עוד יום בדרכים מאת נתן לוין

חיי הדרכים? הם לא מה שאתה חושב. לעזאזל, אתה בטח חושב לעצמך על קרבות אקדחים, מרוצי סוסים ועלמות נאוות. זה הכל קשקוש, מצג שווא. אף אחד לא מדבר איתך על חיי הדרכים באמת.

אם יש לך קצת שכל בקודקוד, תדבר עם כמה תיישים זקנים ותמצא מי שיזהיר אותך לגבי הרכיבה האינסופית, השמש הקופחת והחיפוש המתמיד אחר מצע של קש לעצום בו עין. אבל זה כלום, זה לא החלק הקשה.

אחרי שאתה חי הרבה זמן בדרכים, ומתחיל לחשוב שכבר ראית הכל, מגיע החלק הקשה. הדרכים מובילות אותך בין יצורים שונים ומשונים, ולפעמים אתה נתקל במשהו כל כך נורא שאתה מסרב להאמין שהוא קיים, משהו שגורם לך להקיא, שלא מפסיק לרדוף אותך בחלומות, שגורם לך להתהפך מצד לצד ולהספיג בזעה את כל בגדיך, עד שאתה מתעורר, כמעט וצורח. גם אם חיית בדרכים שלושים שנה, כשאתה נתקל בדבר כזה, אתה פשוט מסרב להאמין, מסרב להיזכר.

 

עבורי, זה התחיל כעוד יום בדרכים. רכבתי אל עוד עיירה שכוחת אל, צפון במעיל עור דק, שבקושי הצליח להגן עליי מפני החול המרקד ברוח. לא יותר מעשר בקתות, משאבת מים מאובקת, כמה חלקות חקלאיות קטנות, ילדים מתפלשים בבוץ יחד עם חיות משק. שום דבר שלא ראיתי כבר מאות פעמים.

אנשי הכפר בירכו אותי לשלום. הם ידעו מה אני. הבריות עדיין מזהים את המָארָאד של תַפֶּאָה, למרות דעיכת האימפריה. הם מסבירים לנו פנים, מוקירים תודה על ההגנה והסדר שתַפֶּאָה מספקת לחלקי הארץ השונים.

אומרים שרושם ראשוני יכול להטעות, ואכן רק במבט שני הבחנתי בגידולים העשירים, הקלות בה געשו המים מהבאר, ובבשר על עצמות הילדים. הכפר היה במצב טוב יותר מכפי שנראה.

ראש הכפר התנדב לארח אותי בביתו, לאגור כוחות לקראת המשך מסעי. השמש כבר שקעה, ושמחתי להשיל מעצמי את תלאות הדרכים. ביתו היה גדול ורחב, ושימש כמעון לבני משפחתו המורחבת. בקלות נמצאו לי חדר ואמבט.

קשה לתאר את האושר בזמן שהמים הזורמים מורידים מעליך את אבק הדרכים.

בחדר האוכל החל להתפשט ניחוח חזק של תבשיל הוואט המסורתי. המשפחה כולה התכנסה מסביב לשולחן, ואשת ראש הכפר הגישה לנוכחים מהתבשיל מעורר התאבון. הוואט היה עשיר מהרגיל, עם תפוחי אדמה, גזרים וחתיכות של בשר. לא זכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה בה נתקלתי בטעמים כאלה מחוץ לתַפֶּאָה עצמה.

החמאתי לאשת ראש הכפר על האוכל הנהדר, בוצע מהאינג'רה ואוסף מלוא החופן מהוואט. השיחה מסביב לשולחן עסקה במצב הפוליטי, המרידות בדרום, הקרבות בצפון עם חיוורי הפנים, השודדים בדרכים.

בתום הארוחה הילדים נשלחו לישון, והגברים התיישבו במרפסת. הנשים הגישו לנו כוס מהבילה של בּוּנָה עם קוֹרָרִימָה שחורה. לגמתי מהמשקה הכהה, והצתתי סיגריות לעצמי ולבני המשפחה.

עשן הסיגריות היתמר אל עבר חשכת הליל, מעוות את מאור הכוכבים. נתתי לאדי הקוֹרָרִימָה לנקות את ראשי. העושר הרב על השולחן גרם לי לתהות על חידת המקום. ראש הכפר לא היה במצב רוח דברני, אבל לא היה ספק שמצבו של הכפר טוב. אולי שדון בית בחר כאן את משכנו? אחד מאלה הנקראים טִיקוֹלוֹשֶה בהירים בשפת המקום, או שְׁרִיטִילִי בשפת חיוורי הפנים. שדונים אלה נודעים בכך שהם שמים את חסותם על בני אנוש המוצאים חן בעיניהם ומרעיפים עליהם מזל טוב, עושר ובריאות.

המשכתי להרהר, נותן לרוח הערב הנעימה ללטף את פניי. כשהמשקה נגמר, והסיגריה סיימה לבעור, איחלתי שינה ברוכה למארחיי ועליתי ליצועי.

הרגלים ישנים קשה להרוג, במיוחד כאלה שהוטמעו בך מילדות במחנה האימונים של המָארָאד. לפני שנרדמתי, פיזרתי על יד הדלת עלים יבשים, ונשכבתי על המיטה עם הפנים לכיוון הדלת, מחזיק את האקדח בידי.

 

אי שם בשמיים, כשנשמע רחש העלים המוסטים באמצע הלילה, טפחו לעצמם מדריכיי הקפדניים על השכם.

אלה בדיוק המצבים בהם אתה לא חושב, ולא שאני חושב יותר מדיי גם ככה. במצבים האלה אתה פשוט פועל, גופך נכנס למקצב הזורם של בֶּזָה במנוסה, או אָבּוֹשֶׁמָן מזנקת.

עיקמתי את ידו של ראש הכפר מאחורי גבו, מוציא ממנה מצ'טה רחבת להב. משכתי אותו אל החדר, מטיח אותו ברצפה. מאחוריו היו שתי דמויות נוספות, בני דודיו. זוג בעיטות עוצמתיות התחברו עם ראשיהם, משמיעות את הצליל המספק של עצם מתפצחת. הם צנחו בקול עמום על רצפת העץ, הסכינים נשמטות מידהם.

פניתי לאחור, אל ראש הכפר. הוא התחנן על חייו, טען ששד נורא שיעבד אותם, שזו לא אשמתם. סטרתי לו בכוח ולחשתי לו שיירגע. כשחזר אל חושיו, סיפר את כל הסיפור. שד נורא השתלט הכפר, משמש כפטרון שלו, מספק לו הגנה. בתמורה, דאגו לו המקומיים לאספקה קבועה של מזון – עוברי אורח תמימים, או כשאלה לא היו בנמצא, תושבים מהכפר.

היתה זו תופעה נפוצה בארצות הספר של הצפון, על פי רוב טִיקוֹלוֹשֶה, אבל לא מהזן הבהיר. כנראה שהוא לא נמצא בכפר זמן רב, לאור המצב הטוב שהכפר היה בו.

הרגעתי את ראש הכפר. כבר טיפלתי בכאלה בעבר, ואשמח לעזור להם להיפטר גם מזה. הוא הציע להוביל אותי אל המרתף בו שוכן השד. הוא יעמיד פנים שהוא תפס אותי, וכך נוכל להפתיע את היצור.

דלת המרתף הייתה בחצר הבית. טענתי כדורי כסף לאקדחי בזמן שראש הכפר הדליק לפיד. ירדנו מטה, נושמים עמוקות את הבושם המתוק של הריקבון.

לאורו המרצד של הלפיד, נגלו הדברים הנוראיים התלויים על הקירות. גופות אנושיות אזוקות בשלשלאות, חיוורות כסיד, כמו נוקזו עד טיפת דמן האחרונה. חתכים מדויקים היו על פני הגופות, חושפים ריק במקום בו איברים מרכזיים היו צריכים להיות. הגופות היו מגוונות, זכרים ונקבות, בעיקר חיוורי פנים, אך גם תושבי האימפריה. בין הגופות הגדולות, היו תלויות גם גופות קטנות, בגדלים משתנים, עד כדי עוללים בני יומם.

אני לא יודע להגיד מה היה האורך של המנהרה. ראש הכפר הלך מהר, ואני ניסיתי להתרכז בהורדת מיצי הקיבה שלי חזרה למקומם, נוקט בכל תרגיל מדיטציה מחורבן שאי פעם ניסו להכניס לראשי האטום.

בהמשך המנהרה, הייתה בקיר דלת סורגים מברזל. בתוך תא הכלא הקטן עמדו זוג חיוורי פנים כחושים, נער ונערה, בני לא יותר מחמש עשרה. הנערה החזיקה בחבילה קטנה, צמודה אל שדה השמאלי המצומק. חיוורי הפנים בהו בי בפנים מתות, ניסיתי לדבר אליהם בשפתם, אך דבר לא זע בפניהם. ראש הכפר החל להראות סימנים של קוצר רוח וסימן לי להתקדם לכיוון השד. מי הם, שאלתי אותו בלחש. מזון עבור השד, הוא ענה.

הדם עלה לי לראש. רצתי קדימה, מושך אחריי את ראש הכפר, כמעט ושוכח שאני צריך להתנהג כמו אסיר. בקצה המנהרה היה אולם רחב שבמרכזו חצי כיפה בצבע אדום בוהק. הכיפה הקיפה משהו שממש לא היה טִיקוֹלוֹשֶה. היה זה אחד הדברים הנוראים שיצא לי לראות מעודי, משהו שאסור היה שיתהלך על פני הארץ.

למראה היצור, התעשתתי. ראש הכפר דחף אותי אל האולם, ואני התחזיתי לאסיר שלו. מסביב לכיפה, ניצבו תושבי הכפר, שרים מזמור אפל.

שמעתי קול פונה אליי. לא נראה שמישהו מלבדי שמע אותו. הוא קרא בשמי האמיתי, זה שלא ידוע לאף אדם חי מלבדי. הוא פנה אליי וצחק. שמו היה מַאשָאטִי, שד זוטר מהגיהנום. לטענתו, ראש הכפר היה טֶנְקוּאָיִי-גוּדָאי, רופא אליל רב-עוצמה, שכבל את השד. הם זימנו אותו וכלאו אותו במרתף, משתמשים בכוחו כדי לוודא שהכפר ימשיך לשגשג. על מנת שכוחותיו לא יידלדלו, תושבי הכפר דאגו לו לאספקה קבועה של איברי אדם טריים. הם אפילו פתחו חווה, אמר בקול צחוק מתגלגל. אבל התנועה בדרכים הדלדלה, והם בקושי הצליחו לשמר את כוחו. לכן נורא שמחו כאשר מָארָאד אמיתי עבר בכפר.

סירבתי להאמין. ניסיתי לנער מעליי את שקריו של השד, אך צחוקו המשיך להדהד בראשי. הוא שאל אותי אם הסתכלתי על פניו של ראש הכפר בזמן שהוביל אותי אל המרתף. התאמצתי להיזכר בסימן כלשהו לזוועה, לרתיעה מהגופות התלויות, לרחמים על חיוורי הפנים הגדלים אל מוות וודאי. כל שזכרתי, הייתה הבעת אדישות תמידית.

כמעט ויכולתי לשמוע את החיוך הזחוח של השד.

הוא הציע לי את חיי, בתמורה לשחרורו מכבליו. אין לך זמן, הוא אמר, הם יתנפלו עלייך בכל רגע, ויתחילו לקצור אותך בעודך חי. הוא הכווין אותי אל עמוד קטן שניצב על ידי הקיר הרחוק. מעל העמוד ריחפה אבן חן שחורה, עם להבה לבנה מרקדת בתוכה.

שוב לא היה זמן למחשבה.

ראש הכפר ניסה לתפוס את ידי, וזינקתי ממקומי. העפתי שניים מתושבי הכפר לצדדים, רץ אל הקיר הרחוק. ידיים ניסו לתפוס אותי, סכינים הונפו לעברי, אבל הייתי מהיר יותר. תפסתי את אבן החן וניתצתי אותה בכוח אל הרצפה. הלהבה הלבנה זינקה אל על, ומאחוריי נעלם האודם של הכיפה שכלאה את השד.

מבלי להתמהמה, הסתובבתי ופתחתי בריצה נואשת אל עבר היציאה מהמנהרה. שמעתי צחוק נורא, ורק כאשר השיבו לו הכפריים בצעקות אימה, הבנתי שהוא לא רק בראשי. הספקתי להבחין בשד תופס בראש הכפר, נושך את ראשו מעליו, לפני שהגעתי למנהרה הארוכה.

בדרכי החוצה, עצרתי ליד תא הכלא הקטן. ירייה אחת והדלת נפתחה. שני חיוורי הפנים עמדו מבוהלים, הנערה הצמידה חזק את החבילה הקטנה אל חיקה. בואו, אמרתי להם, אך הם לא זזו, מבוהלים מצרחות הכפריים, מההבזקים העולים מהאולם הראשי.

תפסתי את ידיהם בכוח, ומשכתי אותם החוצה. נסנו אל עבר המדרגות, מגיחים מדלת המרתף אל חשכת הלילה, לבבותינו פועמים בקצב משוגע.

נעמדתי על יד דלת המרתף, מתנשף בעוז, גומע גלונים של אוויר צח. מאחוריי, זוג חיוורי הפנים קרס לרצפה.

המתנתי, אקדחי שלוף.

הקולות במנהרה השתתקו, והניצוצות הפסיקו. הזמן כמו עצר מלכת. לפתע, נשמעו צעדים של משהו כבד עולה במדרגות. מַאשָאטִי השד התגלה במלוא הדרו, מוקף בבוהק אדום כהה.

השד החווה אל חיוורי הפנים, ופנה אליי בקול לועג. "קינוח? לא היית צריך."

הנדתי בראשי. "הם לא נועדו לך."

צחוקו של השד רעם בתוך ראשי, מתגלגל באוויר הלילה הקר. "הסכמנו על חיים תמורת חיים. כל שאר החיים בכפר, שלי הם."

"אכלת מספיק, והיום לא תאכל עוד". משכתי את פטיש האקדח לאחור, וכיוונתי את הלוע השחור אל עיני האופל.

השד לכד את מבטי, עיניו בוחנות עמוק את נבכי נשמתי.

"אתה איש בר-מזל, אבל אני לא בטוח לגבי אלה שאתה חושב שהצלת", הוא קרץ לי ונעלם במסך של אש.

אנחת רווחה עמוקה יצאה משפתיי. החזרתי את האקדח לנרתיק, נותן למתח לצאת מגופי. לאחר שווידאתי שחיוורי הפנים ותינוקם חיים, ברחנו במהירות אל מחוץ לכפר.

 

באחד מכפרי הספר בארצות חיוורי הפנים מצאתי משפחה שהסכימה לקבל אותם. אתה בטח חושב שזה סוף טוב, אבל החיים לא כל כך פשוטים. המשכתי לבקר בכפר מדיי כמה שנים, בודק מה שלומם. עד סוף ימיהם התנהגו ההורים כחיות, בתוכם רק זיכרון לצלם אנוש. כך שבסך הכל השד צדק בדבריו. התינוק דווקא השתקם לא רע, והשתלב היטב בין הפרחחים בכפר.

כאן, בליבה של הציוויליזציה, כששואלים את הבריות על חיי המָארָאד, הם יצטטו לך שירי גבורה ותהילה. גם אני יכולתי לעשות את זה, חלפו יותר משלושים שנים מאז הוכשרתי כאחד, יותר משלושים שנים שאני מהלך בדרכים, שומר על הסדר בארצות הספר. יריתי ביותר אנשים משאוכל לספור, וכנראה שחטפתי לא פחות מכך כדורים. נלחמתי בצלופחי האִינְקַנְיָאמְבָּה בארצות החוּשָׁה, טיפסתי על הרי הפּוּנְדָה שם ראיתי את אִימְפּוּנְדוּלוּ, ציפור הברק הנוראית, ורכבתי על הקוֹנְגוֹמָטוּ, זוחלי הענק המעופפים, בביצות של זָמִיַה.

אבל זה לא מה שאתה זוכר מחיי המסעות, זה לא מה שקשה. מה שקשה, זה לקום מדיי בוקר, להביט במראה, ולהבין שלמרות כל הדברים שראית, המפלצת הנוראית ביותר שמסתובבת על פני הארץ היא אתה ובני מינך.