשוט רצה את החיים שלי ואת התדר שלי. אבל אולי, וזה רק כי אין לי שום הסבר אחר, אז אולי פתאום התעוררה אצלו איזו תקווה. ואני זוכר שהשלמנו מאד מהר, וחזרנו לשחק כדורגל ולהיות שוער מאד מוצלח שכולם אוהבים ומקנאים בו. אבל אם עכשיו תחשבו על זה, יכול להיות שהרעיון הזה קצת נשאר איתו, כי הינה עובדה שעכשיו הוא פה ממלמל כל מיני נקודות וסימנים והוא לא מוכן להוציא מילה אחת אמיתית. ואולי אם הוא היה רוצה לחיות איתי אז הוא היה מצליח לכתוב משהו ולהגיד לי איך לתקן אותו, כי בעצם אף פעם לא עשיתי דבר כזה, ולא קורה שאני עושה דברים חדשים בלעדיו.
אז אני מנסה לשחזר עוד פעם מה יכול להיות לא בסדר. וכל מה שאני מצליח לחשוב זה איך בשיעור הראשון ההוא שחילקו לנו את התדרים, ראיתי שיש שריטה על ה-IF שלי, אבל זה בכלל לא אומר כלום. ואני גם זוכר איך המורה חייכה אלי כשהרמתי את ה-IF הזה מתוך הערימה, כאילו היא יודעת משהו שאני לא יודע וכאילו שאני לא אצטער על זה בחיים שבחרתי דווקא אותו מכל ה-IFים. ואני חייכתי אליה בחזרה והיה לי סומק בלחיים כי היא הייתה אישה כל כך מוזרה והמבט שלה הפחיד אותי.
אבל אם אני חושב על זה באמת אז כמובן שאם הוא רוצה למלמל אז זה לא בגללי, כי אני בחיים לא עשיתי שום דבר מנוגד למה שהוא אמר ואני בעצם רק עושה מה שהוא אומר ואני לא מתערב לו ולא שום דבר והדבר היחידי הוא שאולי פשוט נמאס לו מהתדר, שזה כמובן, עניין שהיה טמון בו מההתחלה ב-IF. אבל בעצם אני הוא זה שבחר את ה-IF, וחוץ מהחיוך של המורה אז לא הייתה שום סיבה לחשוב שה-IF הזה יותר טוב מכל ה-IFים האחרים, ואז יוצא שאני הרסתי אותו בעצמי שהרכבתי אותו ככה שהוא היה חייב לשנוא את עצמו. אבל אם חושבים על זה אז אני לא יודע איזה חלק בו בעצם יכול לשנוא את עצמו. כי כל חלק בנפרד הוא פשוט עושה את התפקיד שלו ולא חושב יותר מדי. ואולי למדפסת נמאס מהקודים, שאולי הם שורטים אותה. או אולי זה ה-AGC שלא אוהב להיות במספרים שהתדר מכתיב לו. או אולי בכלל יש כאן פשלה גדולה באיך שהרכבתי את החלקים. כי כשחושבים על זה, אז אני לא הכי זוכר אם בכלל שאלתי את המורה על השריטה ב –IF ואולי בכלל לא עשיתי את ובגלל זה המקלטה שלי אוכל את עצמו עכשיו, אבל אם חושבים על זה טוב אז לא יכול להיות שלא שאלתי אותה כי המורה עברה אחד אחד ובדקה את כל הילדים בכל שלב, ואני בכלל הייתי הכי לחוץ וכל הזמן נדנדתי לה שתבדוק שוב. אז אם סומכים על המורה שהיא יודעת מה שהיא עושה, שחוץ מזה שאי אפשר לסמוך על אף אחד אז זה די הגיוני כי היא בדקה חיבורי מקלטים כבר יותר מ-30 שנה, אז בעניין הזה לפחות אני יכול להיות רגוע. ואז הדבר היחידי שנשאר הוא לחשוב שפשוט הרכבתי מקלט ששונא את עצמו. כי אף אחד לא מבטיח לך שכשאתה בוחר לך מדפסת מהערימה, ו-IF ו-AGC ומצלמת וידאו ולוח ואנטנה ובטרייה, וכל אחד באקראי ובנפרד אז הם כולם יאהבו אחד את השני. וזה רק חבל לי שהמקלט שלי רוצה להיגמר, כי אני אף פעם לא רציתי שיהיה לו רע. והאמת שאני לא כל כך מבין את זה, כי יש לנו חיים טובים בסך הכול. יש לנו חברים ואנחנו הכי טובים בכיתה בכדורגל והמורה גם היא אוהבת אותנו קצת יותר מאת האחרים, וחוץ מזה שאימא ואבא רבים לפעמים אז אנחנו די בסדר בהכול ואין סיבה להפסיק עם כל זה.
אז עכשיו אני יושב על הרצפה בחדר ומסתכל על כל החלקים של המקלט אחד אחד, ואולי באמצע אני אגלה איזו פשלה או טעות שאף פעם לא ראיתי ושהוא איכשהו הסתדר איתה בכל השנים שאנחנו ביחד, שזה בעצם יוצא שבע שנים מגיל שלוש ועד עכשיו. ובעצם הזיכרון הראשון שלי, כשחושבים על זה, זה השיעור הראשון ההוא שהרכבתי את החלקים, שבחרתי אותם אחד אחד וביחד נהיינו גוש אחד כזה שחמים ונעים בתוכו כי כל האיברים ככה נצמדים אחד לשני ומחפים אחד על השני והגבולות המפחידים האלה של הגוף שלך ככה נמוגים ואין יותר צורך לרוץ הכי רחוק או לקפוץ הכי גבוה כדי להבין, כי הגוש הזה הוא ככה מבין אותם בדיוק, ובין היד שלך לבין הצוואר אז יש ככה את הדבק של הרמקול למשל, שהוא מסביר להם איך חיים ביחד ומי הם אחד לשני וככה יש לך כבר שלושה חלקים שדבוקים בחומר הזה שקוראים לו חיים, וככה כל החלקים כולם מספרים אחד על השני ודבקים ומדביקים ואתה יודע שהם יישארו כי כולכם הולכים בדיוק לאותו מקום. כולכם מחקים בדיוק את התדר. ואז יוצא שלכולכם יש ככה את אותה הבנה של מה זה בכלל טוב לעומת מה שזה רע, שזה מבטיח שלא יהיו בעיות ורק הרבה סודות משותפים שלאט לאט יתקשחו סביבכם ואז יהיו לכם שוב גבולות שיפרידו אתכם מהבחוץ. ותהיו הצל שלו. הצל החם והאחיד והמסור שלו וכבר לא תדעו איפה נגמר ומתחיל שום דבר ורק את הקוויים מבחוץ תראו וכל מה שמדברים בפנים הוא כבר לא מעניין אף אחד ורק אני לא מבין למה אנחנו ממשיכים למלמל ולמלמל עוד ועוד שטויות וכבר ממש קשה להפסיק ואני מרגיש שאנחנו מתפרקים וכבר יוצאים לנו דברים שלא יצאו לנו בהתחלה כי גם הרמקול התחיל להשמיע קולות והריחן הזה גם נהייה מסריח שזה מפחיד וגם הידיים האלה כבדות פתאום ומעקצצות והבטן ככה עושה שמות ומקיאה מתוכה כל מה שהיא יודעת איך ואפילו האנטנה מסתובבת ככה במעגלים ואפשר לראות שממש לא מתחשק לה עכשיו לקלוט את הגלי עתיד וכשחושבים על זה אז לא ידעתי להגיד כמעט כלום לפני שאמרתי אנטנה ואני זוכר שאנטנה הייתה המילה שהכי אהבתי כי היא הרגיעה אותי והייתה מתנגנת בפה שלי ואני רק מקווה שהגלי עתיד האלה אף פעם לא ישיגו את האנטנה כי היא כל כך יפה ושברירית והברברים האלה ייגמרו איתה מהר מאד והם אף פעם לא יוכלו לאהוב אותה כמו שאני אהבתי אותה