ענן אבק. אפור, סמיך, מפתיע. לא משהו שהייתם מצפים לראות באמצע העיר. שלושת האבירים ירדו מסוסיהם הגדולים, קשרו אותם למעקה הבטיחות שניצב מפריד בין המדרכה לכביש, ונכנסו לחנות הקטנה בפינת הבניין. הסוסים היו גבוהים, שחורים, מכוסים בשריון. עוברי אורח ברחוב עצרו לצלם אותם, להסתכל, איש לא העז לגעת במתכת המבהיקה שכיסתה את גופם. בהסתכלות מעמיקה אפשר היה להבין מאיפה הגיע ענן האבק. פרסותיהם נראו כאילו הן עשויות מיהלומים קשים במיוחד, מפוררות לאבק את הכביש עליו עמדו הסוסים, יוצרות בורות קטנים אך ורק מעצם עמידתם שם, ברור שבזמן תנועה הם גורמים נזק רב לכל מסלול בו הם עוברים, ובאמת ניתן לראות את הסימנים על הכביש משער העיר ועד למקום עצירתם.
שלושת האבירים היו אף הם גדולי גוף וגבוהים, ממלאים בנוכחותם את החנות, "כפתורי איכות – שניידר". מתחת לשם החנות, על השלט, רשום "נוסד ב 1918". מי שהסתכל על השלט ביתר תשומת לב יכול היה להבחין כי סדר הספרות שונה, בעבר הייתה רשומה שם שנה אחרת. שלושת האבירים עמדו בתוך החנות, הורידו מעל ראשיהם את הקסדות המעוטרות ופנו אל המוכרת שישבה מאחורי השולחן והייתה עסוקה במיון ערימת כפתורים. הכפתורים נראו כאילו ידעו ימים טובים יותר. חלקם התמיינו לתוך מגירות קטנות שמאחוריה בדייקנות רבה, מידי פעם כפתור כזה או אחר היה מוסט הצידה למגש מתכת קטן. "באנו" אמר אחד האבירים, "את יודעת מי אנחנו?", המוכרת הנהנה בראשה לאות הן וסימנה לו שלא יוסיף לדבר. הם המתינו בסבלנות עד שסיימה למיין את ערימת הכפתורים, לקחה את מגש המתכת וקראה להם לבוא אחריה אל חלקה האחורי של החנות. "חלק מהם זוהי ההזדמנות האחרונה שלהם למלא את ייעודם, תאלצו לבוא איתי. אחר כך נטפל בכם".
סביב הסוסים התקהלו כבר הרבה אנשים, פקח חנייה של העיריה הגיע למקום, הסוסים הקשו על מעבר המכוניות ברחוב והוא ניגש אליהם וניסה לשחרר אותם ממעקה הבטיחות ולהעביר אותם למגרש החנייה הסמוך, אולם הסוסים נשפו לעומתו והוא נסוג. בחור צעיר ניסה לגעת בשריון של אחד מהם, נכווה בידו ונזקק לטיפול רפואי. אי משם הופיעה נערה צעירה, אוחזת בשלוש חביות פלסטיק גדולות וגוררת אחריה צינור מכבי אש. היא הניחה חבית לפני כל אחד מהסוסים ומילאה אותן במים. אף אחד משלושת הסוסים לא שתה עד שהיו שלושת החביות מליאות. האנשים ברחוב ניסו לדבר עם הנערה אולם היא הסתובבה ונעלמה כלעומת שבאה, מבלי שאיש הבין לאן הלכה.
בחלקה האחורי של החנות, על קולבים שונים, היו תלויים בגדים רבים. המוכרת התאימה כפתורים שונים לבגדים שונים, למרבה הפלא, לכל כפתור במגש הייתה כתובת, היה בגד שחיכה לו. כשסיימה פתחה מגירה באחד הארונות, ארון עץ וזכוכית ישן שניכר עליו שראה ימים טובים יותר, הוציאה מתוכה שמונה כפתורים שנראו מעט גדולים מהרגיל, אך מעבר לכך לא היו מיוחדים כלל ועיקר. "הקדמתם ביום" אמרה, "האחרון עוד לא מוכן, תאלצו לחכות עד מחר בשעה הזאת או שתיקחו את התשיעי במצבו הנוכחי, לפני סיום העבודה". האבירים התייעצו זה עם זה ולבסוף ביקשו לדעת עד כמה פגום יהיה הכפתור הזה, יום אחד לפני הסוף. "תאלצו להגן עליו, ייתכן ולא יצליח לעמוד בכל המשימות לשמן נוצר". אחד האבירים, הגבוה מבין השלושה, אמר שהם חיכו מספיק וכי הגיע הזמן של החנות לספק את הסחורה. "התחייבתם" אמר והושיט את ידו לקבל אליו את הכפתורים. "התחייבנו" ענתה המוכרת, "התחייבנו לשש מאות שנה, הקדמתם ביום, אני מציעה שתיקחו עמכם את שמונת הכפתורים המוכנים, תמצאו מקום ללון היום ותחזרו מחר בעבור הכפתור התשיעי, אם תתעקשו לקבל את כל הסחורה היום, לא נוכל להיות אחראיים למה שעשוי לקרות".
תמונות ראשונות של הסוסים החלו להופיע ברשתות החברתיות, יחד עם השערות שונות על מקורם, ניתוחים ופרשנויות למצב. שר הביטחון התראיין בכל ערוצי הטלוויזיה בניסיון להרגיע את הציבור ואמר כי אין כל איום בטחוני על המדינה. המשטרה חסמה את הרחוב משני צדדיו ופיזרה את ההתקהלות. תושבים בבניינים הסמוכים הפכו להיות מחוזרים על ידי גורמים שונים שבקשו להגיע למקום בכל זאת ולמצוא לעצמם נקודת תצפית על המתרחש. הסוסים עצמם, לאחר ששתו, נראה היה שהם משוחחים בינם לבין עצמם, כאילו היו מודעים למהומה שהם יוצרים בעצם נוכחותם. לאחר שהתברר שאיש לא יודע היכן נמצאים אלו שרכבו עליהם, הוזמן הווטרינר המקומי לתת את חוות דעתו. יחד עמו הגיעה בעלת חוות סוסים גדולה שנמצאת בפאתי העיר, שניהם היו תמימי דעים שעדיף למצוא את הבעלים ולא להתעסק עם הסוסים בעצמם.
האבירים ביקשו לקבל לידיהם גם את הכפתור התשיעי המוכרת פתחה מגירה אחרת. כפתור אחד בלבד עמד שם על פלטה בוהקת. סביבו היו עשרות פטישים קטנים שנחתו על הכפתור בקצב מסחרר, מחשלים אותו בכל פעם מעט יותר. מתחת לפלטה עליה עמד הכפתור אפשר היה לראות מטוטלת שזזה מצד לצד, כשהיא מפעילה מנגנונים אוטומטיים מדויקים מאוד שמנחיתים את הפטישים על פי סדר מסוים שנקבע מראש. "לפני שאני עוצרת את המכונה אני רק רוצה לציין כי מרגע שנעצור אין דרך לחדש את העבודה, אם תרצו כפתור מושלם, הוא יהיה העשירי ותאלצו לחכות בעבורו מאה ועשרים שנה נוספות". האבירים הביטו איש ברעהו ואחד מהם שלח את ידו לקחת את הכפתור. אחת מאצבעותיו נקטעה במהירות הבזק כשפטיש זעיר נחת עליה. האביר התעוות בכאב אך לא אמר מילה. המוכרת הושיטה יד ועצרה את המטוטלת. ניתן היה לשמוע את המתח של שש מאות שנה (פחות יום) של פעולה רציפה משתחרר לאיטו, כמו איושה חרישית. היא אספה את הכפתור ואת האצבע הקטועה והגישה אותם לאבירים.
"כפתורי איכות – שניידר" הוקמה באלף מאה שמונים ותשע, כחלק מההכנות של פרידריך ברברוסה למסע הצלב השלישי. הוא חיפש אומנים שידעו להכין שריונות בלתי חדירים להגנה על אביריו כשפנה אליו שניידר החייט היהודי עם הצעה שלא יכול היה לסרב לה. שניידר הציע ליצר שריונות בלתי חדירים, שיהיו טובים לאלף שנים, הבעיה היחידה הייתה מסגרת הזמן להכנות. פרידריך מיהר לצאת למסע ואכן מת במהלכו כאשר גופתו נקברת חלקים חלקים במקומות שונים וצבאו נפוץ לכל עבר. יורשיו לא היו מוכנים לקחת את הסיכון הזה. הם פנו לשניידר ובקשו שיכין שריונות לשלושה אבירים יחד עם סוסיהם, שיוכלו לצאת שלושתם למסע הצלב האחרון, האולטימטיבי, ולהפיץ את בשורת הנצרות בעולם. הכפתורים שזמן הכנתם ארוך במיוחד, מהווים את החוליה האחרונה בהכנות, אלו כפתורים שיכולים לחבר כל דבר לשריון הגוף הבלתי חדיר של האביר או של הסוס, הם לא יינתקו או יישברו לעולם.
במשך מאות בשנים התכוננו צאצאיו של פרידריך ברברוסה ליום בו יוכלו לממש את חזונו, וכל אותו הזמן נשמרה בסוד הזמנת העבודה שנעשה משניידר הזקן וצאצאיו. לאורך השנים הם דאגו לשמור על חנות הסדקית הקטנה קרוב אליהם, בסמטה קטנה באמצע ברלין, ובזמן מלחמת העולם הראשונה הצליחו להבריח לארץ ישראל את החנות על כל תכולתה ולמקם אותה בחיפה. משפחת שניידר לאורך הדורות שמרה על תהליך הייצור שלא ייפסק וסיפקה את חלקי התלבושות והמגינים במועד, עד ליום הזה.
שלושת האבירים יצאו מהחנות, עלו על סוסיהם, והחלו לרכב לכיוון ירושלים, כשהם מעלים ענן אבק אפור מאחוריהם ודגלי נצרות קדושים מתנוססים מעליהם. התפתחות הטכנולוגיה והתקדמות המדע הביאה לכך שעכשיו, במאה העשרים ואחת, הם לא נדרשו לעשות את כל הדרך מברלין לירושלים על גבי סוסים. הם הגיעו בטיסה פרטית לישראל והעבירו את הסוסים בקרונות מיוחדים מנתב"ג לשער העיר, שם עלו עליהם ורכבו פנימה, אל החנות. המסע בתוך ארץ ישראל חייב להיעשות כבימים עברו, על גבי סוסים, הם חישבו שייקחו להם יומיים של רכיבה מאומצת או שלושה ימים של רכיבה רגועה לעלות לירושלים, יומיים או שלושה של לחימה לכיבוש העיר ואז יוכלו לנפוש בים המלח – עוד חלום של פרידריך ברברוסה שלא עלה בידו להגשים.
רכיבתם בכביש עוררה מהומה לא קטנה. כוחות משטרה התגייסו על מנת להפנות את התנועה לדרכים חליפיות ופקקי תנועה נוצרו בכל מקום. כל ניסיונות ההדברות עם שלושת האבירים עלו בתוהו. הם סרבו לדבר עם כל מי שנשלח אליהם, נציגי השלטון, המשטרה, התקשורת, סתם אנשים שנופפו להם בדרך. שלושתם היו שקועים במסע הצלב שלהם ולא הקדישו תשומת לב לשום דבר אחר. מתכננים היו תכניות כיבוש ומעללי גבורה לטובת שחרור העיר הקדושה מידי הכופרים – היהודים והמוסלמים.
קרוב לשבעים שנה, מאז שהיה ילד, מסתובב עבדאללה איוב בשוק בעיר העתיקה, מעביר סחורות על עגלות ממקום אחד לשני, מסתובב ומוכר כוסות תה חם לאנשים ומעביר את הזמן במשחק קלפים. בשנים האחרונות לאחר שזקן, הוא נוהג לשבת בכניסה לבתי הקפה ולהזהיר את העוברים והשבים מפני אנשי החרבות. "הם יבואו, וילחמו, ויכבשו מחדש את הר הבית והדם יזרום מחדש בסמטאות". כבר שנים שאף אחד לא מקשיב לו, עכשיו, כשהגיעו התמונות הראשונות של האבירים והסוסים ברשתות החברתיות, באו כולם להראות לו את התמונות ולצחוק עמו – "צדקת עבדאללה, צדקת!" והוא רק רואה את השריון, מניד בראשו לשלילה ומורט זקנו בייאוש.
הסוסים צלחו את הרכיבה בקלות. הם היו מגזע סוסים מיוחד שטופח לאורך מאות בשנים ושמטרתו היחידה היא המסע הזה. שלושתם היו המובחרים ביותר, חסונים, גבוהים, נמרצים, מוגנים במיטב השריון והאמצעים שיש. האבירים אף הם נראו מרשימים מאוד. שלוש ניידות שידור נסעו במקביל אליהם עמוסות בכתבים ופרשנים ומעבירות את המתרחש לכל פינה ברחבי העולם. העולם הנוצרי עקב בדריכות ובדרשה השבועית שלו בכיכר פטרוס נשא האפיפיור תפילה להצלחת המסע ולכך שהכל יתנהל ללא שפיכות דמים. ברחבי העולם המוסלמי התקיימו הפגנות מחאה סוערות ומנהיגי הדת הזהירו מפני חילול המקומות הקדושים והתלהטות הרוחות. ברחבי העולם היהודי נשמר שקט יחסי, כאילו מישהו אמר "בואו ונראה מה יקרה…".
בכניסה לירושלים המתינו לאבירים מנהיגים ונזירים נוצריים החיים ופועלים במקום. האבירים התעלמו גם מהם. תחושה של התרוממות רוח אפפה אותם, משל היו מורמים מעם, נישאים על משק כנפי ההיסטוריה בדרכם ליצור עולם חדש וטוב יותר. בהגיעם לשער שכם בחומת העיר העתיקה נעצרו להביט סביב, לחזות בנס הזה שנקרא ירושלים, לשאת תפילה ולהודות לאלוהים על שהצליחו להגיע לרגע הזה. כשעלו חזרה על הסוסים והתכוונו להיכנס לעיר העתיקה נשמעה ירייה בודדה. כדור רובה פגע בכפתור התשיעי שניתק ממקומו. הכדור פילח את ליבו של אחד האבירים. הכפתור התעופף ופגע בחוזקה באביר שני שצנח לקרקע, נוחת למרגלות סוסו של האביר השלישי. הסוס נבהל והזדקף על רגליו האחוריות, מפיל מעליו את האביר השלישי. שלושת הסוסים פתחו בדהרה ויצאו מהמקום תוך כדי שהם דורסים למוות במשקלם ופרסותיהם המיוחדות את האבירים שעל הקרקע.
עבדאללה איוב, הנצר האחרון ממשפחתו של צלאח א – דין, ירד לאיטו מהחומה, מסר את רובה ה"לי-אנפילד" שלו לשוטרים שעצרו אותו ואמר: "זה לא היה באותו הצבע, זה לא היה, הכול היה כל כך נוצץ, הסתנוורתי, לא יכולתי בכלל להסתכל, פתאום אני רואה שיש מקום אחד שהוא לא מבריק, יכולתי לראות לאן לכוון, בכלל לא ידעתי שהרובה הישן שלי עוד יכול לירות…".
חצי שעה לאחר מכן, יצאו מהחנות הקטנה המוכרת והנערה שטיפלה בסוסים, פרקו את השלט הישן שנישא מעל לדלת ותלו שלט אחר: "החנות למסירה". הנערה בקשה לדעת למה הן עוזבות את המקום והמוכרת הסבירה לה כי איננה מוכנה להמתין עד שכולם יבואו אליה בטענות לאחר שמסע הצלב ניכשל. "אי אפשר להצליח במשימה כל כך מורכבת אם אין לך סבלנות" אמרה כשנעלמו שתיהן בסמטאות העיר. נראה היה כאילו הוסר איזה כישוף מהחנות כי אחרי זמן קצר המקום היה נראה מוזנח כאילו לא הייתה שם חנות מעולם.