שמי קיץ לבנבנים נשקפים בעד חלון משרדו של עורך הדין פ'. אני שולח יד אל על ומדמה לחוש בלהטם. פניו של פ', היושב מולי בכורסה דהוית ריפוד, שטופי זיעה. אני מסתכל בו ואחר כך תולה עיני במזגן שעל הקיר הצדדי.
פ' מתחקה אחר מבטי ומצחקק.
מקולקל, הוא נאנח ומוחה את מצחו ואת לחייו במגבון לח המונח על השולחן שבינינו.
הטכנאים האלה… הוא מוסיף ופניו לובשים את מסכת הקורבן הנצחי. לאחר מכן הוא מעביר אצבע לאורך הפסוקת שבמרכז בלוריתו הלבנה ונאנח שוב.
אז תזכיר לי איפה היינו? הוא אומר בקולו המיובש של מי שתלאות החיים עומדות להביאו בכל שנייה לידי קריסה גמורה.
לא נמאס לך מהמשחקים האלה? אני תוהה בלבי ושותק.
עשרות שנים חלפו מאז הצטלבו דרכינו בראשונה בימי ילדותנו הרחוקים. עתה שוב השליך אותנו הגורל באחת מתנועותיו הבלתי נתפסות זה לפתחו של זה. כבר שבועיים אנו מנסים ללא הצלחה לקשור קצות חוטים ולצאת למרחב.
פ' חוזר ונאנח. אנחותיו הרצופות ממוססות את שרידי שלוותי. אני מזדקף בכיסאי.
אנחנו דורכים במקום, אני מטיח בו בתקיפות ומתעייף לאחר המילה השלישית, חייבים למצוא עֵד לסיפור הזה והיחידי שבא בחשבון זה שמעון.
ושמעון איננו, תורם פ' את חלקו בכובד ראש, כמו גילה זה עתה פרט רב חשיבות המערער את יסודותיה של מסכת טיעונים שנבנתה בעמל רב.
הוא משתתק ומתבונן בי בעיניו הבוציות. אני עושה כל שביכולתי להתעלם ממבטו המגַנה ומעלה חרס בידי.
מה אתה רוצה ממני? אני מתפרץ, שמעון התאייד. יותר מעשר שנים לא ראה אותו אף אחד. אולי הוא חי בחוץ לארץ בזהות בדויה, אולי הוא מת או חוסה באיזה מוסד סיעודי. אל תשכח שגם הוא לא צעיר.
למה הזכרת גיל? מיילל פ', אתה חייב תמיד לדכא אותי כשאני מתחיל להתחמם?
אני מתאפק לא למרוח את פרצוף המקונן שלו בדיו מתוך הקסת שעל שולחנו ולהשליכו למאכל לעורבים המקרקרים על העץ שמאחורי חלון המשרד.
יש בכל זאת קצה חוט, אני מתאמץ ומצביע על צידה המואר של המטבע, וזו הזקנה שהשכירה לו חדר לפני אחת עשרה שנים בערך, כשהוא פשט רגל. סיפרת לי עליה משהו לפני כמה ימים. צריך לצאת מהמשרד הזה ולהגיע אליה.
פ' מביט בי כמורה בתלמיד חסר סיכוי.
לצאת מהמשרד? בגילנו? הוא תמה, מתעלם לחלוטין מתלונתו הקודמת, אנחנו יכולים להתרוצץ ברחובות?
אז אולי עדיף לתת את העבודה לחוקר פרטי? אני נוהם.
פ' סופק פעמים מספר את כפות ידיו הרכות ומגלגל עיניו לתקרה.
מאיפה בא לך הרעיון הגאוני הזה? הוא נוזף בי, אחד כזה יפשוט לנו את העור, ישמור אצלו חלק מהמידע וינסה לסחוט עבורו עוד כסף.
בדיוק, אני מזדרז לאשר את דבריו, אז תפסיק להתפלסף ותן לי את הכתובת של הזקנה. אני רוצה להגיע אליה עוד היום.
פניו של פ' מאפירים.
יותר מעשר שנים עברו מאז ששמעון גר אצלה, הוא שוטח את משנתו בעצב תהומי, הזקנה הזאת בטח מתה או שהיא סנילית לגמרי. הסביבה שלה נראית כמו הגיהינום – בתים נטושים, הומלסים ונרקומנים. חוץ מזה, אמרתי לך שעברתי במקרה על יד הבניין לפני חודש-חודשיים. מִזבָּלֶה אמיתית. לא נראה לי שיש בכלל מישהו בדירה שלה.
דבריו מוסיפים לצלצל באוזני זמן מה לאחר שהוא נוצר את לשונו. נימות הייאוש ואוזלת היד המובנות בתוכם מאיימות להטריף את דעתי.
השותפות הכפויה איתו היא עונש שלא ברא השטן, אני מהרהר, החכמולוג הזה יעדיף תמיד לרבוץ מאחורי שולחנו ולנמק באופן המשכנע ביותר את כשלונותיו הצפויים מראש.
תן את הכתובת, אני תובע בהחלטיות וקם, אין לי יותר כוח לוויכוחים האלה. כל מה שאתה רוצה זה לשבת כאן ולקטר.
ככה זה כשעובדים עם אנשים שאתה מכיר מילדות, ממלמל פ' בנחת כאילו היה פורש איזו השקפת עולם מקורית לפני שומע אלמוני, אני ואתה – מה אנחנו עושים, בעצם? מעלים זכרונות… מקשקשים… והעבודה לא זזה…
הכתובת! אני רוטן.
פ' מרים את ידיו.
רחוב חיים, הוא מפטיר בקול משונה, נדמה לי שגָרת לא רחוק כשהיינו ילדים. תיזהר לא לקבל התקף לב ממה שנהיה מהמקום.
פעמונים מצלצלים בתוכי. רחוב חיים אינו רחוק מן הבית בו חלפו עלי נעורי. זיכרוני מתחיל לשלֵח בי ללא אתראה תמונות ראשונות.
איזה מספר?
עשר, פולט פ' בלי לגרוע ממני את עיניו, אתה זוכר אולי מישהו שהיה גר בסביבה?
אני נותן מבט ממוקד ברצפה.
מיכל, אני אומר בהיסוס לאחר זמן מה, נדמה לי שהיא גרה במספר עשר, למרות שיכול להיות שזה היה שמונה… או שש…
מי זאת מיכל? תוהה פ' בחוסר עניין מעושה עד גיחוך, אתה חושב שהיא יכולה לעזור לנו?
שליטתי העצמית מתרופפת שוב. אני מתעשת כמעט מיד, אך המילים כבר עזבו את התחנה.
מיכל היתה חברה שלי כשהייתי בצבא, אני מדקלם, לא ראיתי אותה מאז שהשתחררתי, אבל אני בטוח שהיא יושבת כבר שלושים ושמונה שנים בדירה של הוריה ומחכה בכיליון עיניים שנגיע ונשאל אותה איפה שמעון.
טוב, טוב, מתגונן פ', אל תהיה לי כזה רגיש. רק שאלתי.
אני הופך לו את גבי, פוסע בפיזור נפש אל הדלת ומעלה בדמיוני את מיכל בת העשרים. המלאכה פשוטה ואפילו נעימה.
הדירה של הזקנה בקומה שנייה, קורא אחרי פ' בשעה שאני מחיש צעדי ויוצא מן המשרד, אין שמות על הדלתות.
שמור על עצמך! אני שב ושומע את קולו ליד דלת המעלית, נרקומנים! עבריינים!
אני נכנס למעלית ועושה את כל הדרך לחניון התת קרקעי כשידי אוטמות את אוזני מאימת יבבותיו, אולם מוחי כבר תוסס. פ' צדק לפחות בדבר אחד. רחוב חיים – מעלה תלול שאת גרמי מדרגותיו צלחתי פעמים אינספור – מוכר לי היטב. גם הבית שמספרו עשר אינו זר לי ובמיוחד דירת הוריה של מיכל – הדירה השמאלית שבקומה השנייה. לפני כאחת עשרה שנה שכר אדם העונה לשם שמעון חדר בדירה השוכנת ככל הנראה באותה קומה. מאז הספיק להתנדף ואיש אינו יודע לאן.
השעה שעת צהריים והתנועה כבדה. השמש מכה בעוצמה בגג מכוניתי המזדחלת בתוך ענן יציב ומצחין של גזי פליטה. משבי רוח מדולדלים אינם מצליחים למתן את הלחות המשתוללת.
אני מחליק בידי על שערי הרטוב ומשקיף סביב בלֵאות. הכביש מתפצל פתאום לשניים. אני פונה שמאלה ובא בשערי שכונת מגורי הישנה. בלא געגוע אני נזכר שוב בנעורי – בשמש נטולת החמלה, בבניינים הצפופים והדחוסים, בתחושת המחנק המתמדת.
דבר לא השתנה, אני מהרהר, דבר מלבד ילד שהתבגר בחטף ועתה הוא שוב כאן, מכלה את שיירי אונו בחיפוש אחרי אחד שמעון.
עיני פונות שלא במתכוון אל החלון שלצידי. טור ארוך של גרמי מדרגות מטפס לפנַי בהר.
רחוב חיים, מורה השלט שעל קיר הבית הסמוך.
אני מחנה את המכונית, מדלג החוצה ונועל את הדלתות. הבית לידו אני עומד מספרו ארבע. עצים עבותים מזדקרים משני צידי הדרך העולה אל הבית שמספרו עשר.
ידי תופסת בזהירות בגדרות המתפוררות ומסייעת לי להניף עצמי מדרגה אחר מדרגה עד לפתח החצר. חבוי בתוך סבך של עצי פרי נם הבית הזקן את תנומת הצהריים. תאנים מבוקעות מושלכות ככלי אין חפץ בו על חלקת האדמה היבשה שלפני הכניסה. סורגים חלודים, לפותים לכל אורכם ברשתות מופלאות של קורי עכביש, סוגרים על דלתה ועל חלונותיה של חנות זנוחה בקומת הקרקע.
אני נכנס לחדר המדרגות, מתעטף בקרירותו וכורה אוזן. הבניין דומם. לא קולות דיבור, לא בכי תינוק, אפילו לא צלילי מוסיקה עמומים.
אור יום חזק חודר דרך חלונותיו הפתוחים של חדר המדרגות וחושף מערכת מסועפת של ורידים כחלחלים על קירותיו האפורים. שתי דלתות מקדמות את פני בקומה השנייה. מודעת קרטון אדומה, גדולה כעמוד מחברת, מזהירה את כל הזומם להיכנס לדירה הימנית לבל יהין לעשות כן. כרטיס ביקור צהבהב מהודק בנעץ מעל עינית הדלת השמאלית, זו שהיתה פעם דלת דירת הוריה של מיכל. שם לא קריא אך ממשי לחלוטין רשום עליו בעיפרון.
אני נזכר בדבריו של פ' ונשבע לעצמי בפעם המאה לא להאמין לו עוד לעולם. אחר כך אני מלטף באצבעי את כפתור הפעמון. צפצוף מעובה וצורם מהדהד קצרות מאחורי הדלת. אני מסמיך אליה את אוזני ומקשיב רוב קשב. שום רחש אינו נשמע. כשמצחי נושק לדלת אני מציץ ללא תכלית בעד העינית האטומה ותוהה מה הלאה.
אני מחליט כבר לצלצל שוב, כאשר הדלת נעה פתע לתוך הדירה. אני מועד אחריה ושולח את ידַי קדימה. הידיים גולשות מעט על פני חלוק מחוספס חסר שרוולים ונאחזות בשתי כתפיים גרומות. ראש קטן, עטור שיער אפור קצוץ וקשה, מוצא מקלט רגעי על חזי. הגוף המגובנן שמתחתיו דל עד כאב.
אני מסתכל קדימה. הדירה חשוכה.
מה אתה חושב שאתה עושה? גוער בי קול נשי עבה ותקיף, אתה רוצה להסתבך?
מ מ מצטער, אני מגמגם וצועד ללא דיחוי שני צעדים ארוכים לאחור, לא התכוונתי… הדלת נפתחה…
זקנה נמוכת קומה וכפופה רוכנת כנגדי וסוקרת אותי ללא בהלה בעיניים חומות גדולות. ידה האחת מרחפת על פני ירכה. השנייה שלוחה באלכסון כלפי. חפץ מתכתי ארוך ומבריק מזדקר ממנה.
שלא תחשוב אפילו! היא מסננת, שלא תחשוב!
אני צועד צעד נוסף לאחור. לא אלו המהמורות אותן העליתי בדמיוני עת עליתי במדרגות שקוע בזכרונות נעורים, אולם משארע מה שארע מן הדין לשמור על קור רוח. חרף הפתיחה הצולעת אולי ניתן יהיה עוד לחלץ מכאן משהו.
אני… אני בסך הכל מחפש מישהו שגר כאן מזמן… לפני עשר שנים… אני ממשיך למלמל אובד עצות.
בטח, נוחרת הזקנה, אחד בא לבדוק חשמל, אחד מוכרח כוס מים, תעוף עכשיו, לפני שאני מתחילה לצרוח.
היא זוקפת את ראשה. שפתיה הדקות נפשקות. נחירי אפה רוטטים. עיניה החומות דבקות בפני. הפגיון שורט באוויר.
טוב, טוב, אני אומר מתוך השלמה, לא צריך לצעוק. אני מסתלק.
אני מתחיל לפסוע אל המדרגות, כאשר יִצרי שב ותוקף אותי.
הכרתי פעם מישהי שגרה בדירה הזאת הרבה לפניך, אני מפטיר בשוויון הנפש הראוי, מעניין איפה היא היום.
בפעם הבאה תמצא משהו יותר חזק, גומלת לי הזקנה בזלזול עמוק, אני גרה כאן המון זמן!
אז אולי את יודעת משהו על מיכל, אני מפטיר ונעמד תחתי.
עיני הימנית פוזלת אל הזקנה. עיניה שלה בודקות את צדודיתי. הפעם אין היא נחפזת לענות.
פגיעה מוצלחת? אני שואל את עצמי ומתפלל לנס.
לאחר מכן אני מסתובב ומסתכל ישירות בפניה. היא משפילה מבטה. ידה המחזיקה בפגיון מתנודדת ברפיון לצידה.
גרת בסביבה? היא שואלת בקול שאיבד מנחישותו.
שני רחובות למעלה.
איך הכרת אותה?
למדתי איתה ביסודי. בזמן הצבא היא היתה חברה שלי כמה חודשים. לא ראיתי אותה יותר משלושים שנה, אני חושב.
אם היא באמת היתה חברה שלך, אז אתה בטח זוכר איך היא נראית?
את צוחקת, אני אומר, קשה לשכוח אותה. גובה ממוצע, עור בהיר חסר פגמים, עיניים כהות, שיער שחור חלק, חזה…
די, די, מפסיקה אותי הזקנה בטון מבויש קמעה, לא צריך יותר.
אני משתתק ובוחן שוב את הפנים הצמוקים. זיק מוזר מרצד במצולות העיניים.
לא יכול להיות שאת אמא שלה, אני אומר במידה מזערית, מדודה היטב, של ידידותיות, אני זוכר את כל המשפחה. אמא של מיכל היתה נורא גבוהה.
נכון, מודה הזקנה כמעט בלחש, אמא שלה נפטרה מזמן, קצת אחרי האבא. מיכל כבר הרבה זמן בחוץ לארץ. אני דודה שלה.
מבטה עדיין לא חף מחשדנות, אך דריכותה פחתה מאוד.
אני שותק. עבר צעיר ורחוק עד כאב מציף אותי ומטשטש את דמותה של בת שיחי. דיונות חול לבנות על חוף ים סתווי… שיער שחור ארוך וחלק מתבדר ברוח…
טוב, אומרת הזקנה בשקט לא צפוי, אז מה אמרת שאתה מחפש?
אני צף בחזרה אל פני המים ובוהה בה בטינה.
מה היא רוצה, המפלצת הזאת? למה היא מפריעה לי לצלול?
אני מחפש בן אדם שקוראים לו שמעון. שמעתי שהוא שכר אצלך חדר לפני הרבה שנים.
שמעון… שמעון… חוזרת הזקנה על דברי, יכול להיות שהיה כאן פעם מישהו כזה… אני לא זוכרת בדיוק… היו לי המון דיירים… בשביל מה אתה צריך אותו?
הוא חבר טוב שלי. לא ראיתי אותו שנים. אני מנסה למצוא אותו.
העיניים החומות שוב נמלאות חשד.
חבר טוב, הָא? כל כך טוב ששכחת אותו שָנים ורק עכשיו נזכרת?
לא יכולתי להכין תשובה מוצלחת יותר? אני מלקה את עצמי ומגניב אליה מבט.
רק שלא תימלך בדעתה ותטרוק בפני את הדלת.
יש משהו בזה, אני אומר בביטחון ומרגיש מיד בקוצר ידי, האמת היא שאנחנו צריכים אותו כעֵד בפרשה מסוימת.
פניה הקמוטים של הזקנה נמתחים באחת. ידה הכחושה נעה מעלה-מטה עד שהפגיון מצביע על חזי.
עֵד? היא תמהה, עֵד לְמה? ומי זה אנחנו?
צלולה וחדה להפליא, אני מציין לעצמי, מבוגרת ממני בחמש עשרה שנים לפחות, אבל מביסה אותי כשידיה קשורות מאחורי גבה. הלוואי והיא היתה השותפה שלי במקום חדל האישים הזה פ'.
אני עובד עם עורך הדין פ'. מיכל היתה אולי זוכרת אותו מהזמנים ההם. אנחנו צריכים את שמעון…
אל תגיד לי שגם עם הפ' הזה היא יצאה, קוטעת אותי הזקנה שוב.
אני מרשה לעצמי להצטחק קצרות.
אין סיכוי. פ' הומו.
אָה, אומרת הזקנה בטון מושחז, אני מקווה שגם אתה לא נהיית משהו כזה.
אני זורק מבט בשעוני. השיחה נמשכת כבר שש דקות והופכת אישית יותר ויותר. מתי אצליח לגלגל את הכדור אל שמעון?
לא, אני אומר בסבלנות, לא נהייתי.
הזקנה מכסה לרגע את מצחה בידה ואחר כך שבה ומתבוננת בי באי אמון בולט.
אני משתדל מאוד להניח לדברים לחזור למסלולם הקודם, אולם לצערי אין מידת האיפוק נמנית עם מעלותי.
חבל שמיכל איננה, אני מעיר, היא יכלה לספר…
הזקנה רוקעת ברגלה ומניעה את ראשה בכוח מצד לצד. אני משתתק. היא פוסקת מנוע.
מי אמר לך ששמעון היה גר כאן? היא יורה במהירות כאילו חפצה למחוק כל שריד לנושא הקודם.
פ', השותף שלי, אני משיב מוכנית.
פ', הָא? היא אומרת ושוקעת במחשבות, עוד פעם הוא.
אני מביט אל מעבר לכתפה. דלת הדירה כבר סגורה כמעט. בלית ברירה אני שב אל שעון היד ומונה עמו את השניות העולות באש.
נו טוב, מפטירה פתאום הזקנה בנימה מובהקת של ויתור, אתה הכרת את המשפחה שלי, אז בוא תשתה איתי כוס תה. אולי בינתיים אני אזכר בשמעון הזה. אבל חסר לך שיתברר שאתה בכלל איש מכירות.
סלע נגול מעל לבי.
לא! לא! אני קורא ומחייך אליה חיוך רחב וחנף, את מכירה איש מכירות שהיה חולם להתעסק עם הפגיון הזה? מאיפה יש לך אותו בכלל?
אתה נורמלי? מתפלאת הזקנה, לא היית כאן באמת הרבה שנים. אין לך מושג איזה אנשים מסתובבים היום ברחובות האלה. עכשיו בוא. זה בסך הכל חדר מדרגות.
אני נכנס בעקבותיה, סוגר את הדלת ונעצר. עלטה אופפת אותי. עיני התשושות אינן מצליחות לפענח את שנחבא לפניהן. אפילו הזקנה נעלמה. האוויר חם ועומד ושופע ניחוחות עובש.
הכל סגור, אני תופס בהבזק של השראה, המטורפת הזאת לא פותחת תריסים וחלונות.
הזקנה מגיחה לפתע מפתח סמוך ובידה שני פמוטי ברונזה נושאי נרות צהובים בוערים.
קח, היא אומרת ומושיטה לי אחד מהם, יש לי בעיה קבועה עם חברת החשמל. רק במטבח יש אור.
אז למה את לא מדליקה אותו? אני שואל ללא קול ונושך מיד את שפתי.
אני נוטל את הפמוט ופוסע לאורך מסדרון הכניסה. חדרים קטנים ואפלים נפערים משני צדדי, מצפים לגואל. ליד דלתו הפתוחה של אחד מהם אני נעצר. לא בקלות אני מבחין במיטת יחיד ובשטיח צר הפרוש לידה.
נדמה לי שזה היה החדר של מיכל, אני אומר אל תוך החשכה, המיטה שלה עמדה באותו מקום.
מזכיר לך דברים, הא? סונטת בי הזקנה מאחור, תמשיך הלאה.
אני שב לצעוד עד שקולה עוצר בעדי.
תיכנס לשם, היא מצווה, אני כבר חוזרת.
אני מסתובב אליה. היא מצביעה אל הפתח שלפני. אני שולח קדימה את ידי המחזיקה בפמוט. הלהבה מפוגגת מעט את העלטה. חדר רחב ידיים מתגלה לי. רגלי נגררות פנימה.
וילונות כהים וארוכים מסתירים את החלונות. אני ניגש לאחד מהם ומפלגו באצבעותי. החלון ותריס העץ הישן שמאחוריו מוגפים. אפילו טיפת אוויר או אור אינה חודרת דרכם.
אני פונה עורף לחלון וסוקר את המקום. החדר גדוש בארונות ספרים. בשטח הקטן שנותר לפליטה ניצב שולחן נמוך מוקף שלוש כורסאות ישנות. אני גוחן על אחת מהן. ריח חריף נודף מן הקטיפה השחורה המצפה אותה. אני נמלט מפניו אל הארון הסמוך ומקרב אליו את הנר.
ספרים רבים מצטופפים על מדפי העץ, אך בדיוק באמצע המרחק שבין כל שני מדפים עוקבים, אני מבחין בלוח בהיר ועבה המקביל למדפים ואינו נושא עליו דבר. כף ידי נוגעת באקראי בקצה אחד הלוחות וחשה בקרירותה של אבן. אני שולח את היד לעומק הארון וממשש את פני הלוח. הפנים אינם חלקים. גושי חומר משוננים ויבשים מכסים אותם. אני שולף את היד מן הארון ובוחן אותה לאור הנר. גרגירי עפר ופיסות קש זעירות פזורים על האצבעות.
תקשיב! בוקע פתאום מאחורַי קולה הנמרץ של הזקנה ומזעזע את כולי, אם אתה כבר כאן, אולי תעזור לי להשקות את הצמחים?
אני נפנה לאחור בתנועה חטופה המסגירה את מתיחותי. הזקנה עומדת בפתח החדר כשמשפך ננסי בידה.
קח אותו ותמלא מים באמבטיה, היא פוקדת, זה שם, בתחילת המסדרון.
כן, בטח, אני מזדרז להסכים, איפה הצמחים האלה? במרפסת?
אני לא זוכה לראות הרבה פריחה, מתוודה הזקנה, אבל הצמחים מחזיקים מעמד. הם על השיש, בין המדפים של הספרים.
לא טעיתי אפוא. הלוחות מצופים בשכבת עפר.
אני סוקר במהירות את ארונות הספרים האחרים. כולם בנויים באופן דומה – לוח שיש בין כל שני מדפי עץ.
איזה צמחים יכולים להתפתח בתוך ארונות, על שכבת עפר דקיקה, לאורו של נר מזדמן? אני נוטל את המשפך מידה של הזקנה ונשרך כשהפמוט בידי לחדר האמבטיה. לאחר מכן אני חוזר אל החדר, מעמיד את הפמוט על השולחן הנמוך וניגש אל הארון אותו בדקתי קודם לכן. אני תוחב את פיית המשפך אל החלל שמעל לוח השיש העליון ומטפטף עליו כמות זעירה של מים.
תשפוך עוד! מאיצה בי הזקנה מן הפתח, אל תפחד!
המים לא ירטיבו את הספרים?
אמרתי לך לא לדאוג! היא מרימה קולה.
אני מטה את המשפך מטה ושומע היטב את חיכוך המים הזורמים החוצה בדופנותיה הפנימיים של הפייה. אחר כך אני מושיט יד ונוגע בגושי העפר שעל פני לוח השיש. הם אינם בוציים.
נראה שהמים מחלחלים בקלות, אני אומר לעצמי ונתקף יראָה, לאן?
תמשיך, תמשיך, תשקה את כל הערוגות! מורה הזקנה ונסוגה מן הפתח.
ע רו גות… אני מחקה אותה בלעג, אולם נחפז לציית.
ידי שבה ודוחפת את פיית המשפך אל תוך ארונות הספרים. מים חוזרים וניגרים על לוחות השיש. אני מאזין בשקט, אך איני שומע קולות טפטוף.
חרדתי גוברת. אני שם את המשפך על הרצפה, ליד פתח החדר, כושל אל אחת הכורסאות ומצטנף בתוכה. מעל השולחן מתנודדת להבת הנר הצנועה. צללים משונים מרחפים בחדר. אני נושא עיני אל התקרה ומצפה.
מה עוד אמור לקרות במקום הזה עד שאזכה לשמוע משהו על שמעון?
גמרת? מגיע אלי קולה מן המטבח, אני כבר מביאה תה.
הזקנה מתכופפת ומניחה את פמוטה על השולחן. שני ספלים לבנים מהבילים מוצאים דרכם אל צידי הפמוט. לאחר מכן היא מתיישבת מולי ברגליים משוכלות, כשירכיה הדלות מפושקות קמעה וחלוקה המרופט חושף את ברכיה. לפתע היא נאנחת ונותנת בי מבט שאינו מותיר בידי שום סיכוי לטָעות.
אני צובט את זרועי עד כאב. לא, אין זה חלום. אשה נרגשת יושבת מולי.
לא כל אחד הולך בתלם, אני משתדל לשכך את בהלתי, במיוחד כאלה שימיהם חולפים עליהם במאורה חשוכה. אין מנוס. אצטרך להתמודד גם עם זה.
עיני הזקנה נוצצות מדי פעם באור הנרות. היא מוסיפה להביט בי בשתיקה.
אני נע באי נוחות על מושבי.
למה את לא פותחת תריסים? אני אוזר בסוף עוז ושואל, יכול להיות לך הרבה יותר נעים לחיות באור. אני בטוח שגם הצמחים שלך היו נהנים מזה.
פניה מזדעפים.
נוח לי ככה, היא מסתערת עלי, וחוץ מזה, מי אתה שתלמד אותי על פרחים? יש סוגים שמסתדרים מצוין בלי אור. עכשיו תשתה את התה שלך. אל תתבייש.
היא מרימה את הספל הלבן וגומעת ממנו ברעש.
אני נוטל את הספל השני וטובל את שפתי בנוזל החם. טעמו הולם במדויק את ניחוחן מחייה הנפש של הכורסאות.
אז נזכרת כבר במשהו שנוגע לשמעון? אני שואל בעדינות.
שמעון… היא ממלמלת, כן… שמעון… סלח לי, אבל קודם אני צריכה לסדר את הנרות.
היא קמה, מצמידה את שני הפמוטים זה לזה ומסיעה אותם על השולחן עד לקצהו הסמוך אלי.
ככה, היא מצחקקת וצונחת בחזרה לכורסתה, עכשיו אני רואה אותך יותר טוב.
אני מחייך אליה בנימוס. עוד דקה חולפת.
נעזוב את שמעון עכשיו, אם לא אכפת לך, היא לוחשת ומצמצמת את עיניה, אני מוכרחה לשאול אותך קצת על מיכל. אמרת שהייתם חברים. ספר לי משהו על זה.
אני מסתכל בחדר האפל, בארונות הספרים שצמחים מסתוריים גדלים בתוכם ובלהבות הנרות המסתחררות עם נשימותי.
קום וברח, מאיץ בי קול, לא ייתכן שזו הדרך היחידה אל שמעון!
היינו צעירים, את יודעת, בני עשרים בערך, אני אומר באי רצון ובוחן את התקרה הכהה.
משהו כמו אהבת נעורים? מוסיפה הזקנה ללחוש, ספר לי, בבקשה ממך.
היא גוהרת על השולחן להוטה כולה ואוחזת בשוליו. לחישתה שוב מטילה בי אימה.
לא הייתי אומר, אני אומר בקול המנוכר ביותר העומד לרשותי, היינו מבלים… מטיילים… פעם היינו כמה ימים על שפת הים, לא רחוק מהעיר…
הזקנה ממלאת פיה מים, אולם נשימותיה הדחוסות אינן מאפשרות לי להירגע.
אני בטוח שאת לא רוצה לשמוע את כל הפרטים? אני מנסה להתלוצץ.
הזקנה ממשיכה להחזיק בשולחן וללטוש בי עיניים. אני מטה את גופי לאחור עד שגבי פוגש במשענת הכורסה. עצבי נמרטים והולכים. עוד קצת ואמלט מן הדירה בזעקות שבר.
הרבה סקס? היא שולפת פתאום את המרצע מן השק בשתי מילים ברורות ופשוטות ומחייכת אלי חיוך מבחיל של זימה. שיניה הקדמיות בהירות וגדולות.
כן… אפשר לומר… אני שומע את קולי משוטט אבוד בין הקירות, בעצם, לא שאלתי אותך מה קרה עם מיכל במשך כל השנים האלו?
הזקנה הודפת את השאלה בגב כף ידה.
חיים שלמים עברו ולא חיפשת אותה, היא נוזפת בי, לא מגיע לך לדעת עליה כלום.
לוּ יהי, אני חושב, רק שתגיעי כבר לשמעון.
עוד אני עוסק בשלי והזקנה ממלמלת בקול בוכים:
אני מתגעגעת אליה נורא… היינו כל כך קרובות, נפשות תאומות ממש, ועכשיו כלום…
ידיה נפרדות מן השולחן. היא מתמוטטת אל תוך כורסתה. פניה נופלים. דמעות צומחות בעיניה וזולגות במורד הלחיים הכמושות.
אני מסיט ממנה את מבטי ומתבונן בתמונה הגדולה התלויה על הקיר. כתמיה מתחברים בהדרגה לפרצוף בצקי ומשופם של גבר לבוש חליפה ומעונב.
אבא של מיכל, לא? אני שואל ומצביע על התמונה.
כן, אומרת הזקנה, טוב שהוא נפטר מזמן. הוא לא היה מחזיק מעמד בחיים האלה.
למה? אני שואל מצוות אנשים מלומדה.
הזקנה נאנחת ואינה טורחת למחות את הדמעות מפניה.
אני אגיד לך עכשיו את האמת, היא אומרת, מיכל לא נמצאת בחוץ לארץ ולא בשום מקום שאני מכירה. היא פשוט נעלמה.
נעלמה?!
כן. יום אחד קמה ועזבה. מאז לא קיבלתי ממנה שום סימן.
מצער לשמוע, אני אומר, אבל אנשים נפרדים לפעמים מהעולם הישָן שלהם בלי לומר שלום ומתחילים סיבוב שני במקום אחר. מתי כל זה קרה?
לפני הרבה שנים. בהתחלה עוד היה לי לפחות עם מי לדבר עליה. היום אני כבר לא יכולה להתחבר אליה בשום דרך. אני אפילו לא פוגשת אנשים כמוך שהכירו אותה כשהיתה צעירה. עשיתי כל מה שיכולתי כדי למצוא אותה. הגעתי אפילו למכשפים.
מכשפים?!
כן מכשפים! אתה לא יודע מה עברתי! היו אנשים שנתנו לי כתב חידה ואמרו שאם רק אדע לפתור אותו, אוכל למצוא אותה… לפעמים חסרה לי רק מילה אחת כדי לפצח את החידה, ולא הצלחתי… לא הצלחתי…
היא תומכת ראשה בידיה ונועצת עיניה בכוס התה. מקבץ של לחישות עלומות מסתנן מפיה.
אולי… אולי אתה תסכים לעזור לי?
אני פוכר אצבעותי במבוכה.
יכול להיות, אני מצליח לומר לאחר מאבק, רק שקודם אני חייב למצוא את שמעון. את לא יודעת כמה זה דחוף לי.
בעד מסך דמעותיה מביטה בי הזקנה כמו לא שמעה דבר.
שמעון, אני חוזר ונשבע בכל היקר לי כי זו הפעם האחרונה בה אני מוציא מפי את שמו באוזניה, זה שהיה גר אצלך פעם.
עיניה של הזקנה נפערות בהשתאות.
שמעון? היא מפטירה כלאחר יד, בטח. הוא גר כאן לפני כמה שנים. נתתי לו את החדר האחורי בחנות של אבא של מיכל, בקומת הקרקע. זה כמו מחסן עם שירותים וחלון. חנות הבדים, אתה זוכר?
לבי מנתר. לא בנקל עולה בידי לדכא שאגה של שמחה ולהנהן בה בעת בראשי, על אף שאיני זוכר כלל את עיסוקו של האב. רק שלא ייקרע החוט.
אחר כך אני נזכר בסורגים המכוסים בקורי עכביש שעל חלונותיה ועל דלתה של החנות.
ראיתי את החנות כשעליתי, אני מציין בשקט, נראית כאילו היא סגורה הרבה זמן.
כן, מאשרת הזקנה, אחרי שמעון לא השכרתי אותה לאף אחד.
ידה מהדקת את שפתיה זו לזו. היא מסתכלת בי זמן מה ואומרת:
אני אגיד לך עוד משהו. פעם חשבתי ששמעון היה מעורב במה שקרה למיכל. היום אני כבר לא בטוחה גם בזה.
אם אפגוש אותו, אני יכול לשאול אותו עליה, אני מרשה לעצמי להציע ברוח נמוכה.
הרעיון המבריק מבית מדרשי אינו גורם לזקנה לצאת מכליה.
אני במקומך לא הייתי מחכה למשהו מהפגישה הזאת, היא מציינת בקרירות, אבל אם אתה כל כך רוצה, אני יכולה לקחת אותך אליו. הוא לא נמצא רחוק.
מילותיה הולמות בראשי. מוחי נמלא זרמים סואנים. אני עוצם את עיני ומשתדל בכל מאודי שלא להפגין דבר.
לכאורה הצלחה מרעישה, אני חושב בקדחתנות, חלום שהתגשם בהשקעה לא גדולה. ומצד אחר, האם ניתן לתת אמון בתמהונית המגדלת צמחים בארונות חשוכי אור וטוענת כי אדם הנעדר זה שנים ארוכות מסתתר למעשה תחת הפנס?
אך חזקים ככל שיהיו, אין ספקות אלה יכולים לשמחה המתפשטת בי כאש במתבן.
כל שנותר הוא לנהוג בתבונה, אני מתרה בעצמי ושב אל הזקנה כשתחינה על פני.
את לא חייבת ללכת איתי אליו, אני מפציר בה, רק תני לי את הכתובת שלו.
הזקנה מקבעת את מבטה בפני. עיניה אינן דומעות עוד. גם החשק נגוז מתוכן. יוהרה בוטה תופסת את מקומו.
עדיף שגם אני אבוא, היא אומרת ברצינות מופלגת.
לפתע אני קולט את הבעתה המפלצתית. פניה מאובנים. צלליהם העמוקים מתנועעים עם להבות הנרות.
נראה לי שאת מזלזלת טיפה ביכולת שלי להסתדר לבד בעולם, אני מעיר בבדיחות דעת.
הזקנה חוזרת ומשתהה בטרם תענה.
אתה לא מבין כלום, נכון?! היא קוראת פתאום בזעם, נשאר בכלל משהו מתחת לשיער שלך?
אף ששוב איני יורד לסוף דעתה, מזכיר לי זעפה את מצבי האמיתי – שווי משקל רופף ביותר. תזוזה זעירה והכל נופל ומתרסק.
בסדר, בסדר, אני מזדרז להניף דגל לבן, נעשה את זה בדרך שלך. אני רק מבקש מאוד שתקחי אותי אליו כמה שיותר מהר.
הזקנה שותקת.
הפיצוץ קרב, אני מתחלחל, הגיעה השעה להפריד כוחות.
אני מתרומם בזהירות מן הכורסה, מעסה את צווארי ומשקיף בערגה אל המסדרון החשוך. דבריה הסתומים ממשיכים להקיש על דלתי, אולם לרִיק. מנת סבלי היומית נגדשה. משרדו הרותח של פ' מצטייר בעיני כמחוז כיסופים.
הזקנה קמה גם היא ומותחת את חלוקה על גופה הנבול. לבי נצבט ואיני יודע מדוע.
לָמה… היא אומרת בקול שלוו לגמרי ונאלמת שוב.
אני מציץ בה.
לָמה כל כך חשוב לך לראות את שמעון? היא שואלת ומתבוננת בלהבות הנרות, באמת באת הנה בשבילו?
בוודאי, אני נחפז להשיב, לא הייתי חולם להטריד אותך סתם. הסברתי לך קודם שאנחנו זקוקים לשמעון כעֵד, אבל הסיפור יותר מסובך. כשתקחי אותי אליו אני מבטיח לעדכן אותך בכל הפרטים.
רק סיימתי לדבר ואני מתחיל לפסוע עקב בצד אגודל אל המסדרון. בפתח החדר אני נעצר.
הזקנה מתקרבת אלי בצעדי צב. פמוטה נותר גם הוא על השולחן.
יש לי עוד פגישה היום, אני אומר, אני מוכרח לזוז. למתי אנחנו קובעים?
מצידי אפשר מחר בבוקר, היא לוחשת ואוחזת בזרועי באצבעות חזקות, עכשיו בוא. אני אלווה אותך לדלת.
המסדרון התארך כמדומה בשעה האחרונה. הזקנה מדדה לצידי כשראשה נוגע-לא-נוגע בכתפי. ידה אינה מרפה ממני.
עוד כמה צעדים ואני בחוץ, אני חושב בהקלה ובאותה שנייה עצמה מרגיש את שפתיה נצמדות לזרועי. לשון לחה באה בעקבות השפתיים.
המום ומסוחרר אני מגיע אל הדלת ואוחז בידית, מודה לאל הטוב על העלטה העוטפת את עולמי הצר.
קולה מגיע אלי לפתע והוא רך ובוטח וצעיר להפליא.
רק רגע, היא אומרת, אל תלך עוד, בבקשה.
בצעד נערתי קליל היא חולפת על פני ומתייצבת ברווח הזעום שביני ובין הדלת. ידה האחת מחבקת את מותני. השנייה מסלקת את ידי מן הידית וממשיכה לאחוז בה. אני מנסה לעקוף אותה ונכשל. גרוני צחיח. ידי מידלדלות מצדדי כשני ענפים קטומים.
ראשה של הזקנה גולש על חזי. פני מתלהטים.
אלוהים, אני חושב, מה קורה לי? עד כדי כך אני נואש?
שפתיה צורבות את בטני.
הוֹ, היא לוחשת וקולה חי, חי עד מאוד, אתה מזכיר לי מישהו שהכרתי. הוא אף פעם לא היה שבֵע.
דבריה מהדהדים בתוכי, מתעצמים ומהדהדים שוב עד שאיני יכול לשאתם. אני עוצם את עיני ומבקש להתנתק. ראשי פונה מעלה. ניצוץ מפלח את התקרה החבויה. פ' צץ בטבעיות גמורה מעברה השני, רובץ חסר חיוּת על כורסתו הישנה.
אתה מכיר במקרה מישהו שהיה גר במספר עשר? הוא זורק לי בערנות לא אופיינית.
רטט חזק חולף בגופי. ראשה של הזקנה מתנודד איתי.
כמו בלי משים מתרוממת פתאום ידי ומרפרפת על שערה האפור, הנוקשה.
מיכל? אני שומע את עצמי אומר כמעט ללא קול.