משחק עם השטן מאת דיאנה ורשבסקי

"לא לשחק. המשחק נמשך לנצח. זה כל מה שהיא אומרת דוקטור, ולא שום דבר אחר!" האחות אומרת לאיש בחלוק הלבן עם המשקפיים, "אולי הגיע הזמן להתחיל טיפול קצת יותר אינטנסיבי?". הוא מסתכל עליי בעודו משלב את זרועותיו על חזהו, ומחייך.

אני לא זוכרת מי הוא וכמה זמן זה נמשך אבל אני יודעת טוב מאוד איך הגעתי לכאן, ואיך איבדתי את עצמי כששיחקתי במחבואים פעם אחת יותר מידי.

ארבעת הנערים שהיו בגינה האחורית של הבניין היו מסקרנים, כל  אחד יותר מהשני, ולא יכלתי אלא לגשת אליהם בעוד עיני נצנצו בציפייה. חיפשתי משהו מעניין לעשות, משהו שאני לא עושה כל יום, והעיניים שלהם הבטיחו הרפתקאה ארוכה ומעניינת. בעודי ניגשת אליהם הם סובבו את ראשם לכיווני ובחנו אותי מקרוב. לא יכלתי שלא להרגיש את החמימות שקרנה מכל אחד ואחד מהם באותה צורה ולהשאב אל תוך השיחה שהם החלו לנהל איתי. דיברנו על כל מה שרציתי ועל מה שלא בדיוק רציתי, אבל לא הרגשתי שהם מנסים לדחות אותי אלא להפך, מסוקרנים ממני באותה מידה שאני מהם. אחד מהם הציע לי "לשחק".

"מה זאת אומרת? מה אתם רוצים לשחק?" שאלתי בתמימות.

"נשחק… 'תופסת-מחבואים'. אם את מגלה אותנו, אנחנו רודפים אחרייך ותופסים אותך. זה יכול להיות ממש כיף, ממש הרפתקאה אם את רצה רחוק.. אבל בסוף אני תמיד מנצח במשחק הזה." היפה ביותר מהם אמר, ושילב את זרועותיו בחיקו.

"בסדר, אבל שתדעו שאני רצה מהר, ורצה רחוק!" אמרתי בעודם צוחקים.

התחלתי לספור עד 10 ושמעתי צעדים מאחורי, אולם כשסיימתי והסתובבתי ראיתי את כל הארבעה מקיפים אותי, עם מבט חלול בעיניהם ודם על ידיהם. הם התקרבו צעד אחד והנער היפה ביותר מהם, ההוא עם השיער החום, חייך לפתע בחיוך נבזי ושילב את זרועותיו המגואלות בדם מחדש.

"לא..לא הייתם אמורים להתחבא?" גמגמתי לעברם, אך הוא רק גיחך.

"זו שאלה מפתיעה, יחסית למצב." הוא אמר.

"כן, חשבתי שזה לא ממש מנומס לשאול את מי רצחתם." פלטתי גיחוך עצבני ושילבתי את זרועותיי גם כן.

"כן.. מחשבה קצת מטומטמת לנערה כמוך, אבל אם את רוצה מאוד לדעת, את תגלי." הוא אמר בפשטות אך עיניי גדלו בבהלה. ניסיתי לשבור את המעגל אך כל נער פשוט הטיח אותי בחזקה בחזרה לקיר. נראה שהם באמת שיחקו אבל לא אהבתי את המשחק הזה.  בצעקות יאוש וכעס דחפתי את הנער עם השיער החום בחוזקה, אך הוא רק חייך והצמיד אותי אל הקיר, כשעיניו בוהקות באדום.

"איזה מן סוג של פסיכופט אתה?!" צעקתי עליו, בעודי מנסה להשתחרר.

"אני אתן לך רמז." הוא אמר, ולפתע זוג כנפיים שחורות נפתחו מגבו של הנער.הוא השמיע אנחת הקלה. נשמתי נעצרה בקרבי והמוח שלי לא הצליח לקבל את המראה המוזר.

"קדימה, הסכמנו לשחק, לא?" הוא אמר לי בקול מעושה.

"מה אתה??" שאלתי אותו בקול צרוד. הוא הסתכל אל חבריו אך אלה החזירו לו מבט חלול.

"אני מלאך יקירה." הוא אמר בחיוך, " מלאך שנפל מגן עדן, אבל מלאך לכל דבר."

"מלאך נופל… א.. אתה השטן." לחשתי יותר לעצמי מאשר לו. פתאום הוא נסוג צעד אחד אחורה. הבנים האחרים  עשו כמוהו ופינו לי פתח ליציאה בידיים מושטות. לא הבנתי מה קורה לרגע, אך אז נזכרתי בהוראות המשחק שהם נתנו לי, דקות אחדות קודם:" את מגלה אותנו, אנחנו רודפים אחרייך."

החלקים התחברו למקומם, ואני סוף סוף ראיתי את התמונה הברורה. כנראה שהנער בעל השיער החום הבין את ההארה שקיבלתי באותו רגע, כי הוא פשוט חייך ואמר:" רוצי."

ואני רצתי. רצתי והרגשתי אותם רצים אחרי במהירות. לא הצלחתי לשאוף מספיק אוויר והרגשתי את ברכי מתפוקקות אך המשכתי לרוץ כי אדרנלין זרם בעורקיי, ופאניקה טהורה הציפה את כולי.

הגעתי אחת החנויות וטרקתי את הדלת, בעודי מתעלמת מהמבטים המודאגים שהאנשים נועצים בי. נכנסתי לשירותים ושטפתי את פניי, מרגישה הקלה על שסגרתי אותם לעת עתה והגעתי למקום מוצף אנשים. אולם כאשר אישה עם שרשרת פנינים נכנסה גם היא כדי לסדר את שערה, הרגשתי את אותה החמימות שקרנה מהנער עם השיער החום. בהיתי לאישה לרגע קט, אך היא רק הסתכלה במראה ולחשה לכיווני:" תמשיכי לרוץ, המשחק לא נגמר עדיין."

מבועתת, יצאתי משם במהרה ופניתי לעבר היציאה. המשכתי ללכת, הפעם בצעדים רגועים יותר. הרחוב היה מלא אנשים, אבל החיוך האופייני למה שזה לא יהיה שרודף אחריי עבר בין אדם לאדם, מזקן ועד תינוק. הלכתי לכיוון הדירה שלי כשראיתי את אימי יוצאת מהבניין, ושקיות של בגדים בידיה. היא הלכה לתרום אותם לבית המחסה כמו שהיא עושה כל פעם שהיא מצחצחת את הארון, כמו צדיקה אמיתית שלא חוסכת בצדקה.

"אמא את חייבת לעזור לי! אני לא יודעת מה קורה, מישהו- לא רגע, משהו, רודף אחריי!" אמרתי לה בעודי מתנשפת.

"מה זאת אומרת? את עדיין מאמינה בשדים ורוחות, ומחפשת חוויות והרפתקאות על הראש? ידעתי שזה לא משהו שעובר אחרי הילדות. לא הייתי צריכה לתת לך לקרוא כלכך הרבה, את ממש מושפעת." היא אמרה ונדנדה את ראשה לשלילה.

"אמא זה רציני!" רקעתי ברגלי על המדרכה וראיתי את פניה משתנות להבעה של אי אמון.

"את מתנהגת כמו ילדה קטנה. זה לא מתאים לך!" היא אמרה וניסתה לשים את ידה על כתפי אבל לא יכלתי לקבל את העובדה שהיא לא האמינה לי, כמו שלא האמינה לי בילדותי. כמה שכנות ששמו לב למהומה נעמדו לצד אימי בחצי עיגול והחלו לשאול שאלות. אמרתי להן את מה שקרה, לפרטי פרטים אבל הן רק עמדו ושתקו.

"נו? מה לא בסדר?" אחת מהן שאלה אותי, בזמן שהשאר מרימות כתפיים לאות הזדהות עם השאלה.

"מה לא בסדר?? שדים רודפים אותי! השטן רוצה לתפוס אותי, ואלוהים יודע מה הוא יעשה לי אם יתפוס." לחשתי להם בדאגה.

"אז מה הבעיה? את הסכמת, לא?" שכנה אחרת אמרה לי באדישות.

"לא ידעתי למה אני מסכימה!"

"אז זו כבר לא הבעיה שלו, לא? סך הכל עשיתם עסקה לגיטימית." אמא שלי אמרה והאחרות נדנדו בראשון לאות הסכמה. פי נפער מרוב תדהמה ואז ספרתי בראשי את כמות האנשים- ארבע נשים מקיפות אותי, כולן בזרועות שלובות. יותר מזה, אמא שלי בחיים לא הייתה מדברת על השטן מבלי לירון שלוש פעמים. סגרתי את עיני כי לא האמנתי לנאיביות שלי. כמובן שהשטן יכנס בכל אחד כדי לספק את היצר הסדיסטי שלו!

לפתע אמא שלי חיבקה אותי בעדינות ולחשה אל תוך אזני: "תמשיכי לרוץ חמודה, המשחק עוד לא נגמר."

"לא." אמרתי לו. נמאס לי לרוץ.

אמא שלי שחררה אותי מאחיזתה והרימה גבה בעודה מחייכת את אותו חיוך מעושה שנחרט בפניו של הנער.

"באמת?  היא אמרה בהפתעה. ניסיתי לראות מה היא, או הוא, או זה זומם, ואז הוצא זוג מספריים מתיקה של השכנה שנתנה את המספריים לאימי. ידעתי שהיא הולכת לפגוע בעצמה איתם, אז מיהרתי לומר לשטן שיפסיק, שאני מוכנה להמשיך אם הוא רק יעזוב את המשפחה שלי בשקט, והתחלתי שוב לרוץ. המשכתי ללכת, לנסוע ולרוץ ימים ולילות עד שהגעתי למסעדת קפה קטנה, כבר בעיר אחרת, מרוחקת מהבית ומהחיים הרגילים שהיו לי, ונכנסתי לשירותים כדי להסתכל במראה. ראיתי את המבט העייף שהיה בעיני אולם ראיתי גם משהו אחר… ההשתקפות שלי החלה לעוות את פניה בנסיון לחייך אך ללא הצלחה, ואני סגרתי את עיני כדי להתעלם מהטירוף שאפף את מוחי. אני מאבדת את השפיות. אני פשוט משוגעת.. אין דבר כזה שטן ושדים ורוחות, נכון?

"תחשבי שוב" אמרה ההשתקפות שלי במראה, שכבר לא הפתיעה אותי.

יצאתי מהשירותים באנחת יאוש ופניתי אל עבר היציאה  כשאישה זקנה אחת שישבה ליד החלון סימנה לי בידה לבוא אליה. כבר הייתי עייפה מלרוץ, אז פניתי אליה בצעדים מהוססים והתיישבתי מולה. היא חייכה בחום ושמה את ידה על ידי.

"אני יודעת מה קורה לך." הזקנה אמרה, " אני יודעת מה עשית. גם אני טעיתי בדיוק כמוך."

"מה?" עניתי לה באדישות.

"ראיתי משהו מסביבך. ראיתי את השטן בפנייך." היא אמרה לי והייתי צריכה לבלוע את רוקי בנסיון לעכל את העובדה שלא רק שהיא מאמינה לי, גם יש לה מושג מה קורה.

"את… את מבינה מה הולך פה??" לחשתי לה בשקט.

"כן, עשית עסקה עם השטן, הסכמת לשחק איתו. המשחק לא נגמר כשאת מבינה למה את נכנסת, אלא אז הוא רק מתחיל!" היא אמרה, והרגשתי אבן שוקעת בקרבי.

"ומה אני עושה עכשיו?"

"את חייבת להרוג אותו יקירה. לפחות, את מי שהוא תופס באותו רגע. השטן לא באמת מת, אבל ככה את תופסת אותו ולא הוא אותך." היא אמרה בפשטות ולחצה קצת על ידי, לחיצה מנחמת מה מאדם מנוסה לצעיר הטירון. רק בהיתי בסכו"ם שבצד הצלחת שלה, ונעצתי עיניי בסכין החמאה הכסוף, ללא אפשות לחשוב בהגיון.

"ואת מי הוא תופס כרגע?" שאלתי אותה בנסיון נואש לצאת מהסיפור.

"את רואה את הילדה שם? קחי את סכין האוכל שלה, הוא לא יחשוד שאת באה אליו כל עוד הוא בה."  היא שלחה אותי לעבר ילדה קטנה עם שיער ג'ינג'י ושמלה עם סרט כחול, שאכלה לה ארוחת צהריים עם הוריה.

"את באמת מבקשת ממני לרצוח ילדה קטנה? זה לא נורמלי!" אמרתי לה, כי אין דבר שרציתי לעשות פחות ממה שעמדתי לעשות.

"את רוצה שזה יפסק? או שאת רוצה להמשיך את ההרפתקאה הקטנה שלך עם כוחות אפלים לתמיד?" היא ענתה לי. הרגשתי שאני מאבדת את שפיותי. קמתי מהכסא שלי והתקדמתי אליה בצעדים מדודים וידיים רועדות. חטפתי מידה את סכין הבשר שלה והתחלתי לנעוץ אותו בה בכל כוחי. זעקות נשמעו ברחבי המסעדה, והרגשתי את הסכין ננעץ בגרונה, בכתפה ובזרועה. לא הסתכלתי עליה, לא רציתי להאמין שאני עושה את זה, אבל הבנתי שזה נגמר כשהדפו אותי הצידה והצמידו את ידיי לרצפה. הילדה נחתה על הרצפה בקול עמום ואני הסתכלתי על הזקנה, מצפה לכך שתאמר לכולם מה קרה.

אז, ראיתי אותה משלבת את זרועותיה, ומחייכת.

התחלתי לצעוק, לצרוח ולבכות. הבנתי מה קרה והבנתי מה עשיתי. לאחר כמה דקות הגיעה המשטרה למקום ולקחה אותי משם ללא התנגדות.

אני לא זוכרת איך הגעתי לכאן, לחדר הלבן והבוהק הזה, או כמה זמן עבר מאז, כי השיער שלי ארך מאוד, אבל אני זוכרת איך הגעתי לכאן.

"לא לשחק. המשחק נמשך לנצח. זה כל מה שהיא אומרת דוקטור, כבר ימים, ולא שום דבר אחר!" האחות אומרת לאיש בחלוק הלבן עם המשקפיים, "אולי הגיע הזמן להתחיל טיפול קצת יותר אינטנסיבי?". הוא מסתכל עליי בעודו משלב את זרועותיו על חזהו, ומחייך.

"המשחק לא נמשך לנצח. חשבתי שהגעתי רחוק במסע שלי, הרחק ממך." אני אומרת בעודי נועצת מבט בשטן עצמו. הוא מבשר לאחות באדישות שכדאי מאוד לשנות את מסלול הטיפול ושהיא יכולה להתחיל בהכנות. היא יוצאת מהחדר והוא מתקרב אלי, כורע מול פני על ברך אחת. הוא מנסה לגעת בי אך אני נרתעת מהחמימות שהוא קורן וגורמת לו לצקצק בלשונו.

"ששש.. דיי, אל תפחדי." הוא אומר בקול רך, "אני לא אפגע בך. אחרת איזו תועלת הסקרנית הקטנה שלנו תביא בהרפתקאה החדשה שלי… במשחק שלי."

הוא מלטף את ראשי בידו וחופן את לחיי באחרת. אני בוהה בעיניו, מסוחררת מידי בשביל לעשות משהו נגד זה כשהוא מקרב את ראשו לראשי ושפתיו כמעט מגיעות אל אזני כשהוא לוחש:" תפסתי אותך. אמרתי לך שאני תמיד מנצח בסוף."

אני מרגישה חום גדול מציף את גופי, ואני מתחילה לאבד את השליטה בעצמי. ההרגשה נוראה, אבל אני שמחה שכל זה סוף סוף נגמר, או לפחות זה מה שחשבתי.

הרופא במשקפיים ובחלוק הלבן  מחייך אליי ואני אליו, והוא מוביל אותי אל חדר הפסיכיאטר הראשי, כדי שינסה לחפור לי בראש ולמצוא את ההגיון שעוד נותר בי. אני מתיישבת על הכסא מול הפסיכיאטר שמסתכל עליי בסקרנות, נשאב אל תוך המילים שאני מספרת לו ושנינו מדברים על מה שהוא רוצה, ואפילו על מה שהוא לא בדיוק רוצה.

"רוצה לשחק משחק?" אני שואלת אותו לפתע בחיוך. הוא מסתכל עליי כפי שמסתכלים על ילד קטן ומושך בכתפיו באדישות.

"באיזה משחק אנחנו משחקים? מהו המשחק שלך, שאת לא מפסיקה לדבר עליו?" הוא שואל בהתנשאות.

"נשחק… 'תופסת-מחבואים'. אם אתה מגלה אותי כאן בחדר, אני רודפת אחרייך ותופסת אותך. זה יכול להיות ממש כיף, ממש הרפתקה אם אתה רץ רחוק.. אבל בסוף אני תמיד מנצחת במשחק הזה." אני אומרת ומשלבת את זרועותיי.

המשחק לא נמשך לנצח, הוא חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, אבל בסוף הוא תמיד מנצח.