קולורדו מאת יובל דותן

יום שני, 10 בספטמבר, 1945.

לויד אולסן עורף את ראשו של מייק התרנגול. כדרכם של תרנגולים ערופי-ראשים, מייק מתרוצץ ומנופף בנוצותיו, מנסה לנקר בקרקע אך לא מצליח. משהו חסר. בדרך כלל בשלב הזה, העופות נופלים אל האדמה ומשלימים עם גורלם. הרגל נזרקת הצידה פעם אחרונה, אולי עוד התהפכות קלה אבל זהו, זה נגמר.

לויד יושב ומחכה. מביט במייק ומגרד את סנטרו. אז מעיף מבט אל גידולי הכרוב העלובים, כך הוא חושב, אחת השנים הארורות. ללא ספק. היה צריך לשרוף את כל השדה ולהמשיך הלאה. לא ברור לאן אבל למקום כלשהו, רחוק מהשקט הרועש הזה. סנטרו מאדים כבר מרוב גירודים, הוא פתאום שם לב. ידו נשמטת.

מייק עדיין לא נופל. הוא ממשיך להסתובב במעגלים, עדיין מוטרד מכל העניין, אבל פחות. עוברת דקה ועוד דקה. מייק נעמד ומניע את צווארו השסוע קדימה ואחורה. לויד קם מכיסא הקש, ניגש אל התרנגול ומקרב אליו את כף ידו. לא נוגע. מייק ממשיך לנוע כפי שעשה קודם לכן. לויד חוזר ומתיישב, מצחו מכווץ. כעבור עשר דקות נוספות, הוא קם ורץ לכיוון החווה.

ביום למחרת, חצי מתושבי קולורדו פזורים בשטחה של משפחת אולסן. יש שם גברים מגודלים שרצו לנסוע ולהשתתף בלחימה מעבר לים, אבל לא התאפשר. מכל מני סיבות. יש כל מני נשים שחלקן מכירות זו את זו ומשליכות זעקות צחוק אל השמיים, לעיתים נדמה שמישהי נשברת בבכי אבל לא, זה נלחץ מהבטן ורק נשמע דומה. הילדים מסתובבים ומשאירים שובל של הרס; מכים את החיות, רומסים את הצמחים וצווחים צווחות כאלה שנשמעות כאילו מישהו נקרע אבל לא, זאת רק אנרגיה שחייבת להשתחרר, שמחה מחרישת אוזניים. לויד מסתובב בתוך כל זה, מביט בצמחים ומזעיף את פניו, דוחף את אלו שמתגודדים צפוף מדי ומנסה להסב את תשומת הלב של ההמון. אחרי שגרונו כבר בוער מהצעקות, הוא מצליח להשמיע את דבריו. 5 דולר כל אחד. להסתדר מחוץ לבית.

בבית משפחת אולסן, אשתו של לויד מטאטאת את הרצפה במהירות מבהילה, מדי פעם עוצרת ומציצה מהחלון. היא רואה איך האנשים מתחילים להסתדר בשורה, את לויד מפלס דרכו בזעם וחוסם בגופו את דלת הכניסה. היא מעיפה מבט אל החדר, אותו חדר שנשבעה לא להכניס לתוכו אפילו קצה מגופה, מתקרבת לרגע ומציצה פנימה. הכל פעור לרווחה. שרוט משברי נוצות, צבוע בכתמי דם. היא שומעת אותו זז שם בפנים אבל לא מסתכלת יותר עמוק, לא יכולה. לא רוצה. אותה הבחנה ברוטאלית שתמיד עושים, כל אלה שיכולים.

דלת הכניסה נפתחת והכאוס חודר בבת-אחת לתוך אוזניה. היא קופצת ומסתובבת בבושה, כמו שהיה קורה לפעמים כשהיתה ילדה. לויד עומד שם, רועד, מביט בה בפנים חתומים. היא מביטה בו גם. לפתע הוא חושף את שיניו בחיוך לא אופייני, מפנה אליה את גבו ומכניס לתוך הבית אישה שמנה ומצחקקת, לוקח שטר מידה ומלווה אותה פנימה. בדרך לחדר היא עוברת ליד אשתו של לויד, עיניהן נפגשות. גם היא היתה פעם ילדה, אבל לא כזאת שקופצת מרוב בושה אלא רצה קדימה, מביישת את הוריה בזריזות שבה ידיה היו פושטות על המזנון, משאירה את אנחות האי-נוחות לאחרים. הן מזהות זו את זו, לא נפגשו בעבר, אבל מזהות. נשים יודעות.

כשמגיעים לפתח, לויד עוצר ומחווה בידו, תיכנסי, תיכנסי. האישה עושה כדבריו, נעלמת בתוך חדר הילדים לשעבר, שם האושר פעם שכן והרעיד את קירות הבית. שם צעדו לראשונה, בהתחלה בתמיכת המיטה או השידה, אחר-כך היישר אל הזרועות הפתוחות. שם בכו עד שהכל היה אדום, לפעמים לזמן קצר. לפעמים לנצח. היא לא יודעת, מן הסתם, על כל מה שהיה שם פעם. היא לא צריכה לדעת. היא רק רואה את מה שרואה, עיניה מסרבות להאמין והתחושה הזאת בחזה שכל-העולם-נופל משתלטת, אוחזת בה במפתיע. היא מועדת לאחור, אז יוצאת מהחדר ונשענת על הקיר במסדרון. לויד מדלג לקראתה במהירות, תומך בה בזרועותיו ומתהלך עמה באיטיות לכיוון היציאה. היא מביטה בו בהשתאות, רגליה מנותקות מגופה אך צעדיה מדודים. לפני שיוצאת היא מבחינה שוב באשתו של לויד, שבינתיים התיישבה במטבח וטומנת את ראשה בין כפות ידיה. עיניהן שוב נפגשות, אך הפעם הן לא מזהות דבר.

אחרי שהאישה יוצאת, לויד מתכוון להכניס את הבא ואז היא אומרת מכיוון המטבח משהו על טירוף. לויד עוצר לרגע, מהסס אם להסתובב, לומר לה משהו על החיים, על כל מה שהוא ראה ועשה בזמן שהיא היתה בבית. הם היו בבית. אתם. ברגע האחרון הוא מחליט להתעלם, מכניס גבר מגודל עם פנים של תינוק, לוקח את הכסף ולוחץ את ידו. הם מתחילים ללכת ובדרך מדברים על גבריאלה מיסטרל, כמה הגיע לה לזכות השנה בפרס נובל ואיך השירים שלה הם כמו אגרוף בבטן. הדימויים שלה לא רבים מדי, בדיוק במידה הנכונה. מגרדים את הקרקעית.

הם חוטי התייל שמושכים את העיניים פנימה. הם הבזקי אור בשמיים. חורים בגדרות. הם מנגינה מלאת רגש שמביאה לטרנסנדנטליות; מעבר לקיום, מעל לגיהנום.

הדימויים של גבריאלה מיסטרל לא רבים מדי, אבל לפעמים צריך רק כאילו או כמו אחד, לא יותר. להסיט לרגע את המבט ולהתעטף בשלווה כזאת, כמו ברחם, לפני המוות. כמו לעמוד בפתח מערה של חיה פעורת-פה, חושפת שיניים, לפתע משהו אחר נכנס לתודעה; שן ראשונה שנפלה, שמחה מהולה בפחד. היא מזנקת לכיוון העורק הראשי ומגלה פתאום שאין לה דם, נעלם האדם. כזאת התעלות.

 

הם ממשיכים לדבר על ספרות וגם על צ'ילה, שם גדלה מיסטרל וכפי הנראה הושפעה מכל מני דברים ומאפיינים של צ'ילה, לא ברור מה הם, אבל חשוב לזכור. בסוף מגיעים לפתח וכמו מקודם, לויד אומר רק תיכנס, תיכנס.

הגבר נכנס, עדיין מלא בעונג שחווה בשיחה עם לויד. רואה. מתיישב על המיטה. כל-העולם-נופל רק לרגע, אבל הוא מתעשת. הסקרנות אז מתעוררת. הוא מוציא סיגר מהכיס ומדליק, מטה את ראשו לאחור ונושף עשן שחור וסמיך כאילו פיו עולה באש. אז ממשיך להתבונן. לויד מתקרב אל הפתח, מכחכח בגרונו, חושב אם להגיד משהו על העישון אבל מסתפק בזירוז מנומס, הרי יש עוד אנשים. הגבר שולף שטר נוסף ומנופף בו לכיוונו של לויד, עיניו ממשיכות להינעץ קדימה, ראשו לא זז. לויד מופתע, מביט בשטר ואז בדלת הכניסה, מתלבט מה לעשות. לבסוף ממלמל דבר-מה, ספק לעצמו ספק לגבר, נכנס, לוקח את השטר וחוזר לעמדתו.

העשן השחור והסמיך יוצא מהחדר ומתחיל להתפשט ברחבי הבית. אשתו של לויד מעוותת את פניה ומשתעלת. הגבר ממשיך לנשוף ולנשוף, העשן יוצא מהחלונות, האנשים בחוץ מריחים ומתחילים לדפוק בחוזקה על הדלת, מה לעזאזל קורה שם, כל-כך הרבה זמן. לויד נלחץ, נכנס אל החדר ומבקש שיסיים. הגבר נראה כמי שמתעורר מתוך תרדמה עמוקה, מנענע את ראשו, קם ובדרך החוצה מעיף מבט אחרון פנימה. הם ממשיכים לדבר כמו חברים וותיקים; מחשבות על עסק משותף, הופעות ברחבי אמריקה. הגבר מצטט עוד קטע קצר מתוך שיר לפני שיוצא מהבית, מאלה שנותנים אגרוף בבטן. לויד מהנהן בחיוך רחב. מכיר, מכיר.

עוד לפני שהגבר יוצא לגמרי, ילד בלונדיני מצליח להשחיל רגל ונבעט פנימה, כולם מאחוריו צועקים, איפה ההורים שלו, מנוולים. לויד מבחין בשטר המבצבץ מכיס חולצתו, מכניס את הילד ואז דוחף את הדלת בגבו, ידיים נשלחות מבחוץ ומפריעות לסגור, האצבעות נלחצות ואז צרחות איומות.

אשתו של לויד מבחינה בילד וקמה במהירות, מחטטת במגירה שמעל התנור, מוציאה סכין ארוך והולכת במהירות לכיוון החדר. לויד רץ אחריה, תופס בידה ומנסה לחלץ את הסכין. היא נאבקת בו, אומרת שלא יכולה יותר, זה לא שווה את זה. לויד צועק עליה שהיא לא מבינה דבר מזה, מה בכלל יודעת על זה, לרבוץ כמו חמור מתחת לשמש הקופחת יום אחר יום, שעה אחר שעה, לזה היא כן מוכנה, כן, לזה. הילד הבלונדיני עומד ומביט בשניהם, שריריו קפואים. שיר ששמע עם אביו לפני יומיים מתנגן בראשו, היישר ממצעד הפזמונים – My dreams are getting better all the time. הוא מזיז את שפתיו ולוחש את המילים:

 

Oh maybe tonight, I'll hold him tight
When the moonbeams shine
My dreams are getting better all the time

Well, what do you know
He smiled at me in my dream last night
My dreams are getting better all the time

And what do you know
He looked at me in a different light
My dreams are getting better all the time

 

היא הודפת אותו, הסכין נשמט מידה. היא רצה לתוך החדר והוא אחריה, נפנופי כנפיים עזים נשמעים פתאום, נוצות מתעופפות. הם מתפוצצים שוב החוצה, נראים כמו חבוקים, היא צועקת שתשחט אותו, תעשה מה שהוא לא הצליח. לויד אוחז בה, מזיע, מסמן לילד להתקרב, בוא, בוא. הילד מתקרב משום מה, משהו בקול נשמע מוכר, בוא, בוא, כאילו היתה זאת חמלה, מילים רכות שנאמרו מזמן. הילד עובר לידם, היא מביטה בו בצער ומתפתלת, מנסה להשתחרר מהאחיזה. לויד מנסה לשמור על קור הרוח, חורק בשיניו ונוהם אל הילד שיכנס כבר, למה הוא מחכה.

הילד נכנס, כעבור שניות ספורות נשמע שקורא לאמו במעין לחישה רועדת, הוא קורא וקורא ולפתע חבטה עזה נשמעת מכיוון דלת הכניסה; הכל נשבר, הם מתפרצים ונופלים על הרצפה, רצים בכיוונים שונים, מישהו מאתר את לויד שאוחז באישה המתייפחת, מבין ששם מוקד ההתרחשות, רץ לכיוון המסדרון ואחריו כל השאר. הם נכנסים לחדר, הילד מגביר את קריאותיו, הם מפילים אותו כמעט מבלי להבחין בכך, רומסים את כפות ידיו ומתחילים להכות זה את זה.

נוצות טבולות בדם מרחפות באוויר כמו פתיתי שלג.

דימוי אחד, לא להתפתות ליותר.

מייק נתפס ושוב נחטף, נופל, נתפס ושוב נחטף. לויד מבחין בניסיונות החטיפה ומרפה מאשתו, מפלס דרכו פנימה, מזהה את האישה השמנה שביקרה קודם לכן, היא אוחזת במייק במרכז החדר, בועטים בגבה ובזרועותיה, מושכים את התרנגול בנוצותיו.

לויד מזנק קדימה בעיניים עצומות, חש בידיו את המגע הרך ואז לופת, מושך בחוזקה ונאנק מכאב. המכה העזה בראשו כמעט ולא מורגשת.

חושך.

אמו נראית צעירה כל כך. הוא מושך בשמלתה, היא מעבירה את כף ידה על ראשו. מדברת עם אדם לא מוכר, צוחקת. זרמים עזים של כאב ואושר. אביו מופיע עם גופת ארנב בידו, מבקש שתפשוט את העור. היא מתנצלת בפני אותו אדם, לוקחת את הארנב ומתרחקת משם. הוא פורץ בבכי.

יום שלישי.