נעלם מן הנוף

יש לי חבר שבוחר את הדירות אותן הוא שוכר על פי החלונות, או ליתר דיוק- על פי השכנות שניתן לצפות בהן דרך החלונות. רצוי בשעת לילה, תוך שהוא מכוּפף לכדי תנוחת עוּבר בין סל הכביסה לארגז הנעליים שעדיין לא הספיק לפרוק. עבורי, הקריטריונים לבחירת דירה שונים בתכלית, ונוספים אליהם שיקולי חניה ותנועה, כמתבקש בתל אביב. לכן, כאשר מצאתי את הדירה במעלה רחוב הגפן המשופע במקומות החניה במשך רוב שעות היום, התעלמתי מהטיח המתקלף, מזרם המים החלש, מהמחסור הבולט בדוד שמש, מן הבלטות המרקדות למגע כפות רגליי, ומהמרפסת הרעועה המחוברת לחדר השינה. "אתה יכול לצאת אל המרפסת, רק עדיף שלא תעמוד עליה יותר מדי זמן", אמרה בעלת הדירה במעמד החתימה על חוזה השכירות ולא הרגיעה. כך הפכה המרפסת לאזור סגר ולמעט פעם אחת, לא ביקרתי שם יותר. באותו ביקור גיליתי מראה ישנה אשר נשענה בין הקיר למעקה המרפסת. לא היה בה שום דבר מיוחד מלבד הגודל שלה. היא בקלות יכלה לכסות את מרבית הקיר הדרומי של חדר השינה, ולבטח גם כיסתה אותו בנסיבות מיניות אלו או אחרות, הרהרתי לעצמי בעודי מפנה את שקית הניילון הגדולה ובה עלים יבשים שאספתי מן המרפסת. באותה הזדמנות פיניתי משם גם את עצמי בצער רב על הפוטנציאל האבוד הגלום במלבן השמש הזה.
בבוקר אותו יום שישי קמתי כהרגלי בסופי שבוע בשעה מאוחרת יותר והרגשתי רע עם עצמי על שבזבזתי שעות אור חשובות. אנשים רבים משתמשים בביטוי 'בחסות החשיכה', אבל מבחינתי שעות הלילה מיועדות בעיקרן לשינה ואין מחסה בחשיכה אלא למי שמחפש להסתיר משהו. בדיוק כאשר נורית האזהרה של התמימות התחילה להבהב, נכנסתי עם שקיות הקניות אל רחוב הגפן. יש לי מנהג קבוע בבארים להביט באנשים הנכנסים אל המקום. לא פעם, כאשר אני נתקל בפרצוף מפוקפק זה או אחר, אני אומר לעצמי ללא קול 'תראה מי הזדחל לו פנימה'. למיטב הבנתי, זו בערך הפעם היחידה בה אני ממש מדבר אל עצמי. יש לי חבר אחר שטוען שזה בא ממקום של חוסר ביטחון או רגשי נחיתות, אבל לעולם לא ממש התחשק לי לנתח את התיאוריה שלו.
כך הזדחלתי אני במעלה הרחוב, מתקדם צעד אחר צעד בשמש המכה ולא מרחמת. כאשר הרמתי את מבטי מן האספלט, הבחנתי בנצנוץ שהגיע מן המרפסת שלי, הפונה אל הרחוב. היה זה החזר קרני השמש מן המראה, מחזה שכיח בשעות הצהריים המוקדמות. לא פעם הייתי משוכנע שהנצנוץ הזה יפיל מטוס חולף, או מינימום יגרום לוועד השכונתי לפנות לאגודה לתרבות הדיור בתלונה על הדייר, השקט אמנם, אבל גם זה המחזיק בביתו מכשור מתקדם להצקה לשכניו. כאשר התקרבתי אל הבניין, הוצאתי את מפתחות הדירה מהכיס ולא יכולתי לראות כי הנצנוץ הפך חזק יותר עקב הרוח החזקה שנשבה וכמובן שממקום הליכתי לא הבחנתי בנפילת המראה מן המרפסת אל פתח הבניין, בדיוק כאשר פסעתי לכיוונו. המראה פגעה בגופי, אבל במקום להתנפץ, חלפה דרכי והתנפצה על האספלט.

הדבר הראשון שהבחנתי בו כאשר התעוררתי, היה צינור הביוב הרחב שניצב מולי בגובה העיניים כמעט. לאט הבטתי סביבי. הצינור נשען על תושבות ברזל גדולות וחלודות אשר נחו על סלע גדול. מתחת לסלע היתה רק אדמה מוצקה, כמו זו שסבבה את צדדיי האחרים, ועליה ישבתי. שקיות הקניות שסחבתי היו לידי ולא התפזרו למעט שתי קופסאות טונה ששכבו על צידן ליד צרור המפתחות. מעליי נפער פתח גדול, דרכו יכולתי לאמוד שאני נמצא בגובה מטר וחצי בעומק האדמה. 'נו, נפילה רכה', חשבתי לעצמי, וניסיתי להתרומם ולחלץ את עצמי החוצה. בהגיעי לחצי עמידה, ראשי נחבט בעוצמה בגוף זר. מעוצמת המכה נזרקתי חזרה אל האדמה ונחתי בעוצמה לא פחותה על צידי הימני, מגלה את עצמות האגן מחדש. לאט הרמתי את עצמי בחזרה ונעמדתי על ברכיי, ידיי מגששות בכיוון פתח הבור ומחפשות את אותו גוף זר שהפריע בדרכי. הגוף היה שקוף ועשוי זכוכית, וניצב בפתחו של הבור. כמובן שלא היה לי סיכוי להבחין בו טרם ההתנגשות.
כעבור מספר דקות של ניסיון כושל של שחזור הרגעים שקדמו לנפילה, הגיעו מספר אנשים אל פתח הבור. הבחורה היפה שאת שמה לא ידעתי, אשר גרה בבניין הסמוך, והשכנים שגרים מתחתיי, הזוג איזקסון. שניהם באמצע שנות החמישים שלהם, ללא ילדים למיטב ידיעתי ובעלי תחביב להאזנה לכל מה שעושים השכנים אשר גרים מעליהם. לפני מספר חודשים, כאשר ירדתי במדרגות, נפתחה לפתע הדלת של האיזקסונים. הצד הגברי יותר והדומיננטי פחות של הזוג הגיח מן הדלת וביקש ממני שלא ללכת עם עקבים בבית לאחר השעה 11 בלילה. הסתכלתי עליו במבט שאומר 'הבחורה האחרונה שביקרה פה עם נעלי עקב כבר שנתיים גרה בבריטניה, ותודה שהזכרת לי את מצבי העגום' והמשכתי ללכת.
כעת הזוג ניהל דיון סוער עם הבחורה היפה, תוך כדי הצבעה אל עבר המרפסת שלי ואל עבר הבור. בין הצעקות שלי שניסו לקרוא לעזרה, הצלחתי לשמוע את טענותיהם לגבי אותה מראה מסנוורת. נדמה היה לי ששמעתי גם את המילה "עקבים". הזוג איזקסון והבחורה היפה לא הצליחו לשמוע את קולי, אבל יכולתי סוף סוף לקשר בין הפרטים ולהבין מה גרם לי להיכלא בבור הזה, מטר וחצי מציוויליזציה.
כשירדה החשיכה והרחוב התרוקן מסקרנים התחלתי להרגיש את הרעב. בשקיות מצאתי מספר מצרכים שיכלו להחזיק אותי ללא חילוץ במשך מספר ימים, אבל חלקם לא היו שמישים, כמו אותן קופסאות טונה שלא היתה לי דרך לפותחן, וקופסאות שימורים אחרות. כן מצאתי טובים למאכל את הלחם והנקניק, את הגבינות ובקבוק המים. לצערי, ללא קירור מתאים, הזמן שעמד לצידי לא היה רב. לכן, לא הקצבתי לעצמי כמות קטנה של אוכל לכל ארוחה מתוכננת, למעט במקרה של הלחם, שיכול היה להחזיק מעמד לזמן רב יותר גם בתנאים אלה.
במהלך שעות הערב והבוקר שלמחרת ניסיתי למצוא דרך נסתרת החוצה. הדרך בא נכלאתי בבור הזה היתה הזויה, אבל אם הדרך פנימה היתה אפשרית, כך תהיה גם דרכי החוצה. כך לפחות קיוויתי. התקווה פינתה את מקומה לייאוש ככל שלא צלחתי במשימתי. הייאוש הפך לאט לשגרה. עם השגרה יכולתי לחיות, אבל לא עם הריח. שלוש שנים בחוג סיור של החברה להגנת הטבע לא עזרו לי להתגבר על ריח הצרכים שנאלצתי לעשות בפינה המרוחקת ביותר של הבור, ונעזרתי בשקיות הקניות לאטימה נוספת.
ביום שני הגיעו לנקות את הרסיסים. הרכב של העיריה התנהל באיטיות אל תוך הרחוב, נזהר ממראות צדדיות של רכבים שחנו משני עברו, ונעצר כשני מטרים מהבור. הזוג איזקסון הופיע משום מקום ואני ניסיתי להיזכר אם אי פעם ראיתי את אחד מהם בנפרד. הנהג התעלם מהמידע החשוב שהזוג מסר לו והחליף כמה מילים עם העובד שישב לידו, לאחר מכן העובד ירד מן הרכב והוציא מטאטא רחוב מאחד התאים. לאחר שסיים לטאטא מסביב לבור, הוא סימן לנהג להתחיל להתקדם. רכב העיריה הותיר ענן אבק אחריו ואותי להתחיל לחשב את קיצי לאחור. עכשיו, כשהרסיסים נוקו, אין זכר למה שקרה ואין שום דרך לשחזר את דרכי חזרה למעלה.

למחרת התעוררתי מרעש מנוע. בתחילה חשבתי שעדיין שעת לילה, אבל לאחר מספר שניות הבנתי שרעש המנוע בוקע מרכב שנעמד בדיוק מעל הבור וחסם את אור הבוקר העולה. הבן של השכנים מהקומה הראשונה עמד מחוץ לרכב ודיבר בקולי קולות עם חברה שלו. “לא כפרה, אני אצל ההורים שלי. לוקח חולצה ובא. לא, לא הייתי בבית קודם, אמרתי לך שיצאתי.” אמר לה, וזרק בדל סיגריה דולק אל עבר הגינה. “טוב, אני מגיע. אני.. בסדר. ביי.” אמר ונכנס אל הרכב, טורק את דלת הנהג בעוצמה. לאחר מספר שניות נדלק אור סגול חזק. היתה זו מנורת הפלורוסנט הגדולה שהיתה מותקנת בתחתית רכבו וידעה לזהות רכב של ערסים גם אם הם נהגו בטויוטה קורולה סולידית. חיכיתי שהוא יתחיל לנסוע ואוכל לחזור לנמנם ולצבור כוח להמשך היום העולה, אבל המכונית לא זזה. הסיכוי שהוא ישמע את צעקותיי היה קלוש עד בלתי קיים, בדיוק כמו בכל הפעמים שניסיתי לצעוק לעוברים ברחוב, לכן לא ניסיתי אפילו להשמיע את קולי. במהירות הנפתי את ידי שאחזה בבקבוק המים ההולך ומתרוקן וזרקתי אותו אל עבר הפתח האטום הבור, מתכופף כדי לא להיפגע מהבקבוק הנזרק בחזרה אליי. את רעש פגיעת הבקבוק שמעתי, אבל מרחוק. כאשר פקחתי את עיניי וחיפשתי אותו מסביבי, הופתעתי לגלות שהוא לא נמצא שם.
'זה לא ייתכן,' חשבתי לעצמי, אבל הקמתי את עצמי במהירות ובזהירות, משתדל לא להיפגע מאותו מחסום שקוף. נעמדתי על ברכיי, כמו שעשיתי במהלך כל הימים מאז שנפלתי, הרמתי את ידי הימנית, מסובב אותה ופותח אצבעותיי לתנועת הישענות. כף היד לא נשענה על דבר וחדרה מבעד לפתח הבור. החזרתי אותה בבהלה מהולה בשמחה. הבטתי עליה כמו תינוק המביט לראשונה במשחק הרכבה צבעוני. הרמתי שוב את ידי, הפעם אצבעותיי מתוחות כלפי מעלה. האצבעות חדרו את הפתח, משאירות ביניהן פסי אורך שחורים בין שלל האור הסגול שחדר אל הבור. יד שניה נשלחה אל עבר הפתח, חודרת גם היא את המחסום.
בזהירות הרמתי את גופי מחוץ לבור ואל מתחת לרכב. המנוע זעם מעליי והתפללתי לגורם בלתי ידוע שהבן של השכנים לא יתחיל לנסוע בדיוק עכשיו, ואם כבר יתחיל, שזה יהיה בצורה הרבה יותר רגועה מבדרך כלל. כך זחלתי לאורך המכונית ולעבר חלקה האחורי, ומשם אל עבר המדרכה שמאחוריה.
דקות רבות לאחר שהמכונית נסעה הרחק משם, ישבתי על שפת המדרכה, מסדיר נשימותיי. הבוקר עלה על רחוב הגפן ואנשים החלו לצאת מן הבניינים ולהיכנס לרכביהם שיובילו אותם לעוד יום במשרד. המבטים שנעצו בי לא היו שונים מהמבטים שהם נוהגים לנעוץ בשיכור שישן על הספסל בפינת הרחוב, אבל אני קיבלתי את המבטים בחום.

מאז לא דיברתי על המקרה עם אף אחד. הייתי בטוח שלא יאמינו גם כך לסיפור שלי. האיזקסונים תפסו אותי באחד הימים בעת שירדתי במדרגות והתלוננו בפניי על המראה שהתנפצה, ועל כך שמישהו יכול היה להיפגע ממנה, או מינימום מהרסיסים שהתפזרו אחר כך וכיסו את כל הרחוב. אני שתקתי והמשכתי בדרכי. בכל פעם שעברתי בכניסה לבניין ועברתי על פני מקום הנפילה, הקפדתי שלא לדרוך על האזור. לא היה סימן לבור או פתח, אבל לא לקחתי שום סיכון.
מספר שבועות לאחר המקרה, באחד הלילות, ראיתי את הבן של השכנים מגיע בשובל סגול של אור פלורוסנטים ומחנה את הרכב מול הבניין. שניות מספר לאחר מכן, הבחורה היפה יצאה מכניסת הבניין שלה ונכנסה אל הרכב, נושקת על שפתיו. ביחד נעלמו בקצה הרחוב. פחות מחודש לאחר מכן ארזתי את חפציי ונעלמתי גם אני מהנוף.