"אני מעדיפה שלא תעשה את זה," אני אומרת ומזיזה את כף היד שלו מהברך שלי.
"אני מצטער," הוא משפיל מבט ומקפל את ידו בחיקו. המבטא שלו כבד כמו שלי. הייתי צריכה לדעת כשהוא התחיל לנעוץ בי מבטים ממקומו בעברו השני של החדר. כשבא אחר כך לבקש עזרה עם שיעורי הבית, למרות שכבר היה מאוחר.
הוא יוצא מהכיתה בלי לומר מילה נוספת. אני מקפלת את שמיכת הטלאים שתפרתי מתחת לשולחן כל השיעור ומכניסה אותה לתיק. עוד מעט אני אעזוב את העיר הזאת. אני כאן רק כדי ללמוד שפה.
יש לי מזל שהוא הגיב ככה, אני חושבת באוטובוס בדרך הביתה. התחלתי להתייחס לחדר ששכרתי מעל המכבסה כאל בית. זה סימן טוב, אפילו שעוד מעט אוכל לקבל תעודת עבודה מעבר לגבול. ידיי תופרות מעצמן את השמיכה. זה מרגיע אותי. מישהו אחר היה מגיב בצורה פחות נחמדה. אני צריכה משהו להסיח את דעתי. אני נוגעת בהיסוס בריבוע הורוד שעל השמיכה. רק לרגע. התחנה שלי עוד לא קרובה.
ריח התותים הטריים בשדה ממלא את ראותיי. הרוח מערסלת את שערי ואני יכולה לחוש בתנועה של רגליי כשאני רצה, צווארון שמלתי מוכתם בתותים. סבתא ואמא רצות אחריי, מזהירות אותי שאחטוף כאב בטן אם לא אפסיק לאכול. אבל נסענו כל כך הרבה זמן כדי להגיע לכאן ואני לא רוצה לבזבז אפילו רגע. אני יודעת שזה מקום מיוחד כי אף אחת מהנשים על האוטובוס לא תופרת שמיכת טלאים. אני רוצה לשאול את סבתא למה, אבל ראיתי שהיא מחייכת ומנידה בראשה לשלום לנשים האחרות שיושבות מסביבנו ואני לא רוצה להישמע ילדותית ליד החברות שלה. זה היה שלום מנומס, אבל מבחינתי סבתא מכירה את כל האנשים בעולם. זאת הפעם הראשונה שאני יוצאת מעיירת הטלאים.
בדיוק כשאני מתחילה לחוש את הבחילה גואה בגופי מלא התותים כנגד טלטלות האוטובוס הביתה, קול מוציא אותי מהזיכרון.
"גברתי, התחנה שלך." אני מרימה את ראשי בבהלה מכתפה של סבתא. אני יושבת באוטובוס בעיר, בדרך לחדר השכור.
"תודה," אני אומרת לנהג. אני מקפלת בזריזות את השמיכה לתוך התיק, לא נותנת לאצבעותיי להשתהות על ריבוע מסוים יותר מידי זמן. אני יורדת מהאוטובוס על הרחוב החשוך ונכנסת בחשש לסמטה הצרה שבה נמצאת המכבסה. אני לא נרגעת עד שאני עולה במדרגות אל החדר וסוגרת את הדלת מאחוריי. אני משאירה את שמיכת הטלאים בפינת החדר כשאני מתרחצת ויורדת לאכול ארוחת ערב עם בעלת המכבסה במטבח שלה.
"איך היה בשיעור?" היא שואלת.
"טוב," אני אומרת תוך כדי לעיסה של הלחם, "אני מתקדמת". סבתא הייתה אומרת לי לא לדבר בפה מלא.
"אני בטוחה שתצליחי. אם יהיו לך בעיות, אני יכולה להמליץ עלייך. את עובדת חרוצה מאוד," היא אומרת ומביטה בידיי, שנזקי הכביסה היומיומית ניכרים בהן. החלקים המחוספסים בעורי אפילו לא מתקרבים לרמת היובש של ידיה הסדוקות.
"תודה," אני אומרת. "אני מעריכה את זה."
בלילה מתחיל להיות קר. אני סוגרת את החלון. יש לי מעט בגדים חמים שהבאתי איתי מהעיירה. בתקופה הזאת של השנה וודאי קר שם מאוד, על ההר. אני חושבת על אמא ועל סבתא. האם הן עדיין יושבות על יד מפתן הדלת, מחכות לי שאחזור? שמיכת הטלאים כבר גדולה מספיק לכסות כמעט את כולי, אבל אני משאירה אותה בפינת החדר והולכת לישון מכורבלת בתוך מעיל ישן.
***
"אני חייבת ללכת," אני אומרת לה. "את יודעת שזה לא בגללך. אני צריכה לצאת מכאן." אני אומרת. היא אפילו לא מסתכלת עליי. היא כבר עברה את שלב הדמעות. עיניה מרוכזות עכשיו בשמיכת הכלולות שהיא תופרת לבעלה לעתיד. אני רוצה שתתחנן שאני אישאר. אני רוצה לנשק אותה. אני רוצה שתעזוב איתי יחד, שתברח. אף אחד מהדברים האלו לא קורה. אני יושבת על המיטה שלה ומרגישה כאילו אני מדברת לקיר.
"אני יודעת שזה לא בגללי," היא אומרת ומרימה אליי עיניים יפות מכל זוג עיניים אחר שאי פעם ראיתי. "זה בגלל זה," היא אוחזת בקצה הפרום של השמיכה שלה.
לשמיכה יש צבע מעניין. תמיד חשבתי שהטלאים על שמיכות כלולות יהיו אדומים או לבנים או באיזה צבע שלא יהיה שהוא צבע התשוקה. השמיכה שהיא תופרת לו מורכבת מצבעים חמים, אך רגועים. צהוב דהוי של חול ואדום מעומעם של אדמה. אני תוהה איזה זיכרון כל ריבוע אוצר בתוכו. לעולם לא אדע, כי רק לחתן ולכלה מותר לגעת בשמיכה לאחר החתונה.
"זה לא בגלל זה," אני אומרת. "זה בשבילי. אני לא רוצה להיות כאן יותר."
"ואני כאן," היא אומרת מתחת לאפה. אני בקושי שומעת אותה. "ואם את לא רוצה להיות כאן, את לא רוצה להיות איתי."
"לא," אני אומרת, "אני רוצה. זאת את שמתחתנת."
היא נוחרת בבוז. "כאילו שיש לי ברירה. את לא רוצה להיות כאן כשאני אתחתן." השיער שלה גולש מהכתף אל עצם הבריח כשהיא מורידה את ראשה שוב כדי להתרכז בתפירה. אני רוצה לקבור את פניי בשערה ולבכות.
"אני אוהבת אותך," אני אומרת, "אבל אני חייבת להתרחק."
היא לא אומרת כלום בחזרה. א. אולי כשאחזור – אם אחזור – יהיה לה ילד. אולי אפילו שניים או שלושה. הוא בחור נחמד, בעלה לעתיד. יש לו חיוך רחב ועיניים יפות כמעט כמו שלה. אבל היא לא תהיה מאושרת אתו, התחושה הזאת חוזרת ומציקה לי כל הזמן.
היא לא תהיה מאושרת אתו וזאת תהיה אשמתי. אני צריכה לחזור לחדר שלה, להתחנן שתעזוב איתי. האם בשביל זה היינו צריכות לברוח משיעורים בבית הספר? להסתתר מההורים שלה, מסבתא ואמא שלי, מכל העיירה? לשקר לחברותינו שאנחנו הולכות לקנות מצרכים? לא, לא יכול להיות. אני אוהבת אותה. עליי לחזור. אני צריכה להיות שם כשהיא תתחתן, לשמוח בשמחתה. אני משקרת לעצמי כשאני חושבת על איך שהיא לא תהיה מאושרת בלעדיי. דמעות פורצות מעיניי. אני רצה כל הדרך הביתה, לא מעיזה להסתכל אחורה.
סבתא שואלת מה קרה. אני כמעט מספרת לה, כמעט מסכנת הכל. אבל אני יודעת שאם אספר לה, תמות מצער. היא רוצה שאתחתן, שאכין לבעלי שמיכת טלאים. היא רוצה להיות שם, בחתונה העתידית שלי, זוהרת מאושר. אני יודעת שכל זה ממילא לא יקרה. אני עוזבת. הלב שלי נשבר כשאני חושבת על כמה צער אגרום לה.
הידיים שלי עסוקות בתפירת הריבוע של הפגישה האחרונה מתחת לשולחן כשהמורה קוראת בשמי כדי לתת לי את התעודה. המועקה שהרגשתי אז, כשיצאתי מבית הוריה בפעם האחרונה, ממלאת את בית החזה שלי. עד עכשיו לא העזתי לרקום בשמיכת הטלאים הזאת, שהתחלתי ברכבת בדרך לעיר, ריבוע שמוקדש לה. הוא אפור כמו עשן עכור, אבל נקודות אדומות בוהקות זועקות מתוכו פה ושם.
אני מתנצלת בפני המורה בשפה אותה היא מלמדת. כשאני הולכת לקדמת הכיתה לקבל את התעודה, אני יודעת שעיניו של הבחור שהניח את ידו על ברכי מלוות את הגב שלי. כבר לא אכפת לי. אני מקבלת את התעודה מהמורה, מקשיבה לשבחים שלה ומחייכת גם כשהיא אומרת מילים שאני לא מבינה. באוטובוס בדרך הביתה, אני עוזבת את הריבוע האפור עם הנקודות האדומות ומתחילה לעבוד על ריבוע חדש.
אחד הזיכרונות הראשונים שלי היה מהנהר. הקור העז של המים הגועשים, קולות השצף, השמש המחממת אותי מלמעלה. ידה האיתנה של סבתא שתופסת בזרועי כדי שלא אחליק. אלו הריבועים שתמיד יבואו אחרי השחור והאפור. לשמיכות שלי יש חוקיות רגשית שלא ראיתי אצל אף אחת אחרת. היינו מתחרות בינינו, נערות עיירת הטלאים, למי יש את השמיכה המסודרת, הצבעונית או הבוהקת ביותר. שלי תמיד ניצחו כשמדובר היה בצבע, אבל שילובי הצבעים הרתיעו את הנערות האחרות. רק אני הבנתי את הסוד מאחוריהן, רק אני יכולתי לפצחו. גם את מבטיהן המבולבלים תפרתי לתוך השמיכות שלי.
בעלת המכבסה מוחאת לי כפיים כשאני מראה לה את התעודה בזמן ארוחת הערב. היא מחייכת חיוך גאה, למרות שהיא לא מכירה אותי הרבה זמן. זה החיוך שסבתא הייתה מחייכת אליי. ליבי נחמץ בקרבי כשאני נזכרת שאני לא יכולה להראות את התעודה לאמא ולסבתא. יום אחד אני אחזור הביתה, אני מבטיחה לעצמי. אתלה את התעודה על הקיר. בינתיים אני מתנחמת במרק החם ובחיוך של בעלת המכבסה.
***
אני מטיילת עם סבתא בגן. השמיים בצבע תכלת. אני עוד לא יודעת איך לתפור שמיכת טלאים. האוויר קריר וסבתא מכניסה את השמיכה הקטנה שהיא תופרת לי מתחת למעיל שלה. השמיכה עוד לא מוכנה. ענן אפור מאיים על השמיים הכחולים מרחוק. עומד לרדת גשם מתישהו. אני רואה שזה מדאיג את סבתא. זה הגן היחיד בעיירת הטלאים. העצים עמוסי הפירות גורמים לשמיים להיראות כמו שמיכה.
"מתי גם אני אוכל לעשות שמיכה כמו שלך, סבתא?" אני שואלת. היא צוחקת.
"כשתוכלי את תדעי, ילדתי."
אני רוצה לדעת עכשיו. אני רוצה להיות כמו כל הנשים האחרות בעיירה, לעשות את הקסמים שהן עושות. אין לי סבלנות לחכות. אבל אני יודעת מה היא תגיד לי גם בלי שהיא צריכה להגיד את זה בקול. אני צריכה לחכות ולגדול. רק אז אוכל
למרות הגשם המתקרב, אנחנו מתיישבות על ספסל וסבתא נותנת לי למשש את הטלאים השונים בשמיכה. אני מרגישה את הראש החם של התינוקת הקטנה, אני, מונח כנגד זרועה המקומטת. אני מרגישה את המחט והחוט בידה כשהיא תופרת לי את השמלה הראשונה שלי. פתאום יש לי בחילה. שני הזיכרונות האלו, שאינם שלי, מבלבלים אותי יותר מידי. אני מתחילה לבכות.
"די, די, יפתי," אומרת סבתא. היא לוקחת את ידי ומורה לי לנשום את האוויר הקריר. בדרך הביתה אנחנו רואות שמיכות טלאים תלויות על חבלי כביסה. שמיכות גדולות וקטנות, כמו זאת שסבתא מכינה לי. שמיכות ורודות וכחולות וצהובות. כל הצבעים האלו משככים את הבחילה שלי. יום אחד גם לי יהיה חבל כביסה כזה, מלא שמיכות טלאים.
אני תופרת את הריבוע שלי ושל סבתא בגן כשאני יושבת על המזוודה שלי בתחנת הרכבת. יש בי קול שאומר לי לעזוב הכל עכשיו. לרוץ מייד לרציף אחר, לקחת רכבת בחזרה לעיירת הטלאים. אבל יש בי עוד קול, חזק יותר. הישארי במקומך, הוא מצווה עליי. לא בשביל לחזור עשית את כל הדרך הזאת. הקול צודק. אני ממשיכה לשבת על המזוודה, עיניי סוקרות בקוצר רוח את הרציף.
***
אני על הרכבת שחוצה את העמק. הנהר שבאמצע מפריע לנסיעה. המסילה צריכה לסטות ממסלולו. שמיכת הטלאים המוכנה מקופלת בתוך המזוודה. אני עסוקה בלבהות מהחלון כשאיש לבוש מדים מגיע לקרון שלי.
"בוקר טוב, עלמתי," הוא מאחל לי בשפה שהשקעתי חודשים כדי ללמוד.
"בוקר טוב, אדון," אני עונה לו בכל הביטחון שאני מצליחה לגייס. הוא מבקש את אישור המעבר שלי ואני מציגה לו אותו. הוא שואל למה אני עוברת את הגבול. אני מסבירה לו בשפה שבורה שבאתי לעבוד. אני לא שמה לב שהידיים שלי קצת רועדות כשהוא מחייך אליי והולך משם.
אני ממשיכה לבהות בנוף שעובר מחוץ לחלון. הרכבת עוברת בין עיירות שמזכירות לי את עיירת הטלאים שלי, אפילו כשהן לא נמצאות גבוה על ההר. אבל חבלי הכביסה כורעים תחת משקלם של בגדים רגילים, שמיכות רגילות. ברגע של חולשה אני מוציאה את שמיכת הטלאים מהמזוודה. אצבעותיי מחליקות מהר על הצבעים והטקסטורות השונים של הבדים. הנערה שלי, עיניה היבשות כשראיתי אותה בפעם האחרונה. שדות התות. סבתא ואני בגן. נשות העיירה, יושבות גם בימים שטופי שמש ותופרות שמיכות תלאים. השמיכה הראשונה שלי, מגושמת ומורכבת מזיכרונות גולמיים. קרני שמש, חלוקי נחל, מים זורמים. ראשי מסתחרר ואני מניחה אותו על משענת הכיסא.
"סליחה," קול אישה מקפיץ אותי משנתי. אני קמה בבהלה.
אפשר לשבת פה?" היא שואלת בחביבות. אני מהנהנת."
"תודה רבה."
היא מתמקמת במשב שלידי. יש כמה דקות של שקט, אבל אז היא מתחילה לשאול אותי שאלות. בדרך כלל אני לא מדברת עם זרים, אבל אני עייפה ולא יכולה לחכות שהרכבת תגיע לתחנה שלי.
בשפה שבורה, אני מספרת לה הכל. טוב, כמעט הכל. על סבתא. על העיר הזרה. על בעלת המכבסה. על איך שאני רוצה לחזור הביתה. אני משמיטה את אהובתי ואת שמיכות הטלאים. הפרטים האלו הם סודות השייכים לי בלבד, אסור לי לספר אותם לאיש. היא תחשוב שאני משוגעת אם אגיד את האמת. היא יושבת ומקשיבה לכל צרותיי.
"את יודעת," היא אומרת, "גם אני עזבתי את ביתי פעם. עדיין לא חזרתי אליו." היא נאנחת קמעה ודוק של עצבות מכסה את עיניה. "את צריכה למצוא משהו להיאחז בו, משהו שיזכיר לך את הבית. זה יכול להיות דבר קטן. בגד שהבאת איתך משם, תכשיט. דברים שאנשים היו אומרים."
"הבאתי איתי דברים מהבית," אני אומרת וקולטת פתאום כמה מזל יש לי שהזיכרונות ארוזים בתוך שמיכת הטלאים. "זה לא מספיק."
"אני מבינה אותך," היא אומרת. "את צעירה מאוד ואין לך עוד ניסיון. בסוף מתרגלים."
אני לא מאמינה לה. "מפסיקים להתגעגע?" אני שואלת, כמו ילדה קטנה.
"לא," היא עונה ומחייכת חיוך מלא חמלה, "אבל זה מפסיק לכאוב כל כך."
דממה משתררת בינינו כשאני חושבת על מה שאמרה. האם זה אי פעם יפסיק לכאוב? כרגע זה נראה לי בלתי אפשרי. הרכבת עוצרת. אפילו לא שמתי לב לכרוז שהודיע שאנחנו מתקרבים לתחנה שלי.
"תודה לך," אני אומרת.
"להתראות," היא אומרת, אני תמיד שמחה לסייע לצעירות אבודות כמוך." אני מרגישה הרבה פחות אבודה.
אני אוספת את חפציי ופונה ללכת. בזווית העין אני רואה אותה מוציאה משהו מהתיק שלה. הצבעוניות המוכרת של שמיכת טלאים מכה בעיניי כמו אורה המסנוור של שמש לאדם שהיה כלוא בצינוק. אני רוצה להתיישב בחזרה לידה, אבל רגליי מושכות אותי לעבר הדלתות של הרכבת. איש לא מחכה לי בתחנה. אני מפלסת את דרכי בין המון האנשים, חיוך על שפתיי.