מרינה אמניוסטה אהבה ללכת בשעות בין הערביים בפארק שופע העצים שליד ביתה. לא היו הרבה יערות עירוניים באיזור השרון, אבל שדרת העצים בה היא פסעה איתגרה את הרעיון האורבני של מתכנני הערים של המאה העשרים. ואחד הדברים המרכזיים שהיא אהבה באותן הליכות שהיא יצאה אליהן אחת למספר ימים היה שיחות עם בן שיחה הקבוע בשעות אלו – מישה. או בעצם – הירח.
כל ערב, כמעט באותה שעה, מרינה הרימה את עיניה אל השמים, בזמן שמסביבה האוויר שינה את ריחו, וזמזום היום הפך לרשרוש הלילה. רצים ורצות עקפו משפחות מרובות ילדים ובעלי חיים שטיילו לצידה איתה. אבל היא הייתה בשלה. היא יצאה מביתה כל יום סביב השעה שש בערב, ירדה בארבע המדרגות שחיברו בין בניין הדירות המתפורר שלה ובין הרחוב צבוע צבעי השקיעה, פוסעת מספר צעדים ונכנסת באמצעות קיצור דרך שגילתה לא מזמן לעולם מקביל.
ואז גבה היה מזדקף מעט, ראשה הוטה כלפי מעלה, והיא גמאה את ריחות העלים החמוצים והפרחים המרירים שנשזרו בדרכה.
ערב טוב לך, חברה החדש היה אומר לה כשהיא החלה להקיף את הפארק. מישה זהר קלות לאור השקיעה. והיא הייתה משיבה לו בברכת ערב טוב חזרה. היא הייתה מחייכת אליו בימים בהם היא תפסה את מישה לפני שהיה מצהיב והופך לדמוי גבינה. הוא הרגיש כמו כדור של טוהר, שניקה את גופה מרעלים. לפעמים כשהיא מצמצה וצמצמה את עיניה כלפי השמיים, היה נדמה לה שהיא רואה פנים בעיגול הלבן שהחזיר אליה מבט. אלו היו פנים לא אחידות, מלאי שקערוריות, מקומטות וזקנות. אולי בגלל זה קולו של הירח נשמע עמוק באוזניה כקולו של סבה המנוח. הוא הדהד בניגודיות מושלמת לקולה הגבוה, וכשליבה היה מלא בצליליו, היא לא ידעה איך היא חיה בשנים שקדמו לחברותם. כעת כשהוא היה שם, נדמה היה לה שהוא בעצם תמיד היה שם.
אבל היא קראה לו מישה רק בליבה. הוא לא הסכים שהיא תקרא לו כך.
מרינה הייתה צעדה עם מישה בכל ערב במשך שישה חודשים, מאז אותה תקרית בצ'ק פוינט שגרמה לה להתנתק ממשפחתה ומחבריה ולהתבודד בדירת שני החדרים שלה. בהתחלה היא דיברה איתו בעיקר על החלומות שלה, למרות שהוא ניסה לדובב אותה ולגרום לה לדבר גם על המציאות. אבל היא התעקשה לשתף רק בטיול המתוכנן לאוסטרליה, הביקור אצל סנטה קלאוס, ואפילו ההופעה של BTS. מישה ידע את כל מה שהיא רוצה, אבל הוא לא ידע מה עובר במוחה.
אבל באחד הימים שמישה ביקש ממנה לספר לו משהו אמיתי, מרינה צעדה בשקט במשך כדקה והרהרה בדבריו של חברה הטוב. הוא היה שמיכת הביטחון שלה בתקופה הקשה אחרי פיטוריה. הוא סיפק לה עוגן ויציבות בשבועות ובחודשים שהיא הרגישה כאילו כל העולם מנסה להתנער ממנה כמו אבק. אולי היא תצליח לחזור קצת למציאות, אבל היא צריכה שהוא יתקרב אליה מעט.
וכשהיא ביקשה ממישה להתקרב אליה מעט, כטובה קטנה שתיתן לה מעט ביטחון, הוא נענה. וכך היא החלה, כמו טפטוף קליל שבודק את הקרקע לפני שהמבול ניתך אל האדמה, לספר גם על הדברים האחרים.
עדיין היו ימים שהיא סיפרה לו על האכזבות הקטנות בחייה, והיו ימים שהיא נגעה באכזבות גדולות. דווקא בסיפורים על בעל הדירה המעצבן, השירותים הדולפים והאופנוע הקולני לפנות בוקר היא הייתה יותר מלאת חיות ואנרגיה. אבל כשהיא סיפרה על הקשר הרופף עם הוריה, איך האוויר בביתה בשעת לילה מאוחרת עמד דום כשרוברט הסטוץ שלה יצא ממיטתה, או הסיוטים שהשאירה התקיפה שחוותה במקום עבודתה האחרון, היא הרגישה קהה. אז היא אף פעם לא האריכה בדברים.
אבל היא הרגישה שככל שהיא דיברה על הדברים הכואבים יותר, כוח המשיכה שלה קירב אליה את הירח מטר אחר מטר. והיא הרגישה אותו קרוב יותר, לא רק בליבה, אלא גם ברוחה ובנפשה. היא הייתה משוכנעת שהיא מדמיינת את זה, עד שיום אחד הירח העיר לה שהוא מרגיש את הימים קרובים יותר אליו, ואת הזרמים שבאטמוספירה מהדהדים בתדירות מעט גבוהה יותר.
כשהיא שאלה אותו כיצד זה ייתכן, הוא ענה לה בפשטות שהיא ביקשה ממנו שיתקרב אליה. וכך הוא עושה.
בהתחלה מרינה נלחצה, וחששה שמא מישהו יגלה שהיא אחראית על התקרבותו של הירח לכדור הארץ. אבל שידורי החדשות התמקדו בנושאים אחרים, מקומיים יותר. הם התרגלו לדווח על שינויי האקלים הקיצוניים כתהליכים איטיים והדרגתיים, עד שהם לא היו. כמו בלון שמתנפח באיטיות עד להתפקע, ומתפוצץ בפתאומיות ומחריש את כל הסובבים. אז התקרבותו האיטית של הירח לכדור הארץ הייתה לא יותר מאנומליות אקלים קטנה, ומרינה ניקתה את האשמה ממוחה כמיטב יכולתה, והמשיכה לצאת לטיולי בין הערביים היומיים שלה.
וכל יום שחלף היא הרגישה את כוכבי השמיים בהירים מעט פחות, ואת חברה קרוב יותר לאדמה. וכשהיא דיברה על חוסר התוחלת בחייה, והתחושה שהיא איכזבה את כל האנשים שסביבה, הנחמה שסיפק לה מישה היא היא שהחזיקה את מרינה בחיים. במיוחד בימים הקשים, כשהסיוטים וההתפרצויות הרגשיות איימו לכלות את מוחה, והצללים השתלטו על מודעותה. מישה היה שם כדי לנקות מעט מהסערה, ולהאיר את הפינות בנשמתה שהלכו להתחבא.
ואז, באיטיות, מרינה הרגישה שלא רק מישה קרוב יותר אליה, אלא שהיא יותר קרובה אליו. הוא היה מספר לה על השותפות שלו עם השמש, ומספר לה שאפשר לקיים קשרי עבודה גם בלי אלימות ופיצוץ מצד אחד, וגם בלי לגלוש למחוזות הרומנטיקה מצד שני. היא נתנה לכדור הארץ לרקד סביבה, אבל לא כיבדה את מקומו של הירח, ונתנה לו להמשיך בעבודתו. מדי פעם היו לה התפרצויות שהגיעו קרוב לטריטוריה שלו, אבל היא תמיד השתלטה עליהן בזמן, ולא היו נפגעים על פני הכדור שלו.
באחת הפעמים הוא סיפרה למרינה שהוא רואה בה, ובשאר בני האדם של פני האדמה, בני דודו. ילדי הכדור שלו, אותו דוד שסיפק לו מקלט והגנה, ובית להקיף לשארית ימיו. לפעמים, בימיו הראשונים, וככל אחיין צעיר יותר, הוא היה נכנס להתקפי זעם, ומדי פעם מתפרץ על הכדור. היו מקרים שהוא אפילו הכה אותו כשהוא איבד שליטה, וחלקים ממישה גרמו לנזק לדודו. אבל אז חלפו להן השנים, והירח התקבע ומצא את מקומו, והיחסים בינו וביבן הכדור התייצבו.
אבל מרינה שמעה בקולו של הירח גם נימת אכזבה קלה, כשהיא דיברה על היחסים בינה ובין האנשים שסביבה. אמנם היא הייתה מרוחקת מכולם בליבה, אבל גופם היה קרוב אליה. לעומתה, מישה היה רק לוויין שהקיף את בן משפחתו, ואהב אותו אהבה עמוקה, אבל היה מנוע מלחבק אותו, או את בני דודו. היו כמה בודדים שבאו לבקר אותו לפני הרבה שנים, אבל הם נהגו כמנהג אסטרונאוטים, ולא גילו כלפיו חום או אהבה רבה. הם נגעו בו, חדרו אליו, לקחו חלקים ממנו, ועזבו אותו בלי טקסיות לבדו בחלל. כשמרינה תיארה את הדימוי לירח, המילים "כמו שעשו לי בעבודה," נותרו על שפתיה וריחפו באוויר. נאמרו מבלי להיאמר.
אבל מישה הרגיש את דבריה, ולמחרת היא הרגישה אותו קרוב מתמיד.
ואז התחילו הדיווחים.
כשמרינה הביטה למעלה בערב שאחרי, היא ראתה את מישה זוהר חזק מתמיד בינות עצי הפארק שליד ביתה. הרצים והמשפחות שבדרך כלל הקיפו אותה בשעות הטיול, עמדו או הלכו באיטיות סביבה, והביטו למעלה בעיניים מרותקות. והו, כמה שהנחמה שהיא הרגישה באותו ערב הייתה גדולה. גדולה מתמיד היא הייתה, מכיוון שהירח התקרב בבת אחת מספר קילומטרים אל כדור הארץ.
עולם המדע השתגע. העיתונים הדפיסו בכותרות הראשיות את הדיווחים על ההתקרבות הפתאומית של הירח. תיאוריות מוזרות בדבר מגנטים, אסטרואידים או אפילו אירוע טרור התעופפו מעל פלטפורמות המדיה החברתית, אבל מרינה לא ידעה מכל זה. היא הפסיקה להתחבר לעולמות הפיקטיביים הללו כשהעולם האמיתי חזר לספק לה סיבות לחיות. והשיחות שלה עם מישה הפכו לעמוקות וארוכות יותר ככל שהימים והלילות נקפו.
היא מצאה לה ספסל שהפך למוקד עלייה לרגל עבורה, וחיברה אליו את ליבה. היא נטעה את רגליה בקרקע שמתחתיו, קיבעה את עיניה בחברה הזורח ממעל, אשר באותו ערב היה בצורת סהר, וביקשה ממנו לספר לה עוד סיפור על אחד השביטים שבאו לבקר אותו לפני מספר אלפי שנים, ובנו להם בית בגופו בסתר, מבלי שדודו אפילו יידע על זה. הירח היה כל כך גאה שהוא הצליח להגן על דודו מפני הסלעים הסוררים הללו, שרק גרמו לנזקים, ממה שמספרים לו חבריו שבשמים. אבל עליו, הם מצאו דרך להשתקע מבלי לפגוע בכדור הארץ.
באחד הערבים, אחרי שמישה כבר התקרב מאוד למרינה, ונראה לה בגודל של אנטנת טלוויזיה, מרינה סיפרה לירח על הקנאה שלה באחיה. איך הוא זכה לכל המבטים בכל מקום שהוא הלך אליו, כולם קדו בפניו, או סייעו לו אפילו בדברים שהוא לא רצה, או שירתו את כל צרכיו, ושכחו אותה. ואז מישה סיפר לה שהרבה פעמים גם הוא היה מקנא בשמש. הרי דודו בילה את כל חייו בחיפוש אחר חומה, ואחר אישורה. היא סיפקה לו נחמה בצורה שהירח מעולם לא התבקש. אבל הירח המשיך ואמר שזה לקח לו הרבה זמן אבל הוא הבין למה היא תמיד תהיה עדיפה עליו. זה כי היא מייצרת את החום של עצמה. והוא, לעומת זאת, בעצמו תלוי בה. ואם הוא בעצמו תלויה בה, הוא לא יכול לכעוס עליה, אלא הוא צריך להודות לה על קיומה.
מרינה נאנחה והשיבה שהיא מרגישה ככה לפעמים כלפי אחיה. הוא מייצר את החום של עצמו. אבל היא הפסיקה להיות תלויה בו ביום שאף אחד ממשפחתה לא בא לעזור לה ללקק את פצעיה אחרי התקיפה. ומיד עם צאת המילים מפיה, היא הרגישה איך באותו רגע ממש הירח נמשך לעברה בעוד מספר קילומטרים. וליבה נמלא שיר.
וכך זה המשיך במשך מספר חודשים, בעוד העולם סביב מרינה התמוטט. מקומות העבודה כבר לא עבדו, ואנשים החלו להתחפר מתחת לפני האדמה. הימים הפכו לסוערים, והגאות והשפל הפכו קיצוניים בצורה מסכנת חיים. מדענים דיווחו בחדשות שחצינו את נקודת האל-חזור, ושבעוד זמן קצר האנושות תימחה מעל פני האדמה, התיאוריות כבר הפכו ללא רלוונטיות. אבל מרינה לא ידעה גם את זה.
ביום שכדור שהירח חצה את נקודת האל-חזור, מרינה העבירה את מיטתה לפארק שמחוץ לביתה. היא החלה לחזור לביתה רק בשעות היום כדי להתחפר מתחת לשמיכתה ולבכות על השעות שהיא נאלצה לבלות הרחק ממישה. ובעוד העולם היה באבל על אובדן האנושות לפני שהיא הצליחה לפענח איך להתיישב בכוכבי לכת אחרים, מרינה נעה בין אבל מכלה כל, לעליצות ושמחה קיצוניים, יום ולילה, אבל אך ורק עבורה.
עד שהגיע היום, ומרינה ידעה שהיא הולכת לפגוש אותו באותו לילה. מישה שלה. החבר הכי טוב שלה, החבר היחיד שלה. בן דודה האהוב והמרוחק, שכבר היה קרוב. עד להתפקע, קרוב מספיק לגעת בה.
מרינה לבשה באותו לילה את בגדיה היפים ביותר. שיערה השחור היה פזור, ושמלתה הייתה שמלת חג לבנה. כשהיא יצאה מביתה וצעדה לעבר מיטתה שבפארק, רגליה ריחפו קלות מעל פני האדמה. כוח המשיכה כבר היה יותר מדי עבור גופה, אבל רוחה הייתה מרוממת.
והוא הגיח מעבר לפינה, גוהר מעל הפארק העירוני שלה עם השקיעה, ומילא את שמי הלילה לחלוטין. לא היו יותר כוכבים מעל מרינה, והשמש כמו ברחה מפני שותפה לשעבר. מישה מילא את כל החלל שמעל ראשה של מרינה, והעוחם נצבע בגוון כחלחל אבל היה בהיר כמעט כמו בשעות הבוקר.
היא פרשה את זרועותיה לעברו של ידידה, ונשמה נשימה עמוקה. היא קראה לו לבוא לחבק אותה, מישה שלה, והוא נענה, והחל להתקרב את המטרים הבודדים שעוד הפרידו ביניהם. האוויר עמד לפתע, ומרינה הבינה את גודל המאורע. הוא הרשה לה לקרוא לו מישה.
מרינה עצמה את עיניה בעונג, כשמוחה נקי מכל כאב או מחשבה אפילה, והתכרבלה בתוך מישה, מוגנת ובטוחה.