היא לא ידעה מה היה יותר חזק; השנאה שלה כלפי עצמה או האהבה שלה כלפיו.
אני, כמובן, יודע שהשנאה גברה כאן. כלומר, לא היה על מה לגבור. הסיבה היחידה שהיא אהבה אותו כביכול היתה המחשבה הזו, שאם הוא יאהב אותה, אולי תהיה לה סיבה לאהוב את עצמה. אבל האמת היא, שלא משנה מה הוא עשה היא לא האמינה. הוא לא עשה מספיק והיא לא חיפשה מספיק סימנים במה שהוא כן עשה. בכל מקרה, זה מת לפני שזה נולד.
אני, בנוסף, יודע, שהאהבה שלי כלפיה חזקה יותר מהשנאה והאהבה שלה גם יחד. בלי האהבה שלי היא לא היתה מרגישה אף אחד מהם והיא גם לא היתה פה בכלל.
אתם חושבים עכשיו, היא צריכה להיות איתי. אתם חושבים שאתם יודעים איפה הסיפור הזה יסתיים- כשהיא בין זרועותי. אתם חושבים שאתם חכמים גדולים ושאולי אין לכם טעם לקרוא את כל זה.
אתם טועים.
אני בכלל לא חלק מהסיפור.
אני… אני גר רחוק. לא סתם רחוק, רחוק נורא. אל מעבר לדפים ולאותיות. אני מחוץ לסיפור, כמו שאמרתי.
אני כותב אותו.
כרגע, אני לא יודע איך הוא יסתיים. זו רק ההתחלה, מבינים? הוא עוד לא הבין כמה הוא אוהב אותה. הוא עוד יבין, אל חשש. היא עוד לא הבינה שהיא כזו מדהימה. לפעמים אני כועס עליה בגלל זה. אז למה אני לא משנה את זה בכתיבה? כי אז היא תהיה נוראית, זה לא ברור? היא תדע שהיא יפה וחכמה ושכולם אמורים לפול לרגליה וזו הטעות שלהם אם הם לא, היא תהפוך למין יצור כזה שבטוח שכולם אמורים לאהוב אותו, שבטוח שהוא מדהים. יצורים כאלו, לא כל כך מדהימים בעיני. אתם מבינים עם מה אני צריך להתעסק כאן?
צריך לקרות לה משהו גדול, משהו עצום. משהו שיגרום לה להבין שהיא שווה משהו באמת, משהו שיגרום לה להאמין בעצמה. אבל לא להיות גאה מדי. זה משהו שנורא קשה לחשוב עליו. תוסיפו על זה לנסח אותו במילים.
אחרי המשהו הגדול הזה- הכל כבר יהיה שונה. אני לא יודע מה יקרה אחריו עדיין. אדע את זה אחרי שאמציא אותו.
היא קראה ספר. התלתל הזהוב שלה נפל לה על המצח והפריע לה בעיינים כל שלוש שורות. אבל היא פשוט הרימה אותו במקום ללכת להסתפר.
הוא דפק בדלת, הפתיע אותה. אחרי שהיא פתחה הוא שאל אם יש לה דקה. 'כן ברור!' היא כמעט אמרה לו, אבל אז נזכרה לא להיות נרגשת מדי, שלא ישים לב.
"כן" היא אמרה לבסוף.
"אני… מרגיש קצת טיפש. היינו ידידים די טובים, לא?" הוא שאל אותה. איזו מין שאלה מסובכת. איך היא אמורה לענות לו על זה? היא היתה לו לידידה והוא היה לה לתקוות שווא.
"אהה" היא אישרה לו. לא הצליחה לחשוב על שום דבר אחר.
"אבל… לא אמרתי לך אף פעם…" הוא התחיל לשחק בצמיד הטיפשי הזה שלו במקום להסתכל עליה. טעות של טירונים. רוצה לנאום- תכין נאום! "את יותר מידידה בשבילי, פחדתי נורא להגיד לך…" הוא פחד? אבל ברור שהיא רוצה אותו. אם עכשיו הם יהיו ביחד היא תחשוב שהיא מאושרת אבל עדיין כל הזמן תחפש את האישור שלו. זה אומר שכשיקרה לה הדבר העצום שאני מתכנן, הוא כבר יהיה בדרכו אל מחוץ לתמונה.
אולי עוד אשכתב את זה אחר כך. אולי אשכתב אותו- אני לא מת עליו בכלל.
"מה פחדת להגיד לי?" ברור שהיא רצתה את המילים המפורשות, ככה היא. אם הוא לא יגיד לה אותן בפירוש היא תמצא דרך לחשוב שהוא לא באמת התכוון אליהן.
"פחדתי שאם אני אציע לך לצאת את לא תרצי ואני סתם אאבד אותך ו…" היא החסירה פעימה. לאבד אותה? לעולם לא! אסור לו לדבר כך כי… אם הוא יאבד אותה, הוא לא יוכל לאהוב אותה. היא לא תוכל אף פעם לראות אותו אוהב אותה.
"אתה לא תאבד אותי" היא אמרה לו, ואז חזרה לנשום.
"את רוצה… להפסיק עם הרצינות המוגזמת ולצאת מחר? סרט או משהו?" הוא חייך. היא אהבה את החיוך שלו, ככה היא רצתה שהפנים שלו יראו תמיד. חוץ מכשהיא הולכת ממנו. בכל פעם שהם נפרדו אחרי ההפסקה היא רצתה שהוא יהיה קצת עצוב, רק קצת.
"סרט או משהו נשמע בסדר גמור" היא חייכה את החיוך הקצת עקום שלה. היא אהבה לחייך דווקא אותו כי היא חשבה שהוא עושה רושם טוב.
אז מה בסוף? הם יוצאים? כל כך מהר? אבל מה עם כל הדרך והלמידה תוך כדי על זה שהיא כזו מדהימה ומה עם הדבר העצום? ואם הוא יהיה מחוץ לתמונה מי יהיה עד לדבר העצום הזה?
אולי בעצם זה לא כל-כך מהר. היא מאוהבת בו, או לפחות רוצה שהוא יתאהב בה (אין אלו שני דברים זהים) כבר ארבעה חודשים, וארבעים עמודים, של חוסר ביטחון עצמי. זה בערך מספיק. לא?
***
הוא עוד לא ידע אם הוא מאוהב בה. זה התחיל בהתקפי קנאה בילד ההוא שניסה לחזר אחריה והיא לא שמה לב שזה היה חיזור. אחר כך, יום אחד, אחרי שהחברה שלו לשעבר ממש עלתה לו על העצבים והדבר היחיד שהוא רצה לעשות זה לדבר על זה איתה, ידידתו זהובת השיער, הוא הבין שאולי יהיה די נהדר אם היא תהיה החברה שלו- היא מבינה אותו יותר מאחרים ויהיה לו פחות על מה להתלונן.
הוא חשב שיכול להיות די נהדר לאהוב אותה, אז הוא ניסה.
אני ידעתי שהוא לא היה מאוהב בה בכלל, הוא רק רצה להיות, והמשיך לספר לעצמו סיפורים.
הוא לקח אותה לסרט ובדרך הם דיברו על מוסיקה. היא ניסתה להסביר לו למה גם קלאסי זה בסדר, לא רק רוק.
זה היה סרט מעורר מחשבה במידה מספקת בשביל נושאי שיחה עד הבית.
יצא שהם בילו כידידים וקראו לזה אחרת. יצא שהוא לא החמיא לה על היופי המדהים הזה והיא המשיכה לחשוב שהוא לא קיים, היופי הזה.
את התכונה האהובה עלי לא נתתי לה. אפילו אחרי האהבה האינסופית הזו. אולי ידעתי שיהיה לי קשה להתמודד איתה אם היא היתה אמיצה. איך כותבים דמות שלא נעה על ידי הפחד? איך מבינים דמות כזו? איך כותבים אותה בצורה אמינה? איך חוזים מה היא תעשה? אז מחוסר האומץ, כשהם נפרדו היא לא נישקה אותו. בגללי. משהו בי שמח שכתבתי את זה. הוא לא מספיק טוב בשבילה, גם אם היא חשבה שהיא רוצה אותו. הוא לא נישק אותה סתם מטמטום.
***
אני אומר שאני כותב סיפורים כבר מאז שאני ילד קטן. בערך מאז שאני יודע איך לכתוב, משהו שאני יודע כבר עשר שנים. עד עכשיו לא היה משהו טוב להראות, אז לא הראיתי כלום. כולם בטוחים שאני סתם קשקשן אבל הם עומדים עכשיו לראות. הסיפור הזה יהיה טוב: הדמויות לא יודעות מה הן רוצות ומה הן שוות ואז אירוע מדהים שיקרה להן יגרום להן להבין. הן ישתנו במהלך הדרך ויסיימו אותה קצת אחרות. הדמויות מגובשות מההתחלה אך דמויות אהודות הן יהיו רק בסוף. אני שוקל אפילו לעלות רמה ולעשות איזה משחק עם הגופים או הזמנים. אולי להכניס גם גוף שני. מה אתם יודעים? זה יכול לעבוד.
אני יודע שהסיפור הזה יצליח כי היא מושלמת. פשוט ככה. היא מדהימה ואני יודע שאני הייתי מתאהב. למה היא לא קיימת?
כל הכבוד. ממציא לך דמות להתאהב בה במקום לצאת לעולם האמיתי.
***
גם אחרי לילות ארוכים מחוסרי שינה ומלאי שינה אני לא מצליח לחשוב על רעיון מושלם מספיק לאירוע העצום הזה בחייה שיגרום לה להבין. אז בינתיים, החלטתי לתת לה רמזים. דברים קטנים כאלו.
היא קמה בבוקר מספיק מוקדם בשביל לא לאחר- מספיק מוקדם בשביל להקדים בחצי שעה. כשהיא יצאה מהבית הזמנים כבר היו לחוצים. הייתה לה רבע שעה לפני תחילת השיעור, מה שאומר שיש לה סיכוי רק בהליכה על גבול הריצה. היא כמעט כבר רצה את הכל אבל היא שמה לב בדרך לכתובת גרפיטי על הקיר של הסופר שהיא לא ראתה עוד מעולם.
"את מדהימה!" היה כתוב שם.
היא לא התייחסה ממש, וחזרה לריצה.
אני לא דואג, זה עוד לא הכל.
בכיתה, אחרי הנזיפה על האיחור בחמש דקות שלה מהמורה, היא התיישבה ובהתה בקישקושים על השולחן. זה ידוע שבתיכון שלה כל השולחנות מקושקשים כל כך עד שאף אחד לא מנסה להכריח אותך לא לצייר עליהם- כי יהיה לא הוגן שתנקה את הכל, אז אין סנקציה.
"את מדהימה!" כתוב על השולחן.
היא לא רצתה להתייחס. אז מה אם זה גם מה שגרם לאיחורה? היא הפנתה את ראשה לקצה השני של השולחן. אולי שם יש משהו יותר מעניין.
"את מדהימה!" גם שם.
בהפסקה היא נפגשה איתו. הם התנהגו בדיוק כמו פעם, רק בלי להתבייש להיות לבד. הוא הציע לה לצאת גם ביום למחרת, והיא הסכימה. לפתע צדה עיינה את הכתובת הענקית של הקיר האחורי של אולם הספורט עליו נשענו.
"את מדהימה!" אלא מה עוד.
"יש לך מושג מי כתב את כל אלו?" היא שאלה אותו. היה סיכוי, הוא בעצמו אהב להשתעשע עם גרפיטי פעם.
"כל אלו? זו הפעם הראשונה שאני נתקל בזה. זה בטח סתם מישהו שכתב לחברה שלו" הוא לא ייחס לעניין חשיבות. לה הייתה תחושה שיש לייחס לעניין חשיבות. ובכל זאת, לא היא ייחסה לו כל חשיבות באותו רגע.
***
אני נהנה לכתוב את הסיפור הזה יותר ממה שלרוב נהנתי לכתוב סיפורים. הוא כמו כותב את עצמו. הדמויות- במיוחד הדמות שלה, ברורות לי מספיק כך שאדע מה הן יעשו בלי שאצטרך להמציא את זה ממש. כלומר, אני ממציא את הסיפור, את ההשפעות החיצוניות על הדמויות אני קובע, אבל אחרי שהגדרתי את הדמויות מראש אני לא צריך לחשוב הרבה כדי להבין מה הן עומדות לעשות לגבי ההשפעות החיצוניות האלו.
לרוע המזל, הדבר העצום הזה שצריך לקרות לה- חייב להיות חיצוני, אני חושב. הדבר יקרה לה, והיא תושפע ממנו, ולא הפוך.
***
אני לוקח הפסקה מהכתיבה ליומיים. אני יוצא קצת החוצה, לא רק לבית הספר, מנסה להיות קצת הדבר הזה שקוראים לו 'נורמלי' מנסה קצת להנות מהדבר הזה שקוראים לו 'חיים'. זה לא ממש מצליח לי, אפילו שמנקודת מבטי לפחות, אני ממש מנסה.
אני חוזר לחדר העבודה, כדי להמשיך לכתוב מהמקום בו הפסקתי ושומע דפיקה בדלת.
"מי זה?" לא זכור לי שאני מצפה למישהו.
"אור" עונה לי בחורה מהצד השני. הקול מוכר, אבל אני לא מכיר שום אור.
"אני לא מכיר אור… זו בוודאי טעות", אני אומר בקול מעט רם מדי. אולי בחוסר נימוס.
"זה בגלל שלא נתת לי שם". מה זאת אומרת? אני צריך לתת לה שם? "אז החלטתי שקוראים לי אור". האסימון רוצה ליפול ואני מתקשה לתת לו. יכול להיות ש… יכול להיות שזו היא? זה לא ייתכן, הרי היא נמצאת בתוך הסיפור שאני ממציא, שאני כותב, היא לא יכולה פשוט לצאת.
אני פותח את הדלת והיא שם. דמעה זולגת לה מעייני הימנית. זו הפעם הראשונה שבחורה בגילי רואה אותי בוכה. אולי אוכל לשכתב את זה? לא, זה העולם האמיתי.
"היי" היא מרימה את ידה בתנועה של שלום ומשאירה אותה באוויר רגע.
"היי". אני מחייך עכשיו.
"מישהו חשב שאני מדהימה, אז החלטתי למצוא אותו." היא אומרת. בפשטות כזאת.
"אז הבנת בסוף שזה מכוון אליך?" אני עדיין מחייך. יש לי תחושה שיקח לחיוך הזה הרבה זמן להיעלם.
"כן. משם עד להבין שזה חייב להיות מי שכותב אותי- הדרך כבר לא היתה כל כך ארוכה. אתה מבין, אנשים תמיד אוהבים את מה שהם יצרו, ולא חשבתי שיש סיכוי שזה מישהו אחר, אחרי חוסר ההתיחסות שלו".
"את באמת מדהימה. אני לא הייתי מצליח להבין את זה. האמת שלא חשבתי שתביני שאת דמות בספר." זה נכון. אני עוד המום אבל ההלם לא מונע ממני לחייך.
"אחרי שהבנתי שאני דמות בספר הבנתי שבטח יש גבולות. למשל, הרחוב שבו אני גרה, דימיינת אותו עד לנקודה מסויימת, נכון? אז רצתי לשם, והמשכתי לרוץ והכל נעלם ואז הגעתי לכאן. " היא מסבירה לי את זה, כאילו זה פשוט. איך זה יכול להיות? האמת, שלא ממש אכפת לי. היא כאן. מבחינתי שיהיה נס. אולי אני מאמין באלוהים עכשיו.
"למה לא נתת לי שם?" למה באמת? איך מגדירים בשם את האדם הנהדר שעומד לפני? האמת? אור זה שם מצויין בשבילה. מתאים בדיוק. אבל ככה יצרתי אותה- באופן שברור שהיא תחשוב על שם יותר ראוי מהשם שאני אחשוב עליו. היא קולעת בול.
"לא יכולתי… לתת לך כותרת, לא הצלחתי לחשוב על משהו ראוי. האמת שאור זה שם נהדר." אני אומר לה את האמת. לכמה אנשים כבר יוצא לי לומר את האמת על דברים חשובים כאלו?
"חסרים המון פרטים בסיפור. חשבתי שזה נורמלי אבל הבנתי שלא. למשל, אף פעם לא כתבת איזה מין אף יש לו… אז כשהוא מולי לא שמתי לב אבל כשניסיתי להיזכר בו יותר מאוחר לא הצלחתי. הסיפור מהעיינים שלי ואף פעם לא שמתי לב לאף שלו! או לשם שלו, או שלי. זו כבר סתם עצלנות." היא כל כך חכמה. היא גאון.
"איך את חושבת שצריך לקרוא לו?" אולי עדיף שהיא תיתן לו שם. היא הוכיחה את כישרונה.
"חשבתי נעם. אבל לא. אדם. אדם זה שם מעולה. האנושיות היא הפרט הבולט ביותר." אני כמעט מועד, אבל רק כמעט. אדם זה השם שלי.
"אדם זה… השם שלי" אני נורא מפחד שאני אולי מגמגם מולה. אבל זה בסדר, הגמגום של הכיתה נעלם.
"עם חוסר הפרטים הזה- השם אדם מתאים גם לך. אולי אלון יכול להיות השם שלו."
"מה הנימוק של אלון?" אני נרגע קצת.
"לא יודעת… זה סתם שם שאני חושבת… שאני אוהבת". בדיוק. הוא סתם מישהו שהיא חושבת שהיא אוהבת.
"את רוצה… להיכנס לשתות משהו?" קשה לי לחשוב איך לפתח שיחה עם מישהי שאני החלטתי כל פרט ופרט לגביה.
"כן. אבל אני רוצה גם לקרוא את הסיפור. יש משהו שאני צריכה לבדוק". לא! היא לא יכולה לקרוא אותו! זה יהרוס כי היא לא אמורה להבין עדיין שהיא לא באמת אוהבת את… אלון.
"אני נאלץ לסרב" איך אומרים לה לא?
"מה זאת אומרת? זה בגוף ראשון, לא?"
"מה?" לרגע אני לא מבין את ההקשר, "לא, זה בגוף שלישי, מספר יודע כל. יודע דברים שאת תגלי בהמשך."
"אבל כבר יצאתי, אתה לא מבין? אני פשוט רציתי לבדוק אם יש במקרה דברים שחשבתי עליהם שלא כתבת. אתה יודע, אם יש לי איזושהי אישיות או זהות כלשהי בלעדיך". כבר חשוב לה להיות בלעדי? מה הספקתי לעולל לה?
"את חושבת שתוכלי לחזור לסיפור?" אני מנסה לחשוב איך אוכל להחזיר אותה. בדרך, אני מגלה שאני לא רוצה להחזיר אותה. "אם את… רוצה לחזור. את רוצה?"
"אל תחזיר אותי! תן לי להישאר כאן. אני מתחננת. זה כל מה שאני מבקשת. רק תפסיק לכתוב". מה? איך זה קשור? "אם לא תכתוב יותר כלום אני לא אצטרך להיעלם פה ולהופיע שם".
"לא", אני אומר אחרי שאני מבין, בערך, "אני לי שום אינטרס שתיעלמי"- אני מחייך- ההפך הוא הנכון.
היא קופצת לחיבוק. יש לה ריח של וניל מהשיער. אני לא רוצה שהיא תתנתק מהחיבוק הזה אף פעם, אבל היא בכל זאת מתנתקת.
"אני מצטערת… זה היה… מוזר, בוודאי" היא פוסקת. לי לא ממש אכפת אם זה היה מוזר. זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי.
"אל תדאגי בקשר לזה".
***
היא עדיין רוצה לקרוא את הסיפור.
היא ישנה אצלי בלילות האחרונים. התגנבה אחרי שההורים הלכו לישון. גם את רוב הימים האחרונים בילינו ביחד. האם זה נחשב שאני חי ונורמלי? אני ילד בן שש עשרה שלא עוזב לרגע את הבחורה שלא יוצאת לו מהראש, והיא באמת שם. זה הגיוני, נכון? ככה זה כולם.
***
אני מתעורר בשש. השעה הרגילה שמספיקה בשביל להפרד מאור לפני שאמי תקום. אבל אור כבר לא בחדר השינה. היא בחדר העבודה. אם הייתי מתעורר שעתיים קודם הכל היה בסדר. הייתי עוצר את שני נחלי הדמעות האלו שמקורם בעייניה ושפכיהם על סנטרה.
"אפילו על השנאה העצמית כתבת" היא בוכה. "זה הכל נכון, אתה יודע? אני אפילו לא אתווכח ואומר שאני כן אוהבת אותו, כי זה הכל נכון" עדיין מייבבת. "חשבתי שאולי את זה שאני לא אוהבת את עצמי… חשבתי שלפחות זה- לפחות זה אני- אבל לא- זה הכל אתה!" עכשיו היא ממש היסטרית והיא רצה החוצה. אני אחריה, יחף בפיג'מה.
אני רץ אחריה והיא פתאום נעלמת. רגע אחד היא מול עייני ורגע שני כבר יש שם רק אוויר.
אני קולט שלא אמרתי לה שאת האומץ שלה היא המציאה, ולא אני. אני קולט שלא אמרתי לה שהיא יותר טובה מכל דבר שאי פעם יכולתי להמציא- יותר מכל דבר שמישהו יכל להמציא.
"אני מצטערת" אני שומע קול נשי מאחורי. אני מסתובב ורואה מישהי שאני לא מכיר. נראה שהיא בסביבות גיל ה 30.
"אני לא חושב שאנחנו מכירים" בפעם הקודמת שחשבתי שאני מדבר עם מישהי שאני לא מכיר זו היתה אור.
"אני מכירה אותך, ה… קשר, שבינך ובין אור הוא כמו הקשר ביני לבינך". איך היא יודעת על אור? אף אחד לא מכיר אותה חוץ ממני בעולם הזה. הקשר? זה לא אהבה כי אני לא מכיר את האישה הזו. מה נשאר? "אני מתכוונת לקשר כותב-נכתב" היא מסבירה ושוב אסימון שקשה לו ליפול נופל.
"בדיעבד זה די משעשע שלא הבנת שאתה בעצמך דמות בספר. הרי באיזה מקום אחר דמויות מצליחות להגיע לסופרים? הפוך זו לא בעיה. אני כותבת את מה שאני אומרת כרגע. אבל הדרך שאור כביכול עשתה- זה היה מגוחך אם זה היה אמיתי. כל הסיפור הזה הוא מגוחך". היא אומרת כאילו לא מדובר בחיי, אלא בספר שהיא מבקרת.
"תקשיב. כתבתי את הסיפור הזה בתיכון. מאז נהייתי עורכת וחלק מהעבודה שלי זה להחליט איזה חומרים אנחנו לוקחים ואיזה לא, ותוך כדי הבנתי שמה שאני כותבת- זה לא מספיק טוב." סיפור החיים שלי לא מספיק מעניין בשביל הוצאת הספרים שהיא עובדת בה? "החלטתי לפני כמה ימים, שאני אמחק את כל הדברים שכתבתי אי פעם ואעזוב את… תקוות השוא הזו אחת ולתמיד. בכל מקרה, אתה אחרון. רציתי להיפרד בדרך שתואמת את הסיפור הזה, אז הנה אני כאן." היא מחייכת אלי. כאילו זה מצחיק. כן בטח.
היא מוחקת אותי. אור- דמות ספרותית ממעלה שניה, היא מחשבתי האחרונה. ככה אני מקווה שזה מסתיים. ייסתיים? הסתיים? באיזה זמן מתרחש סיפור מחוק? סיפור שמת לפני שהוא נולד?