נפשות בריאות מאת לאה רודיטי

טומדיקהארי צעדו בעצבנות הלוך ושוב בחדר עבודתם המסודר שבמדור המגורים "אושר עד". הם הרימו את ידם לגרד בפדחתם החלקה, הנידו באי אמון את ראשם והיד צנחה לאיטה מטה, חסרת אונים. הנתונים שנראו על מסך המצפה הלווייני היו בלתי הגיוניים ובלתי אפשריים, אך בה בעת בלתי ניתנים להפרכה – כנראה שנתגלה שבט של אנושני-פרא קדמונים חיים ופעילים, לא מאובנים, ששרדו לאחר הדילול. אנחנו חייבים לדווח על כך לממשלת התאגידים, ידעו טומדיקהארי, אבל איפהשהו בירכתי מוחם, פרץ של התלהבות מדעית וסקרנות אנושית בריאה גרם להם להתלבט, להמתין. אלוהים אדירים, אנושני-פרא. אולי רק נעכב מעט את הדיווח, הם אמרו לעצמם בקול רם, איך זה יכול להזיק? "נפשות בריאות בגוף בריא", אמרו טומדיקהארי ונטלו שלוש גלולות הרגעה עם כוס מים ופכסם תירס מהונדס.

איך הם שרדו? האנוכיות, הבזבוז! גוף אחד לכל נפש, גוף שלם. ולא היינו מתפלאים אפילו אם הם נותרו

בעלי סימני סיווג חיצוניים של זכרים ונקבות. טומדיקהארי נאלצו לגחך לרעיון. אבל אז שטפה עננה של

ספק את מצחם חסר הקמטים – הייתכן שהם שרדו בעזרת רבייה תוך גופית פרימיטיבית, ממש כזו המתוארת בשבבי המידע ההיסטורי? זו באמת תהיה סנסציה.

טומדיקהארי ניערו את ראשם. נו, באמת. גוף אחד שלם לכל נפש, אנושנים שלא עברו תהליך התכת נפשות, ומה עוד? בניין שלם לכל פרט? עיר שלמה לכל אדם? הם היו נכחדים כבר מזמן. אבל הנה, תמונות המצפה הלווייני כאן, וממש כעת נראית בהן דמות בעלת שער ראש – טומדיקהארי התקרבו מעט אל המסך – וסימני שיער על לחייה וסנטרה, שלפי כל הסתברות לא הייתה אמורה כלל להיות קיימת, משתופפת בנחת ליד מדורה ונראית כאוכלת דבר מה. אנחנו חייבים לבדוק במה מדובר לפני הדיווח הרשמי, גמלה ההחלטה בלבם של טומדיקהארי, ותהיינה התוצאות אשר תהיינה. הדמות הקטנה שנשקפה לעיניהם השתרעה על האדמה והצטנפה בתנוחת שינה, והם המשיכו להביט בה, נפעמים.

***

הדילול הראשון החל לאחר שנעלמו הדבורים. אנשים תהו ונדאגו מעט, אבל מצאו תחליפים לדבש, וצעצועי "זום זום דבורה" שנרכשו בכמויות – דבורים מלאכותיות מבהיקות המחייכות חיוך רחב – הפכו פופולאריים. אחר כך נעלמו הציפורים, והיו חקלאים שוטים שאף שמחו על כך שלהקות נודדות כבר לא פגעו ביבולים המתמעטים. בשלב הבא נעלמו הדגים – רק מדי פעם היו אוניות סיור פוגעות במפלץ-לווייתן קדמוני, עתיר שומן, סומא, ולוכדות אותו במהירות – והימים התמלאו שפעת מדוזות-ענק צורבות. כאן כבר גילתה ממשלת התאגידים דאגת מה, והציבור מחה על מחסור ביבול ימי לצריכה תזונתית, אבל כתיתות התירס המועשרות ביוד ובארומת מלח סיפקו את הדרישה למזונות מסוג זה.

באופן אירוני, משמעותה של הקטסטרופה הזואו-ביולוגית האמיתית כלל לא הובנה בזמן אמת – היעלמותם של העכברושים. למעשה, היא נתפסה כברכה וכהצלחה ב"פעולות הדברה". רק שני מחזורי חיים מאוחר יותר הוכיחו מחקרים את חשיבותם של מכרסמי הבר הללו, שהעבירו חיידקי מחלות שונים בפרוותיהם מיישוב אנושי אחד למשנהו, ובכך הועילו להתפתחות חיסונים טבעיים שחיזקו את בריאותה ועמידותה של האוכלוסייה.

היעלמות העכברושים גרמה לירידה תלולה במידת העמידות הגופנית של בני האדם ולפגיעה בלתי הפיכה

במערכת החיסונית שלהם, ואוכלוסיות אנוש שלמות נפלו טרף למחלות, שבתקופה הפוסט-תיכונה נחשבו כה קלות עד כי הרפואה מעולם לא טרחה ליצור תרופות עבורן. חלקן – כמו דלקת שיהוקית טורדנית קטלנית – אף לא נחשבו למחלות קודם לכן, כה מהר היה הגוף האנושי חוזר לתקנו לאחר התקף שיהוק.

כל גל של דילול המוני בעקבות מגיפות ורעב הותיר את אנושני התקופה הפוסט-תיכונה חרדים, תוקפניים

ואומללים. הצמחייה המתמעטת וההכחדה הגדולה של צורות החיים האחרות – מלבד החתולים, כמובן, אבל אלה לא שימשו לצריכה תזונתית אורגנית, גם אנושני-הפרא ניחנו, כנראה, בתפיסה אינטואיטיבית של קדושתם – פגעו ביכולת לספק לאוכלוסייה מזון בכמות מספקת.

אחוזי התמותה במושבות אנוש היו מחרידים. במפתיע, גילו כתבים עתיקים של רופאי התקופה את סיבת המוות העיקרית – יותר מאשר החום והיובש הבלתי נסבלים, יותר מאשר המחלות חשוכות המרפא או התזונה העלובה, הקטל העיקרי נגרם בגלל תחושות הבדידות והדיכאון של הפרטים, שפגעו ברצון החיים. גם כשהתגוררו במושבות עתירות אנושנים, חיו רובם-ככולם של הפרטים בהכרה עמוקה של הוויית בדידות מתמשכת. החיפוש אחר הרגשת היחד הביא פרטים ממינים שונים, לפני ביטול ההבדלים המגדריים, לנסות לשלב את חייהם וגופיהם בדרכים פרימיטיביות נלעגות – ללא הועיל, כמובן.

ואז התרחשה פריצת הדרך הטכנולוגית שאפשרה את מה שכיום נראה כמובן מאליו, אך בתקופה הפוסט-תיכונה נחשב להשראה אלוהית – התכת הנפשות.

***

יתרונותיה של טכנולוגיית התכת הנפשות היו עצומים, הסיכון – אפסי. השיטה העניקה פתרון למגוון בעיות, היישום היה פשוט. גוף אחד לכמה נפשות שהותכו להן יחדיו צורך הרבה פחות אנרגיה ומזון מאשר מספר גדול של גופים. כמה נפשות מותכות בגוף אחד לעולם לא יחושו בדידות. החוסן של הנפשות המותכות רב יותר, החיסכון במקום, במשאבים, בהוצאות על מגורים ורכישת השכלה משמעותי במיוחד בזמנים של הידוק החגורה.

היישום אושר בתהליך הצבעה מזורז בממשלת התאגידים. למעשה, זו הייתה כמעט הברירה היחידה שנותרה בפני האנושות השואפת לשרוד. נותרו רק כמה פרטים טכניים קטנים שהיה צורך להתגבר עליהם – למשל, שאלת שלב ההתכה. לאחר כמה ניסיונות התברר שגיל ההתכה המתאים הוא ארבע שנים, כך שבחגיגות ההתכה צורפו נפשות פעוטות לגוף החסון ביותר, והשאר עברו דילול מלאכותי. כמו כן התברר – ניסוי וטעייה – שמספר הנפשות האידיאלי להתכה הוא בין שלוש לשש, ושהיא מצליחה בשיעורים גבוהים במיוחד בקרב גופים שגודלו מתוך תרביות תאים. כך הגיעו לשלב האחרון – אימון מביא לשלמות – של ביטול הבדלי המגדר, שער הגוף והרבייה התוך-גופית הפרימיטיבית, כמובן.

רוגע השתרר בעולם. הדילול הטבעי נעצר, רצון החיים שב אל האנושנים הדואבים. תקופת הפרא הגיעה לקצה. שביעות רצון, אהבה עצמית, שיתוף פעולה – אלה היו מנת חלקם של בני האדם. הגיעה עת הגאולה. כמה ניסיונות התכה נוספים הביאו לתוצאות משובחות במיוחד, לאחר שהתגלה מודל ההתכה העיקרי ליצירת הרמוניה מושלמת בין נפשות לגוף: שימוש במשוואה ששקללה נתוני אינטליגנציה, נטייה לצייתנות, אמונה דתית משותפת ויכולת התמזגות רגשית גבוהה

***

 מועצות המנהלים של ארגוני הדתות המרכזיות לא התנגדו לרעיון התכת הנפשות. נהפוך הוא, מנהיגיהן

הרוחניים – האפיפיור, אבי הסיינטולוגים, הקוסמטיקאי העליון, האייאתוללה, שני הרבנים העולמיים הראשיים (האשכנזי והספרדי, שכיום חולקים, כמובן, גוף אחד), והדלאי למה – תמכו בהתלהבות בסילוק סימני מין ראשוניים בבני אדם, וגם חלק מהמשניים, כמו שיער. במיוחד בדתות העתיקות, זה נראה כפתרון מוצלח לקשיים האסטרטגיים שעמדו בפני שאיפתם להפרדה מוחלטת בין המינים. מה קל, מהיר וטהור יותר מאשר ביטול גמור של מגדרים? מה הגון, צנוע ונקי יותר מאשר התרבות בהפריה חוץ גופית בלעדית? עם זאת, הרבנים העולמיים התנו את הסכמתם בכך שיום המנוחה העולמי יהיה בשבת, האייאתוללה דרש שחודש הצום העולמי החסכוני ייקרא רמדאן, והקוסמטיקאי הראשי עמד על כך שעור הפנים והגוף של בני האנוש יהיה לא רק חלק ונטול שיער, אלא גם שלצבעי העור הפופולאריים – בז', חום-צהבהב, שחור ואדמדם – יותר לו להוסיף סגלגל בהיר. אבל לבסוף זכתה ההצעה לשימוש בטכנולוגיית התכת הנפשות לתמיכה ואושרה פה אחד.

וכן, היו עושי-הצרות הרגילים: מלך אנגליה, שעמד בראש הכנסייה האנגליקנית, דרש בתוקף שההתכה תביא בחשבון שיוך מעמדי, ושלתוך גוף מבני המלוכה והאצולה יותכו רק נפשות מלכותיות וממעמד האצילים. אבל המונארך התמים שכח שהעירוב הגנטי וההפריה התרביתית יבטלו לחלוטין תוך דור אחד את העניין הפרימיטיבי של המשפחה, כך שהנושא היה לא רלוונטי. כמובן שאיש לא טרח להסביר לו זאת, ונציג ממשלת התאגידים, מבליע חיוך קל, חתם במהירות על ההתחייבות.

 ***

טומדיקהארי תופפו על ברכם. ההתלבטות הייתה קשה. כדי להירגע, הם שיחקו מעט במשחק המקודש "מים-אש-חתול", יד ימין מול יד שמאל – זקרו את אצבעות כף היד הימנית מעלה לציין להבות אש, מוללו באצבעות יד שמאל לציון גלים ומים, כופפו אצבע וקמיצה לתיאור אוזני חתול. זהו המשחק היחיד שהם יכולים לשחק בו עם עצמם ללא מודעות ותכנון מראש, המשחק המפריד במידת מה, לרגעים ספורים של שיבה למצב הוויה קדום יותר, את זהות היחיד בתוך ריבוי הנפשות המותכות בגוף.

יד ימין מתחרה ביד שמאל. האש שורפת את החתול. המים מכבים את האש. החתול שותה את המים. היסטוריונים סברו שהמשחק המקודש הוא גלגולו של משחק שהיה נפוץ למדי בתקופה הפוסט-תיכונה, וכונה "אבן, נייר ומספריים", שבו, באופן דומה, כל אחד מהאלמנטים היה גובר על משנהו. אנושני-פרא השתמשו בו כדי להשתעשע או אף כדי לקבל החלטות פעולה, לפי המנצח במשחק, אולם זו הייתה סברה קלושה. קשה לתאר שהאמת הרוחנית העמוקה שבשרשרת כוח תלת קוטבית כזו שימשה לשעשוע. כפי שהסבירו מועצות המנהלים של ארגוני הדתות המרכזיות, המים הם מקור הכל ובלעדיהם אין חיים; האש צורבת, מחטאה ומדללת חיים לפי הצורך, ואף מבראת יערות ומפנה מקום לשדות התירס המהונדס; והחתול הלוא הוא החיה המקודשת, היחידה ששרדה מכל שאר המינים הביולוגיים מלבד האדם. לחתול יש תשע נשמות, גורסים עיקרי האמונה, ומכאן שמתקיימת בו התכת נשמות טבעית, עוד לפני שגילתה

אותה האנושות, ואפילו בזמנים הפרהיסטוריים, בתקופת הפרעונים, נודעה קדושת החתול.

מים-אש-חתול, מים-אש-חתול. מנין יבוא עזרנו, חשבו טומדיקהארי, מפנים ראשם מעלה אל השמים המכוכבים. לא מכאן, אמרו בלבם בזעף. ורק לחשוב על סכומי העתק שבוזבזו על חקר החלל! במשך דורות הייתה האנושות מוקסמת מגרמי השמים וייחסה להם כוחות מאגיים, סברה שבחלל מצויים פתרונות לחידות הוויה, חלמה על התנחלויות של מושבות אדם ועל קשר עם חוצנים. רעיונות מטורפים. במשאבים שבוזבזו על חקר העולמות הרחוקים ניתן היה להקים אינספור מרכזים לטיפוח קוסמטי להמונים, לבנות כנסיות ומקוואות, לברא יערות כדי להכשיר עוד חלקות תירס, בקיצור – לעשות משהו מועיל בכסף הזה!

 ***

טומדיקהארי ידעו מהו הדבר הנכון לעשותו – לדווח על הממצאים לממשלת התאגידים. הם יזכו לשבחים רבים, ואולי אף להגדלת מנת המזון השבועית. הייתה זו אחת הפעמים הבודדות בחייהם שהידיעה והרצון סתרו זה את זה – לא בכדי פסחו עליהם בגל דילול מלאכותי אחד אחר משנהו, רמת הצייתנות שנמדדה בהם הייתה ללא דופי. עד עכשיו. במקרים של התלבטות היה עליהם לזמן קונסיליום, את שותפיהם למדור המגורים "אושר עד", אלכסונינה וצ'אנג. פשוט להרכיב את עדשת העפעף ולטלפן. לפעמים צריך לזמן קונסיליום כדי לחזק את הרצון לפעול כשורה, להגיע למסה קריטית של נפשות מותכות. אבל טומדיקהארי לא זימנו את שותפיהם, היה דבר מה שעצר אותם. דבר מה שראו על מסך המצפה הלווייני ועדיין לא פיענחו לגמרי.

הם התיישבו על הכיסא הכדורי וניסו להבין. האם הייתה זו הידיעה הוודאית לגבי גורלם הצפוי של

אנושני-הפרא? היו תשעה פרטים יחידני-נפש בבירור, ואין ספק שיהפכו מיד לנשואי מחקר מעבדה מדוקדק, יעברו שאיבת תאים אורגניים ויועברו לאחר זמן קצר לדילול מלאכותי. הלוא אין ספק שהם נושאים סיכון עצום להפצת זיהומים ומגיפות. אולי הסיבה להיסוס הייתה ההזדהות שחשו טומדיקהארי לנוכח הסבל הצפוי לאותם פרטים, המפותחת להפליא בעקבות פרוצדורת התכת הנפשות? אבל זה לא היה נורא כל כך, הרי כל המחקרים ההיסטוריים הראו שיחידני-הנפש היו קהי תחושה וקהי תפיסה, כך שניתן להניח שלא ייגרם להם סבל רב, במיוחד לאור אי ידיעתם את הצפוי להם. אז מדוע עדיין אינם מרכיבים את עדשת העפעף? עשו זאת, הם פקדו על עצמם. טומדיקהארי התאמצו להתרכז ועצמו את עיניהם. הם חשו כאב ראש קל. להירגע. מים-אש-חתול, מים-אש-חתול.

ואז, באחת, הבזיקה בהם הידיעה, חדה וברורה כמו קרן לייזר ממוקדת: היה זה דבר מה שעשה אחד הפרטים בעלי השיער בשעה שישן – הוא הסתובב על צדו, השמיע קול דמוי אנחה ואז חייך מתוך שינה. וטומדיקהארי חשו כמיהה עצומה מציפה אותם כשהבינו שאנושן-פרא חד-נפש מסוגל לשהות שעות ארוכות, אולי אף לילה שלם, במצב של ריחוף תודעה – "חלום" כינו זאת המנהיגים הרוחניים של הדתות הגדולות. הם הבטיחו למאמינים עשר דקות של חלום, גמול ופרס לאחר שנים של עבודה למען הקהילה ואינספור מדיטציות מים-אש-חתול. אבל שעות תמימות של חלום? טומדיקהארי שילבו את ידיהם על השולחן והניחו עליהן את ראשם, עווית של כאב לא מוסבר חלפה על פניהם. הם ידעו שיהיה עליהם להתמודד לנצח עם התחושה שהם עברייני דיווח, אבל ידעו באותה מידה של ודאות שלא יוכלו לסבול כל פגיעה ביכולת הנעלה, המופלאה הזו, של חלום מתמשך, למען כל מחקר מדעי שהוא, ואפילו במחיר של סיכון לזיהום אזורי. וטומדיקהארי מחקו את הקישורים לקואורדינטות המידע הרלוונטיות במסך המצפה הלווייני, ומחקו את עקבות הקישורים ואת עקבות פעולות המחיקה, ורק דבר אחד לא יכלו למחוק – את זכר אותו חיוך שמתוך חלום.