סיפור מספר 45: עשר שנים מזרחה מאת רז ליברמן

"על מה אתה מסתכל שם כל הזמן?" לילך שאלה אותי בקול צרוד. על מה אתה מסתכל שם כל הזמן. היא שכבה במיטה מאחורי, חצי ישנה, ואני עמדתי מול החלון, בערך מטר לפניו, כך שיכולתי לראות את האור הכתום של מנורת הקריאה משתקף בזגוגית, ואת צללית הראש שלה, ואת הרגליים הארוכות שפרושות על המיטה. אבל אם התקרבתי לזגוגית יכולתי להשקיף החוצה, אל המדשאה החשוכה שהפרידה בין בתי השיכון שלנו. לפעמים אהבתי לעמוד ככה ליד החלון, לקרב ולהרחיק את הראש. אחורה: לראות את ההשתקפות של לילך, את קווצות השיער האסוף שלה; קדימה: לראות את עץ האלון בחוץ, עלוות עלים מרשרשת ברוח; אחורה: תיק הלידה השחור מוכן ליד הקיר; קדימה: חתול שחור חוצה את החצר. אני מניח שלכל אחד יש משחקים כאלה טיפשיים. מגיל צעיר אהבתי לעמוד ליד חלונות. 

השעה הייתה הרבה אחרי חצות, מה שאומר שרשמית הייתי בן שלושים ושלוש. את היומולדת שלי תכננו לחגוג במתינות – גם כי לילך כבר הייתה, לדבריה, "לוויתן בלוגה", וגם אולי כי הרגשנו שאני לא העיקר פה, שעכשיו זה הזמן של קושקוש; שלא מתאים שבועיים לפני התאריך המשוער להתרכז במשהו אחר. בכל מקרה כמעט לא יצאנו מהבית בתקופה ההיא: ללילך הייתה בטן ענקית, היינו צוחקים שהיא כמו הנחשים האלה בסרטי טבע שבלעו ביצה. היינו יושבים בסלון וצופים בסדרות הכי גרועות בנטפליקס, כי לא היה לנו את הריכוז הדרוש בשביל משהו יותר טוב. היינו מלטפים את הבטן ושואלים, אתה קולט שעוד שבועיים מהיום הוא ישב פה איתנו? ועונים לעצמנו, לא, אני לא קולט. כי איך אפשר לקלוט דבר כזה.

ערב לפני יום ההולדת הזמנו הביתה אוכל משתי מסעדות שונות, בחרנו בקפידה את הקומדיה הרומנטית הכי גרועה שהצלחנו למצוא, וצפינו בה חבוקים במיטה. לילך הקפידה לציין כל כמה דקות ש"זה דווקא לא כזה סרט גרוע", אבל אחרי ארבעים דקות נרדמה, חובקת בשתי ידיים את כרית ההריון האדומה שלה. אני החזקתי מעמד רק עוד כמה דקות אחריה לפני שנרדמתי גם. 

באמצע הלילה התעוררתי וגיליתי שאני לא עייף יותר. בחודש האחרון הלך והתנפח בתוכי בלון של התרגשות ושל פחד, ממש כמו חלל פיזי שישב באמצע החזה והכביד על הנשימה. כל מיני חכמולוגים אוהבים להגיד לזוגות בהריון ראשון שינצלו כל רגע, כי אחר כך "זה כבר לא אותו דבר". צפייה בקומדיה רומנטית של נטפליקס לא בדיוק ענה על ההגדרה הזאת, אבל זה בדיוק העניין – אי אפשר לנצל כל רגע כשאשתך בלוגה, וכשהילד הראשון שלך כל כך קרוב עד שאתה יכול לראות את סימני כפות הרגליים שלו מותחות את הבטן שלה; כשהבית כולו לא נושם מרוב ציפייה.

קמתי מהמיטה, התקרבתי לחלון ונעמדתי מולו, במרחק שאיפשר לי להשקיף החוצה, אבל גם, בתזוזה קטנה של הראש, לשנות את המיקוד ולהסתכל אחורה על ההשתקפות. מדי פעם התעוררה בי ההבנה המשונה שעכשיו יום ההולדת שלי. לא היה לי הרבה מה לעשות עם המידע הזה. מצחיק איך יום ההולדת משפיע עליך גם כשאתה לא מעוניין בכך; בניגוד לכל היגיון, עדיין הרגשתי את הילד בתוכי מתאכזב קלות מדלות החגיגות, מעין דילוג קטן ועצוב בתוך הבטן. בחוץ נשבה רוח קלה והרעידה עלים. הממטרות פעלו. ביומולדת הבא קושקוש כבר יהיה איתנו. באופן כללי הגענו לשלב בהריון שבו אומרים – ביומולדת הבא הוא יחגוג איתנו; בחג הבא הוא כבר יישב איתנו בשולחן; בפעם הבאה שנלך לים הוא יהיה איתנו, עטוף בבגד ים שלם של תינוקות. היה לפנינו מחסום בלתי נראה, והלכנו והתקרבנו אליו וחיכינו לו בקוצר רוח בלתי נסבל ופחדנו ממנו כי ידענו שאחרי המחסום הזה שום דבר לא יהיה אותו דבר.

הרחק מעבר למדשאה, בדירה ממול, היה נדמה לי שאני רואה את השכן מסתובב בסלון שלו. מעין צללית גבוהה מרחפת בחשיכה. תהיתי אם הוא גר שם לבד, למרות שלא הייתה לי סיבה טובה לחשוב ככה. נזכרתי בתקופה שגם אני גרתי לבד, לפני שהכרתי את לילך, בציפוי הדק של הבדידות שתמיד עטף אותי, ושאלתי את עצמי אם גם השכן בודד. היה משהו מוכר בהליכה המרחפת שלו. כנראה שפגשתי אותו פעם בחוץ. אולי זה השכן עם שני הכלבים הקטנים. עכשיו כבר הייתי כולי מרותק אליו. מצאתי את עצמי נדחס לתוך הזכוכית הקרירה של החלון ומאמץ את העיניים. 

"על מה אתה מסתכל שם?" לילך אמרה מאחורי בקול צרוד והבהילה אותי מעט. 

"כלום, סתם." יכולתי לראות פריטים מהסלון שלו. קצה של כורסא נמוכה, מתלה מתקפל לכביסה, כוננית מרוחקת, עמוסה בפריטים – דומה לסלון שלנו, אבל עמוס יותר ומבולגן. ראיתי אותו מתכופף, מרים משהו, עומד ומסתכל סביבו. אני איש מוזר, חשבתי לעצמי. למה אני לא הולך לישון. 

כשהוא התקרב לחלון ראיתי דמות דקה וגבוהה. אולי זאת אישה, חשבתי. ומייד נרתעתי אחורה מהמשמעויות הכרוכות בכך. אני צריך ללכת לישון. ובכל זאת לא זזתי מהחלון. לא הצלחתי. משהו בצללית הכהה, הגבוהה, ריתק אותי לחלוטין. הוא היה מוכר לי. התנועות האלה, ההליכה הזאת. כן… אני מכיר אותו

אותו. זה היה הוא. לא אישה, אלא גבר. עכשיו הייתי בטוח בזה. 

חבל שאין לי טלסקופ, חשבתי. לצפות בשכן שלך עם טלסקופ, כמו בסרטים. שמעתי מאחורי את הנשימה העמוקה של לילך, ושמחתי שהיא חזרה לישון. מאז שהיא נכנסה להריון, ראיתי אותה באור אחר, ובכל פעם שנרדמה ליבי יצא אליה. ככל שהבטן שלה גדלה ככה אהבתי אותה יותר בזמן שישנה, כי הרגשתי שהיא זקוקה לכך, לשינה הזאת, ושקושקוש זקוק לכך.

האיש בחלון צפה בי בחזרה עכשיו. עמדנו דקות ארוכות וצפינו אחד בשני בדממה. הוא הרים את היד ונופף אליי לשלום. נופפתי בחזרה. היה משהו כל כך אינטימי בנפנופי הידיים המרוחקים האלה, השקטים והעדינים, שלרגע חלפה בי תחושת בגידה, כאילו אני עושה משהו לא בסדר.

זקפתי את האצבע המורה שלי, כופפתי אותה מטה, לזווית של תשעים מעלות, ואז זקפתי אותה שוב. זה היה סימן שלי ושל לילך. הסימן. אני לא זוכר את הנסיבות המדויקות, אבל מתישהו במהלך השנה הראשונה להיכרות שלנו הוא הפציע לתוך הזוגיות שלנו. למרות שמעולם לא דיברנו עליו באופן ישיר, הפירוש שלו היה ברור לשנינו: משהו כמו, אני אוהב אותך. או – את חשובה לי. אולי זאת קלישאה דביקה של זוגות, אבל אני אהבתי את הסימן הזה. אם היינו רבים, למשל, או סתם עייפים מכדי לדבר, היינו זוקפים את האצבע ומכופפים אותה, ומסמנים אהבה בלי מילים. כיפוף אחד – אני אוהב אותך, אבל עדיין קצת כועס. שני כיפופים – אני אוהב אותך מאד, בלי סייגים. שלושה כיפופים ומעלה – אני בפרץ אהבה בלתי נשלט, שמישהו יחזיק אותי.

בכל אופן, זה היה הסימן שסימנתי לו. לא הייתה מאחורי המעשה שום מחשבה שקולה. פשוט הרמתי את האצבע מולו וכופפתי אותה. אני לא יודע להסביר בדיוק למה עשיתי את זה. אולי כי באותו רגע הרגשתי איזו קרבה פתאומית לדמות השקטה הזאת. הרגשתי שהוא מבין אותי איכשהו. קשה לי להגיד.

אבל עשיתי את הסימן, ולהפתעתי הוא הרים את האצבע וכופף אותה שלוש פעמים. 

צמרמורת הרעידה אותי בבת אחת, כמו זרם חשמלי שחלף לאורכי. הוא עשה את זה מייד, בלי לחשוב, כאילו הסימן שגור באצבעו, כאילו הוא עושה אותו מדי יום ביומו. 

אני חושד שאם כל זה היה קורה בצהריי היום, ולא בלילה, הייתי פוטר את חילוף הסימנים הזה בהסבר הגיוני כלשהו. בהסבר המתבקש. הייתי אומר לעצמי, טוב, אני כופפתי את האצבע מולו, והוא פשוט החזיר לי באותו מטבע. מה יש להתעסק בזה. וגם אילו זה היה לילה רגיל, ולא ליל היומולדת שלי – כנראה שהדברים לא היו מתגלגלים לידי כך. וגם אילו זה היה ליל היומולדת שלי, ולילך לא הייתה נרדמת – דיינו. אבל צירוף הנסיבות הזה – הלבדות של ליל היומולדת, החשיכה הדוממת של החצר, האיש הגבוה בחלון – כל אלה יצרו בראשי מעין אווירת חלום; פערו איזה פתח משונה במחשבה שלי, כאילו באותו לילה מישהו משך ספר בולט בספרייה שבראשי, וכל התודעה שלי נעה על צירה וחשפה חדר סודי שלא הייתי מודע לקיומו. ובתוך החלל החדש בראשי דברים לא אפשריים הפכו לאפשריים; יכולתי להגיע למסקנות מוזרות – והמסקנה שהגעתי אליה אכן הייתה מוזרה מאד – אם כי חד משמעית, חותכת, ולא ניתנת לערעור: האיש בחלון הוא אני.

הייתי משוכנע בכך, כשם שאני משוכנע שאני קיים. כמובן שיכולתי למצוא הרבה הסברים אחרים. אבל לא היה שום טעם. יקומים מקבילים? שכפולים? חזרה בזמן? באותו רגע זה לא שינה דבר. פשוט ידעתי. העובדות היו ברורות בתוכי: אני מסתכל על עצמי. רק עצמי נראה ככה, עם ההליכה הזאת, עם הסימן הזה. רק עצמי יעמוד בשעה כזאת בחלון ויבהה החוצה מהחלון, ויטה את הראש קדימה ואחורה. 

נשמתי עמוק. סובבתי את כף ידי על ציר, בתנועה של איפה. ואז החוויתי עם האגודל אל מאחורי גבי, לכיוון המיטה. בלי מילים שאלתי אותו: איפה הלילך שלך?

הוא הצמיד את כפות ידיו זו לזו והשעין את ראשו עליהן. ישנה.

הצמדתי את אצבעות כף ימין לצורת פירמידה: חכה. והצבעתי עליי ואז עליו בתנועה ארוכה: אני בא אליך. 

בוא, הוא סימן לי.

הסתובבתי אחורה. לילך הייתה שקועה בשינה עמוקה. הבטן שלה בלטה מתוך השמיכה. הבלוגה שלי. הנחתי יד רכה על לחיה. לא רציתי לנטוש אותה כאן באמצע הלילה, אבל הרגשתי שאני מוכרח, שבמובן מסוים – שאותו לא הצלחתי להסביר לעצמי – אני עושה את זה גם בשבילה ובשביל קושקוש. הידקתי את השמיכה סביבה ויצאתי. 

ירדתי בחדר המדרגות המחניק במהירות, לפני שאתחרט, ופרצתי החוצה אל החצר החשוכה. בחוץ נשבה רוח של תחילת הסתיו, לחה וחמימה, אבל מלאה בכיסים של קרירות שבאו ונעלמו. חציתי את המדשאה שבין הבניינים. תהיתי אם האיש בחלון צופה בי מלמעלה. כשהגעתי לפתח הבניין עצרתי, והבטתי סביבי במבוכה. רק עכשיו שמתי לב לכך: זה היה הבניין שלנו. שכפול מדויק. עצי הדקל; האופנוע הכחול שחונה תמידית בכניסה; צינור המים החשוף. לאורה הלבן של מנורת הכניסה בחנתי את תיבות הדואר שעל דלת הבניין. אותם שמות. המדבקה הקטנה עם השמות שלנו, זאת שלילך הדביקה כשעברנו הנה, הייתה שם. 

פתחתי את דלת הזכוכית, שחרקה בדיוק באותו אופן כמו דלת הבניין שלנו, ועליתי במדרגות. הרגליים שלי היו נוקשות מאד. רעד הלך והשתלט עליהן עם כל צעד. החלק האנליטי בראשי התעורר. הרי ידעתי קצת פיזיקה. קראתי דברים. ראיתי סרטונים ביוטיוב. שמעתי על תיאוריות שעסקו יקומים מקבילים. ויש תופעות משונות בעולם. חלומות צלולים. הזיות. האם היה טעם לחשוב על זה בכלל? 

פתאום מצאתי את עצמי עומד מול דלת הדירה שלנו, וכמעט מיד שמעתי צעדים מתקרבים. ברגעים הספורים שחלפו עד שהדלת נפתחה כמעט ברחתי. במקום זה רק טפחתי על כיס המכנסיים שלי ונוכחתי לגלות ששכחתי את הטלפון בבית. הרגשתי חשוף וטיפש אבל לא הצלחתי לזוז.  

"היי."

האיש שעמד בפתח היה אני. הוא לבש את אחת מחולצות הבית המרופטות שלי. הוא אמר "היי" כמוני. הוא כיווץ את המצח כמוני. רגע ארוך ומייסר הסתכלנו אחד על השני. אין לי מושג איך תאומים זהים מצליחים להתרגל לתחושה הזאת, לשהות בחברת עצמך. יכולתי ממש להרגיש איך המוח שלי דוחה על הסף את כל המצב הזה ופונה לחפש הסברים הגיוניים. דיסוננס קוגנטיבי, נדמה לי שככה קוראים לזה. אבל לא היו הסברים הגיוניים, ואחרי כמה שניות המוח שלי נרגע פתאום, מקבל בלית ברירה את המצב החדש. ואז הצלחתי להתחיל לבחון אותו באמת. 

הוא נראה לי גבוה. אני לא חושב על עצמי כעל גבוה במיוחד – גם כשאני מסתכל במראה אני לא נראה לי גבוה – אבל האיש שעמד מולי היה גבוה. האם ככה אנשים רואים אותי? והוא נראה עייף. לא רק השקיות מתחת לעיניים – כל ההוויה שלו נראתה מותשת. כאילו לא ישן לפחות חודש. והוא לא הסתפר הרבה זמן. והייתה לו יציבה לא טובה, מכופפת מעט. רציתי לגשת אליו מאחורה, להניח יד בין השכמות שלו ולהגיד, תתיישר, אחי. תעמוד זקוף.

במקום זה אמרתי: "גם לך יש יום הולדת?"

אין ספק שזה היה משפט מוזר לפתוח איתו שיחה. אבל הרגשתי שאין שום טעם בדברי נימוסים והיכרות. הכרתי אותו.

"כן." הוא הנהן. "מה קורה כאן?"

"אין לי מושג. באמת שלא. לילך ישנה, רק הסתכלתי מהחלון, אתה יודע – "

"כן." הוא ידע. "אתה חושב שזה יקום מקביל?"

"אני מניח שכן." טלטלתי את הראש. "אני מבין בזה בדיוק כמוך." 

"אתה בסדר?" הוא שאל. "אתה נראה חיוור."

"גם אתה." אמרתי.

למשך רגע ארוך הסתכלנו אחד על השני. 

"בוא, כנס." הוא אמר. "תשתה משהו. רק תהיה בשקט, בסדר?"

נכנסתי לתוך הסלון בצעדים שקטים. רק האור במטבח דלק, מאיר את הסלון באור לבן וחיוור. העגלה שקנינו לקושקוש עמדה בכניסה. היא נראתה לי מוזר, אבל מבטי כבר נמשך הלאה משם, אל הרצפה בפינת החדר, שם היה שטיח שלא הכרתי, עבה וכחול, עם ציורים של דגים שוחים. השטיח היה מלא בחפצים: קוביות עץ. פסנתר צהוב מפלסטיק. ספר  של פינוקי. מוצץ. חבילת מגבונים פתוחה. הלב שלי דפק חזק. לא מהר במיוחד, אבל חזק, כאילו הוא לוקח תנופה ומטיח את עצמו בכלוב הצלעות שלי. 

"תגיד." אמרתי. ולא הצלחתי להמשיך. גיליתי שהקול שלי חנוק. על הספה נחו ערימות בגדים מקופלים. חולצות קטנות, מכנסיים. נשמתי עמוק, מכריח את האוויר להרחיב לי את קנה הנשימה. "בן כמה אתה?"

"מה?" הוא הסתובב אליי מפתח המטבח.

"בן כמה אתה היום?"

"שלושים וארבע. למה? בן כמה אתה?"

"שיט." בגלל זה הוא נראה כל כך עייף. "שלושים ושלוש."

המצח שלו התכווץ, חורץ לרוחבו שלושה פסים כהים. אני חייב להפסיק לכווץ את המצח ככה. "רגע, אז – "

"כן." אמרתי. "קושקוש עוד לא נולד. עוד שבועיים."

"קושקוש…" הוא לחש, וחיוך ריכך את פניו, מה שרק גרם לו להיראות, איכשהו, עייף יותר. "כבר שכחתי שקראנו לו ככה. זה לא יקרה עוד שבועיים."

"מה? הוא יאחר?" 

"יקדים. מחר בערב יתחילו צירים."

מחר. לכמה רגעים הרצפה הסתחררה מתחתיי, וכשלתי אל תוך הכורסה הלבנה. מחר. הלב שלי השתולל בתוך החזה. בסוף השבוע הבא הוא כבר יהיה איתנו. עוד לא קנינו חיתולים, ומוצצים, ויש רשימה שלמה של דברים שרצינו לעשות, וביום שישי יש ארוחה אצל סבתא, ורק אתמול לילך אמרה שהיא מרגישה שזה עוד לא קרוב, שלפעמים נראה לה שקושקוש לא יגיע לעולם. רק אתמול היא אמרה את זה. איך יכול להיות שהוא מגיע כבר? לא התכוננתי להיות אבא מחר. כוס תה צצה מולי, ולקחתי אותה בלי להביט למעלה. 

"אתה בטוח שמחר?"

"השלישי לאוקטובר. הוא ייצא בשבע וחצי בערב. לפחות ככה זה היה אצלנו."

"רגע, שנייה." הסתכלתי עליו. "הכל בסדר? הלידה עברה חלק? לא היו סיבוכים או משהו, נכון?"

"שום סיבוכים. הלידה הייתה ארוכה, אבל הכל בסדר." הוא בהה רגע באוויר. "תשמע, תבקשו ישר אפידורל. אל תחכו עם זה. חבל שלילך תסבול."

קמתי מהכורסה. המבט שלי התרוצץ על פני הסלון, קפץ מהעגלה, לספה המלאה בגדים קטנים, למדף ספרי הילדים. לא הצלחתי להתמקד בשום דבר. מחר. פחות מעשרים וארבע שעות. הרמתי בובה של כלב מהשטיח. "הוא משחק בזה?" שאלתי.

"בכאלבי? כן, זאת הבובה האהובה עליו. "

"כאלבי?"

"כן. אני יודע, לא השם הכי מקורי בעולם. קשה להיות מקורי כשאתה כל כך עייף. אתה תראה כבר."

בראשי עלתה תמונה של יד קטנה, של אצבעות זעירות נסגרות סביב הבובה, של קול קטן שאומר בי בי. ושאלתי: "איך הוא?"

הכפיל שלי חייך, ומתוך העייפות העצובה פרץ משהו אחר, שלא זיהיתי בעצמי. פתאום הוא לא נראה כמוני בכלל. "ואוו, תקשיב, הוא מדהים. הוא שילוב מושלם שלי ושל לילך. כאילו, מלילך הוא לקח את הרוגע, אתה יודע למה אני מתכוון?" ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון. השלווה הפנימית של לילך. "בזמן האחרון יש לו קטע חדש, הוא לומד לרקוד שירים של הביטלס. הוא גאון, הוא באמת גאון…"

בזמן שהוא סיפר לי על קושקוש התקרבתי לחלון הרחב והבטתי החוצה אל הדירה שלנו. החדר היה חשוך. הצלחתי לראות את האור הקטן של מנורת הקריאה של לילך דולק, והתפללתי שהיא לא תתעורר ותגלה שאני לא שם. תהיתי איך אני יכול בכלל להתחיל לספר לה שעברתי ליקום מקביל. איך מספרים משהו כזה? האם קיים סיכוי שהיא תאמין לי, או שזה רק ידאיג אותה? אולי יש דברים שכדאי לשמור לעצמך. 

"אתה חושב שזה יישאר?" שאלתי אותו בעודי מביט מהחלון.

"מה יישאר?"

"הפתח הזה. ביני לבינך."

הוא התקרב ונעמד לידי. "האמת? לא." הוא תופף קלות על החלון עם הציפורניים. "יש לי הרגשה שבבוקר זה ייעלם."

"כן, גם לי." אמרתי.

"אולי זה קטע של היומולדת, אתה מבין? אולי זה אפילו קורה כל יומולדת ולא שמנו לב."

כף היד שלו התחככה בשלי, ובלי לחשוב אחזתי בה. עמדנו והחזקנו ידיים והסתכלנו החוצה אל החצר. עוד לא היה רמז לאור, אבל בכל זאת חשבתי שאני יכול להרגיש את הבוקר. 

"אתה מפחד." הוא אמר בשקט.

"כן." אמרתי. "מאד."

הוא לחץ את ידי. "זה באמת מפחיד. וזה קשה. יותר קשה ממה שדמיינתי." הוא נאנח אנחה ארוכה ושקטה, משהו שלא ציפיתי לעשות לפחות עד גיל שבעים. השתיקה בינינו התארכה. "אבל אני לא מתכוון להפחיד אותך," הוא אמר. "זה טוב. זה ממש טוב. קשה להסביר את זה…" הוא השתתק וגירד את שיערו, ובלי להסתכל עליו ידעתי שהוא מטה את הראש אחורה וקדימה מול החלון. "בוא תראה." הוא אמר לבסוף.

הלכתי אחריו במסדרון, אל הצד השני של הבית, עד שנעצרנו בפתח חדר השינה של קושקוש. רק לפני כמה שבועות לילך ואני הקדשנו יום שלם לצביעת הקירות בגוון אפרסקי, והסכמנו בינינו שזאת התקדמות יפה, אם כי עדיין נדרשת  עבודה כדי שתשרור בחדר אווירת תינוקות הולמת. בכל מקרה היה עוד המון זמן עד שהוא יצטרך לעבור לשם. 

"תשתדל לא להרעיש."

פתחתי את הדלת לכדי חריץ ונכנסתי פנימה. העיניים שלי ספגו את החדר בבת אחת: מנורת לילה קטנה מאירה בפינה. שטיח עגול. ארון. מדף משחקים קטן. ומיטה. אווירת תינוקות הולמת.

הוא שכב שם, על הגב, ידיו פרושות לצדדים, לבוש פיג'מה ארוכה. הוא היה מסורק ויפה. הוא נראה כמוני. ממש כמו בתמונות הילדות שלי. ראש בדיוק באותה צורה. ואותם שפתיים. והאף של לילך. הנחתי שיש בו עוד הרבה מלילך אבל באותו רגע הוא נראה ממש כמוני. הרגשתי שאני מביט בפלא עולם. הוא היה פלא עולם; מושלם ועל זמני וגם איכשהו מלא עוצמה. והוא נראה שָלֵו כפי שאני מעולם לא הרגשתי. אני כבר מזמן לא ישן ככה, על הגב. רק על הצד, מכווץ. אני לא בטוח אם עמדתי שם עשרים שניות, או עשר דקות. שמעתי את עצמי מתנשף, וכשהיד שלו זזה יצאתי מהחדר לפני שאעיר אותו.

"מה קרה? הוא התעורר?" 

הנדתי בראשי. לא הצלחתי לדבר. הוא חיבק אותי, ואני בכיתי בלי קול, ואני חושב שאולי גם הוא.

***

אחרי שנרגעתי התיישבתי על הספה בין הבגדים של קושקוש, ושתיתי את התה שלי, שכבר התקרר.

הכפיל הבוגר שלי עמד לידי ונראה מוטרד. המצח שלו נצבע שוב בשלושה חריצים ארוכים. הנחתי את הכוס והסתכלתי עליו.

"מה קרה?" שאלתי.

"אולי אני מדמיין." הוא אמר.

"מה?"

"קודם הלכתי רגע לחדר שלנו וראיתי משהו."

הוא סימן לי לבוא אחריו, והפעם פנינו לצד השני של המסדרון, אל החדר שלו ושל לילך. הוא החווה בראשו לעבר הדלת. "תסתכל ותגיד לי מה אתה רואה." הוא לחש.

נכנסתי לחדר השינה. לילך – לילך השנייה – ישנה על הבטן, בתנוחה מעוקמת, כאילו מישהו השליך אותה שם. איזו אי שקט לא מוכר נשקף מפניה, אבל לא הרגשתי בנוח להסתכל עליה יותר מדי – בכל זאת, היא לא הייתה הלילך שלי. חלפתי על פני המיטה וניגשתי אל חלון. 

בדירה ממול דמות גבוהה עמדה והביטה החוצה. כמעט חייכתי. 

יצאתי מהחדר והנהנתי לכפיל שלי. 

"אז זה לא רק אנחנו." הוא אמר כשחזרנו לסלון. "אתה קולט מה הולך פה?"

החוויתי עם הידיים תנועה אופקית, כאילו כפות ידיי מחליקות לאורך צינור. ניסיתי להגיד בצורה מסורבלת משהו כמו – צינור של יקומים מקבילים, או שרשרת של שכפולים, או מנהרת זמן. 

"בדיוק," הוא אמר. "ואם היום אתה בן שלושים ושלוש, אז אפשר להסיק שהשכן – " הוא החווה בראשו לעבר חדר השינה. "חוגג היום – "

"שלושים וחמש." אמרתי. "ועד לאן זה ממשיך?"

שנינו הפנינו את המבט הצידה, לכיוון מזרח. ואז לצד השני. עלתה בדעתי מחשבה שדיבור עם עצמך דומה מאד לטלפתיה. ידעתי בדיוק מה עובר לו בראש: לילך ואני תכננו לגור בדירה הזאת עוד הרבה שנים, היא מספיק גדולה בשביל משפחה עם שלושה ילדים, מה שאומר שרצף השכפולים ממשיך לפחות עשר שנים מזרחה. וכולם חוגגים יומולדת היום. כולם מתקשים להירדם. חלקם אולי מביטים מהחלון החוצה ומרגישים את עצב היומולדת הזה. ובכיוון השני – הם הולכים ומצעירים, השכפולים, לפחות עשר שנים אחורה. ההורים שלי קנו את הדירה הזאת להשקעה לפני עשור. זה קרה בדיוק כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ועברתי לגור בה עם שותפים. אחר כך השותפים עזבו ולילך עברה הנה. ועכשיו קושקוש. ויכול להיות גם – היה בזה הרבה היגיון, בעצם – שכמו שההורים שלי חיים באותו בית כבר יותר משלושים שנה, גם אני ולילך נחיה פה עשרות שנים. אולי אפילו כל החיים. קושקוש, והקושקושים האחרים שיבואו אחריו, יתבגרו ויעזבו את הבית, ואני ולילך נישאר בדירה הזאת. מה שאומר שיש עוד עשרות שכפולים בכיוון מזרח, עשרות בניינים בדיוק כמו שלי, עם שכפולים שחוגגים היום יומולדת ולא מוצאים את עצמם ואולי מסתובבים בחדר ומביטים החוצה. ומהנקודה הזאת לא יכולתי להימנע מהחישוב המתמטי, שאם המרחק בין כל שני בניינים הוא שלושים מטר, אז שרשרת השכפולים נמתחת למרחק של קילומטר ויותר. וממש באותו רגע, השכפול שלי אמר:

"יש מצב שיש פה איזה קילומטר וחצי של שכפולים." כמו שאמרתי, טלפתיה.

ועכשיו היה לשנינו ברור שאנחנו בדרכנו החוצה. כל מה שהיינו צריכים הוא הנהון קצר זה לזה, וכעבור שתי דקות כבר עמדנו למטה, בכניסה לבניין, נושמים את אוויר הלילה, שקרירות של בוקר כבר התחילה להימסך בו. השכפול הסתכל בטלפון שלו, ואמר: "אין הרבה זמן." הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון: עם אור ראשון כל זה ייעלם. לא ידעתי להגיד איך זה יקרה בדיוק, ומה הסיבה לכך, אבל ידעתי שתופעה כזאת – שביני לבין עצמי התחלתי כבר לנסות למצוא לה שם – מנהרת יומולדת? שרשרת חלונות? צימוד לילות? – לא יכולה להתקיים באור יום. למעשה סביר להניח שתופעה כזאת לא יכולה להתקיים בכלל, מלבד בלילה המסוים הזה. ככל שחשבתי על כך השתכנעתי שיש כאן מאורע חד פעמי. ולכן הרגשתי שאני עומד בפני בחירה חשובה. קריטית אפילו. 

"מה אתה אומר?" שאלתי את הכפיל שלי.

הוא הביט ימינה, לכיוון הבניין שלי, ואז שמאלה, מבטו נודד במעלה השביל הצר לכיוון מזרח. 

"אני רוצה לראות מה קורה איתו." הוא אמר. "אני רוצה לוודא שהוא בסדר."

אמנם הוא היה השכפול שלי, אבל במקרה הזה חשבנו אחרת. כי אני רציתי דווקא ללכת אחורה. אני לא יודע בדיוק למה. אולי כי עוד לא הכרתי את קושקוש מספיק כדי להתעמק בעתיד שלו; ואולי כי בניגוד לשכפול שלי, אני כבר הייתי בעתיד, כבר חציתי את המחסום הבלתי נראה הזה שהוצב מולי. עכשיו נמשכתי לעבר.

"אני הולך אחורה." 

הוא לא נראה מופתע. "בוא ניפגש פה עוד חצי שעה." אמר.

ויצאנו לדרך. אני ימינה, והוא שמאלה. קול הצעדים הארוכים שלו התרחק מאחוריי עד שכבר לא שמעתי אותו. חלפתי בהליכה מהירה על פני הבניין שלי ולרגע נתקפתי דחף לחזור הביתה, ללילך, כמה שיותר מהר. אבל התגברתי עליו, והמשכתי הלאה. החצר הייתה ריקה ושקטה. הממטרות כבר הפסיקו לפעול. כשהגעתי לבניין הבא ראיתי שוב את האופנוע שחונה בכניסה. שלושים ושתיים, ספרתי לעצמי. ציוץ ציפורים מרוחק הזכיר לי שהבוקר הולך ומתקרב, והגברתי את הקצב, חולף בריצה קלה על פני הבניין שלנו שוב ושוב, כאילו אני צופה בתמונה קופצת בטלוויזיה ישנה. שלושים ואחת. קצת אחרי גיל שלושים ואחת לילך עברה לגור איתי. הדירה, בלי ששמתי לב כמעט, הלכה והתייפתה, קיבלה צביון נשי יותר. דברים התחילו לצוץ: נר ריחני בשירותים. לוח שנה פרחוני במטבח. שורת סקולנטים לאורך הקיר. ספלי קפה בעבודת יד. מנורה בצורת לב. קישוטים קטנים. שלושים. התקופה שבה הכרתי את לילך. הכרנו במסיבה. שנינו לא היינו אנשי מסיבות, ודווקא בגלל זה איתרנו אחד את השנייה. במשך שעה צעקנו זה באוזנו של זו, ולמחרת קמתי צרוד מאד, ושמח. עשרים ותשע. עשרים ושמונה. האופנוע נעלם מהכניסה. לרגע חשבתי שמנהרת היומולדת הסתיימה, עד שהבנתי שלפני חמש שנים השכן עם האופנוע כנראה עוד לא גר פה, או שעוד לא קנה את האופנוע. עשרים ושבע. עשרים ושש. עשרים וחמש. הרגשתי את הלב שלי נדחס לתוך עצמו. שנים של בדידות עירונית, אפופה בזכרונות-אלכוהול ובילויים ליליים וחיפוש בלתי פוסק אחר משהו חמקמק. האטתי את צעדיי, ועצרתי מול פתח הבניין. עליתי על חלקת הדשא הלחה מטל והלכתי אחורה עד שיכולתי לראות את חלון החדר שלי. מוזר לחשוב שפעם הוא לא היה "חדר השינה", אלא פשוט "החדר שלי".

בחלון עמדה דמות גבוהה. אולי בדיוק חזרתי מאיפשהו. ניסיתי להיזכר מה עשיתי ביום ההולדת העשרים וחמש שלי ולא הצלחתי.

עמדתי מולו ונופפתי לשלום. 

זה לא קרה מייד. הייתי צריך לעמוד שם דקות ארוכות, בחשכה המתבהרת, בשעה שהציפורים סביבי מתעוררות, לנופף ולסמן. אבל בסוף הוא הבין. לא היה לי ספק שהוא יבין. 

הוא פתח את החלון וסימן לי לבוא.

"מה זה?" הוא שאל ברגע שפתח את הדלת. "יקומים מקבילים?"

"מנהרת יומולדת." בישרתי לו, וראיתי שהוא קלט מיד למה התכוונתי.

שוב תקפה אותי התחושה הנוראית ההיא של הסתכלות בעצמך, אם כי הפעם החוויה הייתה שונה בתכלית. הפעם הבטתי בעצמי מלפני שמונה שנים – צעיר ויפה – וכאב של אובדן שטף את כולי: דומה למה שמרגישים כשהטלפון מחליט לשלות תמונות שלך מהעבר ולהגיש לך אותן במקבץ, אבל גרוע פי כמה. 

"אין לי הרבה זמן." אמרתי ונכנסתי לדירה. הסתכלתי סביב והתקשיתי להאמין שהדירה שלי נראתה פעם ככה: הספות עם הריפוד הישן המוכתם, הקירות החשופים, בקבוקי הבירה הריקים על המדף. 

"בן כמה אתה?" הוא שאל. 

"שלושים ושלוש. ככה תיראה בעוד שמונה שנים, תתמודד, זה עדיף בהרבה על גיל שלושים וארבע."

"אני אכין לך קפה." הוא אמר.

"אל תכין לי כלום," הנחתי יד על כתפו. "אין לנו זמן." צעיר ומטומטם.

הוא בהה בי רגע ממושך. "אז מה אתה רוצה?"

מה אני רוצה באמת. מה כבר יכולתי לרצות ממנו.

"אל תדאג." אמרתי.

הוא חיכה שאמשיך. הוא כיווץ את המצח. "לא לדאוג ממה?"

"זה כל מה שרציתי להגיד לך." אמרתי. "לא לדאוג. אני… אני מכיר אותך, אתה מבין? אתה דואג. אני יודע שאתה דואג. שגם אם אתה לא מצליח לנסח את זה לעצמך במילים, אתה דואג, ואתה תדאג עוד הרבה בשנים הקרובות. ורק רציתי להגיד לך ש…. שאין לך מה לדאוג. שהכל בסדר. והכל יהיה בסדר. ואתה יכול להרפות ולהנות באמת ולא לדאוג ממה שיקרה. כי אני אומר לך שהכל יהיה ממש טוב. גם אם לפעמים זה לא נראה ככה. ולפעמים אתה חושב שהבדידות הזאת לא תעבור, ואתה מסתכל מהחלון ומזיז את הראש קדימה ואחורה ומחפש משהו ולא בטוח מה. אז תדע שבסוף אתה תמצא את זה. אני לא אגיד לך מה ואיך, כדי לא לעשות לך ספוילר, אבל אני אומר לך, באחריות, מגיל שלושים ושלוש ומעבר לו, שהכל יהיה טוב."

כשסיימתי לדבר נשמתי עמוק, וראיתי שגם הוא.

הייתה שתיקה ארוכה מאד, ואז הוא אמר: "תודה שבאת. אני חושב שזה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו. לא הצלחתי להירדם."

"אני יודע." אמרתי.

נפרדתי ממנו בחיבוק. לא הייתי בטוח אם הוא הבין באמת את מה שניסיתי להגיד לו. אבל הוא עוד יבין.

בחוץ נותרו דקות אחרונות של לילה. רצתי במעלה השביל, סופר כל בניין חולף. הגעתי לגיל שלושים וארבע בדיוק ברגע שהכפיל הופיע במורד השביל בריצה. הוא התנשף והזיע. השמיים נראו לי כבר כחולים. הערכתי שיש לנו פחות מדקה.

"הספקת?" הוא שאל.

"כן."

"אמרת לו שלא ידאג?"

"כן." חייכתי. "איך היה שם? ראית את קושקוש?"

הוא הנהן.

"ו – ? הכל בסדר?"

ראיתי את הגרוגרת שלו עולה ויורדת. ואז – חיוך קטן. "הכל בסדר. אתה רוצה ספוילרים?"

"לא. רק לוודא."

"אל תדאג לקושקוש."

"אז הכל בסדר." בידי הימנית החוויתי תנועה אופקית, ארוכה, ממערב למזרח.

הוא החזיר לי תנועה זהה. "הכל בסדר."

הבטתי אל האופק. כבר היה בוקר, וכשהפניתי את ראשי בחזרה גיליתי שאני לבד.

***

נכנסתי בשקט לחדר. לילך ישנה על הצד, מדובללת ולחה ויפה. השתחלתי לידה, וחיבקתי אותה. זה היה כמו לחבק תנור קטן. היא שלחה יד וליטפה אותי. 

"מזל טוב, ילד יומולדת." אמרה בלחש. "הלכת לישון מאוחר אתמול."

"כן, לא הצלחתי להירדם."

היא לחצה את ידי. "משהו מטריד אותך?"

הסתכלתי על תיק הלידה השחור הגדול שנח בכניסה לחדר. "לא," אמרתי, והופתעתי לגלות שזה נכון. "הכל בסדר. בואי נישן," הנחתי יד על הבטן שלה. "שיהיה לנו כוח לחגיגות היום."