פער מאת יוסף עזרא

המערכה הראשונה היא אוסף קצר של קטעים נבחרים מתוך הבלוג האישי של בחור צעיר בשם שון שון שנכתבו בשנת 2050.

בתקופה האמורה, האבולוציה הטכנולוגית התקדמה בקצב מסחרר והפכה את הטלפון הנייד לסייען אישי המתממשק ישירות עם המוח, ולצעירים שגדלו עם הטכנולוגיה הזאת נוסף למעשה חוש שישי המזרים להם שטף בלתי פוסק של תקשורת, בידור, ידע, ועדכונים מהרשתות החברתיות.

גבירותי ורבותי, מערכה ראשונה, פרגמנטים בגוף ראשון – My new IPod :

כשהתקלקל לי האייפוד הרופאים אמרו שאי אפשר לתקן, ושצריך פשוט להשתיל חדש. הם גם אמרו לי שבגלל שאני ביחסים רשמיים עם דניאל האלפיונית אז כבר כדאי לי לשקול שדרוג לדגם מתקדם, כזה שיקפיץ אותי לעשירון העליון. אימא שלי אמרה בציניות ש"זה באמת הפתעה גדולה שהרופאים ממליצים לך על מה שהכי טוב עבורם". היא גם אומרת שאני עומד לעשות טעות גדולה, כי אני – להבדיל מעשירונים מלידה – אצטרך לעבוד קשה מאוד כל שארית חיי רק כדי להחזיר את המשכנתא על אייפוד מתקדם באמת.

צחוק הגורל. דווקא ביום שהייתי צריך את חכמת ההמונים יותר מאי פעם, הייתי גם מנותק מאי פעם.

***

כך התקלקל לי האייפוד:

הייתי באמצע הרפתקה קלאסית מוקף בצבאות אדירים, צהלות סוסים והמוני חיילים הסרים לפקודתי. אבל כשהאייקון של דניאל הבהב נטשתי מיד את הקרב ועניתי בחיפזון – "כן דניאלוש".

– "שון שון, אני צריכה לטוס היום, אני כבר אשן הלילה במלון. אל תחכה לי."

– "אהה. לאן את טסה? מתי ..?"

– "זה רק כמה לקוחות. ביי", וניתקה.

הרשתי לעצמי כמה רגעים של דכדוך. אלפיונית או לא, לפעמים אני מרגיש שפרט לרגעים בודדים של אינטימיות, כל מה שדניאל חשה כלפי זה בוז משועשע. ברגעים כאלו אני צריך להזכיר לעצמי את כל ה"אוהב" וה"מקנא" שאני מקבל בכל פעם שאני מעלה לפייסבוק סטטוס עם תמונה של דניאל ושלי, או אפילו סתם אזכור של דניאל. המחשבה הזאת קצת מנחמת אותי – אנחנו זוג, וזה רשמי, וזהו.

ואז שמתי לב לשקט. יש את הדממה המוזרה שאתה מרגיש לכמה שניות כשאתה במעלית או כשהאייפוד מבצע עדכון מערכת, אבל הפעם הדממה נמשכה עוד ועוד. ויחד עם החרשות הזמנית הזאת יכולתי להרגיש גם את החרדה גואה בי – למה האייפוד לא מגיב? למה דווקא עכשיו? למה זה קורה דווקא לי?

***

לבית החולים הגעתי בדרך לא דרך. אנשים טובים שלא הכרתי הרגיעו אותי ויצרו קשר עם מחלקת התמיכה. הם גם הודיעו על התקרית לאמי, כי "דניאל החברה שלי בדיוק בנסיעת עבודה", ואמי באה מיד לבית החולים כדי ללוות אותי בתהליך ההשתלה – בפעם השנייה בחיי שנינו. אבל אני מקדים את המאוחר.

***

"שלום לכם, אני דוקטור קאסטלוצ'י מטעם חברת Boston Medicare & Enhancements. אז מה שלומך היום מר שון שון?"

אחרי כל מה שעברתי, לא היה שום חשק לענות על שאלות רטורית. אמי שאלה בשפתיים חשוקות "מה קורה עם האייפוד של שון?"

"גברת רוזנטל, למרות שזהו ביטוי נפוץ, 'אייפוד' זה סימן רשום של חברה קטנה בקליפורניה שאין לה שום קשר למוצרים המצוינים שלנו." דקלם הרופא ברשמיות. "להתקן שהשתלנו לשון שון קוראים 'סייען BME אישי תוך מוחי דור 12', ועד כמה שידוע לנו כרגע יש בו תקלה חמורה שאינה ניתנת לתיקון".

אמי עיקמה את אפה על נוקדנות הרופא, ולרגע חששתי שהיא תתחיל להטיף לו את הנאום הקבוע שלה על 'הטיפשות של כיסוי התחת המשפטי בעולם עם תיעוד עצמי אובססיבי', אבל היא רק אמרה ביובש "האחריות מכסה את זה. היא חייבת לכסות את זה".

לפי החוק, האחריות על האייפודים חייבת לכסות כל בעיה שהיא. פעם, עוד לפני שנולדתי, האחריות הייתה מוגבלת בזמן ובהיקף. אבל תחקיר של עיתונאי ממפלגת "הצדק החברתי" הוכיח שבכל פעם שיצרן או בית חולים נזקקו למזומנים פרץ פתאום גל של תקלות באייפונים שעליהם כבר פגה האחריות. היה הרבה רעש סביב הנושא ובממשלה חוקקו את 'חוק האחריות המוחלטת למוצרים מחוברי רשת'. אני חושב שאמי, שהיא מהזקנים האלו שעוד היו פעילים ב"הצדק החברתי", עדיין שומרת טינה לרופאים, לבתי החולים, לתאגידים, לעשירים, וגם לממשלה – רק ליתר ביטחון.

"כמובן" אמר הרופא "אנו מתנצלים על התקלה ונשמח להחליף את הסייען האישי, כולל עלויות הניתוח והאשפוז. אבל מכיוון שזיהינו שינוי משמעותי בסטטוס האישי של שון שון מאז ההתקנה הקודמת, חובתי המקצועית והמוסרית היא להציע לו לנצל את ההזדמנות העסקית, ולשדרג"

"בשינוי סטטוס, אתה מתכוון לדניאל?" שאלתי בקול קצת חלול מדי. זה נדמה לי, או שגם הוא נראה מופתע שדניאל ביחסים עם אחד כמוני?

"כן, כמובן. לפי האינפורמציה שמצאנו ברשת אתה נמצא ביחסים עם דניאל אוקלהן, שרמת נכסיה והכנסתה הפנויה מציבה אותה באלפיון העליון. האינפורמציה הזאת נמצאה ברשתות גלויות ומעולם לא הוגדרה כפרטית או חסויה" הוא הדגיש. "האם זה נכון?"

הרופא לא חיכה לתשובה. למרות הדיסקליימר המשפטי יש לבית החולים גישה לכל מה שעשיתי, אמרתי ואולי גם חשבתי מאז שהייתי ילד. "לפי הערכת המחשבים שלנו קיימת הסתברות של למעלה מתשעים ושלושה אחוזים שגברת אוקלהן תסכים לערוב לך לשדרוג הסייען לדור 22. ובמקרה של סירוב, אנו מעריכים שההסתברות לפגיעה משמעותית ביחסים זניחה. כנראה שפחות מאחוז מותנה"

אמי נראתה זועמת ואני לא יכולתי לשלוח לה מסר מרגיע. היא התחילה לומר משהו אבל הרופא התעלם ואמר ברשמיות "כדי שנוכל להתקדם הלאה, האם אתה מאשר לנו ליצור קשר בשמך עם שותפתך ליחסים דניאל ולשאול אותה אם תערוב לך לשדרוג הסייען האישי לדור 22, במידה ותחליט לרכוש כזה כבר היום?"

הרגשתי את הגוש בגרון, זה שחונק אותי בכל פעם שהיחסים ביני לבין דניאל עומדים למבחן. בלי ליצור קשר עין עם האימא הזועמת שלי אמרתי בקול רועד "כן. אני מאשר".

הרופא הנהן ועצם את עיניו. אחרי רגע קצר פקח אותם וחייך לראשונה. "היא מסכימה. ומיד תוכלו לראות סרט הסבר על סייען BME אישי תוך מוחי דור 22. במידה ותחליט לרכוש אותו נוכל לאשפז אותך כבר הלילה ולבצע את ההשתלה מחר בבוקר". שימו לב – זה אומר שתוך שניות הרופא קיבל אישור מהמחלקה המשפטית, יצר קשר עם דניאל והסביר לה את מצבי תוך פירוט המחירים והסיכונים שאני עוד לא התחלתי ללמוד, דניאל הבינה מה קורה, השוותה תנאים ברשת וגם קיבלה את ההחלטה והעבירה ערבות רשמית מהבנק. זהו קצב הדברים בעולם של האנשים עם האייפודים המתקדמים באמת!

ואז החל סרטון ההסבר, הוא הסביר על קצבי שידור. הוא השווה יכולות עיבוד וסוגי זיכרון. הוא דיבר על הפיצ'רים שיהפכו אותך לעובד יעיל מאין כמוהו, ועל השכר הגבוה הנלווה לכך. "וכמובן אין לשכוח גם את החיים שמחוץ לשעות העבודה", הסרטון ניסה לתאר עד כמה הוא לא יכול לתאר את הצפייה בסרט דרך הסייען המשוכלל, עם ריבוי הממדים והסאונד והריחות והתגבור החושי. ושאפשר להפעיל את התגבור החושי גם במצבים יומיומיים, כמו בזמן ארוחה טובה, כדי להפיק מהחוויה "מעל ומעבר לכל דבר אחר שחוויתם מארוחה אי פעם".

אמי בקושי התאפקה עד שהסרט נגמר, החלה לשטוח את טענותיה בקול מקפיא. הרופא לא באמת מציג לי את האפשרות לממש את האחריות ולהישאר עם מה שיש לי. וחוץ מזה עם כל הכבוד לאייפוד החדש, איך אוכל ליהנות ממנו אם אצטרך לגמרי לשעבד את עצמי רק כדי לשלם עליו, ועל פי מה שהיא רואה ברשת שיטת התשלומים החדשה לא מקנה בעלות אלא רק זכות חכירה, וזה אומר שגם תשלומי המשכנתא לא יסתיימו לעולם. אמי דיברה ודיברה, וכל הזמן הזה הרופא שתק והביט רק בי. ואילו אני חשבתי לעצמי דבר אחד – אחרי שנחשפתי לעולם המהיר של האייפודים הסופר-מתקדמים, גם אני רוצה כזה. גם אני רוצה להיות כמו דניאל.

***

אתה מתעורר מהניתוח והמחשבה שלך מתחדדת, ומתחדדת עוד ועוד. דור 22 לא דורש תקופת אימון, וכל מה שאתה רוצה או צריך לדעת פשוט צף לך לתודעה כמו זיכרון ישן שמתבהר פתאום. ככה צפה בך הידיעה שכבר עברו שלושה ימים מאז הניתוח, הידיעה שהסייען החזיק אותך בהכרה חלקית בזמן שמיפה את כל הזיכרונות הישנים שלך, וגם שמרגע זה אתה יכול לשחזר כל דקה ודקה מהחיים שלך אם רק תחפוץ. אתה עובר במהירות על זיכרונות הילדות שלך ומנתח באנליטיות את הסיבות לצורך הנואש שלך בדניאל ובאשרור שלה, אבל ההבנה לא גורמת לצורך הזה להעלם, ואולי אף מגבירה אותו. המחשבה שלך ממשיכה להאיץ, ועוד בטרם מסתיימת הדקה אתה מספיק לשלוח מסר אישי לכל אחד מעשרות החברים הקרובים שלך וגם לעדכן את הפרופיל הציבורי על מצבך המשודרג. תוך שתי שניות אתה מתחיל לקבל הצעות עבודה, התחלה מידית. ואז צפה בך הידיעה שאתה יכול גם להשהות את החשיבה המהירה הזאת אחרת תשתגע ועושה כך וחוזר לשקט יחסי.

אתה רעב ומזמין ארוחה ונזכר בתגבור החושי ומתפתה לנסות. החוויה עולה על כל מה שאי פעם חווית. כל פקעית טעם בלשון נהפכת למזרקה צבעונית של ניחוחות וטעמים. אתה עוד לא מספיק להתפלא על הניואנסים המופלאים שסנדוויץ' פשוט יכול לספק וכבר צפה בך הידיעה, כמו זיכרון ישן, על חווית הל.ס.ד ששימשה השראה לטכנולוגית התגבור ועל הטרגדיה של הנסיינים הראשונים ששקעו בקטטוניה. אתה מוחה את מבול הידיעות שזורם לתודעה שלך כמו שמנגבים אבק ולוקח ביס אלוהי נוסף שמביא אותך לסף דמעות. מרגע זה ממש, כל ארוחה שתנסה לאכול בלי התגבור החושי תהיה דלה ואפורה. ואז פתאום אתה מבין את פשר היחסים של דניאל ושלך. היא פשוט בחרה אותך באקראי, בדיוק כמו שאתה שלפת את הסנדוויץ' מהמכונה. בלי לאבד רגע אתה מתקשר לדניאל עם תיוג "דחוף, חירום" כמו שלא העזת לעשות מעולם. כשהיא עונה אתה שואל בקול רועד "דניאלי?".

"כן חמוד. ההשתלה בסדר?"

"כשאנחנו ביחד .. את פשוט מפעילה תגבור חושי, נכון?"

——————————-

המערכה השנייה נמצאה ביוטיוב. זהו קטע מתכנית ריאליטי ששודרה בשנת 2069. שם התכנית הוא "את מי היית מזיין" והיא וולגרית ואידיוטית אף יותר מתכניות הריאליטי הקיימות היום (בתחום הזה, צר לי לבשר, לא כדאי לפתח ציפיות). הגיבור הסמוי של המערכה השנייה הוא שון ג'ון – הלא הוא שון שון ג'וניור, בנם היחיד של שון שון ודניאל מהמערכה הראשונה.

אמנם ניסינו לעדן חלק מהביטויים, אך עדיין יש בקטע הבא התייחסות מפורשת לפורנו וסקס. אם יש בסביבתכם ילדים קטנים, מן הראוי יהיה לשמוע את המשך התכנית במועד מאוחר יותר.

גבירותי ורבותי, מערכה שניה, דיאלוג מול קהל – Bigus Dickus:

– קאבלו אאאתתת יוליה קורנפלד!

שלום.

<< מחיאות כפיים מהקהל >>

– יוליה, ספרי לנו קצת על עצמך

אז קוראים לי יוליה, ואני בת עשרים ושתיים, וכמו שאתם רואים בפייסבוק יש לי כבר יותר משתיים וחצי מיליון תיוגים של "יפה", "כוסית", ו"שווה", אז אני מקווה שזה אמיתי ובגלל זה באתי לאודישנים. וגם התחלתי לקחת שיעורי משחק כי לא משנה מה שיהיה כאן בתכנית, אני רוצה להישאר מפורסמת גם אחר כך.

– הופה! יש לנו כאן מישהי עם מוטיבציה! אבל אני יכול להעיד שגם בלייב, יוליה שלנו באמת שווה.

<< עוד מחיאות כפיים >>

תודה.

– יוליה, אני רואה שממש לפני התכנית נפרדת מהחבר … דווקא כוסון בעצמו ויש לו גם אימא אלפיונית .. אני רואה שרשמת בסטאטוס שנפרדתם בגלל "מתנת יום הולדת מאוד לא מוצלחת". מה קרה?

אוייש, זה קצת מביך.

– בשביל זה אנחנו כאן! קדימה, ספרי לנו גם את הפרטים שלא נמצא ברשת!

אז היה לי יומולדת לפני שבועיים,

<< פאוזה, מחיאות כפיים ותשואות מהקהל >>

ושון ג'ון החליט להפתיע אותי בשדרוג .. זאת אומרת ניתוח הגדלת איבר.

<< הקהל משמיע קול שנישמע כמו וואוווווווש >>.

הבעיה היא ששון ג'ון הוא באמת כוסון עשיר כזה כמו שרואים בסרטים, עם עודף ביטחון עצמי ואפס ריכוז או תשומת לב לפרטים. וגם בגלל שהוא רצה לעשות לי הפתעה אז הוא הלך לשם לבד ולא סיפר לאף אחד ואפילו לא עשה פול הצבעה לחברים בפייסבוק או בפורום.

– נו, ומה קרה?

תראה, תחשוב שאתה רופא ומגיע אליך כוסון עשיר שמתעקש שהוא רוצה את הכי גדול והכסף לא משנה. ותחשוב שהמצלמות המשפטיות של בית החולים גם מקליטות אותך מסביר לו על המוצר וההשלכות כמו שצריך, ושלמרות שעמוק בלב אתה יודע שהראש שלו בכלל באייפוד בזמן שאתה מדבר, הכוסון מצליח לתת הצגה משכנעת של קשב עם "כן", "אין בעיה" ו"בסדר" וגם בסוף הוא חותם על כל הניירות בלי בכלל להסתכל. אז אני לא יודעת מה אתם הייתם עושים אבל הרופאים בבית החולים באמת מכרו לו את הכי גדול.

<< שריקות, תרועות, וצחקוקים מהקהל. לוקח קצת זמן עד שהמהומה נרגעת >>

מכרו לו דגם .. גרוטסקי, משהו שמיועד בכלל לסרטי פורנו של גרמנים שכבר ראו הכול. זה כל כך מפלצתי שהמחיר כולל גם שדרוג מלא של מערכת הדם וגם חלקים מהשלד. ואז שון ג'ון חותם על הכול וגם נכנס מיד לניתוח בלי להתייעץ עם אף אחד בשביל <כאן יוליה החמודה חיקתה את טון הדיבור של כוסון טיפש מהסרטים> "לא לקלקל את ההפתעה".

– למי שרוצה, העלינו בזה הרגע קישור לתהליך – אבל את הסרטים הכחולים של הגרמנים תצטרכו לחפש לבד

<< צחוק >>

– כן יוליה, ומה קרה אחר כך?

כששון ג'ון חזר להכרה הוא חטף שוק רציני.

– בגלל האיבר? עד כדי כך גדול?

לא, זה בגלל הלב. החליפו לו את הלב במשאבה בשביל להגדיל את ההספק של הדם. ומסתבר שהמשאבה מזרימה את הדם ברצף במקום בפעימות, וגם מסתבר שהחוסר בפעימות לב עושה עוד כל מיני שינוים וגם אפקט פסיכולוגי. אחר כך שון ג'ון גם התחיל להרגיש את ההשפעה של השדרוגים האחרים…

<< מלמול שהושתק מיד על ידי המפיק, שלא רצה לאבד מומנטום >>

…ונכנס להיסטריה וגם התחיל לצרוח שמה עשיתם לי ושהוא כבר לא יודע מי הוא, ובעצם עבר התמוטטות. כל זה קרה עוד לפני היומולדת שלי, וכשסוף סוף נתנו לי לבוא לבקר אותו הוא כבר היה על זריקות הרגעה, וגם האימא האלפיונית שלו כבר שלחה רופא משלה שיתפוס פיקוד על העניינים…

– הופה! אני רואה שיש לנו פה מישהי עם סטנדרטים גבוהים! ככה את זרקת כוסון עשיר רק בגלל התמוטטות עצבים קטנה?

לא רק. מסתבר גם שלקיים יחסים עם השון ג'ון המשודרג זה דבר מסוכן שעלול לגרום לנזקים פנימיים ואולי גם למוות. וכשבאתי לבקר את שון ג'ון בבית החולים, עם פרחים ביד והכל, הוא והרופאים כולם ביחד ניסו להחתים אותי מהר מהר על ניתוח להרחבת אגן וחיזוק וואגינה כדי ששון ג'ון ואני נתאים. אז החלטתי שמספיק לי ועוד שם, כשעמדתי מולם, החלפתי את הסטאטוס הציבורי בפייסבוק לברייק אפ.

– נו, ואנחנו בטח שמחים שלא הסכמת להרחיב אגן ולקלקל את הגזרה הנהדרת הזאת…. ואני רואה שגם שון ג'וניור הגיב לתכנית שלנו בריל טיים … ומסר שהוא כבר הספיק להקטין .. ושהוא ואימא דניאל עוד יתבעו לבית החולים את הצורה … ובגדול. בהצלחה עם התביעה שון ג'ון! ובהצלחה גם כאן ליוליה הכוסית המהממת שלנו!

<< מחיאות כפיים סוערות >>

– ונעבור למתמודדת הבאה …

—————-

החומרים למערכה השלישית נמצאו בתוך ישות כלשהי שאפשר לתאר כארכיון וירטואלי של סייען אישי. אין זה סייען אישי מהסוג שהיה הנפוץ במאה העשרים ואחת, חס חלילה. בשנת 2550 הטכנולוגיה ממציאה את עצמה מחדש בלי הרף, וכל תשוקתה היא לשמר את בני האדם ולהמשיך לחקור את סודות היקום. בני האדם מבדילים את עצמם מהמכונות – שבעליל כבר חכמות הרבה יותר מהם – על ידי תפיסת עצמם כאצולה נעלה, או כמו שהם קוראים לעצמם: "טהורים". וכטהורים, הם לא היו מעלים על דעתם להרשות שיחתכו את גופם, הוא מקדשם, ויחדירו לתוכם משהו גס ומכאני כמו סייען אישי בסגנון המאה העשרים ואחת.

המכונות החכמות מבינות את המצב היטב. הן דואגות לספק לכל בן אנוש סביבה בטוחה והשגחה צמודה ורק אם אין ברירה אחרת ידביקו המכונות את בני האדם הטהורים בווירוס מרפא. בלי ידיעתם, כמובן.

הישות שאפשר לתאר כ'רוח המכונות' – כי את טבעה האמיתי של הטכנולוגיה הזאת אין סיכוי שנבין – גם מפקחת בדקדקנות על תהליך הרבייה. למרות שהטהורים לעולם לא יבצעו פעילות מזוהמת כל כך כמו יחסי מין ולידה, התשוקה לצאצאים שרירה וקיימת. הטהור המצוי ישקיע חלק ניכר מזמנו בתכנון הדנ"א של ילדו העתידי. ואם רק יצליח לחסוך מספיק כסף הוא יקנה את הילד הזה מבית החולים, ויבלה שעות רבות של אושר כשהוא צופה במכונות המגדלות את צאצאו המושלם.

המכונות אוהבות את בני האדם וחפצות באושרם, ולכן אינן מספרות להם את העובדות הבאות:

1. הן משנות את התכנון כראות עינן. לא אכפת להם להעניק לצאצא את צבע השיער ועוד כמה מאפיינים שההורה בחר. אבל עם כל הכוונות הטובות, מוחם של בני האדם אינו מסוגל להכיל את המספר העצום של קשרי הגומלין הכרוך בתכנון גנטי.

2. המכונות, בטאקט מופלג, לא מאפשרות תכונות חריגות – כמו גובה או כוח לא אנושיים. ישות רוח המכונות משמרת את המין האנושי כפי שהוא. לטוב ולרע.

3. המכונות לא זקוקות לכסף, ולמעשה יכלו לייצר תינוקות לבני האדם באותה קלות בה יצרו להם מזון ובתים והרבה דברים אחרים אותם הן מעניקות לאנושות בחינם. אבל המכונות גם מבינות שבני האדם זקוקים למטרה. והרדיפה אחר כסף כבר הוכיחה את עצמה לאורך ההיסטוריה כאשליה נהדרת של משמעות עבור המין האנושי.

 

זהו סיפור על עולם נקי של אנשים מושלמים וגם על איש זקן מדור אחר, הלא הוא מיודעינו שון ג'ון הכוסון העשיר, שמסרב בעקשנות למות.

 

גבירותי ורבותי, מערכה שלישית, סיפור שחובר על סמך ארכיון – Purity:

"היום כל כך יפה ונעים" אמר גוליוס לסייען האישי, "בוא נקווה שהביקור החדשי אצל סבא רבא יהיה קודה נעימה ולא אקורד צורם".

גוליוס דיבר לפרוטוקול, כמובן. המכונות דאגו שמזג האוויר יהיה יפה ונעים בכל הימים, ומאז שגוליוס החליט לפעול בעניין הירושה, כל הביקורים אצל סבא רבא היו קשים וצורמים. אבל הסייען תיעד את ההצהרה, וגם היא תשמש בבוא היום כראיה ליחסו הטוב והדואג של נכד אוהב לקרוב משפחה זקן ומריר.

גוליוס עמד זקוף וגאה על שטיח הכניסה בזמן שגרבי ההליכה השילו מעליהם את הסיבים המלוכלכים וגידלו נקיים במקומם. הסייען האישי, שהיה כדור כסוף המרחף בדממה במרחק הושטת יד מגוליוס, פיקח על התהליך. וכשזה הסתיים, ביקש הסייען מדלת הכניסה אישור כניסה. השטיח חיכה בסבלנות שהם יכנסו ואז החל לנקות את עצמו.

"שלום סבא רבא, מה שלומך היום?" קרא גוליוס מחדר המבואה.

האיש הזקן לא טרח לענות, וגוליוס לקח נשימה עמוקה ונכנס פנימה.

גוליוס נעמד באצילות במרחק נאות מול שון ג'ון הזקן, שהיה שרוע בכורסא הרפואית בדיוק באותה תנוחה בה היה בפגישתם האחרונה. גוליוס חזר ואמר בקול ברור "שלום סבא רבא, מה שלומך היום?"

שון ג'ון רטן "הסייען שלך מעצבן אותי. תגיד לו שלא ירחף באוויר"

בלי לחכות להוראה, הסייען האישי הנחית את עצמו בעדינות על הרצפה בפינה והחליף את צבעו ללבן ניטרלי, כצבע הקירות. גוליוס ידע שגם במצב זה הסייען ממשיך לתעד את הביקור.

האיש הזקן התכוון להיות שתקן היום, אבל אחרי כמה שבועות של בדידות, כשרק המכונות מארחות לו חברה, הוא לא הצליח להתאפק.

"זה מעצבן אותי שאף אחד לא יודע איך הם מרחפים" הוא רטן "ניסיתי פעם ללמוד את זה ולא הצלחתי. המכונות כל הזמן אמרו לי שהפיזיקה שמאחורי זה פשוט מסובכת מדי למוח של בני אדם".

"אבל סבא רבא, היום גם אף אחד לא יודע איך הבגדים שלנו עובדים. ובטח לא איך הכורסא הרפואית או דברים באמת מסובכים. העולם השתנה מאז ההש…" גוליוס עצר את עצמו ברגע האחרון.

"מה רצית להגיד?" שאל שון ג'ון הזקן "'ההשתלות שלך'?"

גוליוס לא ידע מה לענות. כולם ידעו שהאיש הזקן הוא בעצם גרוטסקה, בן אדם שנתן בדעה צלולה למכונות לחתוך את גופו ואף להכניס לתוכו זוועה מכאנית. גוליוס עצמו, כמו כל בני דורו, לא יכול היה להעלות על דעתו אפילו סתימה בשן. גופו היה מושלם ועורו החלק מעולם לא נפגם בשריטה או בפצע. בנימוס גמלוני הוא ניסה להתחיל את הפגישה מחדש. "שלום סבא רבא, מה שלומך היום?"

האיש הזקן צחק וענה בפעם המי יודע את התשובה החביבה עליו: "אני עדיין חי, לצערם של כמה אנשים"

גוליוס זיהה בדברי הסבא הזדמנות "אבל סבא רבא יקר, אתה לא חייב לסבול. הרבה אנשים מחליטים לפרוש. זה יותר … מכובד."

השתררה שתיקה. גוליוס קיווה שאולי האיש הזקן מבין סוף סוף את חוסר התוחלת בהיאחזות העיקשת בחיים מזוהמים כל כך, כאשר כספו יכול לשמש את גוליוס ליצירת חיים טהורים הרבה יותר.

לבסוף שבר שון ג'ון הזקן את השתיקה. למרבית ההפתעה, קולו היה רגוע.

"הם החליפו לי את הלב עוד לפני שהייתי בן עשרים" הוא אמר "זה בכלל היה בטעות, באיזשהו ניתוח מיותר שעשיתי רק כי רציתי להרשים מישהי. תבעתי את בית החולים בגדול, אבל את הלב המקורי אי אפשר היה להחזיר. לקח לי מאות שנים לגלות שדווקא הלב-מכונה הזה – שבכלל לא רציתי, והפיקוח הרפואי הצמוד שבא עם הפיצויים – שגם עליו הייתי מוותר, החזיקו אותי חי ובריא יותר מכל אדם אחר מהדור שלי. וזה כולל גם את כל הטיפוסים שהפכו אותי לבדיחת רשת במשך כל כך הרבה שנים"

מעומק הכורסא הרפואית, האיש הזקן בחן את גוליוס. גוליוס כבר איבד את תנוחת העמידה האצילית, ולעור פניו הזהוב המושלם נלווה עכשיו גוון ירקרק.

"אז במקום להטיף לי על כבוד – למה שלא תיקח את הרגליים שלך ותסתלק מכאן, יא חתיכת …"

ואז שון ג'ון הזקן קרא לגוליוס בשם גנאי נורא כל כך שקשה לתאר. גוליוס החוויר וכמעט איבד את שיווי משקלו. הסייען האישי שלו זינק כקלע ועשה משהו שנתן לגוליוס את התחושה שמישהו תומך בו ומוליך אותו אל מחוץ לדירה, אל חוף מבטחים טהור ונקי.

דברי הנאצה הנוראיים של האיש הזקן עוד הדהדו בראשו –

"יא חתיכת רובוט של הנדסה גנטית"

——————–

זהו. עד כאן להיום. תודה שהקשבתם לנו. ובתכנית הבא נדבר על … ריחות. סיפורן של שלוש מלחמות בהיסטוריה האנושית שפרצו, בדרך כזאת או אחרת, בגלל קומץ פרומונים.