ניצולה

 

שלום, גברת אלקנה?

קוראים לי אמברט קניגסבוך, אמברט קינגסבוך! את לא מכירה אותי. לא נפגשנו אף פעם. אני מקווה שזה זמן טוב. הוחזקתי בשבי עם הבת שלך, והתבקשתי להעביר לְמשפחה מסר.

אני מאוד מצטער על מה שקרה לה, קודם כל. הספקנו להעביר יחד את הזמן במשך חודשיים , ואיכשהו זה הרגיש לי הרבה יותר, כאילו אני מכיר אותה שנים. ראינו אחד את השני יום ואז לילה, העברנו את הזמן בציורים על הקרקע, במשחקי חמש אבנים ובקלפים – כשהביאו לנו. היינו גם מעבירים את הזמן בדיבורים על ישראל, בגרמנית כי פחדנו ממה שיקרה ברגע שמישהו מהחוטפים יזהה את השפה. היא סיפרה לי על הרקע המשפחתי שלכם ועל הנסיעות למינכן. אני דיברתי על ההתנדבות בקיבוץ ועל מה שראיתי בירושלים ובחברון, וכל שאר הדברים שבגללם לא עליתי לישראל.

אני יודע שאנחנו לא מסכימים בנושאים הללו, גברת אלקנה, אבל חשוב לי להבהיר שהבת שלך תמיד האמינה. האמינה הרבה יותר ממני, למרות שהיה ברור שהסיכוי שלי לצאת יותר גדול משלה. היא לא רק התפללה, לא רק בירכה על אוכל ודאגה להתכסות בכל מה שהיתה יכולה, היא באמת האמינה שיש סיכוי שמלחמה תיגמר והאמריקנים ישחררו אותנו. כששאלתי אותה אם זה בגלל התפילות היא אמרה שאלוהים לא עובד בשבילה, שתפילה זה לא כמו להגיש טופס לועדת שחרורים, אבל תקווה זה משהו שיש לכולם ואמונה הוא דבק שמאחד אותם ביחד.

היא ביקשה ממני למסור לכם שהיא התפללה גם בשבילכם. היא שמעה על המלחמה בקיץ והתפללה לאיתי שיחזור בשלום מעזה. אני זוכר שהיא גם הבטיחה לעזור לו למצוא עבודה כשישתחרר, ואמרה לדבר עם צלם בשם דידי, או גידי, שהמספר שלו תלוי בפתק על שולחן. היא התפללה עבורך, אמרה שחסכה כסף בשביל לעזור לך לתקן צינורות שהיו מתפוצצים כל הזמן, ורצתה לקחת אותך ליוון. היא התפללה גם בשביל הסטארט-אפ של בת דודה ובשביל סבתא שלכם והבריאות שלה. היא גם אמרה שאם תצא אי פעם תרצה ללמוד אותה לתפור. היו עוד כמה דברים, אבל אני לא זוכר.

ההחלטה על ההוצאה שלה להורג התקבלה שלושה חודשים לפני ששחררו אותי. רק כשיצאתי מפה הבנתי כמה זה מדהים שהחזיקו אותה בחיים כל כך הרבה זמן, ועוד יותר מזה – עד כמה זה מדהים שגם את זה היא שרדה. אני מניח שעד עכשיו כבר בטח שמעת את הסיפורים על הבת שלך, גברתי. זה נשמע מוזר במבט לאחור, אני יודע, אבל היה לה מזל שלקח לחוטפים כל כך הרבה זמן לשמוע שהיא לא רק ישראלית ויהודיה אלא גם מישהי מפורסמת.

שתביני עד כמה הסדר והתיאום של הארגון הזה לא משהו- היא הגיעה לפה משהו כמו חודש אחרי, יחד עם כמה מגויסים טריים מגרמניה. המגויסים לא ידעו מי היא, ולאף אחד לא נראה חשוד שיש רק מסתננת אחת על הסיפון, בחורה שמישהו החביא באחד התאים כשעיניים שלה מכוסות. רק אחרי זה התברר שהיה מבצע חשאי לחטוף אותה, שתוכנן במשך מלא זמן, שרק אנשים מאוד מסוימים הורשו להיות מעורבים בו, שהמטרה הסופית שלו היא מוות. מה לעשות ששנייה אחרי החטיפה היה בברלין ובדיסלדורף גל מעצרים והחרימו להם פצצות ומחשבים? בלי זה הם לא שווים באירופה שום דבר.

לא סתם שמו אותה בכלוב נפרד. זה נראה לכולם נורא חשוד. הבחורה לא נראתה נורא חזקה במבט ראשון, אבל עובדה שהיא שרדה התרסקות מטוס במלזיה, וצונאמי ביפן, ופיגוע דקירה בתל אביב. אני לא זוכר בדיוק  מה הסדר, אבל אם אני לא טועה ההתרסקות היא מה שהפך אותה למפורסמת פה, בגלל שהיא ניצלה ובגלל שאף אחד לא ידע אם היה מחבל שגרם להתרסקות ומאיזה ארגון. את יודעת, לפעמים האנשים אלה גם עושים דברים על דעת עצמם.

אבל אני סוטה מנושא. אני יכול להבין למה המשפחה שלך הגיבה כמו שהיא הגיבה לסרטון שבו הכריזו על החטיפה. את יודעת, הייתי מתנדב במזרח התיכון שלוש שנים לפני שנחטפתי. שנים אני מנסה לשלוח מפה תמונות כדי שאנשים יבינו עד כמה גדולים ההרס והטבח והטירוף שהולכים כאן. שלוש שנים, ואין שום דבר שמעורר תגובה חזקה יותר מתמונה של בחורה לבנה-יהודיה אחת מישראל, רצוי מפייסבוק. רצוי עם תוצאות בגוגל לכתבות בכמה שפות. גוגל אף פעם לא שוכח.

הקואליציה התחילה לתקוף כאן שבועיים לפני שהחטיפה יצאה אל הפועל. עד אז כבר העבירו אותנו בין שני מקומות, בנסיעות נפרדות. הייתי בכל פעם מוצא את עצמי עם שותפים חדשים, שהלכו ונעלמו כי בכל פעם שכובשים כאן עיר חדשה צריך להראות שמנצחים במלחמה.

זה אף לא היה באמת חשוב מי האנשים שהיו פה. אף אחד לא באמת מכיר אותם לפני שצילמו אותם כשהם לבושים כמו אסירים. מה שהגדיר אותם זה הבגדים והמסר שהם נועדו לשדר לארצות הברית, לאירופה, לאפריקה. לפעמים זה נגמר בעריפת ראש, לפעמים באיזה נאום מול מצלמה שאנשים נועדו להתפעל ממבטא שלו. לפעמים כיסו את הפנים שלהם ואז הם היו סתם עשרות אנשים שהוצאו להורג כשמה שעושה אותם ביחד זה מדינה או עם או התפקיד שלהם בְצבא.

אין לי מושג למה דווקא אותי השאירו בחיים. אולי לא נכנסתי לאף תחום שבו הוציאו להורג אנשים. הם לא ידעו שאני הייתי בישראל, יודע עברית. לא בדיוק היו לי אנשים לומר להם את זה, והפרסית שלי דווקא לא רעה. פעם הייתי פשוט צריך להיזהר, כי פעם בכמה זמן הם היו מוציאים הפקות כאלה, עם מצלמות ובגדים ונאומים שנכתבו מראש. אחר כך זה הפך למאבק הישרדות, כי התחילו לצלם כל הזמן.

הם אמרו שזה בגלל שהגיעו פחות מגויסים, כנראה בגלל שהתחילו לעצור אנשים בנמל התעופה, כי זיהו שהם מתכוונים לעבור גבול, או מצאו אותם בדרך ותקפו אותם מאוויר. למרות זאת הם אמרו שהמזרח התיכון עדיין בכיס שלהם וצריך קלף חזק במיוחד שיכריע מערכה. צריך קורבן לממלכת השריעה שיזעזע את העולם, שישדר ניצחון. צריך הארי פוטר.

כשאתה חי בשבי המחשבה היחידה שלך היא כיצד לדחות קץ. שחרזדה סיפרה סיפורים כל לילה. לנו לא היו ספרים, אז היינו מספרים אחד לשני סיפורים מהחיים. העיתונאים שנשבו, בניסיון לקנות לעצמם עוד כמה ימים, היו מצטלמים לסרטוני תעמולה של ארגון. חווה, עיתונאית, לא סיפרה כלום. גם כשהיו שואלים אותה מה עברה היתה משפילה את העיניים הכחולות שלה, מושכת בכתפיים ואומרת שבטח כבר קראתם הכול ואין מה לספר.

אף אחד לא נגע בבת שלך, מעולם. אני יכול לומר לך את זה בוודאות כי התחושה שלי היתה שהם קצת מפחדים ממנה. הם לא נתנו לה לצאת מהכלוב וכשהגיעו סוף סוף קצת קפה ותה הייתי צריך ללכת להביא לה בעצמי. הם לא דיברו אליה, למרות שידעו שהיא מדברת אנגלית, ותמיד שלחו אחד מהאסירים לעשות את זה. הם אפילו נזהרו כשדיברו עליה מאחורי גב. כשהם סקלו ושרפו למוות נשים שבגדו בבעלים לא היתה להם בעיה לקרוא להן בשמות, ואז להרוג אותן, אבל כשזה נגע לחווה היא תמיד היתה ונשארה "הניצולה" מהכותרות בחדשות.

לקראת הסוף נהיה קשה יותר ויותר לשמור עליה בחיים. הממשלה שלכם הבהירה שהיא לא מתכוונת לנהל משא ומתן, וכשפלסטינים נורו למוות בהפגנות על בנייה בירושלים היה פה בלגן מטורף. שמעתי אותם מציעים לשרוף אותה, לירות בה כמה מאות פעמים. הציעו להרוג את כולנו יחד איתה, אז ברור שהיו כמה שהתנדבו כששאלו מי מוכן לדרוש ממנה להתנצל מול מצלמות, לקנות קצת זמן. חווה לא הסכימה להתנצל. היא אמרה שאלו לא "מפגינים" אל "מחבלים" ושיהרגו אותה בכל מקרה. "ככה זה במלחמה", אמרה בקול רם ובאנגלית, שסוהרים ישמעו.

הערצתי את הבת שלך באותו רגע על הכנות והישירות שלה. שנאתי אותה על הרבה דברים אחרים, ובראש שלהם זה שפתאום היא כבר לא נראתה לי כמו שורדת, אלא כמו מישהי שדווקא מעדיפה למות ולא אכפת לה לקחת את כולנו יחד איתה. אף אחד לא הסכים להביא את המגש שלה באותו יום, והיא ישבה בשקט, רעבה. גם למחרת, היא לא ניסתה לדבר עם איש. אנחנו מדברים פה על בחורה ששכבה יומיים מתחת להריסות בניין בטוקיו, ואיכשהו אני יכול להישבע שהעובדה שהיו מסביב אנשים שידעו שהיא שם ולא רצו שום קשר איתה כאבה לה יותר.

אני יודע שכאב לה, גברת אלקנה. אני והבת שלך אולי לא היינו החברים הכי טובים, אבל הבחנתי כיצד קפצה בכל פעם שמישהו טרק את הדלת, איך כיסתה את האזניים ונחנקה בכל פעם שנשמע מטוס קרב בשמיים, איך התכווצה לתוך עצמה כשהאדמה רעדה שוב ושוב מנפילה של פצצות. אין לי מושג איך אחרי כל זה היא האמינה שנינצל, אבל אולי פה הנאיבי והיא ידעה כל הזמן שנספוג פגיעה הרבה לפני שמישהו יגיע לפתוח את הדלתות.

בלילה האחרון שלנו היא ביקשה שאעביר לכם את המסר הזה. המסר אומר שברגע שהיא תצא היא תבוא לחפש אתכם ותישאר איתכם, כדי להגן עליכם בגוף שלה בפעם הבאה שתצטרכו אותה. אני מצטער מעומק לב לומר שזה כבר לא יקרה, אבל אין לי ספק שהיא עדיין משגיחה עליכם, וחושבת ומתפללת, גם אם התפילה עצמה היא לא זאת שעושה את כל העבודה.

אז לא, האמת היא שאין לי מושג איפה היא. את ההודעה הזאת הייתי אמור למסור לכם אחרי שצפיתי וידעתי בוודאות מה קרה, כי זאת ההבטחה האחרונה שנתתי לה, שאסתכל. מה שאני זוכר מאותו לילה הוא שהבגדים הונחו בפתח התא שלה, וצעקו עליי כדי להכריח אותה ללבוש אותם, וכמובן להתלבש בעצמי. מבלי להחליף אתי מילה היא ניגשה, וידאה שאני לא שם, התלבשה וחיכתה. במשך שעות היא חיכתה בשקט לטקס, שבו הביאו לה מאפרת והפכו את המטפחת שלה לרעלה וביצעו תיקונים אחרונים בחצאית כדי שלא תהיה צרה מדי.

עוד לפני שקראו לה היא נעמדה, זקופה ופנים אטומות. ראיתי אותה הולכת לפני, ראיתי את הנאום שמישהו אחר נתן הפעם על ניצחונו של אללה ומות הכופרים והכחדת ישראל, בסדר הקבוע. אחר כך עברו אלינו מאחורה, וסוף סוף נתנו לי הזדמנות להציג את עצמי תחת התואר שהייתי אמור למות איתו. אחרי זה הציתו את השיח שמתחת לבת שלך ושפכו עליה בנזין והיא אפילו לא מצמצה. לא אמרה דבר, אבל המשיכה להביט קדימה. המצלמה בדיוק החלה להתקדם לעברה כשהאדמה רעדה שוב.

הסרטון כבר נהרס כשהמצלמה נפלה לבור, אבל הם היו נחושים להמשיך. נערכו כמה דיבורים בניסיון להחליט מה עושים, מישהו שלף סכין ארוכה. זאת היתה ההזדמנות המושלמת בשביל הבת שלך לברוח, אבל היא נותרה יושבת על הברכיים. הלהבות התחילו לאחוז לה שם וכמה מאיתנו כבר הפנו את המבט כי זה נראה די ברור מה הולך לקרות. כולנו היינו רגילים לרעידות האלה, לא חשבנו שזאת התחלה של רעידת אדמה אמתית.

כשהפה של האדמה נפתח הטקס התפזר, בבת אחת, הגלימות השחורות נפלו כמו טיפות גשם לתוך עשרות של מקומות וזה היה לברוח עכשיו, או לעולם לא. התגלגלתי על הקרקע, מתחת לסכין שהיתה לפני רגע מעל הראש שלי- והתחלתי לרוץ, כמו משוגע. נפלתי כמעט מיד, וקמתי שוב. האזניים שלי צלצלו, גברת אלקנה, ובגלל חום של יותר מ-40 מעלות לא יכולתי לדעת אם אני מדמיין או לא מדמיין את המדבר הלא נגמר הזה שנמצא לי מול העיניים. אבנים קפצו באוויר, סרפדים שרטו לי את הרגליים ואם לא הייתי מדבר איתך עכשיו, כנראה הייתי קבור בתוך החול.

בפעם הבאה שבדקתי, הבת שלך כבר לא היתה שם. אף אחד לא היה שם. אני הייתי היחיד ששרד את מה שאמרו אחר כך שהיתה הרעידה הגדולה ביותר של השבר הסורי-אפריקאי, או משהו בסגנון. אני זוכר שבהתחלה היה שם עמוד עפר ענק. הפסקתי לרוץ. פחדתי שפתאום אמצא את עצמי לבד, בתוך המדבר העצום הזה, ואלך שם לנצח עד שאמצא מקום שהמורדים עוד לא כבשו. פשוט עמדתי והסתכלתי עד שהחול שקע, ומצאתי את עצמי מול בור באדמה. לא היה לי לאן ללכת, אז התקרבתי והצצתי לראות מה יש בפנים.

יומיים אחר כך, המטוס נחת. מסתבר שבדרך שלו הוא גם חיסל את הכוח שהיה בדרך לחפש אותה. הם מצאו את המדורה, לא את העמוד. במקום שבו היא נפלה היתה תעלה תת-קרקעית מימים של ממלכת אשור וקברים ששרדו את כל מה שהלך מעל לפני שטח. קברים שלא נתגלו ולא נהרסו מעולם על ידי האנשים האלה, שכל כך אוהבים לראות ציוויליזציה יורדת לעזאזל. זאת חתיכת נפילה. היו אמורים למצוא אותה בקלות, אבל שבועיים הם היו שם- וכלום. עוד ועוד גופות שהיה קשה לזהות בהתחלה, אבל לא היו שייכים לנשים.

לומר לך שאני חושב שהיא שרדה? לא. אף אחד לא היה שורד את זה. מצד שני, אף אחד לא היה שורד את מה שהיא עברה עוד לפני הפעם האחרונה שראיתי אותה. אף אחד לא היה נעלם ככה ולא משאיר אחריו כל זכר, אלא אם כן המשאלה שלה היתה מלכתחילה להיעלם ולהיקבר חיה בתוך אותן מנהרות. זה סיום מפואר, גברת אלקנה, אבל לדעתי הבת שלך היתה מעדיפה לחיות.

את השיחה הזאת אני עושה איתך ממלון בפרנקפורט. חוזה על הדירה שלי פג לפני שמונה חודשים ועד שימצאו לי פיתרון אני עובר בין כל מיני תכניות טלוויזיה וישן על החשבון שלהן בבתי מלון. אני נחשב כאן גיבור בגלל ששרדתי את השבי ואת הרעידת אדמה, ויודע לספר על האנשים שמתו משני הצדדים. מבחינתי היה לי מזל, מבחינתם אני הקשר היחיד שנשאר להם לאנשים שאוטוטו מקימים את "המדינה האסלאמית".

באחד מהראיונות האלה שאלו אותי אם זה נראה מהצד שממשלת ישראל מעדיפה להקריב את הבת שלך, שתחזק את התדמית של ישראל בתור קורבן. אני יודע שאחר כך הקטע הזה נהיה ויראלי באינטרנט, אז אני לא ארחיב יותר מדי ורק אתרגם לך את התשובה שנתתי.

אמרתי להם שאף משפחה לא היתה נותנת לילד או לילדה שלהם למות, ובתוך כל ארץ יש גם לנו וגם לרוצחים שלנו משפחות. אם המשפחות האלו היו מכירות זו את זו- כנראה לא היו מלחמות בכלל. אז אני לא רק בטוח שישראל היתה מעדיפה לחלץ אותה, אם יכלה, אלא גם שהחוטפים שלה היו מעדיפים להשאיר אותה בחיים – כי היא היתה מעוררת הערצה בגאווה ובאומץ שלה, ואת היכולת שלה היה מאחל כל בן אדם לאשתו או לבת שלו. גם אני רציתי אותה לעצמי, עד שקיבלתי אותה והבנתי שבניגוד לחוה, נשארתי לגמרי לבד.

החלטתי שהדבר הנכון לעשות הוא לחזור לישראל, להכיר אותך ואת המשפחה, להגן עליכם מכל גורם נוסף שעלול לנסות לפגוע בכם בגלל הבת שלכם. החלטתי שגם אם זה לא המקצוע שלי, אני צריך לספר את הסיפור ולקוות שמה שלא קרה יאפשר לי להמשיך לספר אותו, עד שאעביר אותו הלאה לאנשים שאין להם סיכוי אחר לשרוד. אני חושב שזה מה שהבת שלך היתה רוצה, עם האנשים שהיו מוכנים לתת לה לדבר, ולא מתכננים להרוג אותה בגלל הסיפור עצמו.