נירוונה אדומה מאת מיכאל אלבוים

אני פוקח את העיניים ומוצא כר דשא שאני שוכב עליו. מסביב הכול ירוק, ולידי שוכב נער שמנמן ועגול עם מראה ספוגי.

"היי, אתה בסדר?" אני שואל.

הוא מתעורר ומסתכל עליי בפה פעור.

"מה אתה זוכר?!" הוא שואל ותופס את הכתפיים שלי.

אני מנסה להיזכר והראש כואב. אני זוכר את השם אלכסנדר, ואני זוכר איזה מפעל שמייצר משהו, ואני זוכר חיים שלמים שבהם אני גדל ועובר ממקום למקום, עד שאני מוצא את עצמי במרתף של בניין נטוש, שקורס עליי והורג אותי.

"אני מת!" אני אומר לו. "אנחנו מתים!"

"היא רצחה אותי, האמא שלי המשוגעת רצחה אותי!"

אני נעמד ומסתכל לצדדים. הנער השמנמן נראה מבועת, ואני מעדיף שלא להתקרב למישהו שחונך על ידי רוצחת. אני הולך לתוך השיחים והוא הולך אחריו, ואנחנו נתקלים בקבוצה של שבעה נוספים, שמסתכלים עלינו ונאנחים.

"תסתכלו על הצד החיובי," אומר גבר מאדים וכועס, "לפחות החדשים לא ינצחו הפעם!"

"גם זה משהו," אומר אדם גבוה שמזכיר ג'ירף.

"אפשר להתחיל כבר?" שואלת נערה מיופייפת ומגונדרת, שמזכירה ערכת איפור מהלכת.

"אני מתנצל על קבלת הפנים המבלבלת," אומר נער חד בעל שיער שחור כמו דיו שמתקרב ללחוץ את ידי. "אני אינק, אלה גאבל, לנס ואליזבת," הוא אומר ומצביע על השלושה שדיברו. הוא ממשיך ומצביע על תאומות שנראות אבודות ופרועות, כאילו שלא ראו אור יום מעולם. "אלה קוטון וסילק," הוא עוצר לרגע, "וזו נירוונה." הוא מצביע על נערה ג'ינג'ית ומנומשת, שעומדת רחוק מאתנו, מחזיקה את ידה ובוהה ביער. "מה השמות שלכם?"

 

"אני אלכסנדר," אני אומר. אני מסתכל על הנער השמנמן ורואה שהוא לא מגיב, אז אני טופח לו על הכתף.

"אה!? אה, אני אהה, פו— פוריף. זה כל מה שאני זוכר."

"זה בסדר, לפעמים זה לוקח זמן. אתם מתים, דרך אגב."

"את זה הבנו," אני אומר.

"מצוין. בדרך כלל זה השלב שבו מנסים להתווכח. בכל אופן, המוות הוא לא עניין כל כך פשוט. יש מבחנים שצריך לעבור כדי להמשיך הלאה. בכל פעם קבוצה של תשעה אנשים עושה מסע אל קצה היער, ובדרך עוברת תשעה מבחנים, אחד שמתאים לכל אחד מחברי הקבוצה."

"איך אתם יודע את כל זה?!" פוריף שואל כשהוא תופס את הכתף שלי בחוזקה.

"כי עשינו את זה כבר. בכל סוף מבחן יש אוצר, ומי שזוכה בו מקבל נקודה. בסוף המסע מי שזכה בהכי הרבה אוצרות בוחר מישהו אחר מהקבוצה, ושניהם בלבד ממשיכים הלאה."

"ממשיכים לאן?" אני שואל.

"אנחנו לא יודעים. השאר נשארים כאן עד לצמד הבא, ועוברים את המסע שוב, עם מבחנים שונים."

"טוב, בואו נתחיל כבר, נמאס לי לשבת פה!" צועקת אליזבת, ערכת האיפור המהלכת.

 

אנחנו מתחילים ללכת ופוריף לא עוזב את הכתף שלי.

"כמה זמן אתם כבר כאן?" אני שואל.

"כולנו כאן כבר יותר משנה!" גאבל צועק, הגבר האדום הכועס. "אז אתם מבינים למה אתם צריכים להפסיד ולתת לנו לנצח."

"כן, זה יהיה ראוי," אליזבת אומרת, שולפת מסקרה ומטפחת את עצמה.

"לנס כאן כבר שלוש שנים," אינק מעדכן, והבחור הגבוה מנופף לנו. "אבל נירוונה כאן הרבה לפנינו. אף אחד לא יודע כמה זמן, והיא מתבודדת כזאת."

אני מתקדם אל נירוונה וטופח לה על הכתף, אבל המבט הקר שהיא מחזירה גורם לי להתחרט.

"רק רציתי לשאול כמה זמן את כאן," אני משחיל.

"זה לא משנה," היא עונה.

"נו, תגלי לנו!" פוריף אומר ועומד לתקוף את הכתף שלה, אבל נירוונה מסתובבת, תופסת את היד שלו וזורקת אותו לתוך השיחים בעוצמה. פוריף צורח ונוחת ברעש שבירת עץ.

 

אני רץ לתוך השיחים כשאני משתדל לשמור מרחק מנירוונה, ורואה את פוריף שוכב על שברים של כלוב עץ גדול, שבתוכו צמח טורף, שרוסק מתחת לכובד משקלו. אני עוזר לפוריף לקום והוא מתרחק משאריות הצמח שמתוכן נוזל משהו ירקרק. נירוונה מתקרבת בלי למצמץ ושולפת מתוך לוע הצמח ספוג אמבט צהוב.

"אני לא מאמין, היא כבר לקחה את הראשון!" גאבל צועק.

"מה? איך היא הספיקה?" שואלת קוטון, אחת מהתאומות.

"זה לא משנה, היא תמיד מפסידה במבחנים האחרים," סילק מרגיעה, התאומה השנייה.

"כמו שזה נראה התוספות שלכם למסע לא אכזריות כמו שחשבנו," גאבל אומר וצוחק בקול. "מה זה היה הצמח הקטנטן הזה?"

 

אנחנו ממשיכים ללכת כשהמבט של פוריף לא עוזב את הספוג שבידיים של נירוונה, כאילו שהוא רוצה לקחת אותו. זה היה אוצר שסימל את המבחן שלו, והיא זכתה בו.

"את הולכת לסחוב אותו כל המסע?" אני שואל ומצביע על הספוג. נירוונה מקרבת את הספוג אליה ומביטה בי בעיניים מצומצמות. "אני לא רוצה אותו, אבל פוריף הזה מגיע ממשפחה מסוכנת," אני לוחש. "אולי כדאי שתחביאי אותו."

היא מסתכלת לצדדים ואז עליי. "מי אתה?" היא שואלת.

"אלכסנדר."

"מי היית לפני שמתת?"

 

אני לא זוכר, ולכן לא יכול לענות, אבל מנגינה נעימה עוצרת את כולנו. במרכז היער ניצב פסנתר קיר שחור שמתוכו צומחים שיחים קוצניים מטפסים, ועליו יש דף עם תווים.

"אה, נו, היה לנו את המבחן הזה עם הבחור שאוהב חלילים!" גאבל מכריז ורץ להתיישב ליד הפסנתר.

"פעם היה לנו בקבוצה חלילן," אינק מסביר, "והמבחן היה לנגן בחליל מהתווים. הוא היחיד שהצליח לעבור את זה."

אני בוחן את שאר חברי הקבוצה. אני יודע לנגן ומשוכנע שאני יכול לעשות את זה. אולי הייתי פסנתרן בעבר. נירוונה עצמה נראית המומה. יכול להיות שהיא חשבה שתנצח גם הפעם.

 

מסתבר שגאבל לא כל כך טוב בקריאת תווים, כי הוא מנגן באקראיות מוחלטת, והפסנתר דוחף אותו על הדשא.

"חוצפה!" הוא צועק ודופק על הפסנתר בידיו.

"תן לנו לנסות!" סילק קוראת ומתיישבת ליד הפסנתר. קוטון מתיישבת לידה, והתאומות מתחילות לנגן על הפסנתר בארבע ידיים את המארש הצבאי של שוברט, בצורה מרהיבה, אני חייב לציין.

בסוף כל הקבוצה מוחאת כפיים, וגאבל נשפך מצחוק כשהפסנתר מעיף את שתיהן מהמושב.

 

"אפשר לנסות?" אני שואל.

"אתה יודע לקרוא תווים?" סילק שואלת אותי. "אנחנו יודעות רק בעל פה. חשבתי שאפשר לנגן כל דבר, אבל כנראה שצריך לעשות את מה שהפסנתר רוצה."

אני מסתכל בתווים שמונחים על הפסנתר. אין שם ליצירה, אבל אני אזהה את העליות של יד שמאל, לה-מי-לה, גם מתוך שכרות. פור-אליז של בטהובן. אני מתיישב ומנגן את היצירה בצורה מושלמת, וכשאני מסיים בלי לשים לב כמה מהר הזמן עבר, הקבוצה המומה, ופוריף מוחא כפיים בסערה.

אני קד לפניהם, והפסנתר לא דוחף אותי מהמושב. יותר מזה, הוא נוסע אחריי על הגלגלים הקטנים שלו.

"נראה שהוא שלך," לנס אומר.

"מזל טוב," גאבל מסנן.

"אני לא מאמינה! הפסדתי כבר שניים, ועוד מהחדשים!" אליזבת צועקת.

אני נהנה לראות את הפנים המקנאים של כולם, ונדהם לראות את נירוונה כורעת על ברכיה מכוסה בדמעות. היא מסתכלת עליי, מנגבת את העיניים ובורחת אל תוך היער.

 

אנחנו ממשיכים לכיוון המבחן השלישי, והפסנתר מתגלגל אחרי כשהוא נאבק בדשא.

אנחנו מגיעים להר גבוה שבראשו ניצבת קופסה קטנה.

"שוב זה!" לנס מתלונן. "יש פה כאלה שלא יכולים לטפס!" הוא צועק על ההר.

התאומות מסתכלות זו על זו בחיוך ורצות אל ההר. סילק מטפסת כמו לטאה, נדבקת לחריצים הקטנים ומגיעה עד למעלה, שם היא תופסת את הקופסה וזורקת אותה למטה, וקוטון תופסת אותה כאילו שעשו את זה כבר עשרות פעמים. בזמן שסילק יורדת מההר, קוטון פותחת את הקופסה ובתוכה יש זוג גרביים, אחד חום ואחד סגול. היא מוציאה לשון אל כל האחרים.

"מבחן כפול?!" אליזבת מתלוננת. "ממש מתעללים בנו הפעם."

"יש כאלה לפעמים, אבל רק מאז שהתאומות הצטרפו," אינק מסביר. "זה מכסה את מבחנים שלוש וארבע."

 

בדרך למבחן החמישי נירוונה חוזרת אל הקבוצה ואני שואל את גאבל לגביה. הוא נראה כמו חטטן כזה.

"זאתי? יש לה תכונה מיוחדת, היא מצליחה תמיד במבחנים של החדשים, ונכשלת בישנים. ממש היממת אותה כשתפסת את הפסנתר הזה. פעם ראיתי אותה מגיעה לתיקו עם איזו בחורה חדשה, אבל מפסידה בסוף. זה כאילו שהיא מנסה להפסיד במבחנים האחרונים."

אני מתקדם אל נירוונה לניסיון חוזר. "את מנסה להפסיד בכוונה?"

"תעזוב אותי."

"כמה זמן את כאן?"

"זה לא עניינך."

"אני יודע שאת כאן יותר מכל האחרים. שנתיים? שלוש?"

היא עוצרת ומסתכלת עליי, ואז מסתכלת על הדשא ומועכת את הספוג בידיים שלה.

"מאה שנים."

הפסנתר נתקל בי ונעצר. נירוונה ממשיכה ללכת עם הקבוצה.

"היא אמרה עכשיו מאה שנים?!" פוריף שואל אותי בלחישה שכל הקבוצה יכולה לשמוע.

 

במבחן החמישי יש ערימת קרשים שצריך לבנות ממנה סוכת מציל, שתואמת לתוכניות שמונחות ליד. גאבל ניגש לעבודה ודופק את המסמרים בעזרת סלעים. אנחנו מנסים בעצמנו, אבל לכולנו יש ידיים שמאליות כשמדובר בבנייה.

 

כמו שזה נראה עד עכשיו, כל אחד מוצלח במיוחד במבחן שלו, ובדרך כלל קל לקחת נקודות על חשבון החדשים, שעדיין לא מצליחים לעכל את הסיטואציה. לנירוונה יש יתרון משמעותי מרגע שלקחה אוצר של מישהו אחר, ואם זה יימשך ככה היא תעבור הפעם, ואני אשאר כאן לעוד סיבוב. מצד שני, האחרים אומרים שהיא תמיד נכשלת בסוף.

המנצח בוחר מישהו נוסף שיעבור איתו. המצפון אומר לי לקחת איתי את פוריף אם אני אנצח. הוא כזה מסכן שהוא לא יצליח לעבור את המסע הזה בחיים לבדו. מצד שני, אני מתחיל לחשוב שאם נירוונה באמת כאן כבר מאה שנים, אולי מגיע לה לעבור יותר מאשר לנו.

 

גאבל מסיים את הסוכה ונופל מתוכה פטיש. הוא מרים אותו ונותן לו נשיקה, ואנחנו ממשיכים למבחן השישי.

מולנו ניצבת מראה, ובכל פעם שמישהו מאתנו מביט בה הוא רואה את עצמו מכוער. המראה מבליטה כל קמט, פצע או צלקת בפנים. בתחתית המראה יש מגירה עם שלל ציוד איפור, ואליזבת דוחפת אותנו ומתחילה לאפר את עצמה בצורה כל כך מושלמת, שכבר באמצע הדרך המראה נפתחת ומתוכה נופלת מברשת שיער סיבית.

"אוי, זה המבחן האהוב עליי!" היא אומרת ומסתובבת בחצי ריקוד עם המברשת.

 

מתחיל להחשיך ואנחנו מקימים מחנה. גאבל משתמש בפטיש כדי לכרות עץ, והתאומות מצליחות להדליק מדורה. לנס ואינק מתיישבים להתחמם, אני מנסה לרמוז לפוריף שאני לא רוצה לשבת לידו, אבל מסיים בינו לבין גאבל.

אנחנו שרים וממציאים סיפורים ואני חושב לעצמי שמעולם לא היו לי כל כך הרבה חברים. פגשתי הרבה אנשים בעבודה, אבל לא כאלה שהייתי יכול סתם לשבת איתם וליהנות.

 

כשפוריף וגאבל לא שמים לב אני מתיישב ליד נירוונה, שכרגיל יושבת רחוק מכולם, והפסנתר מתגלגל אחריי.

"היה לכם פעם כזה אוצר גדול?" אני שואל ונוקש על הפסנתר.

"לא," היא עונה.

"אני כל הזמן שומע אותו נתקל בענפים ואבנים ופוחד שהוא ייתקע פתאום."

"אף פעם לא ראיתי אוצר כזה."

"הוא גם עצמאי. היו עוד כאלה?"

"הייתה פעם מישהי עם גור כלבים, הייתה פעם מישהי עם תינוק, והיה פעם מישהו עם רובוט קטן על סוללות."

"את זוכרת את כולם?"

"לא, יש יותר מדי."

"את באמת כאן מאה שנים?"

"אולי יותר."

"החלטתי! אני הולך לנצח, ואני הולך לתת לך לעבור איתי!"

היא מסתכלת עליי בפה פעור. "הבטיחו לי משהו כזה פעם. אני כבר לא יכולה להאמין."

"לא, אני רציני! אני גם לא הולך לבקש שתקחי אותי אם את תנצחי או משהו כזה."

"לא?" היא מרימה את הגבות.

"רציתי לבקש שתקחי את פוריף. המסכן הזה לא יעבור את המבחן בעצמו בחיים. אני יכול להסתדר."

היא מסתכלת עליי ומכווצת את האף, ואז מתחילה לצחוק.

"את הספוג הזה? ומה אם אני אתקע איתו אחרי זה בתור אמא שלו?"

"מה?"

"אנחנו לא יודעים לאן ממשיכים אחרי שעוברים את המסע. אני מניחה שמתגלגלים לחיים חדשים, כשהשניים שעוברים חיים יחד, אולי בתור חברים, אולי בתור בני משפחה, אולי בתור אוהבים."

"לא חשבתי על זה. אז אולי לא כדאי שתקחי אותו."

שנינו צוחקים.

"לא נראה לי שאני אנצח. אני תמיד מפסידה בסוף."

"מה בדרך כלל התחרות שלך?"

"אתה תראה, ואז תבין למה אני מפסידה."

היא קמה והולכת, ואני חוזר למעגל השירים והסיפורים.

 

בבוקר אנחנו מגיעים למבחן השביעי ואינק עובר אותו בהצלחה כשהוא מעתיק מכתב רשמי וחשוב עם הרבה מילים גבוהות במהירות פלאית ובכתב יד של מחשב, וזוכה בעט. אנחנו ממשיכים למבחן השמיני ולנס עובר אותו כשכל אחד מאתנו מקבל טלסקופ וצריך לאתר משקפת בשדה עצום. הוא מוצא את המשקפת ראשון וזוכה בה.

 

השמש מתחילה לשקוע ואנחנו מגיעים למבחן האחרון, המבחן של נירוונה, כשלכולנו מלבד לפוריף יש נקודה אחת.

"מה יקרה אם פוריף יעבור?" אני שואל את אינק.

"אז יהיה מבחן אקראי נוסף, אבל זה לא קורה בדרך כלל. תסתכל עליהם."

אני מסתכל על כולם והם נראים תחרותיים מתמיד, אבל פוריף נראה חלש ומסכן, ואני מתאר לעצמי שהוא הולך להישאר כאן הרבה אחרי. אני לא מוכן לעזור למי שלא עוזר לעצמו, ואני לא יכול להיות הבייביסיטר של פוריף. אני מתכנן לנצח במבחן ולקחת איתי את נירוויה.

 

אנחנו נכנסים לבקתה גדולה ומולנו יש גבר ואישה לבושים בפיג'מות. הפסנתר לא מצליח לעבור בדלת וממתין בחוץ.

"איפה הייתם!?" האישה צורחת עלינו.

"מי אלה?" אני שואל את האחרים.

הם מסתכלים על נירוונה במבט מרחם, והיא מחזיקה את החזה שלה ונצמדת לקיר.

"את!" האישה צועקת עליה. "חתיכת חלאה מכוערת! את לא שווה כלום! תצאי מהבית הזה!"

"היי!" אני צועק ומפריד בין נירוונה לבין האישה.

"מה אתה עושה?!" גאבל מתפרץ ותולש לעצמו שערות.

"אני עוזר לה!"

"אתה לא יכול לעזור לה, תן לה להיכשל! אתה לא רוצה לעבור את המבחן בעצמך?!"

"תקשיב לו, זה המבחן שלי," נירוונה אומרת לי, אבל היא נראית כל כך רע, שאני לא מסוגל לזוז בעצמי.

"לא!" אני צועק וחוזר להסתכל על האישה.

הגבר בפיג'מה מגיע וסוטר לי. אני עומד שם וסופג את המכה.

"אלכסנדר!" פוריף צועק לי, "תלך משם! זה לא שווה את זה!"

 

לא, פוריף, אתה לא שווה את זה. אף אחד מכם לא שווה. בזמן שנירוונה עומדת שם וסובלת, אתם לא מוכנים להגן עליה רק בגלל שכבר יש לה נקודה אחת? אולי זה בגלל שאני חדש, אולי זה בגלל שלא אכפת לי לבלות עם האנשים האלה עוד מסע, ואולי זה בגלל שנירוונה כל כך יפה בעיני, אבל אני פשוט לא מוכן לעזוב, ואני חוטף עוד סטירה ועוד סטירה, עד שהלחיים שלי אדומות ובוערות.

 

הגבר מתרחק ממני ומסתכל על האישה. היא מושכת בכתפיים, הולכת אל המטבח ולוקחת סכין. מה קורה כשמתים פעם נוספת? אני מחפש משהו להגן עליי בעזרתו, ומרים את התווים. אני מנער אותם והפסנתר שובר את הדלת וחוצץ בינינו, כשהסכין ננעצת בו.

"לא!" נירוונה צועקת, עוקפת את הפסנתר ותופסת את היד של האישה.

"למה עזבת?! למה לא חזרת?!" האישה צועקת עליה ומנערת אותה.

"מה זה?" אליזבת שואלת. "למה היא לא בורחת החוצה?"

"אף פעם לא ראיתי את החלק הזה," אינק אומר.

"בדרך כלל אנחנו מעמידים את שני אלה במקומם," גאבל אומר לי ומוציא אותי משם. "הקודם שעבר את המבחן פירק להם את הצורה. אבל זאתי תמיד בורחת החוצה בבכי בשלב הזה."

 

אני מעיף את היד של גאבל ועומד לחזור כדי לעזור לנירוונה, אבל אז הגוף שלי מתמלא בצמרמורת כשהיא אומרת "סליחה," ומחבקת את שניהם. הגבר והאישה מחבקים אותה בחזרה ונעלמים בעשן. נירוונה עומדת שם בדמעות וחצים מופיעים על הרצפה ומצביעים על חדר סגור.

 

"היא זכתה?!" התאומות צועקת.

"זאת לא הדלת הנכונה!" אליזבת אומרת.

"אולי שם האוצר!" אני אומר ועוזר לנירוונה הרועדת לעמוד.

"אין אוצר במבחן הזה, בגלל שפה מכריזים על המנצח. אף פעם לא ראינו את הדלת הזאת," אינק אומר.

אנחנו עוברים אחרי נירוונה דרך הדלת, ושם אנחנו מוצאים חדר שינה קטן, ובו שוכבת נערה ג'ינג'ית ומנומשת, זהה לנירוונה. היא כורעת מולה ומבט קפוא מכסה את פניה.

"האוצר שלה זה גוף?" אליזבת שואלת.

 

"עכשיו אני זוכרת," נירוונה אומרת בלי להסתכל עלינו. "היה לי פסנתר שחור, בדיוק כזה. ניגנתי בו בכל יום, לימדתי עליו והפכתי לפסנתרנית מפורסמת. אהבתי את הפסנתר הזה כל כך, שברגע המוות שלי לא הסכמתי להמשיך בלעדיו. מלאכים דיברו איתי ואמרו לי שאני יכולה, אם אני רוצה, להמתין ליום שבו הוא ימות, אבל זה יכול לקחת שנים.

"לקחו אותי לכאן, למקום שבו עוברות הנשמות של חפצים שמתו. בחנתי את כולם בכל מסע, אבל הפסנתר שלי לא הופיע, ונאלצתי להפסיד כדי להישאר, כשבמהלך השנים אני שוכחת מי אני ולמה אני כאן. האוצרות שאנחנו מוצאים הם אנחנו. הגוף שלנו. ספוג, פטיש, משקפת, עט, זוג גרביים, מברשת שיער, פסנתר, גוף. זו אני, האוצר שלי הוא הגוף שלי."

 

"אני ספוג?" פוריף מסתכל עליי.

"אני פסנתר?" אני שואל. ואז אני זוכר את אלכסנדר, מנהל מפעל לייצור פסנתרים ברוסיה, בשנת 1935. הוא בנה אותי וקרא לי אוקטובר האדום. עשרות שנים לאחר מכן קנתה אותי פסנתרנית צעירה בשם שרון, שניגנה עליי ברכות של אלוהים, והזרימה לתוכי את הדמעות שלה ברגעים הקשים, ואני התחננתי לפני היקום בכל יום שיהפוך אותי לאדם כדי שאני אוכל לחבק אותה ולהגיד לה תודה.

אחרי שהיא מתה העבירו אותי לבניין ישן וקברו אותי במרתף. עם השנים נשכחתי, והבניין היה מועד להריסה, וכשהוא נהרס אני נהרסתי איתו, והגעתי לכאן.

 

"שרון?" אני שואל.

"אוקטובר," היא אומרת ומסתובבת אליי בדמעות. אני מחבק אותה וכל העולם מת.

"תודה," אני לוחש, דמעות מכסות את פניי ואני מושך באפי.

 

האחרים מנופפים לנו, חלק כועסים, חלק המומים, בזמן ששרון ואני עוברים בשערי ענק עשויים אבן מחוץ לבית. הפסנתר שלי והגוף שלה הולכים איתנו, ומתחברים אלינו כשאנחנו עוברים בקשתות של אור. הם נמעכים ומתחלפים, ואנחנו מקבלים גוף חדש, נולדים באותו הזמן, קרובים זה לזה, ומקבלים את המתנה הגדולה מכולן, האפשרות להתאהב בחיים הבאים.