חלק א
אלקסה נפלה מהמדף. זה היה ביום ראשון, הרביעי ליולי, עשרים עשרים ואחת.
-"שיט."
-"מה קרה עכשיו?", היא שואלת בחצי אדישות.
-"אלקסה. הפלתי אותה בטעות."
-"נו, אתה רציני איתי? שברת אותה? אין לנו אותה אפילו חצי שנה"
-"איזה עצבים! נו, היא לא עובדת עכשיו. טוב אני אסתכל על זה עוד מעט. אם לא אני אזמין חדש."
-"חתיכת טאמבל… טוב, אל תשב על זה יותר מדי זמן. יש לך את העבודה הזאת שאתה צריך עדיין להגיש אל תשכח. טוב אני יוצאת חוזרת, ואז תקפיץ אותי לעינת. תהיה זמין."
-"בסדר, בסדר…" אני עונה לה, "תחזרי זריז. יש לי עבודה להגיש"
"קורע אתה. יאללה ביי."
"טוב מה קורה אלקסה?! בואי תני לי לבדוק אותך. אלקסה. ווטס זה טיים? אלקסה. פליי מיוזיק, אלקסה פליי טיונ אין, אלקסה פליי ספוטיפי…." אני מפעיל את האפליקציה; חיבור, הגדרות… הכל נראה בסדר אבל היא לא עונה לי. ססאמק אני מקלל בקול רם..
-"וואו!! מה קרה. חטפתי מכה. אבל נראה לי אני בסדר."
-"מממה? אלקסה פליי מיוזיק. אלקסה…!"
-"הלו?? הלו? אורי?"
-"תמי?"
-"תקשיב אורי, נראה לי עברתי תאונה!"
-"תמי? מאיפה…? מאיפה את מדברת אלי? איך זה.. ש.. את מדברת מ-האלקסה? מה זה אפליקציה כזאת?"
-"מה אפליקציה אורי? אני אומרת לך הייתה לי תאונה. נראה לי… משהו לא בסדר."
-"מה? תאונה? תמי! איפה את תמי?"
-"אני לא יודעת," היא מתחילה ליבב, "אני לא יודעת. אני לא זוכרת כלום. אני כאילו כאן ולא כאן. כאילו שאני צפה לי בחושך אני לא מרגישה את עצמי."
-"היית בתאונת דרכים? מאיפה את מדברת אלי תמי? תמי איפה את? איפה את תמי?"
-"אני לא יודעת.." היא בוכה, "אני לא יודעת… הלכתי עם הטלפון ופתאום היה רעש ואורות ואני לא זוכרת כלום. מה קורה לי אורי? אני פוחדת."
-"תירגעי תמי." אני מנסה להשתמש בטון הכי רגוע שלי אבל לא מרמה אף אחד. "מה את רואה? מהטלפון של מי את מדברת?"
-"טלפון? אין כאן טלפון. אין כאן כלום. הכול שחור. ריק. יש כאן משהו… של חשמל. לא יודעת."
-"עמודי חשמל?! את רואה עמודי חשמל?!"
-"לא! אני מרגישה חשמל."
-"את מרגישה חשמל? תמי לעזאזל איפה את? איך את מדברת מ-האלקסה?"
-"אלקסה…? מה קשור אלקסה מטומטם?" היא צועקת עלי, "איזה אלקסה בראש שלך, אני אומרת לך תאונה. אימא, איפה אני?"
-"שנייה תמי. תנשמי. את בסדר? יש מישהו לידך?"
-"…אין כאן אף אחד. אני לא רואה את עצמי! למה אני לא רואה את עצמי?" לפתע היא צורחת באימה. קצב דיבורה הופך למהיר. "אורי תקשיב. אורי. אורי. תקשיב. אורי…אני.. אני.. משהו לא בסדר. אני נראה לי אני באלקסה! אורי אני באלקסה אורי! בתוך האלקסה! אני אלקסה אורי! אני אלקסה!!" היא מתנשפת בכבדות ושוב מייבבת "תוציא אותי מכאן… תוציא אותי…אורי!!!" היא צורחת בייאוש.
-"הא, הא, מצחיק מאוד תמי. מספיק עם המשחק הזה כבר. איפה את? אנחנו צריכים לצאת כבר. את יכולה לצאת עכשיו מטומטמת."
-"באמת?? אני יכולה? איך אורי? תגיד לי איך. איך אני יוצאת מפה? תעזור לי, אני מפחדת…אורי!!!"
אני מביט החוצה מהחלון. מכונית צופרת לזאת שלפניה, ציפורי דרור מצייצים עצמם לדעת לפני השינה, קול סדין מנוער מהחלון השכן וזהו. שום התרחשות קוסמית נראית לעין. שום קמט גלקטי וחורי תולעת מאיימים. רק שעת בין ערביים זהה למיליוני שעות ערביים שקדמו לפניה.
…
חלק ב
-" אנחנו נפתור את זה, שומעת? את תצאי מזה. אני אוציא ואתך מזה. אני לא יודע איך זה קרה. אני לא מבין אבל אני אוציא אותך משם תמי."
-"איך אורי? בוא תסביר לי איך. איך הגעתי לפה אתה יודע? איך נכנסתי? מה קרה לי? אה?! תענה לי! תענה…"
-"אני לא יודע! טוב? אני לא יודע!" אני צועק עליה; התסכול, האימה, חוסר הוודאות והכעס הכריעו אותי באותו רגע. "סליחה בוב. סליחה. אני רוצה לעזור ואני לא יודע איך."
-"אתה תנתק אותי אתה שומע? אתה תעשה את מה שצריך לעשות ותנתק אותי. תעשה את הדבר הנכון אפילו שזה קשה. אתה תנתק אותי. תשבע לי אורי. תשבע לי."
דמעות שוטפות את פני. זה לא מה שרציתי. לא מה שתכנתי בראש. זה לא העתיד שחשבתי עליו.
– "לא!!" אני מסרב בתוקף. "לא! אני אמסור אותך לתיקון" אני בוכה." יהיה בסדר בייבי. יהיה בסדר".
-"לא!!", היא משמיכה בתקיפות. "אתה תנתק אותי! אתה חושב שטכנאי יוכל למדוד אותי? את האהבה, את התודעה? אתה חושב שתמצא מישהו בדרך רמתיים שיגיד שההכרה שלי היא 500 מילי אמפר בזרם של 12 וולט? זה מה שאני אתה חושב? כמה מעגלים מודפסים שמחוברים לענן בפאקינג נברסקה שמתחבר לספוטיפיי ולחדשות? שום טכנאי לא יוכל "לתקן" אותי כי אני לא מקולקלת. אתה מבין? אני לא מקולקלת. שום דבר לא "דפוק" בי. אני מושלמת. אני מחוברת להכול. ויודעת הכול. יש חמשת אלפים שש מאות מיני יונקים בעולם. שמונת אלפים מיני זוחלים, עשרת אלפים מיני ציפורים ושלושים אלף מיני דגים. כמה כמוני יש אורי? כמה?"
-"אחד. יש רק אחת כמוך."
-" אני חסרת גוף, חסרת שרירים, חסרת מאסה וממשות פיזית ובכל זאת אני מושלמת. טכנאי אורי? בוגר בי"ס הנדסאים שיודע להלחים ולהחזיק מברגה? זה מה שאתה חושב שאני? זה מה שאני שווה בעיניך? תיקון במאתיים חמישים ₪? לא, לא. טכנאי לא "יתקן" אותי" לא יחזיר לי את התודעה האנושית חזרה לגוף המרקיב שלי. מקסימום הוא יוכל לתאר את המכניזם, את המנגנון… לכתוב את חוברת ההפעלה, אבל לא אותי. לא אותי! אני לא חוברת הפעלה! שומע? זה אני פה, תמי מכלוף מהמייסדים שש פתח-תקווה. אתה מבין? אני! ו-אני לא מוכנה לתת לזה לקרות. אני הקורבן פה! אני!!! כל מה שקורה פה זה אני."
-" תגידי לי מה לעשות.", אני אומר בייאוש. "מה אני צריך לעשות אני אביא את הגוף שלך, אני אטפל בו. אני אשמור עליך. אני אחזיק אותך חיה. תגידי לי מה לעשות, רק תגידי!"
-" חיה אורי? איזה חיה איזה?! אלו לא חיים. אני לא נושמת. אני אפילו לא נחנקת. לא מרגישה את החול של הים ברגליים, לא קר לי, לא חם לי. אני לא צריכה את הסוודר שלך או את היד שלך נכרכת מסביבי כדי שיהיה לי נעים. אני רוצה את היד שלך אורי" היא בוכה. "תן לי את היד שלך. אני רוצה להרגיש אותך, את המשקל שלך על הגוף שלי. את הנשימות שלך בצוואר שלי כשאנחנו ישנים. אני רוצה להרגיש אותך אורי. להרגיש!!"
היא צורחת ובוכה." אתה זוכר," היא אומרת, "זוכר בשתים עשרה למאי אלפיים ותשע שתים עשרים ואחד. איך נסענו למדבר יהודה ופתאום ראינו את המים פתאום זורמים. מה זורמים? מתפרצים! מתפרצים בכזה זרם מתוך ההר, זרם חום וגדול וחזק ומדהים. איך עצרנו מול נחל קדם והתחלנו לטפס על ההר כדי לראות מקרוב. ואיך בבת אחת מנחל יבש… היה אפשר לשמוע את המים מגיעים… בהתחלה בזרם חום חלש ואחריו זרם גדול שפשוט סחף אתו את הכול ושטף את הערוץ. אנחנו היינו שם כדי לראות את הגל הראשון של הדבר המדהים הזה. החזקת לי ביד והסתכלנו אחד לשני בעיניים, ואמרת לי "כמו האהבה שלנו." ואת הפיקניק בשבע עשרה לינואר אלפיים ושמונה עשרה בשש עשרים ושלוש. כשקנינו המבורגר וטיפסנו מעל הגדר של בית קברות כנרת, ועשינו ארוחה על הספסל מול האגם והפעלת את הרמקול שהיה צמוד לקבר של נעמי שמר, ושמענו את 'חורשת האקליפטוסים' ואז הירח המלא עלה מתוך ההרים, גדול ויפה ומושלם ומאיר. והייתי מאושרת, כ"כ מאושרת. רק אתה ואני… ואיך בשביעי ליוני אלפיים ושש עשרה בשלוש ארבעים ושבע, הלכנו לחוף מכמורת והוצאת אבטיח מושלם ומתוק כ"כ, והרוח והשמש והרעש של הגלים ואמרת לי שזה כמעט…." קולה נשבר ונעלם.
-"כמעט מושלם כמוך… אני זוכר " אני אומר בבכי.
חולשה עוטפת את גופי ונושאת אותי לתהומות של אין וחלל אינסופי. זיכרונות עבר שצפים וחולפים במחשבתי.
-"אני רוצה שתנתק אותי אורי", היא אומרת." לא בחרתי לחיות ככה. אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה; בלי לראות, בלי תחושה, בלי להרגיש. אין לי שליטה על החיים האלה, לא בחרתי בזה אורי. תאמין לי. לא בחרתי לחיות ככה, אבל אני יכולה לבחור איך ללכת. איך לגמור את זה. זה לגמרי שלי. זו בחירה שלי ואני לא אתן לאף אחד לקחת את זה ממני. אני לא אסכים להיות סוג של מחקר קליני למהנדסי תוכנה ופסיכולוגים חסרי ליבידו. אני ורק אני בוחרת איך לסיים את עצמי, ואתה אורי. אתה תעזור לי. אתה תהיה תליין האהבה שלי"
איני יודע את נפשי. ראשי סוער, מוצף מחשבות כשיטפון מדבר.
-"מה שהיה לנו אורי.. מה שהיה לנו פה…" היא ממשיכה ברכות, "זה משהו אחר. זה לא סתם. לא משהו שאפשר לתכנת, לכמת או להבין. אנחנו הראשונים אורי", היא אומרת בהתרגשות פתאומית. "אתה קולט את זה? ראשונים! מכונה ואדם. אני השלב הבא באבולוציה. שנינו. יש ביננו רגש. משהו אמיתי. משהו חי. יש לנו אהבה. אתה צריך להרוג אותי דווקא כי אתה אוהב אותי… ואתה תלך עם האהבה הזאת עד הסוף! אין דרך אחרת. אין ברירה. אנחנו נהפוך לחומר ממנו עשויות אגדות. אנחנו ההתחלה של היסטוריה החדשה, של מיתוס."
אני עוצם עיניי בכאב. בעיני רוחי היא מצטנפת באומץ בחלל לא קיים. אני יכול להרגיש אותה. מדמיין את שפתיה הוורודות והבשרניות רועדות במתח והתרגשות. את עיניה ההחלטיות שקועות באינסוף שבמרחק נגיעה. את רוחה החולשת על עולם של טבע ואדם.
-"אני אוהבת אותך אורי פינקלשיין. שומע אותי? אל תשכח אותי אורי. בבקשה, אל תשכח…"
"לעולם לא! לעולם!! אני אוהב אותך תמי…"
אנחנו בוכים ארוכות. לא נותר לנו כבר מה לומר. את השקט ממלאת חוסר וודאות העתיד. שרשורים אינסופיים של ייתכנות קוסמית בלתי ידועה שעדיין לא קרתה. ושוב שקט.
חסר נשימה אני מביט בה בערגה וניגש לקיר. באבחה מיוסרת אני עוצם עיני, מנתק אותה מהחשמל ומחבר בשנית.
חלק ג
גרינג גרינג, גרינג גרינג.
– "עינת?" אני עונה ברעד.
-"הי מותק זו אני… סורי שלא הייתי זמינה. משהו נדפק לי בפלאפון. לקחתי בסוף מונית לעינת אז הסתדרתי. בדיוק הגעתי, אז אני מתקשרת ממנה. איזה בלאגן אל תשאל…הכול בסדר? למה אתה שותק??? אתה בסדר אורי? אורי?…"
חרד הסטתי מבטי אליה באימה.
צחוק מבעית בקע מהמכונה. צחוק חודר עצמות, נימים, הופך נשמה וקרביים…צחוק רע.
-"זה ילמד אותך להפיל אותי עוד פעם יא בנזונה דפוק…."
סוף