פוסט מורטום מאת שולמית מורצקי

 רק עכשיו הגיע והוא עדיין המום.  גופו זוכר עדיין את הדי הכאבים, הבלבול והסבל של ימיו האחרונים, אך עתה הוא קל רגליים. הוא משוחרר אמנם מחייו, אך  קטעי זיכרונות מתקיפים את מוחו מכל עבר. אשתו, הבנים, הנכדים והמחלה.

 

הוא זוכר דווקא את רגעי הקסם,  בהפוגות מהכאבים, ביחד הנפלא הזה עם אשתו, שידעה תמיד לתת לרגעים הטובים תחושה של נורמאליות, שידעה אפילו לגרום לימים הארוכים והמשמימים בטיפולים לתחושה של "ימי כף בבית החולים" עם כריכים נפלאים ומגוונים שהכינה, עם ירידה לקפטריה עם כסא גלגלים ובימים טובים בלעדיו.

 

כל יציאה איתה  מהבית של כמה צעדים זהירים לספסל הסמוך בשדרה הפכה ל"טיול בחיק הטבע" והאכלת יונים והקשבה לציוץ ציפורים ורחש העלים. כמה אהב לשבת איתה על הספה בביתם היפה מול כלי זכוכית ובו סידור פרחים חי, אותו החליפה שוב ושוב כדי לשובב את עינו. יד ביד ישבו והקשיבו ביחד למוסיקה קלאסית.

 

בידיו מכשיר מוזר שקיבל בקבלה. הוא מתקשה לעכל את תהליך הקבלה ההזוי. הוא מצא את עצמו באולם קבלה ארוך עם דלפקים. היה כנראה איזה תהליך מיון מוקדם, שכן השלטים הם בעברית . "תיקח מספר" אומרים לו המקדימים. מסך נגיעות עומד בחזית. "לקבלה ראשונית ומיון לחץ כאן" " לבקשות מיוחדות לחץ כאן" . מוזר. הוא לוחץ ומקבל פתקית "שלום מר מורן, צוות הקבלה יודע שאתה כאן. מיד נתפנה ושמך יוקרא. מקומך בתור שלוש עשרה דלפק מספר שתיים".  עודו תוהה ושמו מוקרא " מר מורן, גש בבקשה לדלפק מספר שתיים.

תחושה של ארציות.

 

בקבלה, לאחר וידוא מהיר של פרטים אישיים, ציידו אותו במכשיר שיכוון אותו לחונכת אישית.  המכשיר מכוון אותו בחיצים ובקול אנושי דרך מסדרונות ארוכים והוא חולף בהם ורואה שלטים בעברית, דרך מעליות ומעברים, קומה ב' אגף ג, ימינה אגף ח'. הוא נזכר במסדרונות הארוכים של בתי החולים בהם היה לאחרונה.

 

כל חייו התנגד למכשירים ובקושי עבר מטלפון חוגה לטלפון מקשים. סרב בכל תוקף למרות עבודתו כאיש תקשורת להשתמש בפלפון. למחשב הביתי לא ניגש בלי אשתו ועכשיו המכשיר שבידו מודיע לו "הגעת ליעד, תפנה בבקשה בדלת מולך לחונכת צפורה אמדור", למה תחנוך אותו בדיוק? לחיים אחרים? לקיומו, לנפשו? רב הנסתר.  השם הזה צפורה אמדור מרעיד איזה תא מזיכרון מאוחסן והוא מנסה לדלות אותו ללא הצלחה. הוא דופק על הדלת ששמה מתנוסס על שלט הדומה לשמות דיירים בחדר מדרגות של בית דירות ארצי ורואה אשה נאה יושבת מאחורי שולחן ולפניה ערמה של ניירות.  רגע, הוא מכיר את דמותה והוא נזכר.  הוא ראה את תמונתה בבית הוריה של אשתו. צפורה אמדור, היא הרי סבתה של אשתו. תמיד שמע עליה. זאת באמת היא. למה דווקא היא? איזה דבר משותף יכול להיות לו, אדם משכיל, איש העולם הגדול, איש ספר מכובד, עם צברית מחוספסת שאותה הכיר רק מסיפור בריחתה מהבית ערב חתונתה לבחור ישיבה.

 

"הגברת צפורה אמדור?" הוא שואל. "הופניתי לכבודה ע"י צוות הקבלה".

 

"שלום, ברוכים הבאים. קודם כל תפסיק לקרוא לי כבודה, אני לא אוהבת את זה. תקרא לי צפורה או פייגע. גם בלי גברת. תכף עוד תנשק לי גם את גב היד. הנה כאן בידי תחקיר שעשו עליך, ממש ספר. חיים מעניינים היו לך, אבל רשום לי  שאתה היית  פולני בעל גינונים. אני לא סובלת את זה. כתוב לי כאן גם שאתה היית נשוי לנכדה שלי, לשולינקה. מה שלום שולינקה שלי? הפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה ילדה בת אחת עשרה. הייתה כזאת ילדה טובה ונחמדה".

 

"טובה ונחמדה, כן. כזו נשארה תמיד. גם שמרה על ילדותיות מסוימת הייתי אומר ".

"היית טוב אליה? נתת לה חיים טובים"?

"הטובים ביותר שיכולתי. הרעפתי עליה אהבה, הדרכתי אותה וגוננתי עליה מפני העולם, אי אפשר היה להפריד בינינו וגם השארתי אותה, ברוך השם, מסודרת".

"מה פתאום ברוך השם, מה, אתה דתי? לא צריך פה את כל זה. כולם מגיעים לכאן בין כה וכה".

 

"תגידי לי גברת צפורה, יש אפשרות שאראה אותה, שאוכל להדריך אותה, לעזור לה?"

 

"יש אפשרות כזאת שתראה אותה.  יש כאלה שעומדים על כך בתוקף ומאפשרים להם אבל, תאמין לי, יותר טוב בשבילה שתעזוב אותה בשקט. תן לה להתמודד לבד. יהיה לה יותר קל אם לא תחוש שאתה בסביבה ומבקר אותה,  גם אם היא בין יחידי הסגולה שיכולים לחוש בכלל בנוכחות מבקר ".

 

"תראי, גברת צפורה, עם כל הכבוד, נראה לי שאת לא מבינה. שמעתי שהיית אישה עצמאית, בעלת דעה, אבל  אשתי? אני חושש שאשתי תתמוטט".

 

"לא מתמוטטים כל-כך מהר. תאמין לי ותקשיב לי טוב. עוד פעם אחת אתה קורא לי גברת ואני מעבירה אותך לחונך אחר, ותקשיב לי טוב אדוני,  נו, תראה איך גרמת לי לקרוא לך, יש לך את זה, כמו ששמעתי מהעוקבים שאתם אומרים עכשיו למטה. לא לחינם מצמידים כאן לכל חדש חונך. שמעתי מהעוקבים שהיום צצים אצלכם כל מיני הגדרות חדשות כמו מדריך רוחני, קואצ'ר, מנטור, לא משנה. אנחנו כאן צוברים ניסיון ועוברים הכשרה במיוחד בשבילכם. אנחנו שומעים דיווחים מאלה שכן עשו את הדרך חזרה , כך שבביטחון אני יכולה לומר לך שבכל מקרה אתה תחזור משם פגוע ובאי שקט ותצא נפסד".

"אם אכן ישנה אפשרות לכך אני עומד על זכותי בתוקף".

 

"תראה, אני עומדת עכשיו לספר לך מה שמתגלה לבאים רק בהמשך. כל אחד קולט לפי המוכנות שלו, אבל נראה לי שאתה מוכן. הרגשת אכזבה מהארציות של תהליך הקבלה , קיווית לאיזו תחושה של התעלות, אז תדע לך שהכול עד עכשיו ,איך היינו קוראים לזה בפתח-תקווה "אבו עלי". איך אתם הייתם קוראים לזה? הצגה, שואו, תפאורה, אילוזיה, אחיזת עיניים .  כל זה נעשה עבורכם, עבור החדשים, אלה שכמוך רק עכשיו הגיעו. מתוך החיים הארציים הם היו נפגשים בבת-אחת עם משהו כל-כך שונה, כל כך מופשט שהיו פשוט בהלם והיו הולכים לאיבוד. כל כך קשה להכיל בבת אחת פרידה מגוף גשמי, צורת תקשורת כל-כך שונה שאתה עוד תלמד אותה, שכאן הוחלט לרפד את המעבר החד. לאט לאט, אתה עוד תלמד הרבה ואני אעזור לך.

 

אז נוותר על ההצגה הזו של להחזיר אותך לאולם המיון  ונדלג על שלב הלחיצה על כפתור ה"בקשות המיוחדות" ולך תבקר את אשתך”.

 

בעודו שומע את קולה של צפורה הוא מוצא את עצמו בביתו, בחדר השינה. אשתו ישנה,  הרדיו לידה מנגן חרישית מוסיקה קלאסית. לא החליפה את התחנה. הוא נשכב לידה, האם תרגיש בו? איך היה רוצה להרגיש את ידה המלטפת.  הוא לא רוצה להבהיל אותה.  עיניו מתרגלות לחשיכה ויש מעט אור שמגיע ממנורה שהשאירה בסלון. לא זכר שפניה כל כך מלאו קמטים. הנה היא מתעוררת.  לא הרגישה בו. הוא הולך אחריה למטבח. היא מכינה קפה. יש כלים בכיור, נו מה ניתן לצפות, תמיד היה צריך להזכיר לה. היא יושבת עם כוס הקפה, קמה לקחת משהו מהשולחן בסלון והוא בעקבותיה. שוב השאירה את המזגן עובד בסלון כל הלילה. כנראה גם שכחה לנעול את הדלת. הוא הרי היה זה שעושה סיבוב אחרון לבדוק דברים לפני השינה.

 

משהו השתנה בסלון.  גררה רהיטים מכאן ולשם. במקום סידור פרחים טבעיים, יש פרחים מלאכותיים. הוא לא יכול לומר שמשהו לא יפה, אבל למה מיהרה לעשות שינויים? היא חוזרת עם יומן. יומן? באמת, בשביל מה היא צריכה יומן. הוא רוכן מעל כתפה ורואה דפים מיומנה. הדפים מלאים. היא הולכת להתעמלות, לסדנאות,  סרטים, הצגות, נפגשת עם חברות, מבקרת נכדים. יש תאריכים כבר מסומנים לחופשות מיועדות.  הוא מציץ על לוח השנה הגדול שלידה על קיר המטבח ורואה שחלפו כבר מספר שנים מאז לכתו. מוזר. הוא הולך אחריה לחדר האמבטיה ורואה אותה שוטפת פניה, מצחצחת שיניים מסתרקת ומסתכלת על בבואתה בראי ומחייכת לעצמה. להפתעתו הוא שומע אותה מזמזמת , אפילו נראית שמחה.

 

הוא שוב מול צפורה.

"נו? איך היה? היא בסדר?"

"היא בסדר גמור" . בקולו נשמעת אי נוחות.

 

"היית בודאי מוכן יותר לראות אותה בוכה ובדיכאון , תמיד היה קשה לך לפרגן".

"אני לא פירגנתי? איך את בכלל אומרת לי כזה דבר?".

"כי אני יודעת עליך הרבה.  היה לך תמיד קשה להתנצל, לסלוח, להודות על טעות,

היית נוטה להתנשא ולא היה לך קל לפרגן.  גם כאן קשה מאד לוותר על התכונות האישיות שהיו חלק מהזהות שלך. זהו תהליך ארוך וכולנו לומדים כל הזמן. גם לי יש חונך. נדמה לי שהיית קורא לזה סופרווייזר.

 

בספירה שלכם עזבתי את עולמכם כבר לפני למעלה מששים שנה ולא הצלחתי עדיין להשתחרר מכל מה שהייתי. אני עוד לא הצלחתי להשתחרר מהנטל הכבד של רגש טינה עמוק שהיה לי עוד מילדותי ודרך כל חיי לאמא שלי. נו מילא, שיהיה כך, אולי זה ישתנה ואולי לא, דבר שבינתיים מפריע לי להתקדם".

 

"מה זאת אומרת להתקדם? יש כאן היררכיה"?

 

"כן, בודאי שיש כאן היררכיה. אני יודעת שאתה היית אומר "כולם שווים אבל יש כאלה ששווים יותר". זה נכון גם כאן. השאיפה של כולנו היא להגיע לדרגה הרוחנית הטהורה ביותר. לכולם יש מדריכים או חונכים ברמות שונות. זה תהליך ממושך וקשה כשהמטרה הסופית היא להתעלות. להתעלות מעל החיים הארציים, להתעלות מעל לתכונות האישיות. להגיע למעין שלמות. אני אומרת לך שגם בסופו של דבר, לא שבכלל יש כאן משהו סופי, לא כולנו זוכים להגיע לשלמות המקווה.

 

אשתך לעולם לא תשכח אותך ותמיד תברך על מה שהיה לה ותמיד תהיה חסר לה. אבל היא חייבת בדרכה להמשיך הלאה ועליך רק לשמוח על-כך"  .

 

"איך זה יכול להיות שכשחזרתי לשם עברו כבר מספר שנים ?"

 

"תקלה כנראה בשילוח, אולי משלח שבא לכאן זה מקרוב.  קשה מאד לדייק. תראה ידידי, אין כאן משמעות לזמן כמו שיש לבני התמותה. כשהזמן הוא נצחי אי אפשר לחלק אותו לפעימות קצרות ומלאכותיות כמו רגעים, ימים, גם לא שנים. אין לזה כל משמעות.   יש אצלנו אמנם כאלה שעוקבים באדיקות אחר הזמן שנמדד שם למטה. זה חשוב להם וזו בחירתם. הם יכולים לומר לך בדיוק את התאריך הלועזי, העברי וכן הלאה.  לרובנו אין עניין".

 

תראה ידידי, שמעתי שמיעדים לך כאן תפקיד ניהולי. אתה תבין יותר בהתכנסות הקרובה. יש לנו כאן התכנסויות והחלפת רשמים ודיווחים מהעוקבים, מעין וינטלצייה. אל תשכח שתוכל כאן להיפגש עם ישויות  מזמנים עברו. יהיה לך כל כל פורה ומעניין. אני אהיה איתך בהתחלה בכל שלב והתפתחות עד שתאמר לי דייני. יתכן שלא יארך הזמן ותהיה מספיק בשל לחנוך מגיע חדש".

 

ככל שהוא ממשיך לשמוע יותר ויותר על מה שמצפה לו, כך החיים הארציים הולכים ומתרחקים ממנו.