עדיף שלא אגלה יותר מדי. אין לדעת מי מיריבי קורא עכשיו את מחשבתי, במראות המשונות של אנשי המדבר, או בפיסות קלף מכושפות. אצמד לסמלים המוכרים לי, ולי בלבד, ואולי אמצא פתרון, גם אם זמני, לבעיה שמטרידה אותי ואת העיר כולה. יש מלחמה של צבעים בעיר העתיקה שלא קשורה אלי ישירות, אבל ההסתבכות במלחמה היא כולה שלי– די לומר שרגע אחד של זחיחות דעת ובטחון מופרז גרם לי לקבל על עצמי משימה, שאם נדבק לסמלים, צריכה להביא ציפור אש אל הר געש. הבעיה כמובן, קשורה במתמודדים האחרים– לא רק אני האוויל, נמצא בדרך למעמקי האדמה. לפחות שלושה שכירים של מתמודדים אחרים, ירדו אל החשיכה וכולם מצוידים באמצעי ראית לילה, מפה של הביבים ונשק הרסני כזה או אחר. זה לא סוד שלפטרון שלי, אין את האמצעים לממן כלים שכאלה, אבל יש לו יכולות אחרות, מוזרות ככל שיהיו, להשיג את מטרתו. הבעיה היא שלפְרֵד, המתמודד החום–לבן, יש מדען קורא מחשבות, שככל הנראה עוקב אחרי מתוך הטירה של מעסיקו. אז ליתר בטחון– לך תקבור את עצמך בחול, גנב, שהנמלים ישאירו ממך רק עצמות. כדאי שתדע, קורא מחשבות יקר, שמקום המסתור שלך ידוע לסְקָייוֶול, וכי אל המגדל הבטוח בו אתה מסתתר נשלחו החתול השחור והמטבע המסתובב, כדי לשפר את המזל שלך –מקווה שזה יעזור. אם רק הייתי יכול לפצל מחשבה כמו המעוותים, אולי הייתי משאיר לקורא את המחשבות הפשוטות והזיכרונות הנעימים, כדי שאוכל להתמקד במטרה שמולי ללא הסחות דעת, ובלי לפחד שיראו דרכי את הדרך שמובילה לתהום. ואולי יש דרך אחרת– קורא יקר, את הדרך שלפני אתאר בפניך כפי שאינה, אדמה אותה בעיניי להפוך ממנה, כך שבמשחק הקטן הזה, שיסתיים עוד מעט כשיגיעו אליך המנשקים, יהיה לך סיכוי רק אם תצליח לנחש מה הפכו של מה. האם האבן היא הפכו של ענן או של נהר? האם האיש שמשוטט כעיוור מול פני באמת רואה או שבכלל אינו איש? או שבכלל אינו נמצא? הייתי משער שנותרו לך עשר דקות. העיוור התמוטט כשהמטה הארוך שלי פגש את מצחו. הוא אמר מילה לפני שנפל. אני לא בטוח ששמעתי טוב בגלל הרעש של המים אך דומני שאמר נחש. אני משער שהוא מתכוון למקל השימושי שלי כי ראשו מגולף כפיתון, אולם אין לדעת את פירושן של מילות אחרונות. נתתי לביוב לסחוף אותו אל הנהר. סוכן של גֶרְדוֹן, ירוק–צהוב. עבדתי בשירותו של גרדון בבחירות האחרונות, כשהמטרה הייתה אבן החול, אבל אז שימשתי רק כמשיג מידע ולא כשליח, אבל מספיק לחפור בעבר, יש לחפור בהווה, בפרטים הקטנים שיוצרים את המשחק ששנינו משחקים. האם תעכב אותי מספיק עד שהשליח של בָּרְנַר, שעוד מחפש את המעבר סביב רשת העכביש שבכניסה הצפונית יגיע אלי, או שאני אאכיל אותך בקצוות שקריים כמו הבחירה בדלת הימנית הראשונה כשתגיע לתת–קרקע או שיש לצלול לתוך בריכת הצללים כדי להגיע לסולם החבלים, ולסובב אותו שלוש פעמים עד שתשתמע נקישה. אתה רושם? היית פעם במבוך אמיתי או שאתה רגיל רק לשבת ולבהות במראות? מידע מלקטים ברגליים, ידידי, בצמתים, בסמטאות, בפונדקים, במסיבות של אצילים, בתחפושות. עליך לדעת איך לראות מבלי להראות, לשנות את עורך על פי מקור המידע, להיות כפי שהוא מצפה שתהיה ולא כפי שאתה באמת. כמוך, קורא. אולי אני יושב בחדרי הקטן וחושב את המחשבות האלה רק כדי ששליח אחר של סקייוול, ישיג את הנבחר. אני רק ממלא את מחשבותיי במה שהיית מצפה שאעשה, מה שהיית מצפה שאחשוב, במקום בו היית מצפה שאהיה. אני רק ממלא משאלות. אולי אתה קורא לי את המחשבה אבל אני קורא את ליבך. ומה תרצה עכשיו? תיאור של מכונת הלהבים שחוסמת את הדרך או פרטי מידע על הדרך בה פטרוני מתכוון לזכות בראשות העיר? בלאו הכי איני יודע את כל הפרטים בתוכניתו. אני יודע את תפקידי, והוא להעסיק אותך. זה עניין של קצב. המכונה פועלת בדפוס מקצב של מנגינת רוכבים, ועל השליח לרקוד איתה, בין הפעימות. עדשות אדומות או כל המצאה מתוחכמת אחרת לא יועילו כאן, כי עליו לראות את החלל שבין הלהבים ולא את הלהבים עצמם. אחרי שרקדנו עם המכונה, אם תאמין למחשבותיי, מגיעה זחילה ממושכת. לא אלאה אותך בפרטי הזחילה, ובתוכן המשטח עליו אני זוחל, אבל תאמין לי, שעד כמה שעיניך צורבות מבהייה במראת כסף, הדבר עליו אני זוחל צורב את עיני יותר. בתום הזחילה אגיע אל הריק שבין המקומות, ושם, בחלל המחבר, אדלג ליעדי ואפרד ממך, חברי היקר. הרי אנחנו מחוברים, אני ואתה, שנינו משרתים את רצונו של בעל כח, שנינו עבדים לחוקי המשחק האווילי הזה, ושנינו צמיתים זה לזה, ואני אפילו מתחיל לחבב אותך, מין אוזן דמיונית למחשבתי, כי כשם שאתה דולה ממני מידע, אני שואב ממך ומאדונך משאב יקר אף יותר. זמן. עד שיגיעו אליך. מוזר שאני לא חושש להסתיר את זה ממך, אבל בגלל שזה נוגע גם אלי אני משתף אותך. האדונים משחקים בנו. חיי הנצח שלהם אינם נצחיים אלא ממושכים, והבחירות האלה הם המזון. התחרות בין אחד עשר בתי האצולה, כפי שהם קוראים לעצמם, מתרחשת אחת לעשרים ושש שנה, ואחד הכשפים העתיקים– האופל, כך שמו, פועל על הארץ. קורא שלי, לא אדע להסביר איך הכשף פועל, אבל התוצאה היא שכששליח מת בתקופת שבוע הבחירות, חייהם של ראשי הבתים מתארכים. האם לא שאלת את עצמך למה בוחרים שליחים כל כך צעירים? הרי ברור שהוא יכשל. הם לוקחים את כח חייו, את הפוטנציאל שלא מימש, ומוסיפים אותו לחייהם. על כל שליח צעיר מרוויח כל אדון לפחות חמש שנים. בכל בחירות מרוויחים ראשי הבתים חמישים שנה לפחות, בנוסף על השנים המתווספות לנבחר. אתה יודע את החוקים. רק שליח יכול להרוג שליח, ואני יודע שאתה, על אף שאתה יושב ובוהה במראה, הינך השליח של פרד, ולא הכפילים שהשארתי בבור התלוי. אז למה אתה מחכה? למה אתה לא פועל? משהו לא מסתדר. שנינו זוחלים בבוץ הזה, ואם אתה מי שאני חושב שאתה, אז עברת לפחות שלוש בחירות והבנת שמשהו מסריח. מעניין שרק במהלך השיחה הזאת מתחוור לי פתאום מי אתה, יוריגל, ואיני בטוח שידעתי שאתה שליח לפני שיצאתי לשליחות בעצמי. אולי הוו שנעצת במחשבתי נושא איתו את טביעות אצבעותיך, ואני מצליח להכיר אותך דרכן בהדרגה. או שאני מצליח לשנות את מחשבותיך. נראה כי העץ עליו אני מטפס לא יסתיים לעולם, הייתי צריך לנחש שאגיע ליער הקדום לפי כיווני המנהרות. האלון הזה נראה כאילו הימה הקטנה שבין שורשיו נועדה להשקות רק אותו, והאוויר נהיה דל כך שעדיף שאחליף מעט את עורי שאוכל לנשום. אעצור כאן על הענף, ואנסה לסדר לעצמי את הדברים בראש בזמן השינוי. אחד עשר אצילים מתמודדים בבחירות לראשות נבנוקארד, האצילו מכוחם על אחד עשר שליחים שיצאו להשיג את 'הנבחר'- כלי כלשהו שמעניק למחזיק בו, את היכולת להרגיש את העיר, להבין את רצונותיהם של התושבים ויש שאומרים גם לשנות את רצונותיהם. אני לא מאמין שדבר כזה אפשרי. לשנות רצון? אולי לייצר גירוי שיגרום תגובה או לנטוע מסר במסתרי המחשבה או בחלום, אבל רצונו של האדם הוא הקיום המייחד אותו ובלעדיו היה הופך להיות גולם מלאכותי או חלק מכוורת בעלת רצון משותף. הנה אני גולש למחשבות קיומיות במקום לחשוב על המשימה. עלי להשיג את 'הנבחר'. בכל מחזור של עשרים ושש שנה 'הנבחר' משתנה, כוחו עובר לכלי אחר, שמיקומו וצורתו אינה ידועה לאיש, אך ידועה לעיר עצמה. לכל ראש בית יש דרך משלו לתקשר עם הישות העתיקה הזאת, להשיג חצאי אמיתות, רמזים או חזיונות תואמים, והוא בוחר שליח, לפעמים בגלל החיזיון שראה, ומפעיל את קסם הדם בינו לבין השליח. סקייוול רק אמר לי אלון גבוה מעל המים. לא יותר. משני שליחים תמימים הצלחתי להשיג עוד רמזים, כשהחלפתי את עורי לעוזר שלהם: יונה לבנה או כנפיים. כף רגל רחוקה מעל האדמה. שיניים של שמש. מה כל זה אומר? האלונים הגבוהים ביותר נמצאים ביער הקדום והאלון עליו אני יושב, עומד מעל אגם שנקווה בין הענפים הענקים. איך? זה לא באמת חשוב עכשיו, ומוזר שדעתי מפוזרת כל כך, כאילו אני מנסה להסביר לעצמי את מה שאני יודע. כאילו יש עוד קווין בויל בתוכי, ששואל אותי שאלות שאת תשובותיהם כבר עניתי. האם אני מפתח פיצול מחשבה כמו המעוותים? כף רגל מעל האדמה זו דתם של בני העצים שלא מניחים את רגלם על האדמה. שיניים של שמש יכולים להיות הקרניים שלה, ואולי העץ הזה מגיע עד אליה. אבל ליונה אין לי פשר. אולי יש קן על העץ? ואם אני מכוון את כל הרמזים על פי החיזיון הראשון ולא נותן מקום לאפשרויות אחרות? אין ברירה אלא לטפס לצמרת ולגלות. מה מצבם של שאר השליחים? נמנה אותם. אני. שְיֵילר נהרג על ידי גרדון וגרדון עצמו זורם עם הנהר. ברנר, פִלוֹז, צ'וֹרִיאֵנְדְ הותרתי מאחורי הולכים לאיבוד בביבי העיר. מָדִילֵה עלתה על ספינה שהפליגה לסָאפָיֵיר, למצוא את המגדל שאינו. פָּאוַומוֹר נצפה ליד הרי האלף בדרך לטפס לקיני הנשרים, וסוּרִן נעלמה ליד בֵּלַע, כנראה נשאבה לעיר השחורה. על קִיט איני יודע דבר. מי חסר לי? ספרתי את עצמי? ואני. אחד עשר סך הכל. אם יהיה איום מצד שליח אחר הרי שקיט הוא המסוכן והחשאי מכולם ולא אתפלא אם הוא מתחבא בתוך הצל שלי. איך אני יודע את כל זה? סקייוול דאג ששלושת האובדים יעקבו אחרי ובגרדון טיפלתי בעצמי, אבל מאין לי לדעת על השאר? כנראה שסקייוול נוטע בי את המידע בדרכיו המשונות. ובכל זאת יש לי תחושה ש– הקצה. עוד כמה ענפים והטיפוס הזה יגמר סוף סוף. עכשיו רק למצוא משהו שיכול להיות 'הנבחר'. זכור, זה חייב להיות כלי או חפץ שנעשה בידי אדם, וכל דבר כזה יבלוט כאן, בין העלים והבלוטים. אין כאן דבר מלבד נוף של הארץ. מה אתה רואה? אני רואה ספינות בים המערבי, את המדבר הרוחש בצפון ואת הרי הברזל בדרום ממקום אחד. ואפילו את ההר המתפרץ! איזו נקודת תצפית! מלך יכול לשבת כאן ולפקח על ארצו בעיניו בלבד. היה טוב לצאת למשימה ולו רק בשביל הנוף הזה. ומה עכשיו? כל הארץ לרגליי ואני לא יודע לאן ללכת. מה אם תנסה לחפש את 'הנבחר'? האם 'הנבחר' נמצא כאן בפסגת העולם? הוא מוכרח. למה? זאת הנקודה הקבועה, המקום בו הכול נמצא ולא נמצא. ובכל הנוף הזה עליך למצוא כלי. אבל רגל אדם לא דרכה פה מאז לידת העולם. תחשוב. אולי יש פרט שפספסת. תסתכל סביב. להקת ציפורים באופק. כנפיים? השמש קופחת. אני יורד מהצמרת לשבת במקום מוצל. שיניים של שמש. רגע, ואם עלי לעשות את הכלי? איך לעשות? נאמר, מן הבלוט הענק הזה? גודלו כמעט כמו כל הראש שלי. אולי יוכל להיות מן קסדה? או כתר? יפה מאוד. זה כל העניין. עלי ליצור את 'הנבחר'. ומה מתאים יותר לראש מאשר כתר? עלי לנתק את הגלעין, והשריון, כמו שמש עשויה משיניים, יהיה 'הנבחר'! עכשיו רק נותר לי להשלים את ההשקפה במלואה והוא יהיה בידי. היה שלום ומסור את אהבתי למנשקים היקרים! קליפת הבלוט חלקה כל כך מבפנים ואני רואה את השתקפותי כמו במראה– עור כהה, עיניים ירוקות, פנים רזות וקמוטות, עצמות לחיים גבוהות. שיניתי את עורי מבלי משים? סביבי חדר עם תקרה גבוהה וחלונות סגורים. מולי מראה כסופה ודמותי, בן–מדבר מבוגר המביט אלי במבט חייתי המום. אני יושב על כיסא במגדל של פרד רחוק מהיער הקדום, ומתחיל לצחוק. באיזו עדינות טיפל בי יוריגל, עד שהחליף איתי מוחות, ועכשיו אני בגוף שלא מסוגל להשתנות, והוא בגופי מבלי לדעת איך לשנות אותו. אך עכשיו, כשהוא לא בתוכי, אני יכול לראות את כל התמונה. הייתה זו שליחות של שוטה, הבלוט אינו 'הנבחר'. מפני שרצה כל כך שאמצא אותו, הוא הפעיל אותי כך שאצור לו נבחר כוזב. ובהתלהבות הגילוי, לא ראינו את פאוומור רוכב על גבי נשר ענק לכיווננו, ואת קיט מסתתר בצילנו ומוכן להכות ברגע שהכלי ייווצר. למזלי, סקייוול לא שלח את המנשקים לטפל בקורא המחשבות, בעצם בי. מוזר שלא הסתיר ממני את המידע שפרד חלק עמו. מלכה ללא כתר. יש לי תחושה שמה שאנחנו מחפשים הוא לא כלי רגיל. יחד עם המידע הזה אני חושב שאוכל למצוא את הדרך אל 'הנבחר' האמיתי, ובעצם 'הנבחרת'. אם רק אמצא את הדרך החוצה מהטירה הזאת.