צולע

פיתחתי צליעה ברגל ימין. לא נפצעתי או משהו, הכול עם הרגל היה בסדר גמור, אבל בכל זאת התחלתי ללכת עם ברך ימין נעולה, ככה שבשביל ללכת הייתי צריך לעשות כזה חצי עיגול עם הרגל בשביל להעביר אותה קדימה. אפשר להגיד שעשיתי את זה מתוך החלטה אבל לא ממש החלטה מודעת. הצורך שלי שאנשים יראו אותי, שהמבטים יפסיקו לחלוף דרכי בלי לשים לב שיש שם משהו, הניב את התוצאה הזאת. המודע וכל מה משתחתיו החליטו להניב פתרון פיזי חד לבעיית האי-נראות ובוקר אחד קמתי עם הצליעה. זה עבד. מבטים נעצרו, אפילו נמשכו מכיוונים אחרים להסתכל על האיש הצולע הזה. בעבודה, בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לעבוד שם (שלוש שנים כבר) התחילו לשים לב שמישהו יושב שם בתא המשרדי הזה, ואני בכוונה אומר תא משרדי ולא משרד. אולי אתם לא מכירים את זה – לוקחים אולם ענק ומחלקים אותו לריבועים קטנים כאלה בעזרת קירות פלסטיק בגובה מטר וחצי, ככה שלעובדים יש שטח משרד פרטי וגם זה בערך חלל קבוצתי שמאפשר לכולם לעבוד ביחד. איזה ביחד איזה נעלים. כל פעם שמישהו עבר מחוץ לתאון שלי הוא אפילו לא העיף מבט פנימה – ובכל שאר התאים אנשים כל הזמן מציצים מעל הקירות הגמדיים ומנהלים שיחות על מזג האוויר, ריקודי-עם וכל מיני שטויות. מתי הם בכלל עובדים? אני, ההתייחסות היחידה שקיבלתי בעבודה הייתה כשהבוס שלח לי את המייל הקבוע – כל הכבוד על סיום פרויקט זה וזה, עבור בבקשה לפרויקט כך וכך. שלוש שנים אף אחד לא אמר לי שם מילה אחת. עד שמגיע היום שאני גורר את עצמי פנימה על הרגל המזדיינת הזאת, ופתאום, כמו ג'אקס-אין-דה-בוקס כולם קופצים בקופסאות הקטנות שלהם, מופיעים מעל הקירות המיניאטוריים, הוי, מה קרה? תאונת דרכים? משחק כדורסל? וזה פשוט מצחיק, כי אני רואה בעיניים שלהם, איך לשנייה הם באמת מודאגים, ואז הם שואלים את עצמם אם בכלל יש לי אוטו, אם בכלל אני משחק כדורסל, ופתאום מכה בהם ההבנה שאת השם שלי הם לא יודעים. פעם ראשונה באותו יום הם הזמינו אותי איתם לארוחת צהריים, ושאלו שאלות, והתעניינו. אני חושב שדיברתי בחצי שעה הזאת יותר משדיברתי כל השלוש שנים האחרונות ביחד, מה שבטוח שעד אותו הערב כבר הייתי צרוד. בימים שבאו אחרי זה נמשך ולא רק שהתחילו לשים לב אלי, אני חושב שנהייתי פופולארי. הסתבר שהתאים מתחלקים לשתי קבוצות יריבות, שהאנשים בהן אוכלים צהריים בנפרד ומשתדלים לא לדבר אחד עם השני. וכל פעם שהייתי הולך עם אנשים מקבוצה אחת, ישר אחרי ההפסקה אנשים מהקבוצה האחרת היו באים לעשות לי פרצוף נעלב. הזכיר לי את התיכון, פריקים נגד ארסים, גם שם הייתי יושב על הדשא לבד ואף-אחד אפילו לא טרח לשנוא אולי על זה שאני לא בקבוצה שלו. בשלב מסוים אפילו הייתי מוכן לחטוף מכות מאחת הקבוצות, רק בשביל היחס. כמו שאתם מבינים, בעבודה הייתי בעננים. אחרי כמה ימים התחלתי להבין את מה שכבר אמרתי לכם – שהצליעה נבעה מהחלטה לא-ממש-מודעת למשוך תשומת לב, וזה עבד כמו קסם. אם לתת-מודע הייתה שכם הייתי טופח לו עליה. בערך שבועיים אחרי שהתחלתי עם הצליעה יצאתי עם כמה מהבחורים הרווקים בעבודה לבאר. איך שאנחנו נכנסים כל המבטים מסתובבים אלי, אפילו המלצריות והברמנית, ואני מחייך לכולם (בעיקר לכולן) וחיוכים מוחזרים אלי חזרה. ואתם אולי לא מבינים מה זה אומר בשבילי – שנים הייתי הולך לבארים לבד, שנים הייתי נכנס בלי שאף אחד ישים לב, הייתי מתיישב בשקט על הבאר, והיה לי לוקח לי מינימום עשר דקות מלאות בסליחה, ברמנית ונפנופי ידיים בשביל לקבל את המשקה שלי. עכשיו, צליעה קטנה וכולם מחייכים אלי. הברמנית, שרואים בקלות איך המקום מתקיים רק מהבחורים שבאים כל ערב להשתכר מול היופי שלה ולהגיד לעצמם שמחר הם יבקשו ממנה את המספר שלה, ליוותה אותי במבטה עד שהתיישבתי מולה, ישר שאלה לשלומי ומה ארצה לשתות, וכשהניחה מולי כוס בירה מיוזעת עוד שאלה אותי איזה צ'ייסר אנחנו שותים. הבחורים שבאתי איתם הסתכלו עלי בקנאה, הם הניחו שזה מה שתמיד קורה לי, שתמיד אני מסובב מבטים ומצליח לתפוס את הבחורה הבלתי מושגת. אחרי שהברמנית ואני עשינו לחיים ושתינו ביחד את הצ'ייסר, והחברים שלחו לי קריצות מטופשות, נזכרתי בתקופה שהייתי הולך לזונות. לא יכולתי לסבול את הקולות ששמעתי מהחדר של השותף שלי, שהוא והנאנחות שהביא כמובן לא טרחו להכיר בנוכחות שלי בדירה. הזונות, ששילמתי להן בשביל זה, פישקו את הרגלים בשעמום, וגם בזמן שהייתי בתוכן היה קשה לדעת אם הן שמות לב שאני קיים. זה היה יותר מדכא מלהיות לבד, אז עברתי לדירת יחיד ואוננתי בשקט. והנה אני, מסתכל על הברמנית ששולחת לי מבטים, על הבחורים האלה ששולחים לי קריצות ומתים להחליף איתי מקום, ואני חושב על זה שעד לפני שבועיים, עד לפני הצליעה, אף אחד מהאנשים האלו, הנשים האלו, לא ראה אותי. פתאום התפוצצתי מצחוק, התגלגלתי שם על הבאר איזה שתי דקות. צחוק בריא, מלא – צחוק של אושר, אבל גם צחוק של אירוניה. הם לא הבינו מה קרה לחיים שלי וגם לא יכלו להבין את זה – מבחינתם לא הייתי קיים לפני הצליעה. בכל מקרה הם הצטרפו לצחוק, לא רצו להישאר בחוץ. דיברנו ושתינו שם במשך איזה שעתיים שמהלכן המשיכו הפלרטוטים עם הברמנית. קראו לה תמר. היא הייתה גבוהה ולבנה עם עיניים כחולות ואף גדול. בכלל הכול אצלה היה קצת גדול מדי – האף, השפתיים, האצבעות, השדיים. למרות זאת היא הייתה יפה והאפקט שנוצר מהקצת חוסר פרופורציה היה שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנה. קשקשנו קצת במהלך הערב, דיבורים שטחיים על אלכוהול ועל אנשים. החברים כבר רצו ללכת ואני פחדתי להפוך לדלעת אז החלטתי לפרוש בשיא, כמובן לא לפני שתמר הכניסה את המספר שלה לפלאפון שלי. התקשרתי אליה למחרת וקבענו להיפגש כמה ימים אחרי זה בערב הפנוי שלה מהפאב. לקחתי אותה למסעדה יפה ליד הבית שלי שראיתי המלצה עליה בעכבר העיר. הגעתי קצת לפניה וחיכיתי לה ליד השולחן. היא נכנסה והסתכלה מסביב וראיתי איך המבט שלה עובר דרכי. לשנייה קרסתי, נכנסתי לפאניקה, חשבתי שהכול חזר להיות כמו קודם, אבל משהו גרם לי לקום ולהתחיל לצלוע אליה. איך שעשיתי את הצעד העקום הראשון ישר הבלבול שלה הפך לחיוך עצום. חיבוק קטן ונשיקה על הלחי שכבר פגעה בשפתיים. התיישבנו לאכול. היא נורא התעניינה בי ושאלה המון שאלות על העבודה ועל החיים שלי. זה הרגיש כמו בסיפור של דיסני – לשבת במסעדה טובה עם אישה יפה ונחשקת שכולה שקועה ומתעניינת בי. התחלתי לספר לה על העבודה שלי, הפרויקטים בעיבוד תמונה שאני מתכנת שם. בזמן שדיברתי המבט שלה התחיל בהדרגה לעבור דרכי, כאילו אני מתפוגג. שיניתי נושא והתחלתי לספר לה על החיים שלי בבית, על אוסף הפז-דיספנסרס שלי שהתחלתי עוד כשהייתי ילד ועל הנדירים שהצלחתי להשיג כמו גרגמל בלונדיני וקרמיט כחול. זה לא החזיר אותה ובשלב מסוים הרגשתי שזהו, נעלמתי סופית. התבאסתי, אבל כבר ידעתי מה אני צריך לעשות, קמתי והתחלתי לצלוע לשירותים. חשבתי שאני יכול להיות גיבור של קומיקס – האיש האפור. כוחות על: בלתי נראה כל עוד נמצא במנוחה. זה הצחיק אותי, לחשוב על עצמי כגיבור על. כשחזרתי מהשירותים לא חזרתי לכסא שלי אלא כרעתי ליד תמר, קצת עקום על הרגל הצולעת שלי. היא חייכה ונישקה אותי. זו הייתה הנשיקה האמיתית הראשונה שלי. חשתי כל תא-עצב בשפתיים שלי מתפוצץ מעונג, שמעתי את הדם שלי זורם, הרגשתי את כדור הארץ מסתובב מתחת לרגליים שלי. יכולתי למשש את החיוך שלה עם השפתיים שלי וגם אני התחלתי לחייך בתוך הנשיקה. הרגשתי שאני לא יכול לעמוד בזה יותר, שאני עומד להתפרק לאטומים, להפוך לאבק קוסמי מאושר, אבל לא רציתי להפסיק. תמר ניתקה את הנשיקה, פתחתי את העיניים והסתכלתי על החיוך שלה, על העיניים שלה שנשארו עצומות לעוד כמה שניות, על לשון צרה שליקקה לאט את השפתיים, כאילו מבקשת לטעום את שוב את הנשיקה, להיפרד ממנה לאט. היא פתחה עיניים ואמרה שנזמין חשבון. כל הדרך לדירה שלי ליטפתי אותה, מאשר לעצמי שהיא שם. לא חושב שהיה פנס רחוב אחד בדרך שלא עצרנו להתמזמז נגדו. בערך באמצע הדרך בעט לי בבטן התקף חרדה וכמעט שנפלתי מקופל על המדרכה. הכתה בי המחשבה שזה לא יכול להמשך, שאסור שתמר תעלה אלי לדירה, אסור שנשכב. אם נעשה סקס במיטה הצליעה כבר לא תהייה שם. נזכרתי במה שקרה עם הזונות וידעתי שאסור שזה יקרה עם תמר. לשנייה התבדרתי ברעיון שאולי נעשה את זה בעמידה, כמו בֵסרטים שראיתי במחשב, אבל ידעתי שעם רמת הניסיון המיני שלי זה בטח יגמר באסון. תמר שמה לב שאני במצוקה. תירצתי מהר שחטפתי דקירת כאב ברגל הבעייתית וזה קורה לפעמים. היא ישר עשתה לי פרצוף תינוק ונישקה אותי עוד קצת. ידעתי שזה לא יכול לקרות באותו ערב אבל שאני אמצא פיתרון. הגענו לבית שלי, עצרתי אותנו בחוץ ונישקתי אותה קצת. בתוך הנשיקה, שכבר הצטרפו אליה לא מעט גיפופים, היא שאלה בצחוק אם היא כל-כך מגעילה שאני לא מוכן להזמין אותה לעלות. בנס נזכרתי במשפט שאחת הנאנחות אמרה לשותף שלי כמה דקות לפני שנכנסה איתו לחדר, על איך כדאי לחכות קצת, לבנות מתח, שזה יהיה יותר מיוחד וטוב. המצאתי גרסה משלי לתירוץ המוזר הזה ותמר צחקה ואמרה שאני חמוד, שאולי באמת עדיף לא לשכב בפגישה ראשונה אבל שאני לא אחשוב לעצמי שהיא מתכוונת לחכות עוד הרבה. נשארנו להתמזמז שם עוד איזה רבע שעה עד שפתאום עברה מונית ותמר עצרה אותה, הודיע לי שמחר אין לה משמרת ונסעה לעבר האופק. למטה ברחוב הייתי האיש הכי מאושר בעולם וכמעט גמרתי במכנסיים. עד שסיימתי לעלות את המדרגות לדירה הייתי בדיכאון ועל סף דמעות. חלק ממני אמר לוותר, להסתפק בכל מה שקיבלתי בזכות הצליעה ולא לבקש עוד. אבל אחרי שטעמתי מהעולם הזה כבר לא יכולתי לוותר. רציתי יותר מחברים בעבודה – רציתי שמישהי תאהב אותי. ידעתי שאני חייב למצוא לזה פתרון באותו הערב, פתחתי בקבוק בירה וקדחתי בארות במוחי. הבקבוק נגמר והבארות יצאו חרבות. פתחתי את המחשב והתחברתי לכמה פורומים וצ'אטים, אולי קיוויתי שמשם תבוא הישועה ואולי סתם להתחמק מהמחשבות. עד הצליעה חייתי באינטרנט, שעות בכל יום. בעולם של האינטרנט כולם בלתי נראים – מה שכנראה הופך אותי ליליד גולה משם. אנשים היו קוראים מה כתבתי ומגיבים או שלא מגיבים וזהו. אפור כמו כל אחד אחר, עם או בלי צליעה. איך שנכנסתי קפצו המון הודעות שהצטברו בשבועיים האלה בהם פיתחתי חיי חברה מחוץ לקופסה. היו שם אפילו הודעות מודאגות מאנשים שבדרך-כלל הייתי מדבר איתם כל יום שתהו לאן נעלמתי. זה הרגיש נעים לראות שאותם כינויים באינטרנט זוכרים אותי ודואגים לי, אבל ישר חשבתי כמה הרבה יותר נחמד שעכשיו יש דמויות בשר ודם שמרגישות כלפי ככה. את רוב ההודעות מחקתי בלי לענות. אבל היו כמה הודעות מבחורה בשם זויה, סטודנטית לתואר שני בהנדסת חשמל בטכניון. הקשר שלנו באינטרנט נמשך כבר כמעט שנה. כבר בהתחלה היא סיפרה לי שהיא מפחדת מאנשים וכשהיא צריכה לדבר היא עושה את זה רק עם העיניים נעוצות ברצפה וגם אז מגמגמת. היא הייתה מחוברת והתחלנו לדבר בצ'אט. סיפרתי לה על כל מה שקרה לי בשבועיים האחרונים. היא פרגנה לי מאוד אבל כל הזמן הטרידה אותי בשאלה האם זה לא מרגיש זיוף שכולם אוהבים אותי עכשיו רק בגלל שאני צולע. ואם הם אוהבים אותך בגלל שעשית ניתוח פלסטי ועכשיו אתה יפה, או שהלכת לקורס ליצנות ונהיית מצחיק – גם אז זה זיוף? היא אמרה שאולי זה נכון, אולי באמת אין דברים טהורים ואמיתיים וצליעה זה כמו כל דבר אחר. סיפרתי לה על תמר, על איך אני כל-כך קרוב למשהו אמיתי אבל לא יכול להשיג אותו. היא השתתקה לכמה זמן ואז כתבה לי שאולי במקום צליעה הייתי צריך לפתח משהו שאפשר לעשות גם בישיבה ושכיבה – נגיד איזה טיק בפנים, קריצה בלתי נשלטת או קפיצות בלחי, משהו יותר כמו הגמגום שלה. זה הצחיק אותי עד שהבנתי שהיא צודקת. החזרתי חזרה את טפיחת השכם שהבטחתי לתת-מודע שלי ובמקום קיללתי אותו על טיפשותו. לא רציתי לחשוב על תמר ומה שעלול לקרות איתה אז שיניתי נושא. זויה לא הייתה שותפה לאובססיית הפז-דיספנסרס שלי, אבל שנינו נורא אהבנו מוזיקה והיינו יכולים לדבר על זה שעות. באותו הערב בעיקר שנינו התרגשנו לקראת ההופעה של לאונרד כהן שאמור להגיע בקיץ. שמנו ברקע את אותם הדיסקים, השוונו שירים אוהבים והתווכחנו על משמעות המילים. אפילו קבענו אולי להיפגש שם ולראות ביחד את ההופעה. בשבע בבוקר היא חתכה את השיחה ואמרה שהיא כבר צריכה לצאת לאוניברסיטה, אפילו שהיא בטח רק תישן בכל השיעורים. היא ביקשה שלסיום נשמע ביחד את השיר avalanche ובמקום להגיד שלום השאירה אחריה תרגום של כמה שורות:

התחלתי לכמוה לכם אני שאין לי תאווה התחלתי לבקש אתכם אני שאין לי צורך אתם אומרים שהלכתם הרחק ממני אבל אני מרגיש כשאתם נושמים

הייתה לי עוד איזה שעה עד שהייתי צריך ללכת לעבודה אז נכנסתי להתקלח ועשיתי לעצמי קפה. חזרתי לחשוב על תמר ועל מה שיקרה הערב. לא ראיתי איך אני יוצא מזה. נזכרתי במשפט שאבא שלי היה אומר הרבה: בסוף כולם מתרסקים אבל מי שמנסה לגעת בכוכבים גם מקבל קודם כוויה. רק כשנכנסתי לאוטו קלטתי שמאז שקמתי מהמחשב הפסיקה לי הצליעה. קשה להסביר, אבל זה דווקא הרגיע אותי. לא ידעתי מה יהיה עכשיו בעבודה ועם החברים החדשים ועם תמר. אבל אתם יודעים מה, אולי עדיף אפור על צולע. יישרתי את המראה, מצמצתי מהר חמש פעמים, הקפצתי את הלסת פעמיים והתנעתי את הרכב.