פלקט מאת אמיר עצמון

אז אתה מבין, כאילו זה התחיל בקטן, ובהתחלה זה עוד היה נחמד, היה בזה משהו איך אומרים אקזוטי, או מה אני יודעת. פעם ראשונה שהיה לי את זה, באמת, חשבתי אני משתגעת, וחברה שלי סנדי אמרה שאני משוגעת לגמרי, אבל מה אני יכולתי לעשות? כאילו, אתה מבין, לפעמים כשאני וחבר שלי מוטי שוכבים, כאילו, שאנחנו במיטה, אז איך אומרים, הוא מתלהב קצת יותר ממני, וזה בסדר, זה נורמלי, למה הוא בן, ולפעמים, אם לוקח קצת זמן אז אני קצת כאילו שוכחת איפה אני נמצאת ומתחילות להיות לי כל מיני מחשבות בראש, כאילו על הגלידה, למשל, איפה שאני עובדת, על הצבא, כל מיני כאלה זיכרונות. ופתאום, נגיד לפני חודשיים, התחילו לי זיכרונות חדשים, כאילו, לא חדשים מעכשיו, אלא כאלה שעוד לא היו לי, או נו- לא היו שלי. תיכף אני אסביר, למה אני רואה שאתה קצת לא מסתדר לך. כאילו, אני רואה משרד, ושולחן כזה, דסק, עם כל מיני ניירות, ויושב איש במכנסיים כאלה יפות, ואיך קוראים לזה, שלקס, כזה על החולצה מלמעלה. וכאילו, אני יודעת זה זיכרון שלי, אפילו שבחיים שלי לא ראיתי את הבן אדם ולא את המקום הזה איפה שהוא יושב.

        בהתחלה, כאילו, זה היה כיף, למה היה בזה משהו חדש כזה, וידעתי כאילו שכל פעם שאני רוצה, אני יכולה כאילו להיזכר, כאילו לעשות שיבוא לי זיכרון, נגיד ברגע שמשעמם, שאין לקוחות בגלידה, או לפני שאני נרדמת שמוטי כבר נוחר לי באוזן ואני שומעת את ההורים שלו שותים תה עם נענע ואוכלים עוגיות באחת בלילה במרפסת למטה, כאילו ברגעים כאלה שאין מה לעשות, אז אני נזכרת ועולה לי האיש הזה, ואני זוכרת איפה הוא גר ואיפה הוא עובד, שם במשרד הזה שסיפרתי לך, ואני זוכרת את החדר שלו, כזה קטן קטן עם הרבה ספרים ומיטה כזאתי צרה ולא נוחה, אבל כאילו שהוא חושב עליה, אז זה מרגיע אותי, אתה מבין? וזה מרגש למה זה כאילו כמו עולם חדש, פתאום יש לך את כל הזיכרונות האלה ולך תדע מאיפה. אז יאללה, כאילו, התלהבתי מזה, הייתי נזכרת שאני מצחצחת שיניים בבוקר, ובאוטובוס בדרך לגלידה, וכאילו הייתי נכנסת לעולם שלו, וזה היה מצחיק אותי, למשל שהייתי זוכרת איך הוא היה יושב בלילות וכותב שירים וסיפורים, וכאילו אוסף מילה מילה עם פינצטה, ואיך הוא נהיה שמח שהוא מצא מילה טובה, או נגיד שהולכת לפניו בחורה יפה ברחוב והוא מתרגש, ולפעמים הוא יושב על ספסל בחוץ וקורא עיתון ומסתכל על אנשים, כאילו עושה מלא דברים שאני בחיים לא הייתי עושה. זה מעניין, לא?

            תראה, הוא, כאילו, אני – בקיצור, הוא, הוא עבד במשרד של עורכי דין. הוא בעצמו, הוא לא היה עורך דין, אבל הוא כאילו עבד איתם במשרד, ואם היו צריכים שהוא יכתוב משהו הוא היה כותב, כאילו מין מזכירה כזה. ובהפסקת צהריים שלו הוא היה יוצא לטייל בגן ליד העבודה, והיה לו סנדביץ' ארוז טוב טוב במין נייר כזה עם שעווה. ואני זוכרת כאילו שהוא תמיד התגעגע או היה עצוב או היה רוצה שמישהו יאכל איתו, כאילו שיהיו איתו, שהוא לא יהיה לבד. אבל תמיד הוא היה ביישן כזה. וזה מה זה נכנס לי ללב, כי אני, אין, אין בי טיפה של ביישנות אין בי, גם תמיד אני עם חברות שלי, מה. אז זה נהיה כאילו מעניין כזה, אתה יודע, כמו לראות סרט, ולהרגיש משהו שמישהו אחר מרגיש, אז ככה, רק שממש, כמו זיכרון, כאילו זה אני הייתי.

            הכי מצחיק, למשל, זה נגיד המכוניות, למה בעיר שהוא גר בה כל המכוניות נראות ישנות כאלה, כמו בסרטים ישנים, שחור לבן, כאלה. וגם כולם מתלבשים כמו הזקנים שיושבים ליד הפיצה במרכז. והוא, הוא במיוחד. ביום שבת, שיש לו זמן פנוי, לא תגיד ילך לים, לקניון, תמיד הוא רק יושב בבית וכותב מכתבים, איזה קטע, אה? איזה ענתיקה זה? וכמה מכתבים הוא כותב, ולא לאנשים שהוא מכיר, לאנשים שהוא לא מכיר, לעיתונים וז'ורנלים וסופרים ופוליטיקאים. מכתבים יפים וארוכים כאלה, עם כתב יד מסולסל. ותמיד הוא מחכה לקבל מכתב חזרה ותמיד הוא לא מגיע. לפעמים הוא גם היה הולך אצל ספר, שהיה מגלח אותו ומספר אותו. והוא, איזה קטעים איתו, תמיד הוא יושב ושותק, רק שותק. מילה לא מוציא מהפה, אולי רק שלום ולהתראות, וכמה זה עולה וכמה פה, ואיך מגיעים, כאילו, רק הכי הכרחי. אתה מבין? הבן אדם כאילו לא מדבר! ואני חושבת לעצמי, יאללה, תפתח ת'פה, תוציא משהו, תגיד משהו. תספר להם איזה שיר כתבת, איזה מכתב שלחת, איזה ספר קראת, משהו, באמא שלך. וכאילו ממש נסחפתי, ממש נכנסתי לזה, והייתי מתעצבנת, באמת, הייתי יוצאת, כאילו יוצאת מהזיכרון, עצבנית, או עצובה, למה כמה כבר בן אדם יכול להיות לבד? ובכל זאת, זה כאילו זיכרון שלי, כאילו זה אני שם, האיש הזה. אבל זהו, לא משנה כמה הייתי צועקת עליו אצלי בראש, כמה הייתי מתווכחת, ואומרת תעשה ככה וככה, אף פעם זה לא היה עוזר. כאילו זה כבר זיכרון, אני יודעת, זה קרה כבר, אבל איכשהוא בכל זאת רציתי שזה ישתנה, למה זה העציב אותי, אתה מבין?

            ויש גם כמה זיכרונות מפחידים כאלה, כאילו לא בדיוק מפחידים, אבל כואב לזכור אותם, והלב מתכווץ כזה. למשל, יש זיכרון אחד שהוא נזכר הרבה שהאיש עומד מול דלת. סתם, עומד מול דלת. ואני לא יודעת אם הוא עמד שם הרבה או רק מרוב שהוא חשב על זה כל כך אז נהיה זיכרון כזה פופולרי. אז הוא עומד מול הדלת הזאת, וזה כזה בחדר מדרגות, עם מעקה כזה יפה, ומרגישים כאילו שמאחורי הדלת יש משהו שהוא מה זה רוצה, ממש משתוקק אליו, ואין, הדלת לא נפתחת. והוא עומד שם ולא דופק, לא יודעת, אולי הוא מפחד או הוא לא בטוח שיש שם מישהו. ואז הוא יורד לרחוב והולך לשבת על איזה ספסל ואני מרגישה כאילו את הלב שלי מתקמט בתוכי. יואו, איזה עצוב, איזה בן אדם עצוב. עכשיו בהתחלה, יש משהו יפה בעצב, זה מין עצב כזה כמו שאומרים יש בו משהו מתוק, ובהתחלה אתה רק רוצה לטעום עוד ממנו, ואני כאילו אני בן אדם שמח, מה לי ולעצב? מה אני דרמה יומית? סך הכל מתבאסת לפעמים שהאוטובוס לא עוצר, שהבוס בגלידה צועק עליי, שמוטי מבריז לי והולך עם חברים שלו לכדורסל או לסנוקר. אבל הוא, אצלו זה כמו אומנות, עצב כזה כמו נהר, כמו ים, למה כי הוא שוקע בפנוכו. ופעם ראשונה אתה טועם כזה דבר, אתה מתרגש, באמת, עושה לך משהו. אתה נהיה לך בפנים משהו אחר, פתאום אתה לא רק סיגי מג', שלמדה במקיף ח' ואחר כך עשתה שנתיים במג"ב, פתאום אתה מרגיש, כאילו מין התרחבות כזאת, כאילו משהו נהיה מאוד מאוד רחוק, וכל המרחק הזה שנפתח, שלא היה קודם, פתאום הוא כולו מלא ברגשות, בתחושות, כל מיני, גם עצוב, גם שמח, אבל בטעם אחר כזה, לא כמו שאתה רגיל. נו, איך אני אסביר?

            למשל, יש קטע יפה כזה, שהוא, הוא כל שבוע הולך לבקר את אמא שלו הזקנה, חטיארית, קטנה ולבנה כזאת, אבל מותק של אישה, מותק. יש לה דירה בבניין גדול כזה עם הרבה חלונות ליד הנהר, ותמיד שהוא מגיע היא מכינה לו כוס תה, והם יושבים ושותקים ומסתכלים על הנהר. מילה לא מחליפים, איזה יופי? לא? היא לא צועקת עליו והוא לא צועק עליה, היא לא צועקת עליו שיאכל משהו ושמה לו חצי מקרר על השולחן, שום מילה על חתונה, על ילדים, על עבודה, והוא לא צועק עליה שתעזוב אותו בשקט, למה כאילו היא כבר עזבה אותו בשקט ועכשיו הם חיים בחיים של השקט שלהם. רק שותים תה ויושבים בשקט. איזה חמודים?

            ונגיד אמא שלי, היא בכלל… היא נכנס לה לראש שזה גלגול נשמות. כל היום אומרת לי, את בגלגול נשמות. כאילו הנשמה של ההוא, נכנסה לי בגוף, או לא יודעת, כאילו אני הייתי הוא ועכשיו יש לי את הזיכרונות שלו. איזה קרועה? אז אמרתי לה, יודעת מה, אמא? מעכשיו תקראי לי היינריך, למה זה השם שלו, היינריך, שם מוזר כזה. ואמא שלי הייתה נבהלת, למה היא חשבה זה איזה שד השתלט עלי, פתאום אני מדברת לה כל מיני שפות וזה. אבל אחר כך קצת התחלתי להאמין לה, למה באמת, זה מרגיש שאני והוא זה כמו אותו בן אדם, לפחות בקטע של הזיכרון. ואז בכלל הייתי מבסוטה, שבוע שלם הייתי אומרת למוטי, אני נשמה מגולגלת, אני נשמה מגולגלת, תראה איזה זקנה אני. אבל הוא, בכלל לא היה מזיז לו, מגולגלת-מגולגלת, היה הופך אותי על הבטן וממשיך.

            ואז, כאילו אחרי שהתקופה של ההתחלה, שהיה חדש ומרענן, וכאילו נורא התלהבתי שיש לי נשמה וזה, אז פתאום אמא שלי ומוטי, אפילו סנדי גם, הם מתחילים להגיד, מה, איך השתנית, את כבר לא אותו בן אדם, מה נהיה איתך… וכאילו הסיבות שהם נותנים היו מה זה דפוקות, תסלח לי, כאילו סנדי אומרת לי כבר אי אפשר ללכת איתך לקניון למה את כל רגע מתיישבת על ספסל ומסתכלת מסביב. ומוטי עושה לי איזה עצובה נהיית, כל היום רק זוכרת ומתעצבת, זוכרת ומתעצבת, כבר מרוב שאת זוכרת את לא מסתכלת לי בעיניים ומרוב שאת עצובה כבר לי לא בא להסתכל עלייך. ואמא שלי, בכלל, אמא שלי, בארוחות שבת, עושה לי את המוות, למה את לא אוכלת? למה לא נגעת באוכל? למה פה, למה שם? ואני כאילו מסבירה לה, אמא, מה אני יעשה, אני לא יכולה, חריף לי, כי פתאום כל האוכל נהיה לי חריף, משהו פחד. ואמא שלי נכנסה לאמוק, מה יהיה עם הבת שלי, לא רק שהנשמה שלה מתגלגלת, היא גם מתגלגלת עם אשכנזים, תיכף היא גם תישרף בשמש ותלך לעבוד בעיתון. איזה פסיכית?

            אבל האמת, כאילו, כמה שזה נמשך, ככה כבר נמאס לי. למה היינריך הזה, לא רק זה שהוא עצוב, גם רגשות אחרים יש לו. למה כל היום הוא יושב בבית, אז יש לו המון תשוקה, המון הוא רוצה, והוא בכלל לא יודע מה הוא רוצה, רק שהוא רוצה. אצלי אני אין דברים כאלה, רציתי לעשות קורס איפור עשיתי קורס איפור, רציתי שמוטי ייקח אותי לטורקיה, לקח, רציתי שאמא שלי תקנה לי אוטו, לא קנתה. אבל לפחות ידעתי שאני רוצה יונדאי גטס. והוא, איזה סרטים איתו, הוא יושב ומשתוקק. זהו. לא הולך לסרטים, לא הולך לרקוד, לא עושה סטוצים, אפילו חברה אין לו למה הוא כזה ביישן. לפעמים יש איזה מישהי שקראה את השירים שלו בעיתון, אבל אז הוא נהיה מבולבל, ואומר לא אני לא יודע, וכותב לה פתקים ומשחק איתה מחבואים, נו, כמו ילד קטן. אני בחיים שלי אני לא אתנהג ככה, אני אף פעם לא היו לי ספקות לגבי מוטי. אצלי זה ודאות, זה גורל. למה אם לא מוטי מי ייקח אותי מהקאנטרי? מי יפתח לי את הדלת של האוטו אחרי שעשיתי בניית ציפורניים ואסור לי לגעת בכלום שעה וחצי עד שמתייבש? גם אין בכלל מה להשוות, אני רוצה את מוטי אני עפה עליו, קורעת לו את הבגדים אני, ככה אני חמה עליו, אש. כמו בטירונות שהייתי הולכת מכות עם הבנות במקלחת. סיגי, הם היו אומרות לי, את כמו אש. כן. והוא זה, עם כל התשוקות שלו, אצבע הוא לא שם על בחורה, אצבע! לא תגיד יד. לא תגיד נוגע לה בציצי, ברגל, מנשק לה בשיער… כלום. רק יושב ומשתוקק – ואיזה תשוקות יש לו, עמוקות עמוקות, כמו בור, ולא נגמרות. אין, אני כל פעם שאני נזכרת בזה, עושה לי כאב בטן. אז גם אני עצובה, גם כואבת לי הבטן וגם סנדי כבר לא לוקחת אותי לאייצ'אנם.

            אז ראבאק, נמאס. ואני אומרת לו, היינריך, אני אומרת כאילו די כבר, תמשיך הלאה, תזרום, תעשה עם עצמך משהו. אבל הוא לא מקשיב, למה הוא רק זיכרון, ומה הוא כבר יעשה? ביישן. עוברת לידו בחורה כבר הוא מתחיל לרעוד. לא תגיד אין לי פינה חמה בלב בשבילו, אבל די, נו. אז זהו, החלטתי אני בגמילה, מפסיקה לחשוב עליו. בגלידה אני לוקחת איתי פנאי פלוס שיהיה לי לקרוא, ותמיד אני שומעת מוזיקה בטלפון, ועם מוטי קנינו כל מיני אבזרים שיהיה לי יותר מעניין – פתאום איכשהו כל העניין הזה נהיה לי איכות חיים. אבל מה אני יעשה, נשבר לי הלב, למה אני זוכרת כל הזמן את היינריך ואני יודעת שהוא, יותר משהוא פחד מבחורות הוא פחד למות, ויותר משהוא פחד למות הוא פחד שישכחו אותו, שאף אחד לא יכיר אותו. ואני, למה מי מכיר אותו יותר ממני? אני הנשמה שלו, הגלגול שלו, ומה זה, פתאום אני לא רוצה לזכור אותו? אתה מבין מה זה? זה סכין בבטן, זה בעיטה בגב. זה כאילו אני בוגדת בו. יותר גרוע, זה כאילו אני בוגדת בעצמי, למה הוא כבר מת ובטח כל הבחורות שהוא לא עשה איתם כלום כבר מזמן שכחו אותו ומי נשאר לו בכלל? רק אני, סיגי מג'. וזה מה זה מלחיץ. ככה לשכוח בן אדם, שלא יישאר ממנו כלום? אז אני נקרעת מבפנים. נקרעת. לפעמים אם יש יום שלא חשבתי עליו בכלל, אז פתאום באמצע הלילה אני מתעוררת בבהלה, יוּ, שכחתי אותי, נעלמתי, אני לא קיים. ואז אני ככה קופצת וישר מתחילה לכעוס על עצמי, למה גם שכחתי את היינריך וגם לפעמים אני מתעוררת כשמוטי עוד באמצע ואז שאני קופצת זה מבהיל אותו.

            גם הכי גרוע זה איך הוא מת. יום אחד נזכרתי שהייתי בשירותים של הגלידה. אני כולי עם הפנאי פלוס, ופתאום יוצא לי כזה זיכרון, בהתחלה חשבתי זה איזה סרט שואה שראיתי, למה היה שם את כל החיילים עם המדים הנאצים וכל זה, ופתאום אני רואה שם את היינריך ואני עושה לו היינריך מה זה נכנסת פתאום לסרט שואה? וכרגיל הוא לא עונה, אבל אז אני קולטת, וואי, זה לא סרט, זה זיכרון, זיכרון שואה. והם כאילו באו לקחת אותו ואת אמא שלו, והוא רץ ומראה להם כל מיני מכתבים שהוא קיבל, למה לפעמים הוא כן היה מקבל מכתב, מאיזה סופר או צייר, מאנשים חשובים כאילו, אנשים שהנאצים אוהבים. והם צוחקים עליו ודוחפים אותו וקורעים לו את הניירות. והוא, מסכן, מתחיל לבכות, למה מה יש לו בחיים שלו חוץ מהניירות האלה? חיים דלים, מה שנקרא. אז הוא, הוא מנסה להוציא את המכתבים שלו מתחת למגפיים של החיילים והם צוחקים ובועטים בו וכל זה, עד שאחד יורה בו כי הוא לא מסכים לעזוב את המכתבים. ואני, כולי בשוק, כולי בהלם, למה לא ציפיתי לזה. פתאום אני מרגישה את השקט בשירותים של הגלידה, ואני רואה כל הפנאי פלוס שלי רטוב למה בכיתי כל הזמן, נשבעת. שבוע נהייתי בדיכאון מזה, שבוע. ואני, גם אם יש לי ציפורן חודרנית אני לא עושה עניין יותר מחמש דקות. איך מוטי התבאס עלי… הייתי יושבת רואה אתו כדורגל וכל פעם שגרמניה היו מכניסים גול הייתי בוכה. בסוף הוא היה צריך להגיד לי שזה צרפת נגד ספרד, ואני אמרתי לו מה זה משנה כולם אנטישמים. הייתי יותר עצובה מהפעם שאמא מכרה לי את הפינצ'ר. אבל אחרי שבוע, די, כמה אפשר? רציתי להמשיך עם החיים שלי. אני לא יכולה כל פעם להסתובב ולבכות, ושאנשים ימצאו את הדמעות שלי בגלידה ויגידו, מה זה, הקינדר-נוטלה נהיה מלוח? אני לא יכולה כל היום לנסות לכתוב מכתבים כמו היינריך, זה לא עובד לי, למה אני לא יודעת איפה יש מעטפות. וזה בעיה, למה שעכשיו שאני יודעת איך הוא מת, זה עוד יותר לא-אפשרי לשכוח, למה אומרים שאסור לשכוח את השואה.

            אז אתה מבין? מצד אחד אני מרגישה שמצאתי את הנשמה התאומה שלי, מצד שני ראבאק, תיתן לי קצת ספייס, הלו, מה קרה? שואה שואה, אבל יש לי גם חיים משלי, יש לי אמא, יש לי את הנסיך שלי מוטי, יש טעמים חדשים בגלידה… אבל לך תתווכח עם זיכרון, הוא רק רוצה שיזכרו אותו, לא אכפת לו מאף אחד, לא רואה ממטר זה. בסדר, אז הגעתי להחלטה שזהו, דרכינו נפרדות. למה אצלי עקשנות לא הולכת בטוב, אם לא מתגמשים איתי זה מעלה לי את הסעיף, כמו אז שאמא שלי לא קלטה שאני כבר לא אוכלת קמח לבן, שעות הייתי צועקת עליה. דווקא, למה היא ידעה שאני מורידה במשקל והיא לא. איזה אמא, אה? אז זהו, אז בסוף ישבתי ואמרתי היינריך, היה נעים, תודה רבה, שלום שלום, אבל איך אומרים, שלום ולא להתראות, למה אתה מה זה מדכא אותי, כבד, כל היום כבד. ואני טיפוס קליל מטבעי. בקיצור, כמה זה עולה הגירוש נשמות הזה? אתה עובד עם קופת חולים?