עירוניים מאת ענבל פרברי

"אז את לא כועסת עליי?" הוא שאל אותה, מתבונן בה בעיניים גדולות.

-"לא", היא ענתה, בניסיון לשוות לנימת קולה את מירב האמינות שיכלה. המחשבה היחידה שעברה לה בראש באותו רגע הייתה "למה התחתנתי איתו?".

היה זה יום נישואיהם השני, ה-26.06.2179, כשישבו על מדרגות הבניין שבו חיו, כשליאן התחילה ברצינות לחשוב על התשובה לשאלה הזו. היא קיבעה את מבטה בגראפיטי מקושקש על קיר הבטון לצידה.

הם חיו יחד במצודה העירונית תל אביב, המקום שבעבר היווה חלק משטח שכונה "גוש דן". הייתה זו אחת מארבע מצודות עירוניות שנותרו על כנן מאז הסכם השלום שכשל. כמו במצודות האחרות, במצודת תל אביב היו אך ורק בניינים רבי קומות, ואף לא פיסת שטח בלתי מנוצלת אחת. ליאן ובעלה- כרם, עבדו במפעל הנשק והטכנולוגיה של הצבא, שהיווה את מקור החיים העיקרי של המצודה. ליאן עבדה במתחם הביקורת של המפעל, וכרם עבד באגף הטכנולוגי, המסווג לשאר תושבי המצודה והעולם.

כשרק הכירו, ליאן הייתה מאושרת מהמחשבה על זוגיות קבועה עם גבר מהאגף הטכנולוגי, עם כל היוקרה שבדבר, אך מאז שנישאו, (ואולי אף לפני כן?) ההתנשאות שלו נמאסה עליה. עבודתה במתחם הביקורת הכניסה פחות כסף, כמובן, אך עדיין- היו למתחם מוניטין גבוה, ואנשים רבים חלקו כבוד לעובדים בו.

ליאן הרגישה שבעלה לא מעריך אותה כלל. איך יכלה לטעות ככה?! כשהרומן ביניהם רק החל, הייתה בטוחה כי הוא מעריץ אותה, סוגד ממש לאספלט שעליו דרכה. הוא סיפר לה על זכרונותיו ממיקומו של הבניין האפור, לפני שהיה שם בניין, כשהיה ילד קטן מאוד: אז החזיקו הורי הוריו את המקלט האחרון לכלבים, ממש לפני שהצבא גירש את אחרוני בעלי החיים אל מחוץ לחומות המצודה העירונית. התהליך כולו נמשך אמנם עשרות שנים- בני אדם לאט לאט הפסיקו לגדל בעלי חיים ככל שהצפיפות בערים הלכה וגדלה, השטחים הירוקים שבהם ניתן היה לשחרר את החיות נעלמו, ויוקר המחיה שהקשה על כל מי שנהגו לאמץ בעלי חיים גרם להם לוותר על ההוצאה המיותרת- אך המסמר האחרון בארון המתים שהכיל את קשרי הידידות בין בני האדם לבעלי החיים, נחתם באחת: על ידי פקודת הצבא לסגור את המקלט ולגרש את החיות מחוץ לחומות.

ליאן, שתמיד התביישה להודות בכך שרצתה לגדל כלב הרבה יותר משרצתה ללדת ילדים, התאהבה בו באותו ערב. נדמה היה לה שכרם דמע כשסיפר לה על כך, אבל עכשיו כבר לא הייתה בטוחה אם באמת הזיל דמעה, או שהנוסטלגיה גרמה לה לצבוע את העבר בגוונים דרמטיים, רומנטיים יותר.

בכלום היא כבר לא הייתה בטוחה; האם באמת עדיין נחשבה לאישה יפה? האם ירד ערכה בעיני כרם בגלל האשה החדשה שהגיעה למקום עבודתו? או שמא הסיבה לכך הייתה הגילוי הבלתי נמנע שליאן אינה חכמה ומוצלחת כפי שהעמידה פנים? האם הייתה היא ראויה להערכה, או שמא בעלה צודק בזלזולו הבוטה כלפיה?

ביום נישואיהם השני, הם יצאו להליכה לעת ערב לאורך החומה המקיפה את המצודה. בהתחלה שוחחו על ההידרדרות של הצבא.

-"מאז שנתנו לכל המשתמטים האלה לברוח, אין יותר אנשים איכותיים בדרגות הנמוכות של הביצוע, וכל דרגות הפיקוד התמלאו ביפי נפש מפונקים שהגיעו לשם רק בזכות פרוטקציות של ההורים, ואין להם מושג איך באמת לנהל שום דבר;" כרם התלונן כהרגלו.

אחר כך, סיפר איזו אנקדוטה משעממת על האישה החדשה מהאגף הטכנולוגי. לאחרונה הרבה לספר על אותה אישה חדשה שעבד עימה, וליאן, שלא עמד לה כוחה עוד להתאפק, התפרצה עליו.

"למה אתה חייב תמיד לדבר עליה? על אף אחד אחר מהאגף שלך אתה לא מספר סיפורים אישיים כאלה, אני שונאת שאתה עושה את זה!"

כרם העמיד פני מופתע, והתרעם חזרה: "מה את מתעצבנת? את מעדיפה שאסתיר ממך את השיחות שלי עם אנשים מהעבודה שלי? את צריכה להיות שמחה בשבילי שאני מתיידד עם מי שאני עובד איתו. לא כולם צריכים לשנוא את האנשים בעבודה שלהם כמוך."

השיחה הפכה לויכוח ארוך.

תמיד הייתה לו מין שיטה כזו, לכעוס עליה על עצם העובדה שהיא כועסת עליו. זה כל כך הרגיז אותה!

לבסוף אמר, "אני יודע שאת לא אוהבת אותה, ושהיית מעדיפה שלא אדבר עליה. אבל אם את רוצה שאמשיך לדבר בכנות, ולא אסתיר ממך דברים, אני צריך שתתאפקי עם הביקורת."

"טוב", ענתה בכניעה, מותשת מההרגשה שאין לה עם מי לדבר. "רק בוא נפסיק לריב", אמרה.

-"אז את לא כועסת עליי?" שאל.

"לא", היא ענתה, מעכלת את החוצפה שבעצם הדרישה הזו שלו, בצביעות שהוא מפגין בעודו נואם על כמה חשוב שיוכל לדבר בכנות, ובאותה נשימה- מבקש ממנה להסתיר את כעסיה.

"למה התחתנתי איתו?" השאלה הדהדה בתוכה.

מתוסכלת ומאוכזבת מעצמה, יצאה ליאן למחרת מעבודתה, והלכה לכיוון השער הגדול של המצודה. לא היה לה חשק לשוב אל דירתם הקטנה והמתפוררת, אל הבניין המכוער שבו חיו, ואל נישואיה.

לצידי השער עמדו חיילי המשמר הגסים.

"אין יותר אנשים איכותיים בדרגות הביצוע", אמירתו של כרם עלתה בזכרונה כשהביטה בהם, יורקים בצידי השער וצוחקים בקולניות.

ליאן עמדה מספיק רחוק מהם, כדי שלא יטרידו אותה בהערות, אך בזוית מספיק קרובה שאפשרה לה להתבונן במרחב שמחוץ למצודה. שערי המצודה היו הנקודות היחידות שמהן ניתן היה לראות מרחב פתוח כלשהו, וליאן הייתה זקוקה לזה עכשיו.

נשענת על קיר הבניין הסמוך, החלה לדמיין כיצד מתנהל מחוץ למצודה אותו מערב פרוע של עמו"פים, מתבדלים ובעלי חיים נטושים, המנסים מידי פעם לגנוב מזון אחד מן השני, והורגים זה את זה בכמעט כל ניסיון.

לימדו אותה שלפני החלוקה של פלסטינה החדשה, גם המתבדלים היו מתגייסים לצבא, אבל הם האמינו בהתיישבות מחוץ לשטחי הערים הגדולות שהפכו למצודות. העמו"פים אז טענו שהמתבדלים מנסים להשתלט על השטחים שלהם, וככל שהממשלות נטו לקבל טענה זו, המתבדלים איבדו אמון בשלטון, והפסיקו להתגייס לצבא. לאחר שהממשלות התייאשו מהניסיונות לפנות אותם חזרה לגבולות הערים, המתבדלים פשוט נשארו שם: לוחמים מיומנים ויעילים שעשו כרצונם.

לאחר זמן מה, כשכבר היה ברור לכולם שהסכם השלום כשל, העירוניים הקימו חומות ענקיות מסביב לערים, כדי להתגונן מפריצות של העמו"פים. הצבא הקטן שנותר, חויב לשמור עליהן בלבד. כך למעשה נוצרו המצודות העירוניות.

הבעיה הייתה, שעם כל הצפיפת שבתוך המצודות, הדרך היחידה לספק מזון לכל העירוניים, הייתה להביאו מבחוץ, ובפרט- מהמתבדלים, שידעו להשתלט על שטח גדול דיו לחקלאות. לכן, העירוניים ייצרו נשק, שרובו הועבר למתבדלים בתמורה למזון שהצבא הוביל למצודות ברכבים משוריינים.

מחשבותיה של ליאן נקטעו לצלילי קול משונה- ספק פיצוץ, ספק נפילה של עצם כבד. מבוהלת מהקול, הסתכלה סביבה, וראתה את החשש שעלה על פני חיילי המשמר. בעודה צועדת לעבר מקור הקול, ראתה ליאן כי אנשים נוספים נבהלו, והתרוצצו בכל הכיוונים; היא החלה לרוץ.

לאחר כמה מאות מטרים, היה נדמה לה כי היא מריחה עשן. עד שהגיעה למקום שממנו יכלה לראות חלק מבניין שהתמוטט, כבר הבינה פחות או יותר, מקטעי השיחות שקלטה סביבה, את מימדי האסון שהתרחש: מישהו חדר לתוך המצודה, דרך מנהרה שחפר, והפיצוץ אירע בחלק הפנימי של החומה.

זכרון חד של סיפור על מחבלים מתאבדים פילח את דרכו לתודעתה, מלווה בהבזק מסרט תיעודי ישן שראתה פעם על גוש דן- לפני שהפך למצודה העירונית- אבל מאז עברו עשרות שנים!

היתכן שהעמו"פים עדיין שמים להם כמטרה לפגוע דווקא בעירוניים? דווקא באותם אנשים שפויים שלא חשבו לעזוב את השטח המסוגר וממודר שבו חיו, שלא מצאו מעולם כל עניין בכיבוש של אדמה מדברית, חסרת תשתיות ובלתי מיושבת?

"בשביל זה יש להם את המתבדלים הפנאטים שם בחוץ", אמרה לעצמה בציניות.

פתאום הרגישה יד נאחזת בה מאחור. היא מיהרה להסתובב, וחשה הקלה כשראתה את כרם.

"דאגתי לך!" הוא חיבק אותה בחוזקה ושאל, "את בסדר?"

"כן", היא ענתה בחיוך, וחשבה לעצמה שבכל זאת הוא אוהב אותה.

הם חזרו הביתה, והיא שיתפה אותו בחששותיה מ"חזרה לאופנה" של מחבלים מתאבדים.

"עם כל הסלידה שלי מהתמיכה האינסופית שהצבא מקבל, כנראה שבאמת אין ברירה אחרת כל עוד אנחנו בסכנה. העמו"פים עדיין מנסים לתקוף אותנו."

"אל תמהרי להסיק מסקנות כאלה", הוא ענה.

האם בעלה חשד דווקא במתבדלים? האם יכול להיות שאחד מהקיצוניים שבהם פעל מתוך מניעים דתיים-משיחיים כלשהם, וחדר למצודה כדי להתנקם בכופרים החילוניים?

כששאלה אותו, הבחינה בהתנשאות כלפיה חוזרת אליו, בעודו נאנח באופן שגרם לה להרגיש כאילו הוא פשוט התייאש מהטמטום שלה.

למה הוא מזלזל ככה? מה הוא יודע שאני לא? שאלה את עצמה.

בלילה, הכעס על ההתנשאות של בעלה לא נתן לה מנוח. לאחר כשעה שלא הצליחה להירדם, החליטה ליאן לנסות לחקור את העניין בעצמה.

כרם נרדם, והיא קמה בשקט ויצאה לכיוון המקום שבו אירע הפיצוץ. בפתח המנהרה הוצבו שומרים 24 שעות ביממה, אך מצוידת בתעודת מתחם הביקורת, ליאן ציפתה למעבר חופשי למקום.

-"אין מצב שאני מכניס פה אפ'חד, התעודת-ביקורת לא מעניינת אותי," אחד השומרים מיהר לחסום את הגישה שלה.

להפתעתה, נסיונות השכנוע כשלו, והיא החליטה לנסות שוב למחרת, כשיהיו שומרים אחרים.

כשהתקרבה שוב למקום הפיצוץ ביום שלמחרת, ראתה ממרחק מישהו משוחח עם אחד השומרים. בשקט ולאט, התקרבה עוד, וראתה אותו: זה היה בעלה!

היא נעצרה מיד ונעמדה מאחורי מבנה סמוך, בלי שיבחינו בה. מה הוא עושה שם? שאלה את עצמה, ומיד אחרי שהגתה במוחה את השאלה, הרגישה שהאסימון נופל: האגף הטכנולוגי- הוא יודע משהו מסווג!

נסערת, חזרה הביתה וחיכתה שישוב בציפייה להתעמת איתו.

בראשה, כבר תכננה נאומים שלמים, מנתה טיעונים שיצדיקו את הדרישה שיספר לה, ואף ניסתה להיזכר ולמנות כמה שיותר מקרים בהם היא עזרה לו, ולכן הוא חייב לה.

אלא שלמרות כל התכנונים, כשחזר לבסוף הביתה, כל מה שתכננה לומר התערבב והתבלבל, והיא הרגישה שהיא נשמעת מגושמת ומגוחכת.

לבסוף אמרה לו בכעס, "אם יש סכנה שיש פה איזה מחבל מתאבד שמסתובב, אני דורשת שתגיד לי. יש לי זכות לדעת מזה- אני אשתך!"

על אף כל הסרבול בדבריה, כרם נענה לדרישתה וסיפר לה את מה שידע:

שמונת החיילים שהיו בתורנות פטרול גילו פתח של מנהרה, ודרשו במיידי אישור לשימוש בנשק חדש שהאגף הטכנולוגי פיתח, כדי לפוצץ את המנהרה. כרם עצמו היה מעורב בתכנון הנשק הזה.

גנרל חדש שהיה בתורנות פיקוד, צמא-דם צעיר בן עשרים, שרק חיפש את ההזדמנות להוכיח את עצמו, אישר את השימוש בנשק, למרות שהבכירים באגף הטכנולוגי הזהירו אותו. אילו רק היה יודע שהחיילים הפשוטים במצודה הם מגושמים וטיפשים מכדי שניתן יהיה לסמוך עליהם עם נשק כזה…

ליאן הרגישה כאילו חטפה אגרוף בבטן, "אז זה היה מכוחותינו? הצבא שלנו גרם לפיצוץ?"

המבט שלו אישר לה שאכן, אותו צבא שהיא מיהרה לגבות, אותו צבא שכביכול אחראי להישרדות שלה; אותו צבא היה זה שגרם לכל הנזק.

אז הוא סיפר ששלחו את המפתחים הטכנולוגיים לבדוק את השטח כדי לברר מה בדיוק ההשלכות האחרות שלא צפו בתכנון של הנשק.

היא הרגישה כל כך טיפשה.

"למה לא אמרת לי?", שאלה.

-"בשנייה שזה קרה הוציאו פקודה שמצנזרת את כל האגף… אסור לי לדבר על זה", הוא ענה וניסה להסביר:

"מהפיקוד אמרו שאנחנו במצב פגיע מספיק גם ככה, ושהצבא לא יכול להרשות לעצמו לספוג כרגע עוד ביקורת ציבורית. העדיפו לפחות למנף את התאונה הזאת למשהו שילכד את האנשים כאן, ויגרום להם להאמין שאין ברירה אלא להמשיך לתמוך בצבא. אני פשוט ידעתי, כשראיתי את מה שנשאר מהפיצוץ- לא היה שום סיכוי שזו פצצה שמחבל מתאבד הפעיל."

"אבל הייתה מנהרה", ליאן ניסתה להיאחז בהצדקה כלשהי- "מישהו הרי באמת ניסה לחדור לכאן, לא?"

"זה היה כלב," הוא אמר לה בשקט.

"רק כלב רעב שניסה להגיע למקור של מזון".