פולי ומדי

מדי התעוררה כשכאב מייסר תקף אותה בקצוות ולא הניח. מאז שנולדה היא חיה עם הכאב הזה, אבל לאחרונה הוא החל לתקוף אותה גם במרכז. במיוחד כאב לה הגדם. כבר שנים היא סובלת מתסמונת הפנטום, שאיבר מאבריה, זה שאינו שייך לגופה, השלם עד לקצות ציפורניה, אינו מפסיק להציק ולגרד. היא התהפכה מצד ימין לצד שמאל ובסוף נותרה שוכבת על גבה. לפעמים היא האמינה שאם תתעלם הכאב יחלוף, אבל זה לא באמת היה נכון. רק אחרי טקס הבוקר, הוקל מעט הכאב, והיא יכלה לחזור לתפקד, באופן משביע רצון.
בחוץ בהקה שמש קיץ חמה ודורסנית, ומדי לקחה נשימה עמוקה-עמוקה. היא שלחה רגל צרה וארוכה אל מעבר למיטה ובעקבותיה, זינקה גם הרגל השנייה. היא גלשה באיטיות אל חדר האמבטיה. 'בוקר טוב', היא אמרה לדמותה אשר במראה, ודמותה ענתה לה 'בוקר טוב,' חלש. מדי התרכזה במראה וכעבור שניות אחדות החל טקס הבוקר.
המראה החלה לנוע באדוות קטנות, עד שהתייצבה על תמונתו של גלעד שליט. הוא תמיד הראשון להופיע מולה, והיא הביטה בו באדישות. אחריו הופיע עדר של מובטלים בכניסה ללשכת העבודה באיזו עיירה נידחת בצפון או בדרום. מדי פיהקה. הפגנה של אנשים חרדים, הנה איש אחד מדליק בקבוק תבערה וזורק על השוטרים מדי שלחה יד כמנסה לעצור אותו. בתמונה הבאה היא פגשה את חאסן, פועל הזבל, שלמרות שערכי התנועה, שאינו חבר בה, טוענים כי כל עבודה מכבדת את בעליה, הוא שנא את עצמו על כך שזו העבודה היחידה שבה מרוויח די על מנת לפרנס את משפחתו. ואת מזל, שאוהבת חינם את ילדיה שגובים תשלום כבד ומחלקת אהבה בתשלום לגברים הפוקדים את לילה תמורת תשלום עוד יותר כבד. ואת נאור הצעיר, שישב עם החברה, שתה בירה, וכשמישהו מהחבורה האחרת העיר הערה לחברתו, הוא קפץ עליו ודקר אותו במיומנות רבה. רעש האמבולנסים נדחק בידי ילד מלוכסן עיניים שמיהר להופיע לפניה. התמונות נעצרו ורק הילד הזה שנתקע שם. מדי רצתה שיתקדם, אבל הוא שלח לעברה את העיניים השחורות והמלוכסנות שלו, כיווץ את האף הקטן שלו, וכל נים ונים מגופו זעק אליה. אולם בשפתיו המכווצות, השקטות, אמר רק "בבקשה, תעזרי לי".
הפנייה הייתה כל-כך ישירה, כאילו ידעה הדמות בדיוק מי נמצאת מעבר למראה. כאילו מצא הילד הקטן קול שכבר מזמן נשכח כי קיים. ומדי נאלצה להחזיק בשולי הכיור, כדי לייצב את עצמה. היא חיכתה שגם הוא יחלוף מולה, כמו יתר המחלות המוכרות לה היטב. הילד חלף, אבל דפיקות הלב שהיו מנת חלקה לא חלפו. בבקשה, תעזרי לי.

כביש החוף התגלגל כמו מעצמו תחת גלגלי המכונית. מצדו הימני של הכביש, החשיך באור הירח, הים התיכון. פולי נשען לאחור ועצם את עיניו. זו היתה אחת מאספות הבוחרים היותר קשות שעברו עליו, במערכת הבחירות הזו. קיבוצניקים. הם רוצים לדעת שהם חשובים לתרומת המדינה. כמה מילים טובות על גאולת קרקעות, ערכים של מסירות ואהבת המולדת והם שלו. לפני שלושה ימים דיבר בהתנחלות בשומרון. שם הוא דיבר על יהדות והשבת המדינה אל חיק בריתו של אברהם אבינו.
זה לא באמת משנה מה הוא יגיד, משנה אילו הסכמים יחתום עם מנהיגי המגזרים. ככל שיחתום על הסכמים טובים יותר, כן יעלה כוחו. אבל הוא חייב לבצע עבודת שטח מאסיבית ולחרוש את המדינה לאורכה ולרוחבה, כיד להראות נוכחות. לתת רוח גבית למנהיגי המגזרים. פולי פקח את עיניו והתקדם אל המיני באר ומזג לעצמו כוסית ויסקי. עכשיו, הוא צריך להקדיש את כל כוחותיו לניצחון המפלגה, ולניצחונו האישי כאדם שהביא למפלגה את הניצחון. פולי תמיד עבד קשה כדי להשיג את מבוקשו, הוא הרהר בכך, בוהה בכוס הזכוכית, ומעולם לא התבייש בזיעת אפו. להפך, הוא היה גאה בה. הוא ראה בעשייתו מודל ל…
חריקת בלמים הקפיצה את פולי והוא נאחז בידית המושב שלצדו. הנהג קפץ מן הרכב במהירות, אינו מקשיב לקללות של פולי. הוא זעם על עצמו ועל קלות הראש שנהג בה. איך הוא לא חגר את חגורת הבטיחות? הוא ליטף את כתם הוויסקי שנשפך על חליפתו, בעקבות הבלימה המפתיעה, כאילו יסיר אותו באצבעותיו בלבד. איזה חוסר אחריות, באמת. והכותרת שהיתה בעיתון: 'פולי, מיוזמי האמנה לחקיקה חמורה נגד נהגים לא זהירים, נפצע אנושות כיוון שלא נחגר'. איזה אסון היה יכול לקרות בגלל השטות הזו.
הנהג דפק על החלון הכהה, ופולי הוריד אותו כדי מחצית. "מה עושים איתה?" שאל הנהג. זו בחורה, והיא מחוסרת הכרה. פולי הרהר בדבר, הוא רצה להגיע הביתה, אבל הנהג עמד והסתכל עליו. לבסוף, הוא פתח את דלת המכונית, מוציא בטן עגולה מחוברת לגוף עוד יותר עגול ויצא אל שחור הלילה ממצמץ בעיניו עד שהתרגלו אל החשכה. האישה שכבה שרועה על הכביש, ופולי והנהג הביטו בה ישנה לה, מנותקת מהעולם. הנהג רכן אליה, שום פצעי דימום לא היו, נשימותיה היו איטיות ועיניה עצומות. כמו היפהפיה הנמה כשאלפי אבירים נעים, נפצעים, ונהרגים כדי להגיע אליה, כך גם זו, נותרה בשלוותה מול המכוניות השורקות כשהן חולפות לידה.
פולי, לעומתה, חש גם חש במכוניות הנעות וחולפות על פניהם, ויותר משחש הוא חשש שאחת מהן תעצור ותגלה שהוא מעורב בתאונת דרכים עם נפגעים. "טוב, נו, תכניס אותה לאוטו, ניקח אותה לבית חולים", חתך בסוף פולי. הוא לא יכול להסתכן בתביעה. הוא חייב לקחת אותה, לעזור לה להשתקם. שאם כבר יהיו כותרות, הן יהיו בנוסח: 'חבר המפלגה, מסייע לנפגעת תאונת דרכים', פולי אהב את הכותרת הזאת הרבה יותר.
הנהג לקח את הבחורה בידיו, גופה היה רפוי, והוא נאבק כשניסה לאחוז בה ולפתוח את דלת המכונית בו זמנית, עד שפולי התייצב לידו ופתח עבורו את הדלת. הנהג הניח אותה על המושב האחורי וערך סריקה קצרה לראות אולי התיק שלה נפל והוא יוכל להשיב לה אותו. משלא מצא דבר, הוא מיהר לשוב אל מושבו בעוד פולי מגשש את דרכו אל מקומו שהיה הרבה יותר צפוף כעת.
פולי נדחק אל דלת המכונית. היה לו צפוף, הנהג לא הפסיק להתנצל ולמלמל, 'מאיפה היא הגיעה? איך היא קפצה פתאום לכביש? איך לא ראיתי אותה?', והבית נראה לו רחוק מתמיד. עוד מעט הוא יצטרך לרדת בבית החולים, לחייך לאחיות, להיות נחמד, להצטלם עם כל מי שירצה ובעיקר לוודא שהוא לא יואשם בתאונה. לפחות אף אחד לא יידע שהוא לא היה חגור. פולי הניח יד על חגורת הבטיחות שקשרה אותו אל הכסא ומנעה ממנו לנשום לרווחה, ובאבחה אחת הוא שיחרר את עצמו ממנה. הוא חייב משקה. חייב. זה היה יום ארוך, ומתברר, שהוא בכלל עוד לא נגמר.
"איפה אני?" האישה פקחה עיניים ירוקות. קולה היה רך וצרידות קלה גירדה אותו מעט. פולי תפס את ידית הדלת כדי לשמור על שיווי משקל ולא להפיל, שוב, את הכוס מידיו.
"התעוררת," העיר, כאילו חיכה לכך, כדי שתשחרר אותו מן המסע המיותר לבית החולים. "עברת תאונה, מצאנו אותך על הכביש ואנחנו לוקחים אותך לבית חולים."
"לא," קול האישה, על אף היותה חלשה, היה בוטח ונשמע כמתחנן על חייו. "לא בית חולים. בבקשה, לא."
"אל תדאגי, אני לא אעזוב אותך עד שאדע בוודאות שאת מטופלת היטב," הבטיח פולי והיא לא שמעה אותו והמשיכה לצעוק "לא. לא. בבקשה, לא," כאילו הוא עומד להוציא אותה להורג. ופולי חש כיצד למרות גודלו ועצמתו, הוא חסר אונים מול אישה קטנה וצועקת. הוא אגרף את כף ידו ושחרר כמנסה להבין את צעדיו הבאים. בסוף הוא הוציא את מכשיר הפלאפון שלו מנדנו. "יש לך משפחה, את רוצה שנודיע למישהו?" שאל וזכה לפרץ נוסף של: "לא. לא. לא." ראשה של מדי נע מצד ימין לשמאל כמו מטוטלת, ופולי נגע בידה להרגיע, והיא צרחה מכאב.
פולי לא ידע מה לעשות עם הזרועות שלו, וניסה לנחם אותה כמו שהיה עושה פעם עם הבת הקטנה שלו, כשעוד היתה קטנה. הוא לחש לה שהיא יכולה להירגע, שהוא ידאג לה ולא ייקח אותה לבית חולים. היא תהיה בסדר גמור. הוא דיבר בקול שקט ומרגיע, ואט-אט הרגיש את נשימותיה שוקטות ורוגעות, וכששב והביט בה, הבין שנרדמה.
פולי הביט בבחורה הישנה. לא היה לה תיק, לא כתובת, לא טלפון לא כלום. לבית חולים היא מסרבת להגיע. להפקיר אותה הוא לא יכול. או שאולי כן? הוא התלבט. מאוד התלבט. אולי הנהג הדגנרט שלו שאשם בכל יוכל לקחת אותה אליו? פולי העביר יד על זקנו הקטן שטיפח בחיבה מאז שהתגרש, והרהר. מה, לעזאזל, הוא עושה עכשיו?

מדי חשה את גופה נישא בידיו של פולי. היא חשה ברפיסותן, שמעה את נשימותיו הכבדות והיתה גאה בבחירתו לטפל בה, למרות הכול. הגוף כאב לה, ובמיוחד כאבו לה העיניים, אבל אסור לה לפקוח אותן. אלמלא המשימה הארורה הזאת, כבר מזמן היתה בוכה, אולם בעת הזאת, עליה להתרכז במשימתה. עוד רגע היא תיכנס לביתו, ואז, היא תצטרך להתחיל לעבוד. לעבוד קשה. אבל אחרי שהרגישה אותו מניח אותה על מיטה רכה, לא התאפקה. היא פקחה את עיניה, וחשה בדמעות זולגות מעיניה.
פולי הבחין שהתעוררה, ובדמעות שצבעו את לחייה בברק של עצב. "מאוד כואב לך?" שאל והיא הנהנה. פולי לא חיבב גילויי חולשה למיניהם, אולם השקט שבו נשאה את כאבה, עורר בו רצון לעזור. הוא חשב מה יוכל לתת לה על מנת להחליש את הכאב. "אולי אקמול?" נראה לו שזה הכדור היחידי שנכנס אליו לבית בשנים האחרונות. מדי נדה בראשה לשלילה, אחרי שתנוח זה יעבור. פולי היה עייף, ושמח להניח לה וללכת, וסוף-סוף להיות לבדו.

פולי התעורר עוד לפני שזרחה השמש. מאז גירושיו הוא התעקש על הרגלי בריאות הכוללים חיי רווקות מלאים, ג'וגינג ביתי ומוזיקת ג'ז עם כוס ויסקי ביד, בשביל המוראל. לאחר מכן אכל ארוחת בוקר קלה. במשרד נהג לאכול ארוחה מזינה ומלאה שפותחת לו התיאבון לכל היום.
מדי ישנה בחדר האורחים והוא לא התאפק והציץ לחדרה. היא ישנה, שרועה על המיטה, שיערה הזהוב כשדה שיבולים שרוע על הכר כקטיפה מלטפת, ופניה מעוותות כאישה החולמת כאב, ודקירה קלה נגעה בליבו. רגליו אילצו אותו להתקרב אליה ולהציץ במסתורין פניה. בשנתה ראה מה רבו הקמטים שחרשו את פניה, כמו למרות גילה הצעיר, עברה הרבה ייסורים בחיים. הוא שלח יד אל מצחה, והעביר את אצבעו, חש את התלמים בעורה. מדי פקחה זוג עיניים כחולות וחיוך שברירי.
"בוקר טוב," בירכה אותו, קולה נעדר לחץ של אדם המתעורר במקום זר מבלי לדעת היכן הוא. היא היתה רגועה, שונה לגמרי מהדמות ההיסטרית שפגש באוטו והרבה יותר כואבת.
"ומי אתה?" היא שאלה. פולי כחכח בגרונו. על זה נאמר, מצב ביש. יש בן אדם אחד במדינה שלא מכיר את שמו. המצב לא טוב. מצד שני, ניתן לשער שעודנה מטושטשת לאחר התאונה. "אני פולי, נעים מאוד," הוא שלח לעברה את ימינו.
"מדי," ידה שנשלחה אליו היתה לבנה מאוד ועדינה עוד יותר, ופולי נגע בה בזהירות. היא מיששה את גופה, כמוודאת שכל אבריה עליה, שולי חצאיתה עלו כלפי מעלה, ופולי חיפש דרך להציץ בה מבלי לבהות.
"היתה תאונה, זוכרת?" הוא הביט בפניה, מנסה להבין מה היא זוכרת ממה שהתרחש. "מצאתי אותך על הכביש, אלוהים יודע מי היה זה שנכנס בך, לאנשים היום אין בושה. פוגעים ובורחים. מזל שעברנו שם. מזל." פולי סיפר לה את שהתרחש, כמו שקיווה שתזכור, ומדי הנהנה בראשה. הוא לא שיקר לה, באמת התחיל להאמין שכך קרה. מדי לא העמידה אותו על טעותו, נהפוך הוא, היא הביעה שמחה גדולה על המזל שנפל בחלקה שדווקא הוא עבר שם ומצא אותה, והציל את חייה. רק אלוהים יודע מה היה קורה אם היתה ממשיכה לשכב שם על הכביש. היא דיברה ונגעלה מכל מילה שהוציאה מפיה, ופולי הנהן, משמין מנחת עם כל מילה כזו. פולי רצה לשאול את מדי עוד מיליון שאלות, אבל היה חייב ללכת, והבטיח למדי שבערב, כשיחזור, ימשיכו לדבר.

מדי נשמה לרווחה לאחר שפולי יצא מן הבית. היא התמתחה במיטה, שואפת את ריח הסדינים המיוזעים וריחו הזר של האיש, שגיבב אותה בשקרים. היא חייבת לדעת מה קרה לילדים הלילה. משהו קרה להם, העיניים זה תמיד ילדים. תמיד. הבלוטות המפיקות סם חיים טבעי נמצאות בעיניים, וילדים יודעים להשתמש בהן. ואולי זה בכלל הילד 'שלה', זה שזעקתו השקטה חדרה את נשמתה. היא חייבת להגיע אליו, להגיד לו שהנה, היא עוזרת לו. היא כאן, אצל העסקן הבלתי נלאה הזה.
חסרת סבלנות היא הלכה אל חדר האמבטיה. מחכה לתהלוכת התמונות בטקס הבוקר היומי. אבל המראה נותרה סטטית. שום דבר לא זע בה. 'איפה כולם?' שאלה את עצמה בלי לקבל מענה. מדי הסתובבה סביב עצמה, מחפשת מראה אחרת. היא ניגשה אל הארון שבחדרו של פולי, היתה בו מראה, וגם היא לא עבדה, ומדי החניקה קללה. היא ניצלה את ההזדמנות להכיר את טעמו בלבוש, וגילתה שהוא לא ניחן בכזה. חליפות בגוונים כהים ותו לא. מדי משכה בכתפיה, 'כמה צפוי', הרהרה. היא הצליחה למצוא חליפות טרנינג, שהיו גדולות למידותיה הארוכות והצרות, ולבשה אחת מהן.
מה עושים עם המראה? היא אף פעם לא נתקלה בבעיה כזו. דווקא עכשיו היא חייבת להיות בקשר עם המציאות. ואז היא נזכרה. קודם הרגישה, ואז הכתה בה הידיעה. ברור, איך היא לא חשבה על כך. היא תרה את הבית הזר, פוגשת בעוזרת שהעניקה לה מבט תמה, שואלת מה היא מחפשת. מדי חזרה לעצמה אחר דבריה, מה היא מבקשת, מה היא צריכה. מה היא צריכה? שום צמחים לא נראו בשתי הקומות. היא עברה בעיניה על הרצפה, על הקירות, על התקרה. לא נמלים, לא זבובים, לא יתושים. הפרחים באגרטל היו האות היחיד לסימני חיים, אם אפשר לקרא לפרחים מתים, סימני חיים. שום דבר חי לא יבוא בשער הבית הזה. היא ידעה. זה ברור.
המראה לא תעבוד כאן.
סם חיים. היא צריכה סם חיים. כל-כך מעט יש להם ממנו והם משתמשים בו בקמצנות איומה. אבל בסמים האחרים, הממיתים, הם לא מפסיקים להשתמש. מדי חזרה אל חדר האמבטיה, ופתחה מעט את ברז המים. היא שוב הביטה לפנים בציפייה דרוכה. המראה התעוותה בגלים קטנים, תמונות מטושטשות הופיעו, מקוטעות. הם מתו. שלושה ילדים הם היו והם מתו כשאביהם ירה בהם. אחד אחרי השני. אולי אפשר היה להציל אותם, להשקותם בדמעות החיים ולרפאם. אבל היא היתה פה, והם שם מתו. מדי סגרה את ברז המים, לא רוצה לראות, והמראה חזרה למצבה הסטטי כגוש זכוכית ממותכת.
מדי חזרה אל העוזרת, הציעה להכין קפה שהעוזרת סירבה לקבל, מושכת את ה"לא" בנחרצות כאילו ניסתה להרעיל אותה. היתה לו מכונת אספרסו בבית, אבל מדי העדיפה את הקפה שלה עשוי בפינג'אן הישן והטוב. 'כמו פעם, בפלמ"ח, לפני שנולדתי', הרהרה. העוזרת הביטה בסקרנות באישה החדשה שנשארה בבית, בעוד מדי בוהה בנירוסטה המשקפת את פני העוזרת.
"אולי תשבי איתי?" מדי הזמינה את העוזרת ששמה הוא שושנה, וזו התיישבה מולה במבט קפוא. היא שאלה אותה לשמה, ולשלום בניה, למרות שידעה את התשובות. שושנה דיברה, ומדי הקשיבה, הנהנה, טפחה על השכם בעידוד. שושנה נסערה כל-כך מקשיבותה של מדי, שלא הצליחה לעצור את הדמעות, כשדיברה על מחלת הבן והמלחמה שלו להתגייס לצבא. "את מבינה מה זה היה בשבילי אם הוא לא היה מתגייס? אני שעובדת בבית של חבר המפלגה? איזה בושות?" מדי הנהנה. ברור שהיא יודעת. מדינה קטנה מוקפת אויבים, חייבת לקדש את צבאה. היא הציעה לה לסיים את עבודתה ולשוב לביתה ולבניה. שושנה ניסתה להתנגד ומדי קרצה לה. "יהיה בסדר, ככה אומרים, לא?" היא שאלה ושושנה הנהנה.
"אלוהים יברך אותך." שושנה המטירה צרור של ברכות על ראשה של מדי והאחרונה הניפה ידיה אל השמים בתחינה שההוא מלמעלה יוציא את הדונג מהאוזניים שלו ויחזור לשמוע מה קורה פה למטה.
מדי חיכתה שהדלת תיסגר מאחורי גבה של העוזרת, שרירי הלסת כאבו מתוך החיוך המזויף ששלחה לעברה, וברגע שזו יצאה, היא רצה אל מגירת הלחם. היא פרסה פרוסה עבה, והתחילה לפזר פירורים בפינות. אחר כך היא פתחה את הברזים. וחיכתה. די מהר הם התחילו להגיע, סימני החיים הראשונים.
מדי נשמה סוף-סוף לרווחה.

פולי חזר, מיום עמוס לעייפה. המתנחלים. עוד פעם הם לא מרוצים מההסכם שהוא חתם איתם. הם רוצים לוודא שהוא לא הבטיח לקיבוצניקים יותר תמיכה מאשר להם. כל הבוקר הוא היה צריך לשבת עם גדליה ולהסביר לו את התכנית מחדש. פולי היה כבר כל-כך מיואש, שהוא הציע לו להיות השגריר באוסטרליה. הם צחקו. אבל פולי לא צחק. הוא רצה לסיים את מערכת הבחירות הזאת כבר. בסוף הוא הציע להפשיר עוד כמה אדמות לבנייה ביהודה ושומרון והכניס את הספר "מדינת היהודים" של הרצל לתכנית הלימודים השנתית. גדליה התעקש. לפחות גדליה הוציא את הסיגרים כשחתמו על מסמך השקט הנפשי הזה.
ריח של ארוחת ערב עלה מביתו כאשר נכנס לביתו וחדר אל תוך נחיריו, והזכיר לו כי אל ביתו נכנסה אישה. כמה זמן עבר מאז אישה שלא שילם לה בישלה עבורו? הוא לא זכר, הוא גם לא זכר מתי הגיעה לביתו והתקבל בחיוכים אמיתיים כל-כך. אפילו כשהיה נשוי וגר עם ילדיו באותו בית, זה לא קרה. והנה עכשיו, מדי צלעה לקראתו בחיוך רחב, ואמרה בפנים מאירות, "הכנתי לך ארוחת ערב." משהו בליבו האטום של פולי זע. אות חיים אחרי תרדמת ארוכת שנים.
אבל פולי לא הצליח להגיד דבר, הוא הנהן והלך אל חדר האמבטיה, הוא רצה שקט. איך הוא נפטר מהצרה הזאת עכשיו? הוא שטף את פניו ואת ידיו ומבטו התנגש במראה שלפניו. פניו השתקפו ממנה במלוא כיעורן. אפו היה גדול ונשרי. פעם הוא פגש איש אחד, שקורא בתווי הפנים, ואותו אדם אמר שעל פי הסינים, אף רחב זה סימן לעושר. מאז הוא חי בשלווה עם אפו ואף גאה בו. ועדיין, הקמטים שהסתערו על פניו ללא רחם, השומן שדבק בו, בלוריתו המפוארת שנשרה כמו עצים בשלכת והניחה לקרחת להשתלט על קודקודו, גרמו לו לחוש מעט פחות יפה כלפי חוץ. על יופי פנימי הוא ויתר ברגע שנכנס לפוליטיקה.
הוא התיישב מול מדי, חש אי נוחות קלה מתוך האינטימיות שנוצרה בניהם, מהר כל-כך. הוא ניסה להבין מהיכן היא, ומה עשתה בלילה בלי כלום עליה. ושוב אותו מבט מצועף, כמסתיר את שהוא רוצה לגלות. היא הניחה את כרית כף ידה, בזוית עינה. "שכנים שלי, הם כל הזמן רבים איתי, והם נכנסו לי לבית והרביצו לי," היא אמרה בסוף, חושפת לעברו את כף ידה, מצולקת ופצועה. פולי הרים את מבטו מצלחתו, איך הוא לא ראה את הצלקות הללו אתמול, הרי הוא בחן אותה היטב.
"אבל למה?"
מדי משכה בכתפיה. "הם טוענים שזה בכלל לא הבית שלי, אבל אין לי מקום אחר ללכת אליו. אתה מבין?" היא שאלה, קולה סדוק, ופולי הנהן. בטח שהוא מבין. "ואין לי למי לפנות. יש לי דודים, אבל הם גרים באמריקה, הם עוזרים, אבל, זה לא מספיק. אני לא רוצה לעזוב את הבית שלי."

פולי שב ובחן את האישה שמולו. היא לא היתה הכי יפה שפגש, ולא הכי נהדרת, היה בה משהו מרוחק, ושוב אותה תחושה, של משהו שזז לו בלב. רחמיו עליה נכמרו והוא הבטיח לסייע לה עד כמה שיהיה בידו.
מדי חייכה.

עם תום הארוחה, עברו מדי ופולי אל חדר ההסבה. פולי הבין שיהיה עליו להשלים עם נוכחותה, וניסה כעת להכיר אותה מעט יותר. היא לא עשתה רושם של בחורה חכמה במיוחד, וזה דווקא לא היה נורא בעיניו. להפך. כמה שהן מבינות פחות, הן צייתניות יותר, ובתקופה הזו הוא צריך כמה שיותר אנשים צייתנים לידו, שיאזנו את הכוחנות שבה נתקל מדי יום בעבודתו. "אז תגידי, מה פירוש השם שלך, מדי, שם מוזר. זה קיצור של משהו?"
"כן." ענתה בפה מלא, "אתה יכול לקצר אותו עוד קצת ולקרא לי מם."
"כמו הנשים של קצב," אמר פולי ונדאג מעט לאפשרות שהעלה. אישה זרה, נכנסה לביתו, ולא נראה שהיא מתכננת לעזוב מדברת איתו על אותיות. ומדי, כמו קראה את מחשבותיו וניסתה להרגיע את חשדותיו המתגבשים בראשו לכלל החלטה, אמרה, "או כמו בשב"כ." מדי חייכה אליו ורטט עבר בו כשדיברה אליו. היה נדמה לו או שהיא קרצה? ואולי הוא חולם. לא. היא לא יודעת. מה היא יודעת בכלל, זאתי. ובכל זאת, הדרך שבה ביטאה את המילה שב"כ, כממתיקה סוד. שטויות, הרי כולם יודעים שאלה הכינויים של אנשי המוסד והשב"כ, והרי המשמעות של השב"כ זה סודיות. אין לה מושג על עברו הצבאי. זו סתם התיאטרליות המוגזמת שלה. ובכל זאת, אי שקט התמצק מול עיניה הבוחנות של מדי.
"ואיפה נמצא הבית שלך, מדי?" הוא שאל, רוצה להכיר עוד. היא סקרנה אותו. אולי הוא ינסה לדבר עם השכנים שלה. יבדוק מה הבעיה. אולי יצליחו להגיע לאיזה הסדר זמני או קבוע, העיקר שתוכל לשוב אל ביתה.
"כל המרבה לשאול, מעמיק לו שאול* , אתה לא יודע?" היא שאלה וגיחכה לעברו. פולי כיווץ את עפעפיו. בתשובתה הרי לא אמרה דבר, ובכן, מדוע הוא רועד ככה, פעם שניה תוך חמש דקות. היה נדמה לו שהוא מכיר אותו, אך לא הצליח להיזכר מהיכן. רעש זמזום חלף ליד אוזנו, והסיט את מחשבותיו של פולי מהאישה שמולו. הוא הרים מבט אל יתוש ענק שהתיישב בדיוק על זרועה של מדי. פולי שלף עיתון שמצא, והחל לחבוט בו. מדי התכווצה עם כל מכה שניחתה על היצור התמים, גם אם מעצבן, שמצא את מותו דבוק לעיתון המכריז על מותם של שלושה ילדים בידי אביהם.
"אתה נראה לי עייף," היא הסיטה את מחשבותיה מאותו יצור מת, וחזרה למשימתה הראשונית. "ומוטרד," מדי הניחה כף יד עדינה על זרועו. היא טיילה בה מעט. "היה לך יום ארוך, אולי כדאי שתנוח קצת." פולי הנהן. הוא הלך אל חלון ביתו המשקיף אל עיר האורות ממעלה 17 הקומות של הפנטהאוז שלו. הוא עייף. הוא באמת עייף.
מדי עטפה את פולי בגופה החם ותינתה עימו אהבים. גופו היה נוקשה, ועמד בניגוד לרכותה. היא השקתה את ליבו הטרשי ממעיינות נפשה השוקקים. הוא ילמד. היא ידעה. הוא יהיה חייב ללמוד, אחרת…
אין אחרת. הוא ילמד.

שמש הבוקר נחתה על פניו של פולי, שקיבל אותה בבהלה רבה. הוא לא התעורר, אלוהים, הוא לא התעורר. ויש לו ראיון חשוב היום. המערכה על הבחירות הקרובות השתוללה כמו סופת טורנדו, וסחפה עימה כל שמץ מהיגיון בריא, ואסור לו לעשות טעויות. אומנם, הוא הבטיח כי קולות המתנחלים והקיבוצניקים יגיעו למפלגתו, אבל עדיין חסרים לו קולות החרדים, הערביים וההומואים. הוא הצליח להשיג חמש דקות של ראיון, שאת רובן לקח לעצמו המראיין, כדי להטיח בפניו האשמות. חלקן היו נכונות, אך לפולי לא היה אכפת, אחרי הלילה הנהדר שלו עם מדי.
הוא לא הצליח להתאפק ובסוף התקשר לשאול אותה איך היא מרגישה היום. היא אמרה שבסדר גמור. הוא שאל איך היא מסתדרת והציע שתלך לקנות לעצמה בגדים, הרי הגיעה בלא כלום. מדי שמחה ואז הוא הנחית עליה את הבשורה הטובה ביותר. הוא השיג להם זוג כרטיסים להצגת תיאטרון. מדי שמחה, ופולי ניתק את שפופרת הטלפון. הוא התרווח לאחור, חש בריח גופה של מדי, ריח של דבש וחלב נקי. 'זאת אישה, זאת בסך הכול אישה,' הרגיע את עצמו, ואת ליבו שפרפר, ושב ואמר, 'בסך הכול אישה.'

מדי ירדה אל הרכב, ברגע שהתקשר. היא אהבה תיאטרון, ושמחה להזדמנות לצאת מעט ולבדר את נפשה, אחרי היומיים האחרונים בהם הוקדשו כל עיתותיה למחשבות עליו וכיצד היא גורמת לו לאהוב אותה מעט יותר. מכונית השרד המפוארת חיכתה לה, ומדי נסגרה בתוך הדלתות השחורות והחלונות האטומים. היא הביטה בידו שהחזיקה במשקה, ופולי שעקב אחר מבטה הציע לה משקה. היא ביקשה מים, שלא היו בנמצא, ופולי מזג מעט שיוואס לכוס זכוכית, והגיש לה אותה.
"תשתי, זה טוב," מדי לקחה את הכוס מידו, חפנה אותה בין כפותיה כמו היתה תה חם בלילה קר. "למה את לא שותה?" שאל. היא העבירה מבט בין הכוס שבידה לעיניו הבוחנות אותה בקפידה. "זה ירגיע אותך." הוא אמר ומדי תהתה כיצד שם לב ללחץ שבו היא מצויה. היא היססה רגע ואז פערה פיה וגמעה לקרבה. פניה התעוותו בתחושה של גועל, ופולי טפח על שכמה שבע רצון, והותיר את ידו חובקת את כתפה.
"למה החלונות אטומים?" היא שאלה ופולי רצה לענות לה במילותיה שלה על כך ששאלות מיותרות מורידות שאולה, אולם בחר לענות את האמת. הוא לא רוצה שאנשים מבחוץ יראו מי יושב בפנים. "את לא יודעת מה הם יעשו אם יידעו מי בפנים," אמר כמתנצל.
"אבל ככה, גם אתה לא רואה את מי שנמצא בחוץ," ענתה מדי. פולי ליטף את זקנו, מהרהר בדבריה ולבסוף ענה שאולי מוטב שכך. מדי שאלה את עצמה, למה צריך לבזבז כסף על תיאטרון כשההצגה הטובה ביותר מתרחשת למולה, אך עיניה הכחולות, נותרו שלוות כתמיד ולא הסגירו שמץ מן הסערה שהתרחשה בנפשה.

"מדי," קרא פולי מעבר לדלת האמבטיה הסגורה, קצר רוח. כל הערב ישבו שלובי ידיים, חום ליבה חדר אליו ומחשבות זימה על מה שיעשה לה כאשר יחזרו לבית מנעו ממנו להתרכז בהצגה. אבל מרגע שחזרו, היא הסתגרה במקלחת ופולי חש עזוב. "מה עשית שם כל-כך הרבה זמן?" שאל אותה כשיצאה.
"עניינים נשיים," ענתה, והתרפקה עליו בכותנת המשי החדשה שלה ונגררה בעקבותיו אל המיטה, שם חיבק את גופה שנע כלפיו, נמס למגע ידיו.
"אי," הקריאה נפלטה מפיה לפני שפולי הבין מה עשה לה. הוא ניסה ללטף אך היא ברחה מפניו כמפני אש מלחכת.
"תדליק את הטלוויזיה," היא פקדה עליורגע לפני שנעלמה, למרות שלא נזקקה לה כדי לדעת. היא הלכה אל חדר האמבטיה. העור שרף לה. בער כמו אחוז בלהבות. העור זה תמיד חיילים. תמיד. ועכשיו זה שורף, איי, כמה שזה שורף. כל חייל שמת נצרב בעורה, כמו שהשמש עושה לבני האדם.
פולי לקח את השלט, וממסך הטלוויזיה בקעו קולות צחוק של תכנית קומית. הם כבר לא עושים תכניות סאטירה נושכות כמו פעם, ופולי שמח על כך. לו היו עושים זאת, היה מככב כדמות ראשית נלעגת. ככה זה כשעושים. תמיד יהיה מי שיצחק. הוא הטה אוזן אל האמבטיה ושמע את רעש המים ניתך מן המקלחת. מה היא עושה שם, לעזאזל? רק לפני שתי דקות היא התקלחה. רעש של חברת החדשות הניע אותו להביט במסך, משדר חירום. לפני דקות אחדות התרסק מסוק של חיל האוויר מעל לים. לא ידוע פרטים נוספים.
הוא התבונן במסך, חושב על הרוגי המסוק. האם היה אפשר אחרת? פולי הושיט יד לצד מיטתו אל חפיסת הסיגריות שלו, מבלי להסיר את עיניו ממסך הטלוויזיה. חייבים לבדוק את זה מחר. לבדוק באמת. לא לטייח את הממצאים. אסור שדברים כאלה יקרו. פולי פזל אל המקום שבתוכו נבלעה מדי, ושאל את עצמו כיצד ידעה. הרי היה ברור שהיא יודעת כשהיא קמה בבהילות כזו וברחה לה.
מדי חזרה מהר הפעם, שולחת מבט אל המסך שבו אנשי חברת החדשות התארגנו על המידע. "זה כואב," היא אמרה לו, והוא אחז בה ונשף על הכוויה שהתפשטה במורד ירכה. נשף וליטף ודאג. תהיה ועדה, הוא יטפל בזה מחר. היום הוא רוצה לטפל בה.

מדי נרדמה לצד פולי, מעודדת מעט מדבריו. משחזרת את השיחה, ואת ההבנה שאולי הוא אכן משתנה. קולו השתנה, בזה היא היתה בטוחה. כשקמה בבוקר הוא כבר לא היה, וכאשר הביטה במראה, ראתה אותו באמצע ישיבת מפלגה.
"ומה נעשה עם החייל הרוסי, שלא ברור אם הוא יהודי?" שאל פולי, וחבריו התלבטו עמו. מדי עזבה את המראה בכעס. שום דבר הוא לא למד, כלום. 'הוא בן אדם.' היא רצתה לצעוק אליו מעבר למראה, 'הוא קודם כל בן אדם.'

פולי עמד בלהט על כך שישלחו נציג למשפחת החייל הרוסי, למרות שהוא ויתר מראש על קולות המגזר הרוסי. בסוף הוא אפילו התנדב ללכת בעצמו. כלי התקשורת חגגו על ביקורו, ושאלו לגבי הגיור, והיחס שלו אל הגיור, ופולי ניצל את כישרון האומנות שירש מאביו לומר דברים מאוד חדים מבלי שיאמר ולו דבר אחד בעל משמעות. פולי דיבר בגאווה על הכבוד הגדול שהעלייה הרוסית מביאה למדינה, ועל הכבוד של המדינה שמסוגלת להעניק לעולים חדשים תנאים שמכבדים אותם.
הוא סיים את דבריו, וחש גאווה ממלאת אותו. הוא עשה את הדבר הנכון, הוא לא פחד מכלי התקשורת, הוא עמד מולם בעוז, ואמר את אשר על ליבו. כמו ילד קטן, הוא רצה לשוב הביתה ולמצוא את הגאווה משתקפת בעיניה של מדי. לקבל את אישורה. כמה קל להתרגל לדברים טובים, חשב.

אבל כשמדי שמעה את הנאום של פולי, היא לא היתה גאה בו. תמונות של רופאים עובדים כפועלי זבל, מרכזי קליטה מלאים, בקבוקי אלכוהול גמורים, נערים רוסיים במוסדות רצו מולה. היא לא נזקקה למראה כדי לראות אותם. הם טבועים עמוק בתוכה. וכשפולי חזר מניחומיו ושאל "נו, נו, ראית אותי בטלוויזיה?" מתרגש כמו נער בר מצווה לאחר הדרשה, היא לא ענתה לו.
"מה, לא ראית?" שאל מאוכזב.
"ראיתי," ענתה, שפתיה קפוצות ומילותיה קצרות.
"מה, לא אהבת?" פולי הופתע.
"אתה אוהב אותי?" שאלה פתאום, בלי קשר לכלום. פולי נעצר. הוא צריך לחשוב. התשובה האוטומטית שלו היתה כן בדיוק במידה שהיא היתה לא. איך אפשר לא לאהוב את האישה הזאת, שכל מטרתה להעניק מטובה, אבל איך אפשר לאהוב כשכבר מזמן שכח מהי אהבה?
מדי חיכתה לתשובה. יותר מדי זמן היא חיכתה לתשובה, עד שהבינה שהיא נכשלה. היא לא הצליחה. היא לא גרמה לו ללמוד לאהוב אותה, לרצות בטובתה. באמת לרצות בטובתה. היא בהתה בכוס הזכוכית אשר בידיה, וזו נפלה והתנפצה. "סליחה," מלמלה ורצה אל המטבח וחזרה עם מטאטא ומטלית לחה לספוג את הנוזל השקוף.

פולי הביט בה, ושוב שאל את עצמו מי היא? משתנה לפניו כמו זיקית, ממתיקה חיוכים ואז נועצת בו מילים, מסממת אותו בדיבורי שווא, ואינה עונה לשאלותיו. מי היא, ואיך בכלל הוא יכול לאהוב אותה כשאינו יודע עליה דבר? "מי את?" שאל אותה פולי כשחזרה. "מי את, לעזאזל, ומאיפה צצת לי, לעזאזל?" הוא הרים את קולו, חושב על אותו לילה שחור שבו נמצאה חסרה הכרה. מאיפה היא צצה אז על כביש החוף ללא מקום יישוב קרוב כלשהו? הנהג שלו שאל את זה, והוא נאטם אליו. והנה עכשיו הוא מבין כמה צדק הנהג.
מדי התרוממה, אוחזת במטאטא בשתי ידיה, ענתה, "כבר אמרתי לך, כל המרבה לשאול, מעמיק לו שאול," וידעה שהיא זו ששאלה את השאלה שהביאה אותה אל פי השאול.
פניו התעוותו מולה. "לא מעניין אותי לרדת שאולה, כולם מגיעים לשם בסוף. אני רוצה לדעת מי את. עכשיו." הוא דרש, ומשנותרה עומדת מולו בשלוותה, הוא סטר לה על לחייה. "תעני לי," דרש.

מדי נפלה אל בין הזכוכיות, לרגע עוד הרהרה בתשובתה ולבסוף ענתה. "אני כל מה שאתה מסרב לראות. אני המצפון שלך, שאבד לך. אני הדרך שאתה לא מוכן ללכת בה. אני המראה שלך, שאתה מסרב להסתכל בה." מדי דיברה והתמונות מרצדות על כל אחד ואחד מן הרסיסים שבתוכם כרעה. מיליוני רסיסים, מיליוני סיפורי חיים, מיליוני בני אדם שזקוקים למשהו. למישהו.
וכל רסיס כזה חדר אל נשמתה. מדי עצמה עיניים, והמשיכה לאסוף את השברים מבלי לראות מה היא עושה. אבל הן זעקו אליה, דורשות את התייחסותה. תובעות ממנה טיפול. פיתרון. הן כבר לא שתקו. הן דיברו, כולן. בבליל של קולות. "די תעזבו אותי כולכם. נמאס לי מכם," היא צעקה אליהם. בבת אחת נעלמו הדמויות, השתתקו הקולות, נגמרו הריחות. מדי כרעה על הארץ. גופה נפרם לרסיסים. היא לא הצליחה. היא לא.

פולי שקע בכורסתו, הוציא את הסיגר, ונשף את העשן אל-על.

* מתוך: האדונית והרוכל מאת שמואל יוסף עגנון.