עמומים

ינא חלם. בחלומו הוא ריחף על הדרך אל חולות תישארב. אל המקום בו הכל התחיל. מתחתיו חלף המדבר במהירות עצומה. חולותיו הכחולים מנצנצים עם אור השמש הקטנה. ינא, פניו כלפי מטה, יכול היה לראות את צלו רץ על החול נשרך הרחק מאחוריו.

הוא לא הרגיש רוח ולא שמע קול. בלי לשים לב הוא היה שם, באותו מקום שהתולעת הצליחה לזחול לאוזנו. אלא שעתה לא הייתה סופה והוא יכול היה להביט סביב.
למרות שהוא ישן ידע שהתולעת מדברת. ומילותיה עיצבו את חלומו.
החולות שינו מראם לשדות מעובדים ע"י עמומים. וקבוצת מבנים פרימיטיביים עמדה בקצה השדה. מרחוק, הוא יכול היה לשמוע צרחות של עמום. ינא מצא עצמו עומד מעל העמום הצורח בלי לדעת איך הגיע לשם. תעוקה אמתית אחזה בו, הוא רצה לעזור למרות שידע שאין מה לעשות.
"הם אוכלים אותי!”, צרח העמום, “תעשה שהם יפסיקו"
הוא התעורר נשימתו הייתה לא סדירה והוא הרגיש איך ליבו פועם במהירות. התולעת באוזנו המשיכה לדבר ללא הפסקה. לאט לאט נירגע והבין היכן הוא ובאחת התרומם מתנוחת השינה בתחושת דחיפות. הוא מאחר. היום יש את המסיבה שנוזח ,חבר טוב איתו נהג לטייל, עורך לרגל עוד הצלחה בפיתוח של עוד משהו שאף אחד לא מבין. הטיול לתישארב היה אחד מאותם טיולים. נוזח אהב את האזור וחזר לשם שוב ושוב עם משלחות מחקר שונות. מנסה ללא לאות למצוא רמז למה שהיה שם מזמן. נוזח לא יעריך את האיחור שלו.
הרחובות בהם מיהר בדרכו למסיבה היו צרים ונוצרו ללא סדר. כל בניין שנבנה יצר רחובות עם הבניינים בצד השני. כך שלפעמים הרחובות היו רחבים ולפעמים צרים, עד לא עבירים. יוצרים תחושה של כאוס ואי סדר. לא היו הרבה עמומים בחוץ והוא שמח שהוא לבד בלי הלהג האין סופי של חבריו.
ינא הגיע למסיבה בזמן. מסביב היו כבר אורחים מחזיקים כיבוד כזה או אחר. החדר המה רחש בלתי פוסק של מלמול. המשן הייתה שם והוא התבונן בה בהנאה. ינא אהב להסתכל עליה אך לא היה באהבה הזו שום דבר מיני. המשן זהרה. היא זהרה לעומת כל העמומים. לא היה תיאור טוב יותר לתאר את מה שהוא ראה מהמשן. אי אפשר לראות עמום. האור שפוגע בהם חוזר מהם בזוויות משוגעות ומשתנות. אפשר לראות חלקים אבל לא את הדמות המלאה. זו הסיבה שעמומים משקפים כל הזמן את מה שהם רואים לעמום איתו הם מדברים. זו האפשרות היחידה של עמום לדעת אך הוא ניראה. תכונה זו יוצרת להג לא ניגמר כל פעם ששני עמומים או יותר נפגשים. אבל עם המשן הוא יכל לראות יותר. המראה שלה היה כמעט שלם עד שלפעמים הוא דמיין שהוא רואה את כולה. הייתה בתכונה הזו שלה משהו שיצר אינטימיות, קרבה גם אם לא חלפה מילה אחת ביניהם.
ינא החל להרגיש לא בנוח. שום דבר שהוא יכל לשים את האצבע. אבל תחושה חזקה ומתגברת של דחיפות החלה למלא אותו. רגליו רעדו וידיו ליטפו את בטנו בתנועות ארוכות ולא רצוניות.
פתאום הכה בו מה היה לא בסדר. השקט בפנים. אוזניו שהיו משוטחות לאחור (זה תמיד מנע מהתולעת לצאת בקלות) הזדקפו והוא החל להכות באזנו הימנית. לקפוץ על רגל אחת על שתיים ולבסוף על כל השלושה שולח זעזועים קשים דרך כל גופו. בהדרגה , החלו העמומים סביבו לשים לב אליו ומיד לספר לו מה כל אחד רואה. זה ממש לא עניין אותו אבל הם לא שלטו בזה. למעשה הוא מצא את עצמו מתחיל לספר להם מה הוא רואה מהם. אבל הפחד שאחז בו חידד עד כאב את המחשבה שהשתוללה בראשו, התולעת עלולה למות ואם היא תמות, היא תמות בתוך תעלת האוזן ואז היא…. המחשבה על זה הייתה קשה מידי. ינא לא רצה אפילו לדמיין את זה. הוא החל לצעוק. לבסוף הייתה זו המשן שכבר הייתה רגילה להתקפים האלו ששלחה אצבע ארוכה והעירה את התולעת.
היא התחילה לדבר מיד. ככה זה עם התולעים מחולות תישארב. הן לא מפסיקות לדבר אפילו לרגע. וכאשר הן מפסיקות הן מתות. למעשה אם התולעת לא תפסיק לדבר היא לא תמות. יש אחת במעבדה של נוזח שטוענים שהיא חיה 50 מחזורים. יותר מכל חרק אחר על הכדור. הוא לא קינא בה. הם לא מפסיקים להעיר אותה בזרמים חשמליים.
ינא נרגע. הרחש הזה באוזנו היה מרגיע בצורה מוזרה. אם יש משהו שהעמומים אוהבים, זה להיות לבד. זה הזמן היחידי שהם מפסיקים לדבר ולהקשיב לעמומים אחרים. וכשהם לבד אפשר להפסיק לדבר ולהפסיק להקשיב. אבל אצל ינא, מאז שיצא לחקר התרבות העתיקה בחולות תישארב ואותה תולעת התיישבה לו בתעלת האוזן הימנית, הוא גילה שגם רעש בלתי פוסק יכול להרגיע. עניין של הרגל.
נוזח התקרב אליו,
"בחיי שאני לא מבין אותך", הוא זרק. אחד הדברים שעמומים יודעים לעשות טוב זה לזהות עמום אחר בלי לראות אותו. כלומר בלי לראות את כולו.
ינא, שהבין מה נוזח רוצה לומר לו, (נוזח חשב שהוא צריך טיפול שההתחלה שלו היא הוצאה של התולעת והמשכו בפסיכולוג טוב. הוא טרח לספר את זה בכל פעם שינא נילחץ מההרדמות של התולעת), פשוט מתוך ניסיון, הפסיק לרגע לשקף לנוזח . זו צורה מאוד לא מנומסת לבקש שעמום אחר יפסיק לדבר. כשעמום אחד עושה את זה בתוך קבוצה, השתיקה מתפשטת כמו אש בשדה קוצים ולאחר שניות מספר כולם מסתכלים על כולם, בשקט. מאוד לא נעים.
בתוך השתיקה הזאת, הקול של התולעת היה חזק ביותר אולי אפילו נשמע מחוץ לאוזן. היא הייתה מודעת לסיטואציה שנוצרה. היא הקשיבה לעולם בחוץ באותה מסירות שבה היא דיברה. היה לה צורך עז לראות את העולם בחוץ. לכל התולעים היה צורך כזה. ככה מצליחים להוציא אותן. הן זוחלות החוצה, מוציאות חצי גוף מחוץ לאוזן ואם אתה שם לב לתולעת אתה שולח את ידך ושולף אותה. כמובן שלפעמים חצי נישאר בפנים ואז אתה בצרות.
לתולעת היו רעיונות משונים, על הכל. היא טענה שהיא יודעת דברים מלפני היות העמומים תרבות. היא טוענת שהיא זוכרת דברים שהיו כשתישארב הייתה התרבות באזור. ינא שמע את כל זה הרבה פעמים. ולמרות שבדרך כלל עמום יודע להתעלם מדברי תולעת, ינא האמין.
מישהו התחיל לדבר וההמולה חזרה. לא ניראה שנוזח ניפגע, הוא המשיך לדבר רגיל והזמין את ינא להרצאה על ההמצאה החדשה שלו. היא תתחיל עוד מספר דקות.
דמותו התרחקה וינא מצא את עצמו מלטף את בטנו בעצבנות. נוזח היה חבר טוב והוא לא רצה ליצור קרע בגלל התולעת.
קולה של המשן גבר על הקולות האחרים.
"אתה בא?”
"אני מיד מגיע", וידיו ממשיכות ללטף את בטנו.
"אני תופסת לנו מקום. תגיע מהר, זה אמור להיות ממש מעניין"
והיא התרחקה.
התולעת לא הפסיקה לדבר ולחצה עליו שילך להרצאה.
"אני רוצה לראות מה חדש אצלכם" היא אמרה בקול מתנשא, "עד לאן האוכל הצליח להתקדם בסולם האבולוציוני…."
ינא מצא את עצמו מסתקרן, התקרית עם נוזח כבר לא השפיעה עליו והוא החליט למהר ולהיכנס לחדר.
ההרצאה הייתה בסלון של נוזח, חדר ענק עם מקרן חזק שכבר עבד. על הקיר הייתה מרוחה מילה אחת, שכנראה היוותה את נושא ההרצאה.
"מראות"
"מה לכל הרוחות הוא זומם", חשב לעצמו ינא בזמן שהוא זיהה את המשן מרחוק ומיהר אליה.
היכולת הזו לזהות עמום מרחוק לא הייתה פשוטה במיוחד, לא בתוך המון. חלקים שונים של עמומים מגיעים מכל כיוון. אתה לא ממש יכול לדעת מה שייך למי. אבל אם אתה מכיר את העמום שאתה מחפש היטב ואחד מחלקיו מתגלה לך אתה תוכל לדעת את הכיוון המשוער שממנו הגיעה ההשתקפות. עם המשן זה היה קל ממש היא זהרה לעומת עמומים אחרים.
כשינא הגיע להמשן נוזח כבר היה על במה מאולתרת לצד המסך.
"כידוע לכם” התחיל נוזח, “חזרתי לפני מספר חודשים מסיור ארכאולוגי בחולות תישארב.”
התולעת החלה לחזור על דברי נוזח, סימן ברור לכך שהיא מאזינה בקשב רב לנעשה בחוץ.
"בסיור שלנו חשפנו מבנים ישנים והיהלום שבכתר היה מקדש גדול. מסתבר, שהתרבות שבנתה את המבנים האלו הייתה בעלת טכנולוגיה מתקדמת. המקדש היה ממוקם", וכאן נוזח הראה מפה של האזור, את מיקום המקדש ובנינים אחרים. ינא היה בהלם. מעולם לא עלה על דעת עמום שהייתה תרבות מתקדמת בחולות תישארב. היה נהוג לחשוב שהעמומים היו הראשנים לפתח תרבות טכנולוגית מתקדמת. איך נוזח לא שיתף אותו בתגליות?
"במרכז המקדש עמדה מכונה שנראתה שלמה וללא נזק. במבט מקרוב ניתן היה לראות כיצד הכבלים שהיו מחוברים למקור כוח, כורסמו ונותקו. לדעתנו זו הייתה חבלה מכוונת שמשום מה לא תוקנה. העתקנו את המכונה לביתי והתחלנו לחקור אותה. אני שמח לומר לכם שהיא עובדת ואנחנו עומדים להפעיל אותה בפעם הראשונה כאן ועכשיו. אנחנו נחקה את הטקס הדתי שהתקיים לפני אלפי מחזורים.”
ינא הסתכל לכל הכיוונים בהלם מוחלט. ראשית, כל העמומים היו בשקט. ושנית, דבריו של נוזח היו טירוף מוחלט. אולי המכונה היא נשק? אולי הדבר הארור יתפוצץ? מה הגיל של המכונה? למה היא נועדה? בעודו שקוע במחשבות, הקדימו אותו מספר עמומים שהחלו לצעוק את אותם השאלות וההערות בדיוק. נוזח לא נישמע מוטרד. לבסוף, כשכל העמומים חזרו לשקף נוזח החל לדבר שוב.
"המכונה אינה נשק. היא שימשה לטקס דתי כלשהו. אני מודע לתפקידה ולכן גם קיבלה את שמה 'מראות'. המכונה תאפשר לכל אחד מאיתנו לראות את עצמו, איך הוא באמת נראה. לא חלקים, לא עוד סיפורים על אך אנחנו נראים. את המראה האמתי שלנו.”
שוב שקט מוחלט. רק התולעת צרחה. לאורך כל הזמן שעבר ינא לא היה מודע לדברי התולעת. הם היו להג ברקע. אבל עכשיו, עם השקט, המילים היו ברורות עד כאב והוא שיער שגם אחרים שמעו את התולעת צורחת שוב ושוב בקול מלא בפחד.
"אל תסתכל, תעצום את העיניים, תברח!" ינא לא ידע שתולעת יכולה לפחד. איך משהו שלא מפחד למות יכול לפחד?
חלק מהעמומים הצביעו ברגליים. הם לא רצו לראות את עצמם אחרת ממה שהם יכלו.
ינא החליט להאמין לתולעת. ובשעה שנוזח לקח את כל הנותרים למקום שבו הותקנה המכונה. הוא לא זז ממקומו והקשיב לתולעת מדברת.
"פעם היינו חזקים, היינו רבים, בכל אחד מכם היה אחד שלנו. הייתם רק אוכל פזור שבמותנו שימש מזון לצאצאים שלנו. אבל עשינו טעות, ניסינו ללמד אתכם לעשות יותר מאשר לגדל אוכל. היינו יהירים וחשבנו שהמצב יישאר כמו שהוא לנצח. במשך מחזורים רבים למדתם וגם אנחנו למדנו ותולעים לא שוכחות כלום. בסוף עלה הרעיון של מכונת המראות. מחזורים רבים עברו עד שהמכונה הייתה פעילה. ריכזנו את כולכם כדי שתראו מי אתם, כדי שאנחנו נוכל לראות מי אתם. רובכם לא רציתם. פחדתם לדעת את האמת. וכשהמכונה פעלה אלו שפחדו ברחו החוצה. המכונה פעלה ימים רבים ובסוף הצלחנו ללעוס את הכבלים שהעבירו את האנרגיה למכונה. בתוך הבניין הגדול היו רק גלמים. חלקם היו פתוחים ריקים וחלקם היו לא מושלמים, פגומים.”
"מה קרה להם" לחש ינא
"אנחנו לא יודעים, חלק האמינו שהעמומים שראו את עצמם עברו תהליך נוסף בהתפתחות אולי עברו לצורה של אנרגיה, לפחות זה מה שאנחנו חושבים שקרה לאותם גלמים פתוחים"
"ואלו שלא היו מושלמים?"
התולעת לא ענתה ולבסוף החלה לדבר,
"הם לא היו מוכנים, אולי פיזית אולי מבחינה אחרת. כל התולעים שהיו אתם מתו, לא מצאנו כלום, שום זכר" רעד היה בקולה שדיברה.
"העמומים שנשארו היו בהיסטריה, לא הצלחנו להשתלט עליהם. מי שיכל שלף אותנו מתוך האוזן ומי שלא הצליח, פרץ בריצת אמוק לתוך המדבר. אלו שהצליחו לקחו כל מה שיכלו וברחו מחולות תישארב. אנחנו נשארנו מאחור ומאז אנחנו מתמעטים".
ינא הביט בכיוון של החדר שאליו כל העמומים נכנסו
קול חלש, מין זמזום, נשמע ממנו. המכונה עבדה. היה בו פחד. האם הוא מוכן? הנטייה הייתה לברוח. היה לו טוב. כלום לא חסר לו. הוא קילל את נוזח והשטויות שלו. התולעת המשיכה במאמצי שכנוע לברוח. הדמות של המשן עלתה בדמיונו. כמה היא יפה, כמה זה הרגיש נכון לראות אותה יותר ברורה מכולם. בהחלטה לא אופיינת של רגע הוא פנה לעבר החדר ורץ פנימה.
לרגע מראה החדר הכה בו. על הרצפה, לפני המכונה, היו מונחים גושים שחורים פזורים בכל מקום. כל גוש ניראה כמו מין עמום שמחבק את רגליו. חלקם מבריקים וחלקם עמומים. הוא ניסה להבין את מה שהוא רואה כאשר ממולו נעמדה דמות. אוזניים זקופות, ראש עגול, עיניים בשני צידי הראש ופה קטן. הראש היה מחובר בצוואר ארוך לגוף עגול שעיר, מונח בצורה נינוחה על שלוש רגליים עבות. הידיים של הדמות, בעלות שלוש האצבעות, ליטפו בעצבנות את הבטן. הכל כל כך ברור, כל כך מדויק.
הוא יכל לראות את צבע העיניים (טורקיז), את השערות של הגבות, את הריסים!!. הוא עבר על הדמות בפרטי פרטים. אפילו התולעת באוזן שצעקה כל הזמן שהוא צריך לברוח הייתה ברורה וחדה.
הוא נעשה עייף כמעט מיד ובעודו מתכופף לעבר רגליו כדי לישון קצת המחשבה שהסתובבה ברורה מאוד בראשו הייתה
"כמה אני יפה"