עלילות החתול השחור ששבר את מראת הדרך

שמור דרכי מפני תהום פעור
שמור רוחי מפני איחולי שונאיי
שמור אוויר ריאותיי מפני הבל המוות
שמור גורלי מציפורני השטן

שבע מאות שנים גדושות במזל טוב נגדעו הלילה בפתאומיות. ואז דומיה. כמו טבע בבריכת מים סמיכים – לא שומע את העולם סביבו, אלא במעומעם. צריבה חזקה מאחורי עפעפיו הסגורים. לא מרגיש את הפרווה לגופו. לא מריח את אותם הריחות המוכרים שליוו אותו מהיום שהפך לחתול מכשפות החושך הרשמי. החתול השחור. החתול המלכותי. הנסיך המכושף. הצייד האפל. לבדו פתאום. אבל איפה הוא?

האם הנוצות יודעות מה קרה? האם הנוצות ידעו אתמול מה יקרה היום? – עלה מייד חשד בליבו. נוצות ארורות. אבל רגע, איפה הנוצות?

הרבה שאלות. כנראה שזהו זמן טוב לפקוח עיניים ולחקור. תולקי, חתול מכשפות החושך הרשמי, בחן את סביבתו בהשתוממות. החשכה סביבו שוקקת חיים. תאורה מעוקלת כציפורן ארוכה ליטפה באור חיוור את השטח. הוא נוכח לדעת שהאור נותן לו תחושת ביטחון בעוד כל השאר – כאוס של מרחבים פתוחים וצלליות מרוחקות. אין תקרה, אין קירות, אין מדרגות ואין מפלסים. הרצפה לרגליו מכוסה בפתילים ארוכים שמדגדגים את פרוות בטנו בתנועות הלוך ושוב כאילו האוויר עצמו מתעתע בהם. הם הזכירו לו את הנוצות באופן התנועה שלהם אך הפתילים האלו מקובעים לרצפה, בלי יכולת להתעופף באוויר. הרצפה נעה ומושכת אותו איתה. קשה לו לייצב את עצמו. קשה לו למצוא את מרכז החתול. הוא חתול מכשפות החושך – הזכיר לעצמו – הרשמי…
הוא שאף לתוכו את הפתילים. לא, נרעד בבהלה. לא נוצות ולא נבואות. הריח הוא ריח של משהו חי. משהו גדול בעל פרוות פתילים דוקרנית. הוא שחרר את שרירי השפם והגבות שלו ונתן להם לקלוט את האותות ששידר המרחב האינסופי סביבו. הוא התקשה לפענח את האותות המוזרים שנקלטו בשפמו. רעד חדר בליבו ובלי משים לב, כינס את רגליו לתוך גופו, הצמיד בטנו לרצפה, אוזניו אל ראשו ושלף עשרים ציפורנים מחודדות. משהו אינו כשורה. חושיו מתעתעים בו. הם מדווחים לו כי הוא נמצא על רסיס חול כדורי שמרחף בחלל. שוב ושוב הוא ניסה לכוונן את החושים שלו, לנער את ראשו, לעצום עיניים ולפקוח שוב, אך לשווא. רעש קרוב מאד, כמו צעדים חרישיים מאחורי גבו, הגיע לפתע אוזניו. הוא זרק ראשו לאחור, חמוש בניבים מאיימים, חשופים לעבר הסכנה הקרובה וגילה שהוא מאיים על הזנב של עצמו, המתנועע בחוסר שקט הלוך ושוב.

נוצות שחורות ועטלפים חולים – קילל בליבו, הדופק בחוזקה כנגד הרצפה הזרה.

הוא עזר אומץ,שיש רק לחתול מכשפות רשמי, והחל לפסוע קדימה לעבר צל מרוחק של…. מבנה כלשהו? עדיין קשה לומר בוודאות. ולמרות שחתולים לעולם לא מנתחים מאורעות שקרו בעבר (שהרי מה שהיה נכון אתמול, לווא דווקא נכון היום וכנראה שלא יהיה נכון מחר), הוא הריץ במוחו את השתלשלות אירועי הבוקר. המכשפה הזוטרה, גאיה בת לאנטה, ביקשה ממנו זנב סלמנדרה טרי ושני אוזני עטלף צוקים. היא מלמלה במהירות את ברכת השומר והוא יצא לדרך, מנתר על קירות, תקרות ומפלסים, גומע מדרגות ומסדרונות במהירות חתולית.
בחצי הדרך למערת העטלפים, בישר לו רטט בקצוות השפם שלו על צייד נוסף, מגיע במהירות מאחוריו. הוא בלם בקרבת עמוד, משפשף את כריות רגליו ברצפה המחוספסת. בעודו מוסתר היטב מאחורי העמוד, הוא שאף דרך נחיריו מאוויר המסדרון אל תוך חלל פיו, מגלגל את האוויר באטיות החוצה דרך פה מעט פתוח – טועם את ריחו של בלאן, חתול מכשפות האש.

הוא נזכר בגאווה, אפילו עכשיו שהוא אבוד בסביבה זרה, איך התגבר על הפחדים שלו, עזר אומץ ויצא מאחורי העמוד להתמודד עם החתול המתקרב. הוא אינו גור חתלתולים מפוחד יותר. הנוצות בחרו בו. הנוצות כישפו אותו לשרת את מכשפות החושך. הוא פסע למרכז המסדרון, ממקד זוג עיניים ירוקות בנקודה הכתומה המתקדמת במהירות לקראתו. למרות שהכין את עצמו למפגש ושינן את ברכת השומר (פעמיים), הוא נרתע. הוא ראה את בלאן מתקרב אליו בדהרה וכמו הספיק למצמץ בעיניו פעם אחת והחתול הופיע מולו, בוחן אותו מלמעלה בעיניי אש צהובות ונשמתו סדירה כאילו טייל להנאתו על מעקה שיש רחב. תולקי נחרד לגלות שגופו בגד בו והוא מקמר גב מלא שערות סומרות, זנבו מונף לתקרה, נפוח כמו מנקה מקטרות, אוזניו דבוקות לעורפו והוא נושף במהירות לעבר חתול מכשפות האש הנינוח.
מבט הניצחון בעיניו של בלאן גרם לו מיד לסגור את פיו ולנסות להסדיר את נשימתו. הוא יישר גבו, במידה ששריריו הדרוכים אפשרה לו והשניים החלו לפסוע באטיות במעגל, נהמה שקטה מתגלגלת בגרונם ועיניהם נעולות זה על זה.
תולקי – פתח בלאן, כמו מברך בתיאבון לקראת ארוחה דשנה.
בלאן – החזיר תולקי, מנסה לרסן את הרעד בגרונו. בלאן המתין מספר שניות, מרטיב את שפתיו, לשונו מטיילת פעם לימין ופעם לשמאל.
נוצה קטנה אמרה לי שבסוף הפגישה הקטנה שלנו אתה תנוס חזרה אל המכשפה העלובה שלך – אמר בלאן מצליף באוויר בזנבו – ללא המרכיבים לכישוף הסופי.
אתה משקר – אמר תולקי ללא שהייה – הנוצות לא מדברות איתך, רק עם המכשפות הגדולות.
זה נכון – הסכים בלאן מייד – ומשם שמעתי את הנבואה המרתקת הזו.
שטויות במיץ תולעים נגועות בחיידקי דם – הצליח תולקי לפלוט גיחוך ילדותי – אפילו אם הנוצה דגדגה באוזנה של המכשפה הגדולה עם נבואה זניחה שכזו, המכשפה לא הייתה טורחת לפרסם אותה. פעם אחרונה שפורסמה נבואה מהנוצות הייתה לפני 300 שנים.
גם נכון – הסכים בלאן ושתק, בונה ציפייה.
תולקי האט לרגע את קצב פסיעותיו, כשסחרחורת תקפה אותו ומחשבותיו התרוצצו במוחו, אך מייד חזר להדביק את קצב הסיבוב של בלאן, שלא האט לרגע ואיים להתקרב לזנבו של תולקי. מה עכשיו? האם ידובב את בלאן להמשיך עם השקרים שלו? האם יאמין להם? מיותר. בלאן מנסה להערים עליו. הוא צריך להמשיך בדרכו. גאיה מחכה לו לסיים את הכישוף. אם לא יחזור בזמן עם המרכיבים, הכישוף יכשל. רעיון חתולי עלה במוחו. הוא יכול להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם לברוח מבלאן וגם להפריך את ה"נבואה" המגוחכת שלו. הוא חיכה שהסיבוב המתמשך יביא אותו אל המשך המסדרון המוביל אל מערת העטלפים ואז נעצר בפתאומיות במקום, סובב ראשו לכיוון גבו וליקק קבוצת שערות סוררת. בלאן, מופתע מהשינוי הפתאומי בהתנהגותו של תולקי, נעצר גם הוא.
טוב, אני ממשיך – אמר כאילו מסכם שיחת חולין שעברה ביניהם – להתראות.
הוא הסתובב לברוח כששמע את בלאן אומר:
זה לא יצליח, אתה יודע.
תמשיך ללכת – ליבו פקד עליו – לא יצא דבר טוב מהשיחה הזו. אך סקרנות של חתול היא כוח חזק. הוא בלם במקומו וסובב אוזן אחת אחורה.
חיבלתי בכישוף – שמע את בלאן כמו לוחש את המילים לתוך אוזנו – אולי תספיק לגלות מה עשיתי אם תרוץ עכשיו, כמו שהנוצה אמרה. אה, דבר נוסף – זו הייתה נוצה שסועה.
לא יכול להיות – נעתקה נשימתו של תולקי. נוצה שסועה מופיעה כל כמה אלפי שנים. זו נוצה שמנבאה שני עולמות אפשריים – שתי נבואות מקבילות.
כן, שתי נבואות – המשיך בלאן כאילו קרא את מחשבותיו – אפילו אם תביא את המרכיבים הדרושים, הכל הולך להתפוצץ לכם בפרצוף והעולם כמו שאנו מכירים אותו היום יתנפץ לרסיסים. ר-ס-י-ס-ים…
המילה הדהדה בראשו והוא ניתר לאחור להתעמת עם בלאן פנים אל פנים, אך החתול הכתום כמו התנדף לתוך אוויר המסדרון והוא מצא עצמו עומד לבדו ומתנשם כמו הקיף בריצה את אצטדיון השדים מאה פעמים.
אם ירוץ חזרה הוא יספיק אולי למצוא את גורם החבלה שבלאן שתל בכישוף של גאיה. אבל אז יתבטל הכישוף. גאיה תצטרך לחכות מאה שנים נוספות להזדמנות להכין כישוף משלה. אבל אם ירוץ להביא את המרכיבים, הכישוף כבר יהיה כמעט מוכן וזה יהיה מאוחר מדי לנטרל את גורם החבלה. מה עולל חתול האש השטני הזה? האם בלאן החליף את עין עכבר המערות בעין עכבר מרתף מצוי? זה יכול לגרום לקריסת כל הקירות במרתף הפטריות החומות. אולי הוא זרק קשקש נחש לקערת דם הינשוף? זה יכול להפשיר את עיר מכשפות הקרח כולה.
אובד עצות הוא ניסה להרגיע את פעימות ליבו ולהריץ את תוצאות שני האירועים במוחו. אם ישוב על עקבותיו, גאיה תחרד לראות אותו שב כל כך מהר וללא המרכיבים. רעד עבר בחוליות גבו מהמחשבה על פניה הנפולות. עיניה השחורות דומעות. הכישוף יבוטל מיידית. אולי הם יאתרו את גורם החבלה ובלאן ישלח למאה שנים עבודת ניקיון במרתפי מכשפות הארס. כמובן במידה ובלאן דבר אמת. אם לא ימצאו את גורם החבלה…אז הוא דן את גאיה למאה שנים נוספות של ציפייה. היא לא תאשים אותו. היא תבין. אבל כל יום שיעבור, הוא ידע שבגללו נדחה הכישוף. לא. הוא חייב לחזור אם המרכיבים ולקוות שיספיקו לאתר את מקור הרשע שהכניס בלאן לשיקוי. אבל מצד שני… ר-ס-י-ס-י-ם…. פעמו ההברות במוחו.

הוא מצא את עצמו מרחק נגיעה מחדר לבנים. הדלת הפעורה לרווחה, מזמינה אותו לברוח מהמרחבים המאיימים. הוא פסע פנימה בזהירות, אוזניים זקופות, צוואר ומתוח קדימה. אוזניו קלטו מייד עכברים מתפזרים לכל עבר מפני הצייד. החדר היה חשוך, אך עיניי החתול שלו התרגלו מיידית וזיהו שולחן פשוט ושני כסאות במרכז החדר. מאחורי השולחן, בקיר שמולו, חלון קטן ופתוח. אמצעי פשוט וקל למילוט במידה והדלת תחסם למעבר, ציין לעצמו. לשמאלו כיריים ועליהן סיר ומחבת. לימינו מיטה קטנה נמוכה ובתוכה דמות שחורה. הנשימות האטיות והכבדות העידו כי הישות במיטה שקועה בשינה עמוקה. החדר מלא בריחות לא מוכרים. תולקי המשיך לפסוע בזהירות קדימה. סחרחורת תוקפת כל צעד. הוא חייב לשבת במקום בטוח ולתת לתחושת הריחוף לחלוף. הוא התקרב למיטה מרחרח ומוכן לנוס עם כל תזוזה שתעשה הישות הישנה. כשהיה משוכנע שאין סכנה אורבת לו בחדר הזר, זחל מתחת למיטה והתכרבל לכדור שחור, עיניו הירוקות מופנות אל מרכז החדר. מליון מחשבות התרוצצו במוחו והחריקה הפתאומית מעליו גרמה לו לפקוח עפעפיים כבדות, שלא ידע שסגר. מולו, במרחק נגיעה, ראה שתי שוקיים עבות. קול מחוספס של קשישה לחש לחלל החדר:
מישהו כאן?

ההחלטה להמשיך הלאה במסדרון אל מערת העטלפים ולהביא את המרכיבים התיישבה במוחו ללא סיבה מוצדקת. או כך לפחות חשב. שנים רבות לאחר מכן הוא יספר שכנראה שמע משק כנפיים של ציפור גדולה מהדהד במורד המסדרון. האם זו הייתה הציפור שמשירה את נוצות הנבואה?
הוא הגיע מחצית הדרך במעלה צוק החצץ והחליק במומחיות חתולית אל תוך מערת עטלפי הצוקים. לכידת העטלף לקחה יותר זמן ממה שצפה. יצורים צווחניים וחמקמקים. הוא נמלט חזרה במורד הצוק, צווארו השבור של עטלף נח רפוי בין שיניו ומאחוריו ענן שחור של עטלפים כועסים עפים בבלבול לכל עבר. התמזל מזלו והוא איתר את הסלמנדרה השחורה בדרכו חזרה דרך נקיקי העכברים. בעודו מושך ודוחף את עצמו דרך הנקיקים הצרים, קלט בזווית עינו את זנבה השחור של הסלמנדרה, כמעט ונעלם בנקיק ברוחב שתי אצבעות. כף ידו נחתה מיד על קצה הזנב החמקמק, עם ציפורניים שלופות. הוא הרגיש משיכה קלה מתחת לציפורן, כשהזנב נשלף מגופה של הסלמנדרה. הוא השאיר בפתח הנקיק רגל עטלף טרייה, בתמורה לזנב ופתח בריצה חזרה אל אצטדיון הכשפים, בו מחכה לו גאיה עם המתכון שהרכיבה במאתיים שנים האחרונות.
שלושת המכשפות שנכחו במערת האצטדיון הגדול לא הרימו ראשן כשנכנס. טלפק, אחותה הקטנה של גאיה, הייתה עסוקה בהברשתו של גוטיד, החתול המנומר שלה. לאנטה, אימה, עמדה על במת אבן צרה שהקיפה את במת אבן המוגבהת – מרכז הכישוף. בידיה אחזה לאנטה מגילה ארוכה, מגילת הכישוף הסודי של גאיה. מדי פעם הציצה במגילה והקריאה שורה בקול רם. את במת הכישוף חבק אצטדיון האבן, בו חצובות מדרגות לישיבה של קהל אלפי המכשפות, המכשפים, החתולים והעורבים. לא ניתן היה לראות את תקרת מערת אצטדיון הכישוף מפאת מיליוני הגחליליות שכיסו אותה באורן המרצד, יוצרות אשליה של מרבד יהלומים. בצד הנגדי לכניסת האצטדיון הייתה במה נוספת עליה עמד עצם דמוי תמונה, בגובה שתי מכשפות עומדות זו על כתפי השנייה וברוחב של תנין ענק מתעלות האימה. מראת הדרך. המראה הייתה מכוסה כולה בוילון עבה ושחור. לצד המראה נשען סולם, מחכה לשוליית המכשפה הגדולה שיסיר את הוילון לפקודתה. במרכז הכישוף עמלה גאיה. מעליה חגו באוויר ארבע נוצות: שתיים לבנות ושתיים שחורות. אחת הנוצות הלבנות הייתה שסועה בקצה. תולקי התרכז בה לרגע ואז החזיר תשומת ליבו למתרחש על הבמה. מניפת שערותיה השחורות של גאיה קשורה לאחור. שלושה עשר סירים גדולים תלויים מבעבעים מעל להבות שיוצאות מחורים מוסתרים ברצפת הבמה. סלים מלאים במרכיבים, שהכינו מבעוד מועד עבור היום הגדול, פזורים על פני הבמה. תולקי צעד קדימה, העטלף קטוע הרגל וזנב הסלמנדרה, עדיין מתנועע לצדדים, לכודים בפיו. הוא רצה לרוץ, לבשר את הנבואה המרה לגאיה ולהתחיל החיפוש אחר מקור החבלה של בלאן, אך רגליו לא אפשרו לו להתקדם. פניה של גאיה – כה שלוות וחתומות. היא מלאת ביטחון, אושר וציפייה להוכיח את עצמה מול כל השבטים. ללא רעד בידיה, ללא תנועות מהירות. הכל נעשה בזהירות ותחת מחשבה רבה. זה היום הגדול בו מכשפה זוטרה הופכת למכשפה רשמית. לא עוד ברכות זוטות ליוצאים לציד, לפותחים בארוחה, ליולדים תינוק. מעכשיו רק כישופים אמיתיים, משמעותיים וחדשים. מה הייתה מראה להם מראת הדרך כשגאיה הייתה מציגה בפניה את הכישוף שהכינה? האם כישפה חדר חדש? בעל חיים עם שש רגליים? מה זה משנה עכשיו בכלל – נזכר תולקי – לעולם לא נדע…
ר-ס-י-ס-י-ם….
הוא עצר במקומו, כמעט נוגע בבמה הצרה, עליה עמדה לאנטה. נשימה עמוקה. הצלפת זנב באוויר וזינוק. הוא נחת ליד סלסלת עמוסה ברגלי שפן סלעים מיובשות. גאיה הרימה מיד ראשה מאחד הסירים. עיניה ננעלו על המרכיבים האחרונים הדרושים לכישוף וחיוך גדול האיר את פניה. היא מחאה כפיים שננעלו מיד לברכת תודה ורכנה אל החתול הדומם. ברגע שעיניהם ננעלו זה על זו נפלו פניה ועיניה נצצו.
תספר לי – היא ביקשה עוצרת את נשימתה והוא סיפר, בלי להחסיר מילה מהדברים שעברו בינו לבין בלאן. הוא שטח בפניה את כל שיקוליו וכשסיים נכנע תשוש לחיבוקה הארוך של גאיה, מרטיבה את פרוותו בזרם דק של דמעות. מסביבם החלו להישמע רחשי גלימות נגררים על רצפת האבן, נקישות ציפורנים חתוליים מתקתקים ושקשוק כנפי עורבים. מאוחר מדי. הקהל מתכנס. האסיפה נפתחה. מראת הדרך מחכה. הנוצות מעל מרכז הכישוף החלו לרדת באיטיות לעבר הסירים המבעבעים. בידיה של לאנטה מגילת הכישוף הארוכה והיא אוחזת בקצה התחתון, כשהשארית נופלת אל הרצפה. השורה האחרונה להכנת הכישוף על קצה לשונה. זנב סלמנדרה טרי, שני אוזני עטלף צוקים ורגל שפן לבנה. גאיה תישא את הקדירה הבוחשת אל מראת הדרך, בליווי הנוצות המעופפות. כמחצית הגחליליות שעל התקרה ידכאו את אורן לכבוד הרגע הגדול ודממה תשתלט על האצטדיון המוחשך. לאנטה תישא את ברכת האם המסורתית. הוילון יוסר. עשן הקסם, שדלף כל היום מהמראה ונלכד מתחת לוילון הכבד, יתחיל להתפזר מעלה. גאיה תשאף לריאותיה מהעשן ותנשוף אותו חזרה לאט דרך פה פתוח לרווחה אל תוך הקדירה. לפני שהנוזל בקדירה יספיק לקפוא מעשן הקסם, היא תטבול את שתי כפות ידיה בשיקוי ותצמיד אותן אל מראת הדרך. המראה תעשה את השאר.
מחשבותיהם של גאיה ותולקי התלכדו תחת החיבוק שלהם. כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש בגלל בלאן. אולי חיבל במדרגות המובילות אל מראת הדרך כך שגאיה תיפול ותשפוך את כל תכולת הקדירה? אולי שיחד את שוליית המכשפה הגדולה להסיר את הוילון מהר מדי ולפזר את כל עשן הקסם כך שלא יישאר מספיק בכדי למלא את ריאותיה של גאיה והקסם שלה יחלש? אולי חיזק את עשן הקסם בכוחותיו כחתול מכשפות כך שכאשר תנשוף גאיה את העשן אל תוך הקדירה, השיקוי יקפא מהר מדי ולא תספיק ליטול בו את ידיה? היא לא תוכל לסבול את זה. המבוכה. האכזבה. ייאוש איים להטביע את שניהם, אך לפני שהספיקו לשקוע אל תהום רחמים עצמיים הם שמעו את לאנטה קוראת בקול רם מהנדרש:
זנב סלמנדרה טרי, שני אוזני עטלף צוקים ורגל שפן.
הם התנתקו זה מזו בבהלה. אין ברירה – אמרו עיניה השחורות של גאיה אל עיניו הירוקות של תולקי. טלפק הקטנה ניגשה אליהם, מחבקת מתחת לזרוע אחת את גוטיד המתפתל וביד שנייה הגישה לגאיה רגל שפן. גאיה הביטה ברגל הלבנבנה, כעל כוס רעל, אך כמו נוצה שמשנה פתאום את כיוון נפילתה, השתנתה ארשת פניה להבעת נחישות ושריריה נדרכו כיוצאת לקרב. היא ירתה מבט מלא תקווה ושובבות לתוך עיניו של תולקי ועם תנודה קטנה ומזמינה בראשה הוא קפץ על כתפה וכרך זנבו סביב עורפה. גאיה ניתרה חזרה לרגליה, מתעלמת מחדירת ציפורניו של תולקי לבשרה. היא גיהצה בידיה במהירות את קצוות גלימתה השחורה ופינתה שערות מפניה, חטפה את רגל השפן מכף ידה המושטת של טלפק ושלחה אליה חיוך שהאיר מיד את לחייה המנומשות של המכשפה הפעוטה. מעל הקדירה הרותחת היא השתהתה לרגע קצר. שניהם בהו פנימה מפקפקים בתחולת השיקוי. האם המרכיבים טהורים או שסוכנו על ידי חבלה חיצונית? האם יקרה משהו רע כשתכניס את המרכיבים הסופיים?
דפיקות ליבותיהם התאחדו לתיפוף עוצמתי. גאיה לקחה נשימה עמוקה והשליכה פנימה את המרכיבים הסופיים. עמוד סגול בוהק קפץ מפי הקדירה בפתאומיות, מזנק עד לשטיח הגחליליות ונעלם באותה מהירות שהופיע. הקהל הדהד בקריאות הפתעה ומחא כפיים לאישור. גאיה שיחררה את האוויר מריאותיה וחייכה אל תולקי שחיכך מצחו בלחייה. היא ניגבה את אגלי הזיעה ממצחה ואז ייבשה את כפות ידיה על גלימתה. בוא נצא לדרך – לחשה אל תולקי. היא שלחה מבט מלא תקווה וציפייה אל עבר מראת הדרך, פנתה חזרה אל הקדירה והניחה ידיה על הידיות השמנות בצדדים.
הידיות – נבהל תולקי – מה אם בלאן כרסם בידיות וברגע המכריע הן יכשלו ויותירו את הקדירה לקרוס מטה ולשפוך את תכולתה לרגלי הראי?
אך הידיות לא קרסו. תולקי חש את שרירי גבה של גאיה מתקשים תחת העומס של הקדירה הכבדה. נצח עבר עד שהגיעו אל הבמה, עליה חיכתה לאנטה ושוליית המכשפה הגדולה, לצד מראת הדרך המכוסה. שביל של עשן סגול וסמיך הזדחל בעצלנות מתחת לוילון המראה, מטייל על רצפת הבמה. גאיה הניחה את הקדירה על עמוד אבן שהופיע פתאום מרצפת הבמה. היא נעמדה לימינה של הקדירה וסימנה לתולקי שניתר מיד לרצפה ונעמד לשמאלה של הקדירה. פניהם מופנות בציפייה אל לאנטה לקראת ברכת האם. הנוצות המעופפות עברו לחוג מעל ראשיהם וכמו נתנו סימן לפתיחת הטקס.
לאנטה הביטה בגאיה ותולקי וחיוך גאה התגנב לזוויות שפתיה. תולקי חשב שראה את עיניה פוזלות לשנייה בדאגה אל עבר הקדירה. האם ידעה על נבואת הנוצה השסועה? היא לא סימנה דבר. כמובן שביום זה אסור לאף חתול, מכשפה ועורב לשוחח או לסמן למכשפה הנבחנת והחתול הרשמי שלה, שמא יפגע הכישוף. אבל אם בלאן דבר אמת והנבואה התבשרה למכשפה הגדולה והגיע לאוזניו, אז כל הקהל יודע. צמרמורת עברה בכל גופו. כל הקהל יודע. הוא הביט על הראי והסולם הנשען עליו. עיניו נדדו אל שוליית המכשפה הגדולה, עומד ומגרד את זקנו, בוהה באוויר בשעמום. הוא יודע – חשב לעצמו תולקי בחלחלה. לאנטה עמדה מולו ותולקי נחרד לגלות שהיא מביטה אל תוך עיניו. היא יודעת. כששב עם הרכיבים, היא וכל הקהל הרוחש סביבו, ידעו שהוא ביצע בחירה. כל מי שיושב פה כרגע וצופה בהם יודע שתולקי היה אמור לשוב אל גאיה בלי הרכיבים ולבטל את הטקס. כולם יודעים שמשהו בכישוף הולך להשתבש. כולם יודעים מה הולך לקרות עכשיו, כי הנוצה ניבאה הכול מראש. ר-ס-י-ס-י-ם. אבל אם כולם ידעו, למה לא התאמצו לעצור את הנבואה? הוא סובב ראשו, מחפש אחר עיניים מאשימות בקהל. אבל למה לא ביטלו בעצמם את הכישוף? למה לא דחו אותו ביום עד שימצא גורם החבלה?
כי אין גורם חבלה – חשב פתאום לעצמו. בלאן שיקר. לא נוצה ולא נבואה. ליבו הרגיש קליל פתאום ותקווה חדשה הציפה אותו. עיניו מצאו את החתול הכתום בקהל, בשורה השלישית לשמאלו, פרוותו בוהקת כנגד הגלימה החומה של איה המכשפה, על ברכיה ישב. בלאן. בלאן השקרן. אסור היה לו לפנות אל תולקי בכלל ביום הזה, התמרמר תולקי. אבל הוא שבר את החוקים כדי לערער את בטחונו של תולקי. תולקי יתנקם בו על זה. זה לא יעבור בשתיקה, חשב לעצמו תולקי, מחוזק על ידי התקווה החדשה שצמחה בו. הוא הרים סנטרו מעט ושלח מבט מלא ביטחון מתובל עם מעט כעס והבטחת נקמה אל בלאן. אך החתול הכתום לא התריס כנגדו כמנהגו. הוא ציפה למבט הרגיל של בלאן, מלא קלס ולגלוג, אך בלאן ישב על ברכיה של איה, גופו צמוד לגופה, כמו מנסה להיחבא בגלימתה. עיניו מרצדות מתולקי אל מראת הדרך וחזרה אל תולקי. פחד נשקף מהם. אבל למה? לרגע קלט רעידות בשפמו הלבן של בלאן. משהו לא בסדר. הוא סובב ראשו לסרוק את הקהל. העורבים כולם התנהגו בתזזיתיות, זורקים ראשם מצד לצד ומנפנפים מדי פעם בכנפיהם בעצבנות. כל החתולים מצליפים בזנבותיהם באוויר. ראשיהם של החתולים הצעירים יותר מציצים ממקום מסתור בין כפלי הגלימות של המכשפות. המכשפות דוממות. לא מילה ולא ניע בקהל.
כשגאיה הגיעה לגיל ששואלים שאלות – פתחה לאנטה בדברים – היא לא אהבה ולו תשובה אחת מהתשובות שנתתי לה.
עכשיו כששמע את המשפט הראשון של דבריה של לאנטה, היה ברור לו ולקהל כולו שהיא לא מתכוונת לשאת את ברכת האם המסורתית. הסטייה החריגה הזו מהפרוטוקול הייתה כה בוטה שתולקי דמיין לעצמו את גאיה בורחת מהבמה כדי להתחבא בנקיקי העכברים. הוא הציץ מעבר לעמוד עם הקדירה אל גאיה. אך המכשפה הצעירה עמדה עם ראש מורם, לא מסירה עיניה מאימה, לחייה סמוקות ועיניה צוחקות. לאנטה החזירה לה מבט משועשע והמשיכה בנאומה:
היא שאלה למה עטלפים ישנים הפוך והייתי מסבירה לה שכך הם שואבים אל אוזניהם כוחות כישוף מתקרת המערה. היא ישבה ימים במערה ואז חזרה והסבירה לי שטעיתי. שעטלפים לא יכולים לקחת תנופה ולעוף מהרצפה, כמו שעורבים עושים ולכן הם חייבים להיות תלויים מהתקרה כדי לעוף.
צחוקי לגלוג נשמעו מהקהל. צחוקה המשועשע של גאיה הגיע גם לאוזניו.
היא שאלה מאין הציפורים הגדולות שמשירות את נוצות הנבואה – המשיכה לאנטה והצחוקים בקהל נדמו לשמע חילול האמונה בציפורים הקדושות – וכשאמרתי לה שהכל בא ממרכז היקום, שנמצא בתוך האדמה שלרגלינו ושהציפורים מקיפות את היקום שלנו כדי שלא ישבר לרסיסים קטנים, גאיה אמרה שאין אף אחד במרכז היקום.
הקהל התקומם ולחישות כעס נשמעו מקול עבר. העורבים צווחו והצלפות זנבותיהם של החתולים האיצו.
גאיה סיפרה לי שכל העולם שאנו חיים בו הוא בכלל כישוף של מכשפה ממש זקנה והיא המשיכה ואמרה שכל אחד יכול ליצור עולם משלו ושיש מיליוני עולמות בתוך עולמות שכולם יוצרים לעצמם.
הקהל השתתק כשהרכינה לאנטה ראשה ופתחה בברכת האם:
ברך ביתי מפני כישוף כושל
ברך ביתי…
תולקי לא שמע את המשך הברכה. עיניו עלו מעלה לגלות את שוליית המכשפה הגדולה מוכן במעלה הסולם, בראש מראת הדרך. ידו הימנית אוחזת בשלב האחרון של הסולם והשמאלית מונחת על המראה ואוחזת בוילון. לאנטה סיימה את ברכתה, ניגשה לגאיה, נישקה אותה על מצחה ולחשה דברים קצרים לאוזנה. קול מהדהד נשמע ברחבי האצטדיון, מבהיל את גחליליות התקרה כך שהחלו להתעופף הלוך ושוב, גורמות לשטיח היהלומים להתפתל לכל עבר. חלק כיבו אורן.
הסירו את הוילון – הדהד הקול העמוק.
השוליה הניף ידו אחורה בקשת רחבה והוילון נעלם. המראה שניבט בתוך המראה הגדולה היה עוצר נשימה. אפילו המכשפות שנכחו בטקס מאתיים פעם, עצרו נשימתם מחדש. מראת הדרך הראתה מאות חדרים, כמו טיפות קטנות שמתמוססות זו לתוך זו. הנה חדר אחד ממערת העטלפים, הנה מספר מחילות בנקיקי העכברים. במרכז הייתה "טיפה" גדולה יותר שבה ראו את עצמם באצטדיון. גאיה מיהרה וניגשה לעבר העשן הקסם הסגול שדלף מתחתית המראה. היא התכופפה על בירכיה וטבלה בו את ראשה. לאחר שלקחה שאיפה עמוקה לריאותיה, רצה חזרה אל הקדירה ונשפה מפיה באיטיות עשן אדום. ניצוצות קפצו החוצה לכל עבר בזמן שגאיה נשפה פנימה. תולקי התבונן מהופנט בניצוצות. הוא הביט בגאיה בגאווה, רוכנת מעל הקדירה, גלימתה השחורה פרושה קדימה. אך משהו הטריד אותו. הוא הביט בגלימתה על שני כתמי האבק הסגול שנדבק באזור הברכיים כשירדה לרצפה מול המראה. משהו התרוצץ במוחו וצבט, צביטות קטנות שפגעו בריכוזו. הוא לא התבונן בגאיה כשסיימה לנשוף אל תוך הכישוף, ניגבה שוב כפות ידיה בגלימתה וטבלה אותם בקדירה. עיניו חזרו אל מראת הדרך. משהו שם לא התנהל כפי שהיה אמור להתנהל. למה ירדה גאיה על בירכיה כדי לשאוף מעשן הקסם? האם העשן כבד מהרגיל? האם זאת תוצאת החבלה של בלאן? ואם כן, הרי זה מגוחך. זה אינו פוגע בשום צורה בכישוף. הוא הביט שוב במראה וחשב בריכוז. משהו לא כשורה. עשן הקסם היה אמור לפוג כלפי מעלה מסביב לראי כולו ולא רק בתחתיתו. הוא הביט בכל החדרים המוכרים שהראתה להם המראה ואז ראה את הבעיה. המראות לא היו צלולים. הם הוסתרו במעט על ידי עשן הקסם, שהיה כלוא בסמוך לראי באופן שנסתר מעיניו. העשן הצטבר על המראה, כאילו קיר שקוף מונע ממנו להתנדף החוצה, אבל מעט ממנו התחמק וזחל אל הקרקעית. מה הייתה תוכניתו הזדונית של בלאן? לעכב את רוב העשן כך שהכמות ששאפה גאיה לריאותיה לא הייתה מספיקה לתת עוצמה מלאה לכישוף? הזמן עצר מלכת כשהתפקח ממחשבותיו וקלט את המתרחש סביבו. תחילה ראה את טלפק, עומדת לשמאלו בשולי הבמה ומנפנפת להנאתה ברגל שפן לבנה. מאחוריה גילה את לאנטה מחזיקה בידה תלתן כחול עם ארבעה עלי כותרת. מולו, נחרד לגלות את גאיה עומדת מרחק נגיעה ממראת הדרך, בבואתה מסתכלת אליה חזרה מעל כל החדרים וידיה מושטות קדימה, מכוסות בנוזל סגול בוהק. ליבו החסיר פעימה, כמו ספג אגרוף חזק לבטנו. המסך השקוף שמחזיק את עשן הקסם מלהתנדף, יהווה חוצץ בין כפות ידיה של גאיה ו מראת הדרך ובכך לא יאפשר למראה לראות את הכישוף של גאיה. לא יקרה כלום! הוא חייב לעשות משהו. עכשיו כשזיהה את החבלה, הוא חייב לתקן אותה. הוא זינק ממקומו ותוך מספר שניות הכל נגמר.

מישהו כאן? – שאלה שוב הקשישה את החדר הדומם. תולקי נבהל מחריקת הקפיצים, כשהישישה התרוממה לעמוד. היא התקדמה באטיות אל המטבחון הקטן והבעירה אש מתחת לקומקום מים. הבערת האש לקחה זמן רב: תחילה מצאה מקל קטן וגררה אותו שלוש פעמים על צידה של קופסא קטנה עד שלהבה זעירה נתפסה על ראשו. אחר כך הצמידה את המקל הקטן מתחת לקומקום הקטן ואש גדולה יותר נדלקה. היא השתמשה במקל הקטן כדי להבעיר עששית חומה שהייתה תלויה על הקיר לידה ואז היא נשפה על הלהבה שבקצה המקלון והשליכה אותו. למה לא השתמשה באצבע שלה כדי להבהיר את האש? לאחר מספר דקות, התיישבה עם העששית וכוס תה מהביל ליד השולחן הקטן.
אתה רעב? – שאלה את החדר הדומם – יש לי דג מיובש. הוא טיפה מלוח אבל נראה לי שתאהב אותו.
זה לא מנומס מצידי – חשב לעצמו – חתול מכשפות החושך הרשמי, הנסיך השחור, מתחבא מתחת למיטה ונותן לשאלותיה המזמינות של ישישה הזו להישאר תלויות באוויר ללא מענה. הוא זחל מתחת למיטה והתייצב מולה על השולחן, מנער את פרוותו ומלקק את האבק שנדבק אליה. מיד הציג את עצמו כתולקי, חתול מכשפות החושך הרשמי. הוא הוסיף וסיפר שהיה נוכח לדעתו לפני מספר דקות או שעות ביום הכישוף הסודי של המכשפה גאיה באצטדיון הגדול ומצא עצמו במקום זה שאינו מוכר לו, מרגיש סחרחורת וחוסר התמצאות. בזמן שדיבר, ראשה של הישישה היה מורכן והיא הנהנה מדי פעם בהבנה ולגמה מהתה. כשסיים היא לקחה נשימה עמוקה וחשפה בפניו את עיניה השחורות, מתחבאות בתוך פניה של הישישה הזו, נוצצות לאור העששית. גאיה.
האם הוא חולם? איזה מין כישוף זה? איך זה קרה? הוא לא יכול היה להוציא מילה מפיו. גאיה לגמה שוב מספל התה וחייכה אליו חיוך סדוק.
אני זוכרת את ההרגשה הזו – אמרה ועיניה מטיילות אחורה בזמן – אתה מסתובב באוויר, דבוק לגוש חול. אתה רחוק ממרכז הכשפים. רחוק מאד.
היא לגמה שוב מהתה והניחה את הספל חזרה על השולחן. הרגשה מאד לא נעימה – המשיכה – שכבתי על האדמה. פחדתי מאד. אבל פתאום הרגשתי את הדשא בין אצבעות הידיים שלי. פתחתי את עיניי וראיתי אותו מקיף אותי מכל עבר. בדיוק כמו שרציתי אותו. מכסה את העפר והאבק, אבל לא כמו האזוב, שתמיד הייתי מחליקה עליו בדרך לבאר וגם לא כמו הפטריות שאי אפשר לשבת עליהן כי הן נשברות מתחת למשקל. הבנתי למה הנוצה השסועה התכוונה וידעתי שאני בבית.
ידעת על הנבואה של הנוצה השסועה? – קטע אותה תולקי.
אמא לחשה אותה לאוזני לפני שירדה מהבמה – אמרה והוציאה מכיס נסתר פתק מקומט. כתבתי את זה – אמרה ושטחה לפניו את הפתק.
אם ישוב הנסיך השחור על עקבותיו, ימשיך העולם כדרכו, ממתין להזדמנות הבאה לצמוח.
אם ידבק הנסיך השחור במשימתו, יתנפץ העולם לרסיסים של מרחבים, הזדמנויות ודמיון.
רסיסים… מלמל לעצמו תולקי. הוא הרים מבט שואל אל גאיה והיא המשיכה, מנסה לסדר את הדברים בפניו.
כן, זה מבלבל. אני יודעת. במשך שנים חשבתי איך אספר לך מה קרה. בוא נתחיל מהתחלה. מה שלך וודאי נראה כמו קרה היום – היא הביטה בו כאילו רואה לראשונה חיה מיסטית נושמת בקרבתה – הכל קרה תוך שניות ספורות. אני זוכרת שנשענתי קדימה, כפות ידיי רטובות ודביקות עם שיקוי הדשא עליהן. כמעט שנגעתי במראת הדרך. לקחתי חצי צעד קדימה כשפתאום חצית את הדרך ביני לבין המראה, זינקת מתחת לסולם שנשען על המראה והתחלת למשוך בפיך וציפורניך במה שנראה כמו וילון שקוף שכיסה את מראת הדרך. אני מעדתי ואתה משכת בוילון ותוך שניות המראה נטתה קדימה והחלה ליפול לעברי. ראיתי אותך, מרחק צעד לימיני עדיין נאבק בוילון השקוף שגררת הצידה ואז הסתכלתי לשמאלי, אל שולי הבמה, וראיתי את גוטיד מחזיקה בידה רגל שפן לבנה ואימא מחזיקה תלתן עם ארבעה עלים. ואז הרגשתי את המראה לוחצת חזק על כפות ידיי המושטות. לרגע ראיתי בתוך הראי את כל החדרים מתמלאים בדשא ירוק ומכושף שיצרתי. המראה היה מדהים. הדשא הירוק צמח מכל חור באדמה. אבל הכובד של המראה היה גדול מדי והברכיים שלי קרסו. המראה המשיכה ליפול אחריי, פגעה בעמוד עם הקדירה והתנפצה לרסיסים. ראיתי שקפצת לעברי ואז התעוררתי כאן. ידעתי שבאת מיד אחרי אבל הזמן במרכז העולם שונה מאד מהזמן במיקום מרוחק מהמרכז הכישוף, בו אנו נמצאים עכשיו. התרחקנו מאד מהמרכז – היא הנהנה בראשה לעצמה – התרחקנו מאד. אתה נכנסת למראה חלקיק שנייה אחריי אבל פה חמישים שנים עברו. כשהגעתי לפה הייתי בת שבע מאות אבל נראיתי כמו בחורה בת עשרים. העולם כולו התנפץ לרסיסים של כדורי חול, מעופפים בחלל ריק. מסתובבים זה סביב זה בגלקסיות שמסתובבות בעצמן סביב מרכז היקום ממנו באנו. אתה יודע – היא צחקה כאילו נזכרה בבדיחה ישנה – נדמה לי שהכדור שאנחנו נחתנו עליו מסתובב בעצמו סביב כדור שנחתו עליו כמה מכשפות אש. בטח החבר שלך, בלאן, יושב לו שם.
היא הביטה בתולקי. עיניו היו פעורות לרווחה, גומע את הסיפור כמו שחייו תלויים בכל מילה שאמרה. אוי, אל תיראה כל כך עצוב – היא אמרה ולראשונה שלחה יד מבוגרת והחליקה את פרוותו. חום נעים ומוכר הציף את גופו והוא ניגש אל פניה, מריח ומתחכך בלחייה עם לחיו בביישנות.
היום ההוא היה ההתחלה של חיי והם חיים טובים שאני מאחלת לכל אהוביי – היא שוב צחקה – אתה יודע, לך לקח חמישים שנה להגיע לכאן למרות שנכנסת למראה מיד אחרי אבל לקח לכל אחד מאיתנו מיליוני שנים להגיע לכדור חול הזה. בינתיים צמחו ונכחדו פה המון זנים של בעלי חיים. לא נשאר פה הרבה קסם – היא אמרה מעט בעצב – אנו רחוקים מדי ממרכז הכישוף. שרידים מוזרים מהיום שבו נוצרו הרסיסים עדיין חקוקים בתת מודע של הרבה אנשים. מה שהרגשתי וראיתי באותן דקות שהכל קרה, הטביע חותם קטן בעולם הזה. חלק מהאנשים מאמינים שאם חוצה את דרכם חתול שחור, או שאם הם עוברים תחת סולם או שוברים מראה, אז יהיה להם מזל רע. כנראה כי באותו רגע שכל זה קרה נבהלתי. אבל כשראיתי את אימא וגוטיד מחזיקות רגל שפן לבנה ותלתן עם ארבעה עלים חזר אליי הביטחון וידעתי שמה שלא יקרה, עולם חדש וטוב הולך להיווצר בזכות הכישוף שלי ובזכותך.
תולקי הסתכל לעברה בשאלה.
כן – הנהנה בראשה בודאות – אם היית חוזר בלי המרכיבים הסופיים "העולם היה ממשיך כדרכו". הכישופים חוזרים על עצמם. בניית החדרים איטית. נבואות הנוצות הולכות ופוחתות. החיים שלי פה מיוחדים. האדמה נותנת לי אוכל ומים. המשפחה שלי גרה בכפר הסמוך. אתה תכיר אותם בקרוב. הם רצו שאבוא לגור איתם כשגארט, בעלי, נפטר לפני כחצי שנה אבל אני ידעתי שתגיע לפה, לנקודה בה מצאתי את עצמי לפני חמישים שנים. כשהתעוררתי פה לראשונה חיכיתי לך פה כשבוע. אחרי כמה זמן הבנתי שיש פער זמנים וחלקיק השנייה שלקח לך לעקוב אחריי למראה יעלה בזמן רב. אז הקמתי פה בית ומשפחה וחיכינו לך. התרגלתי לתחושת הריחוף באוויר מהר מאד. התרגלתי לסיבוב של הכדור הזה, מספר שעות עם הפנים אל כדור האש המחמם ומספר שעות בחושך המוכר שלנו. תולקי – היא נישקה בין אוזניו – חתול מכשפות החושך הרשמי. בוא תראה את הכישוף האחרון שלי.
הם יצאו החוצה אל המרחבים והביטו באדמה, מכוסה בפתילים האפורים. גאיה הובילה אותו למקום בו התעורר והם התיישבו על הדשא הלח. תוך מספר דקות התחיל אור למלא את העולם סביבם. היא הצביעה אל מאחוריי הבקתה שלה והוא הבחין בכדור אדום מתרומם מעלה. כשהביט בהשתהות חזרה סביבו ראה את כל הירוק שמקיף אותו. האור הלך והתחזק והוא הרגיש חום נעים עוטף את פרוותו השחורה. הוא נשכב על הדשא הירוק והתהפך מצד לצד, מחכך פניו בדשא ומתמכר לריח שהוא מדיף. גאיה לידו צוחקת ולחייה אדומות. שערה הלבן עוטף את פניה ועיניה השחורות מאושרות.

במשך עשרות שנים היו הילדים מספרים על המכשפה שעדיין גרה עשרות שנים ארוכות לבדה בבקתה מחוץ לכפר, יושבת על הדשא כל בוקר ועל ברכיה חתול מכשפות, שחור כמו הלילה.