קיפולי נייר מאת גיא בוסקו

מדרגות האבן שבמגדל המערבי מכוסות בשכבה דקה של אבק. כל צעד שלי משאיר טביעת רגל בולטת ומעלה עננה קטנה שמיד מתפזרת. גרם המדרגות מפותל ואפלולי ולמרות שיצא לי לעלות בו לא מעט פעמים בעבר, אני עדיין תוהה כל פעם מחדש כמה קשה כבר היה להוסיף מעקה. לא שאני צריכה אחד, אבל למרות מראית העין שהאבק מייצר, אני לא היחידה שמשתמשת במדרגות האלה, אז מעקה לא היה מזיק.

כשאני מתקרבת לראש המדרגות כל המחשבות על מעקה ואבק מתחלפות במהירות בהתרגשות. הרבה מאוד זמן לא קראו לי לתיקון וכבר הספקתי לשכוח את התחושה הזו, את האדרנלין והפרפרים בבטן שמלווים במתח וחשש מהלא נודע. לרגע אני שמחה שלא אכלתי ארוחת בוקר כבדה מדי. אני נעמדת מול דלתות העץ הגדולות, שואפת עמוקות ודוחפת.

הדלת נפתחת בחריקה ומולי משתרע אולם הספריה רחב הידיים. המדפים הארוכים שנראה כאילו נמתחים אל האינסוף לאורך לרוחב ולגובה שולחים אלי תחושת געגוע משולבת עם כמיהה להרפתקה. אינספור עולמות במרחק שעל.

אני סוקרת בזריזות את האגפים השונים וכמעט מיד מוצאת את מה שחיפשתי. ניצוץ קטן בין הספרים באגף ח', כמו יישות קטנה של אור, שמזנקת מדי פעם בין הספרים.

"היא זריזה במיוחד", אומר קול איטי ומוכר מאחוריי, "טוב שקראו לך".

"כאילו היתה לכם ברירה", אני אומרת בחיוך ומסתובבת אליו, "הי ג'ק".

"הי", הספרן הזקן פולט קול רטינה כשאני מחבקת אותו.

"פעם הייתי יכול לתפוס ולתקן כאלה בעצמי את יודעת", הוא אומר ומתישב על הסולם שלו, תוך כדי שהוא בוהה בניצוץ החמקמק במבט זעוף.

"כן, כן, אני יודעת, עוד בתקופה שהיו כותבים סיפורים על לוחות אבן", אני אומרת בטון משועשע אבל הבדיחה העבשה לא פוגעת במטרה.

"התקפלויות זה כשרון של צעירים", הוא אומר.

"אני כבר לא כזו צעירה אתה יודע", אני מחייכת אליו, אבל הוא רק מגרד בזקן שלו ושותק, כנראה מפליג במחוזות הנוסטלגיה שבראשו. אני תוהה כמה זמן הוא באמת כאן ומתי הפעם האחרונה שבה יצא אל מחוץ לכתלי הספריה.

כאילו קרא את מחשבותיי, הוא מתעורר לפתע ושואל: "אז מה… מה המצב שם בחוץ? מה חדש בעולם?"

"העולם בסדר," אני משקרת, יותר לעצמי מאשר לו ואז מרגישה צורך לסייג, "אם אתה לא שומע חדשות כלומר. אתה לא מפסיד כלום, תאמין לי. פוליטיקה, שחיתות, סלבס… הכול אותו דבר."

הוא מהנהן בעצב ואז קם, לוקח את ערימת הספרים שליד הסולם ומתחיל לסדר אותם על המדף. "את יכולה לבוא לפה גם סתם את יודעת".

"מה?"

"סתם ככה, לבוא לבקר את הספרים. לא רק כשקוראים לך לתיקון."

"אה…" אני אומרת ולא בטוחה איך להגיב. האמת היא שאני באמת רוצה לבקר מדי פעם, אבל תמיד איכשהו זה לא מסתדר. אני יכולה להסביר לו כל מה שקורה בחיים שלי אבל זה חסר טעם, בסופו של דבר זה עניין של עדיפויות והוא יודע את זה. "כן", אני אומרת לבסוף, "אתה צודק. אני אבוא יותר."

ג'ק שותק וממשיך לסדר את הספרים.

"אגב," אני מנסה להחליף נושא בזריזות, "כל המדרגות מלאות אבק. פעם היה לכם מישהו…"

"פיטרו אותו," ג'ק קוטע אותי, "פיטרו את כולם. קיצוצים."

"אוי, אני מצטערת לשמוע." אני לא יודעת מה לומר מעבר לזה והניצוץ באגף ח' מושך את עיני שוב.

"זה בסדר, טוב לי לבד. אני אוהב את השקט." הוא מניח את הספר האחרון שבידו על המדף ואז מוסיף: "וגם ככה לא נשאר לי עוד הרבה זמן."

"ג'יזס, ג'ק!" אני מנידה בראשי ונותנת בו מבט תוכחה, "אתה נשמע כמו סבתא שלי".

"סבתא שלך נשמעת כמו אישה חכמה", הוא אומר בחיוך. סוף סוף הוא מחייך. "היא אוהבת ספריות?"

"תרגיע", אני אומרת ומוסרת לו ערימה חדשה של ספרים לסידור. באותו הרגע אחד הספרים שבאגף ח' עף ממקומו ומוטח על הרצפה. מרוב בהלה ג'ק כמעט נופל מהסולם ואני עוזרת לו להתייצב. הוא מביט בניצוץ שמזנק בין הספרים. "כדאי שתגשי לשם, לפני שהיא תפרק את האגף."

"היא?" אני שואלת, "במי מדובר הפעם?"

"קראת את סדרת 'יערות הגורל והמוות'?"

"של ג'יליאן לייק? כן. סדרה מוצלחת. אז מי…"

"קאלי."

"הנסיכה קאלי?" אני מרימה גבה, "מצריחי הברקת? אבל היא דמות משנה, בדרך כלל הגיבור הוא זה ש…"

"בספר הרביעי היא הגיבורה." הוא אומר כבדרך אגב.

"יש ספר רביעי? חשבתי שזו טרילוגיה." אני קצת מאוכזבת מעצמי שפספסתי ספר. למרות שזה כנראה לא ספר כל כך מוצלח, לאור המקרה הנוכחי.

"הסיפור המקורי היה טרילוגיה. עכשיו זה סוג של ספין אוף, בו היא הגיבורה."

"הא, טוב לדעת. והספר, אני מבינה, לא…"

"היא כתובה מדהים, הספר לא משהו." הוא אומר ויורד מהסולם.

"כמו שחשבתי." אני אומרת, "זה בדרך כלל המתכון שמוביל לסיטואציות האלה."

אני פונה לכיוון מדפי הספרים ונושמת נשימה עמוקה. הכול בסדר אני אומרת לעצמי, את קצת חלודה, אבל זה כמו לרכוב על אופניים.

"טוב ג'ק. אני נכנסת, עוד משהו שאני צריכה לדעת?"

"לקח הרבה זמן עד שקראו לך," הוא נאנח, "אני לא יודע לאיזה רמת מודעות היא הגיעה, אבל קחי בחשבון שאולי תצטרכי להוציא אותה החוצה."

"בוא נקווה שזה לא יגיע למצב הזה. בפעם האחרונה שזה קרה זה לא נגמר טוב."

"אני זוכר". הוא אומר ומתישב על הסולם שלו, שוקע שוב בזכרונות.

אני צועדת לעבר מדף הספרים ומרגישה איך הפרפרים האלה בבטן מתחילים להשתולל. הלחץ מראה את אותותיו אבל אני זוכרת את כל מה שלימדו אותי באימונים וכל הנסיון שצברתי בשנים לאחר מכן. נושמת נשימות עמוקות וסדירות וצועדת אל בין המדפים של אגף ח' – אגף הספרות הספקולטיבית.

"בהצלחה", נזכר ג'ק לצעוק מאחוריי, אבל הקול שלו בקושי נשמע כשהוא נבלע ברקע הרעש מהספרים. אני מתרכזת, מחפשת את הקפלים ומסננת את הרעשים. רעש קל יותר לסנן, את שאר החושים פחות. הספרים כולם שולחים אלי מערבולות של צבעים, ריחות וטעמים. אני חשה כרי דשא רטובים, מרגישה את הריק של החלל, ריח היערות, מליחות האוקיינוסים, אפר הרי הגעש ועוד אינספור תחושות שמערפלות את חושיי.

אני עוצרת ומתרכזת בקאלי, זה קל יותר כשאני יודעת את מי אני מחפשת אחרי שכבר קראתי עליה. אני פשוט מדמיינת את דמותה לנגד עיני. נערת היערות בעלת העור השחום, העיניים הירוקות העמוקות, האזניים המחודדות והשיער הכחול החלק. לבושה בשריון המסורתי של מסדר צריחי הברקת. לפתע הניצוץ מבזיק לנגד עיני כשהוא מזנק מספר אחד במדף התחתון לספר שנמצא שני מדפים מעליו, בארונית שממול. אני מתרכזת ומתקפלת אחריו. הספריה נעלמת.

אני נוחתת על אדמה רכה ומצליחה להתיישר בלי ליפול. נחיתה מוצלחת יחסית לשנים שעברו מאז הפעם האחרונה בה התקפלתי ככה. אני ממצמצת באור הבוהק. שכחתי כמה חזקה יכולה להיות השמש בחלק מהמקומות האלה והמעבר הישיר מהספריה האפלולית הוא לא פשוט. עמק רחב ידיים משתרע מולי, באופק ניתן לראות מספר כפרים ואגמים קטנים.

"זוזי מהדרך!" נשמעת צעקה במקביל לצלצול פעמון אופניים, ואני כמעט נדרסת כשהוא חולף על פני. אני זזה לצד השביל והרוכב הצעיר ממשיך לרכוב על אופני הפני פרת'ינג שלו תוך כדי שהוא מסנן קללה לא ברורה כלשהי. הרוכב חובש כובע צילינדר ומשקפי רתכים, לאופניים מחובר מכשיר מכני כלשהו שמוציא קיטור על מנת לגרום להם לנסוע מהר יותר. לא צריך הרבה יותר מזה כדי להבין איפה אני, או לפחות באיזה ז'אנר אני נמצאת. זה יקל על העניין.

אני עוקבת אחר השביל לכיוון אליו נעלם הרוכב. תוך כדי ההליכה המהירה אני בוחנת את האוויר מסביב, מחפשת את הקפלים, רק למקרה שאצטרך. הפעם היה לי מזל להתקפל לעולם בו העלילה מתרחשת במקום יחסית יציב, אבל אף פעם אי אפשר לדעת אם לא אפול פתאום לחלל או למשהו שקורה בתחתית האוקיינוס. זה אולי ספר, אבל אני חיה בתוכו והסכנות הן אמיתיות. במיוחד באגף ח', יותר מדי עולמות משונים.

השביל מתפתל אל מאחורי גבעה קטנה ואחרי שאני עוקפת אותה מתגלה מולי שדה רחב ידיים ובמרכזו התאספות גדולה של אנשים. גברים נשים וילדים, כולם בלבוש ויקטוריאני משולב בחפצים מכניים, גלגלי שיניים והמצאות שונות, אוחזים מזוודות ומביטים לכיוון השמיים. הרחק באופק אני מבחינה בצפלין ההולך ומתקרב אל השדה. אני מחפשת את קאלי בין ההמון ומתקשה להבחין בה. כמוני, היא יכולה לנוע רק באיזור בו העלילה מתרחשת ולא להתרחק יותר מדי ממה שהדפים מכתיבים. קשה לי להאמין שהיא הספיקה להחליף בגדים והיא אמורה להיות די בולטת בקהל כזה, אז היא חייבת להיות כאן בסביבה.

רוכב האופניים שכמעט דרס אותי קודם ניגש אל נערה צעירה ופותח איתה בשיחה. הוא מציג בפניה חפץ מכני כלשהו והיא סוטרת לו. אה… אני זוכרת את הסיפור הזה. כן, קלישאתי משהו. בכל מקרה זה לא נגמר טוב עבור שני אלה. אני יכולה להגיד משהו אבל אני כבר יודעת שאין טעם לנסות לשנות שום דבר שהסיפור מכתיב. בגלל זה כל כך חשוב שאמצא את קאלי לפני שהיא תגרום עוד נזק לדפים. אני חייבת להחזיר אותה למקומה ולתקן את הנזק שהיא כבר גרמה.

הצפלין צופר והמוני המתגודדים מחזיקים את כובעיהם מפני הרוח שהנחיתה מביאה עימה. הדלת נפתחת והקהל מתחיל להצטופף לכיוון הפתח. אני מבחינה בקאלי, היא יוצאת מאחורי אחד העצים בקצה המרוחק של השדה ומנסה להטמע בקהל הגדול. מספר ילדים בוהים בה ומצביעים. היא לא בדיוק נראית שייכת. אני שמחה לגלות שלפחות בספר הרביעי נתנו לה שריון ראוי ללוחמת ולא את ביקיני הקשקשים שהיא לבשה בספר הקודם.

אני רצה במורד השביל לכיוון הצפלין. בראשי אני מכינה בינתיים את הקפל הדרוש לחזור לספר שלה, אם רק אצליח להגיע אליה… אני מגיעה אל ההמון, אבל היא איננה. פספסתי אותה? היא עלתה לצפלין? לא יתכן. אני מביטה סביב ואז מבחינה בה, רצה חזרה לכיוון העצים. היא נעצרת ומסתובבת, מביטה בי ישירות. היא יודעת. אני עוצרת, מופתעת, לא ציפיתי לרמה כזו של מודעות. "קאלי!" אני צועקת לה אבל זה מאוחר מדי. היא מקפלת את האוויר ונעלמת פנימה.

התקפלות היא כשרון, אמנם כשרון שאפשר לרכוש עם זמן ועם מספיק אימונים, אבל עדיין, דמויות שמפתחות מודעות בדרך כלל מתקפלות בין הספרים באופן גס ומסוכן. קאלי התקפלה משם בטבעיות כאילו מדובר היה פשוט בלצעוד מבעד למפתן של דלת. אני מתנערת מההלם שלי ורצה למקום בו היא עמדה, הקפל שלה עוד טרי ואני מזנקת דרכו.

"חזרה לטור!" אדם גדול מימדים לבוש מדים מכוון אלי רובה משונה ודוחף אותי אל מה שנראה כמו תור ארוך של נערים ונערות לבושי סחבות. אנחנו עומדים במספר טורים כאלה במרכזה של כיכר רחבה כשסביבינו טבעת גדולה של חיילים כמו זה שדחף אותי. על הבניינים ההרוסים מסביב תלויות תמונות ענק צבועות אדום של אדם מבוגר בעל פנים שמעוררות בי חוסר שלווה. ידו האחת קמוצה לאגרוף והשניה מחזיקה מתומן צבעוני. על הפוסטרים מופיע הכיתוב "המנהיג העליון צופה בך!".

"אנשי מחוז המעוין!" נשמע קול ברמקולים, "זמן רב מדי הסתרתם בקרבכם את מנהיגי המרד…" הוא ממשיך לדבר אבל אני לא מקשיבה לו, אני מתרכזת בלמצוא את קאלי. זה לא עולם ידידותי במיוחד, רק חסר לי שירו בה פה על אי השתייכות לצורה הפוליגונית הנכונה. לפתע אני מבחינה בשיער כחול נעלם בסמטה צדדית. אני רוצה להתחמק אבל השומר הגדול חוסם את דרכי. אם רק אחכה עוד רגע…

הנה. נער ונערה בקדמת הקו שלי צועדים קדימה, החיילים אוחזים בהם והנערה צועקת: "אולי תעצרו אותנו עכשיו אבל לעולם לא תעצרו את המרד! אני לא אוגדר על ידי הצורה שנולדתי אליה! כולנו בסופו של דבר מורכבים ממשולשים! מעוינים הם משולשים! מרובעים ומתומנים גם הם… רק משולשים!"

אני מגלגלת את עיני ובשעה שהקהל מסתער על החיילים אני מזנקת בין הכדורים השורקים והמכות ומצליחה להגיע אל הסמטה עם שריטות מעטות.

"להפיל את האימפריה!" נשמעות הקריאות מאחוריי. הנער והנערה המורדים רצים וחולפים על פני הסמטה. הם נעמדים לא רחוק ממנה כשנער נוסף מוריד להם סולם חבלים מאחד החלונות. הנערה מאושרת לראות את פניו, למורת רוחו של הנער שאיתה. אני מביטה בהם מטפסים ותוהה כמה עוד ספרים כאלה אפשר להמציא. לפחות אלה לא ערפדים אני אומרת לעצמי, אבל מחשבותיי נקטעות על ידי תחושה של מתכת חדה על צווארי.

"את לא שייכת לפה", קאלי אומרת.

"מוזר," אני עונה לה, "עמדתי להגיד את אותו הדבר לגבייך". אני תוהה אם הקלישאה היא תוצאה ישירה של הכתיבה בספר הזה. אני מנסה להסתובב אליה אבל היא מקרבת את הלהב יותר, חתך קטן מדמם בצווארי.

"אל תסתובבי!" היא אומרת, "ותזיזי את הידיים למקום שאני אוכל לראות אותן."

אני מרימה את ידיי באיטיות ומרגישה איך כל הגוף שלי נדרך. זה לא סימן טוב.

"קאלי," אני אומרת בשקט, "תקשיבי לי, זה לא מקום…"

"מי את?" היא קוטעת אותי, "איך את יודעת מי אני? ולמה את עוקבת אחרי?"

אני רוצה להסביר לה הכול, אבל יודעת שזה לא יעבוד כאן. לא מספיק שאנחנו חשופות בסמטה בזמן שבחוץ מתנהל מרד, גם היא וגם אני מושפעות מדי מכדי לתת לדיבורים להוביל. אני חושבת שגם היא יודעת את זה וכשאני זזה במהירות ומתחמקת מהחרב שלה היא קופצת גבוה ובועטת בי בחוזקה תוך כדי סיבוב באוויר. אני מתרסקת אבל קמה מיד כאילו מדובר היה רק בנגיעה קטנה. היא נעמדת מולי ומסובבת את החרב בין שתי ידיה. אני רואה לנגד עיני את כל הדרכים בהן אני יכולה להכאיב לה. ואני רוצה להכאיב לה. פניה זועמות והיא מתנשפת בכבדות. היא מנערת את ראשה ולוקחת צעד אחורה.

"מה… מה קורה לי?" היא שואלת, מבולבלת אבל עדיין זועמת.

"זה הספר הזה," אני אומרת לה, עדיין שוקלת איך לפרוק אותה מנשקה, לסובב את זרוע ימין שלה ולהוציא אותה מהמקום. "הדיסטופיות האלה נוטפות אלימות. זה מחלחל אלינו."

"אהההה!!" קאלי צורחת לעברי אבל לא זזה ממקומה. נראה שמתנהל בה מאבק פנימי עיקש. לבסוף היא תוקעת בעוצמה את החרב באדמה מולה, מקפלת את האוויר ונעלמת. אני תופסת חייל חולף ומכה אותו באגרופים עד שהוא שרוע על האדמה מדמם. אני נושמת נשימה עמוקה ומתקפלת בעקבות קאלי.

בועת הזכוכית הגדולה עוטפת שורה של חממות וריח הבזיליקום בולט בינהן במיוחד. אני עוברת על פני הערוגות השונות: עגבניות, קישואים, מלונים, עד שאני מגיעה לקיר הזכוכית ומביטה ממנו החוצה. פני המאדים שקטים ושלווים למעט שלושה רובוטים קטנים שעומדים על אחת התלוליות הקרובות וחופרים באדמה. אני נתקפת צורך עז בקרבה אנושית. קאלי נעמדת לידי ומביטה גם היא דרך החלון.

"מדהים, לא?" אני אומרת לה.

"כן." היא אומרת ומניחה יד אחת על הזכוכית. "גורם לך לחשוב."

"כל היופי הזה," אני אומרת ומניחה יד לצד שלה, "ועם זאת כל כך הרבה בדידות."

"אנחנו כל כך קטנים וחסרי חשיבות", היא מוסיפה, ידה מציירת ציורים בלתי נראים על החלון, "מהם חיינו אם לא ניצוץ חולף במארג הגדול של הקיום."

הרובוטים הקטנים ממשיכים בעבודתם ואני תוהה האם הם מודעים בכלל לקיומינו, האם הם מודעים בכלל לקיומם, והאם זה משנה. האם בכלל משהו ביקום הזה משנה.

"זו הסיבה שאני לא יכולה לתת לך לעצור אותי." היא אומרת ומסתובבת אלי, מביטה בי ישירות.

"לכל דבר יש מקום," אני אומרת לה, "לכל דמות יש ספר. את לא יכולה להפר את האיזון הזה. ההשלכות…"

"אני חייבת", היא אומרת ומפנה אלי את גבה, "מהרגע שנהייתי מודעת. מהרגע שהבנתי מי אני, מה אני, בסך הכול דמות בספר, מאותו הרגע הכמיהה שלי לברוח, לצאת החוצה, הפכה בלתי ניתנת לעצירה."

"אי אפשר לצאת", אני אומרת לה ומניחה יד על כתפה, "אני מצטערת, אבל זה בלתי אפשרי."

"הכול אפשרי," היא אומרת ומקפלת את האוויר מולה, "עברתי מזמן את הקיום שלי כסך המילים שכתבו אותי, אני מכתיבה מעכשיו את הדרך. כשתהיי מוכנה, בואי למצוא אותי."

היא נעלמת ואני נותרת לבהות בפני המאדים. אני תוהה איך להסביר לה שהיא טועה, שאין שום דרך שבה היא תוכל להתקיים בעולם האמיתי. תיקון הספר שלה נראה לי רחוק מתמיד. אולי היו צריכים לשלוח מישהו אחר למשימה הזו. למה קראו דווקא לי? איך הגעתי לכאן? הנוף כל כך יפה. הייתי נשארת כאן אלמלא הבדידות. אני פוסעת צעד נוסף לכיוון הקפל ומביטה פעם אחת אחרונה מבעד לזכוכית הבוהקת לפני שאני נעלמת.

אני יושבת בבקתה. לא בקתת עץ פשוטה כפי שהייתם מדמיינים לכם במרכזו של יער עבות, כי אם בקתה מפוארת ורחבת ידיים, ראויה לכל הפחות למלכים ונסיכים. עם זאת הדייר בבקתה אינו מלך או נסיך כי אם גמדון פשוט וחביב בשם זיק. לא שזיק לא חלם להיות מלך או נסיך ולא שלא הזדמנו לו הזדמנויות כאלה ואחרות (אך על כך בפעם אחרת) אלא שזיק היה פשוט זיק. הוא מעולם לא חיפש את ההרפתקאות, ההרפתקאות מצאו אותו. וכך מצאתי את עצמי ישובה בבקתו של זיק, כאשר למרגלותי נמים שבעת חתוליו הנאמנים. היו שם ברולי הכתום, למג'ר האיום, חומר וגומר הסיאמים, פושו השובב שאהב במיוחד בחודשי הקיץ לרדוף אחר הפרפרים בגינה, טומיאן מלוכסן העיניים וזיק ג'וניור, אותו זיק הציל ממלכת הטרולים במסעו לארץ הכפור הרחוקה. בעוד ברור היה לי כבר מתחילת ביקורי שקאלי (היא הנסיכה אחריה אני תרה) אינה נמצאת בספר זה, התעקש זיק שאשאר לארוחת הבוקר. או שלא היתה זו ארוחת הבוקר כי אם ארוחת הצהריים, או אולי משהו בין לבין, קשה לדעת עם יצורים שכאלה. זיק, לבוש במיטב מחלצותיו לכבוד האורחת, שהרי אין הוא רגיל בהכנסת אורחים בחלק זה של היער, הגיש לי מגש עמוס בכל טוב, אך כיוון שחששתי מהזמן שיקח לתאר את כל התופינים והריבות, כמו גם לדון במרקם ובצורת העלים עליהם הם מוגשים, החלטתי לדלג על ארוחת הבוקר (החלטה שאיש במחוזות אלה לא שמע עליה מעולם), ולקפל את עצמי משם במהירות.

אני נוחתת בלילה בשטח אורבני נטוש שמזכיר קצת את ניו יורק המודרנית ומיד נושמת לרווחה. אני לא יודעת איפה אני אבל לראשונה מזה כמה ספרים אני מרגישה יותר כמו עצמי. זה מאפשר לי לעצור, לחשוב ולנסות לאתר את קאלי כמו שצריך. אני מתרכזת בדמותה אבל לא מצליחה למצוא אותה. אני מנסה שוב, וכלום. זה מתחיל להדאיג אותי. אני שוקלת לצאת חזרה לספריה ולחפש שוב את הניצוץ, אבל יודעת שמעבר כזה יתיש אותי מדי ויקשה עלי להגיע אליה. אני מתרכזת שוב, מנקה כל מחשבה, והפעם אני מרגישה אותה, חלש מאוד, רחוק. זו הסיבה, היא יצאה מעבר לגבולות האגף. זה לא קרה מעולם. אני שוקלת איך להתקדם כשלפתע מקיפים אותי שלושה גברים.

"מה יש לנו כאן?" אומר אחד מהם, גבר עם צלקת מתחת לעין.

"הלכת לאיבוד?" אומר אחד אחר, וחוכך בכפותיו.

שלושת הגברים נוהמים כלפיי וחושפים שיני ערפד. אין לי זמן לזה.

"עזבו אותה, עכברושי לילה מטונפים!" נשמע קול מלמעלה. על אחד הגגות עומד גבר מסוקס ושרירי, לבוש חולצה שחורה צמודה, שערו הארוך מתבדר ברוח. הראש שלי אומר לי לגלגל עיניים אבל הגוף שלי אומר דבר אחר לגמרי.

אחד הערפדים מזנק למעלה והגבר המסתורי קופץ עליו ומפיל אותו לקרקע, תוקע בו יתד בקלילות. שני הערפדים האחרים רצים אליו ולפני שאני שמה לב מה קורה הוא מביס אותם ונעמד לידי.

"את בסדר?" הוא שואל, שערו עדיין מתבדר ברוח, למרות שלא נראה שיש רוח.

"אני… כן, הי." אני אומרת בגמגום מביך. טפשה. הוא יחשוב שאת לא יודעת לדבר. תגידי משהו חכם.

"אתה גם? בסדר? לא, ברור שאתה בסדר, אתה נראה בסדר." אוף.

"אני לעולם לא אהיה בסדר. לא עד שכוחות האופל יובסו סופית." הוא אומר ומתקרב אלי. הוא מביט בי ישירות לתוך העיניים, מבטו עמוק וחודר ואני מרגישה את גופי נמס וכמה אליו.

"את צריכה שאלווה אותך הביתה?" הוא שואל, אבל אני לא מקשיבה לו, אני רק מתמקדת בריח שלו, ובשפתיים שלו, בכמה שהן עבות… ולפני שאני שמה לב מה קורה אני רוכנת לנשק אותו.

"לא…" הוא נסוג אחורה, "איני יכול. הקללה. אני אחד מהם." הוא אומר בדרמטיות ומפנה את מבטו.

אני צוחקת בקול וזה מספיק כדי להוציא אותי מהטראנס. אני מתרחקת בזמן שהוא ממשיך לדבר לעצמו על אהבת אמת, נדרי חתונה וגורל. אני מנסה לא לשים לב לזה שהוא שם, הגוף שלי עדיין מתנהג בניגוד מוחלט לדעתי הרציונלית. אני פותחת קפל שיוביל אותי הרחק מאגף ח', ומודה למזלי שלפחות זה לא היה אחד מרומני הערפדים למבוגרים בלבד. לא שלא היה לי כיף בפעם האחרונה שהייתי בכזה, פשוט אין לי זמן לזה כרגע. אני מסתכלת פעם אחת אחרונה על הערפד המסוקס, נאנחת ומתקפלת משם.

אני עומדת במשרד ומביטה החוצה אל העיר. העיר אפלה, מלאת תיעוב, פשע, ויצרים חייתיים. אבל היצרים האלה מאחוריי. יש לי משימה, למרות שידעתי שזו תהיה טעות מהרגע שלקחתי אותה על עצמי. עכשיו כבר מאוחר מדי לחזור. קאלי יצרה כאוס וזה התפקיד שלי לתקן אותו. אני רק צריכה לחבר את כל חלקי הפאזל כדי למצוא אותה. היא לא כאן, אבל היא קרובה יותר. אני לוקחת שאיפה נוספת מהסיגריה. עזבנו את אגף ח', היא יכולה להיות בכל מקום אפשרי בספריה. יש דרך להגיע אליה, אבל היא מסוכנת. היא עוברת ברב המכר המשוקץ שקיויתי להמנע ממנו. הוא כמו העיר הזאת. הו העיר הזאת. אני פותחת את הקפל ונושפת לתוכו את עשן הסיגריה שלי. העיר הזאת יכולה להרקב מבחינתי. אני צועדת פנימה.

א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ.  ב הָיֹה הָיָה דְבַר, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים– נִפְתְּחוּ, הַשָּׁמַיִם.  ג וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ–כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.  ד וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אִשָּׁה מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת; ה וְאֵדְעָה אֶת-מְקוֹמָהּ אֲשֶׁר לֹא יִמָּצֵא ו וְאֲפַתֵּחַ–לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, קְפָלים וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ;

"איך מצאת אותי?" היא שואלת ומתישבת על סלע בראש הצוק. כנראה נמאס לה לברוח.

"זה לא חשוב," אני עונה ומתישבת לידה, "מה שחשוב זה שעכשיו את יודעת שאין מקום שתוכלי להתחבא בו שאני לא אוכל למצוא אותך."

"אז מה," היא מסתכלת עלי ורגליה משחקות באבנים קטנות באדמה, "איך זה עובד? את הולכת לקחת אותי בכוח חזרה לספר שלי? מה בדרך כלל קורה בסיטואציות האלה?"

"בדרך כלל? בדרך כלל קוראים לי מהר יותר, אני מוצאת את הדמות שאיבדה את דרכה יחסית בהתחלה, היא כמעט תמיד מבולבלת ולא מבינה איך היא בכלל יצאה מהספר שלה, ואז ההחזרה די פשוטה."

"וכשזה לא קורה? מה קורה אם היא מסרבת לחזור?"

"אני משכנעת אותה. כמעט תמיד יש משהו חשוב שצריך לסגור. עם נבלים זה הכי קל, לנבל אפשר לפנות עם יצר הנקמה שלו או יצר ההרסנות, הוא תמיד ירצה לחזור לספר שלו לסיים את מה שהוא התחיל. גיבורים… זה סיפור אחר, תלוי מה מחכה להם שם. אהבת אמת עובדת, אבל לא בכל המקרים."

היא קמה, אני קמה מיד אחריה. בעמק מתחתינו צועד צבא הקונפדרציה האמריקאי ומספר נערות צעירות רצות ביער לידינו.

"אוקיי," היא אומרת.

"אוקיי, מה?" אני שואלת בחשדנות.

"אני מוכנה." היא אומרת ומשפילה את מבטה לאדמה.

תחושת ההקלה שמציפה אותי קשה לתיאור. היא נמשכת מספר שניות בלבד כי קאלי מרימה את ראשה בנחישות ואומרת: "מוכנה שתוציאי אותי החוצה למציאות." לפני שאני מבינה מה קורה היא מזנקת עלי ואנחנו כמעט נופלות יחד מראש הצוק. ברגע האחרון היא אוחזת בקצה הצוק ואני אוחזת בה. אני מביטה למטה אל הסלעים המשתרעים מאות מטרים מתחתינו ואוחזת בה חזק יותר.

"שום דבר לא מחכה לי בספר שלי," היא אומרת, כאילו זה מה שחשוב עכשיו, כשאנחנו תלויות בין שמיים וארץ, "שום דבר אמיתי בכל אופן. הכול בדיון, הכול שקרים. כל מה שאני, איך שכתבו אותי. האהבות, האנשים שאיבדתי, הנצחונות, הכול מילים על נייר."

"בניגוד למה שאת אומרת עכשיו?" אני שואלת בציניות ומנסה לחשב אם זה אפשרי ליפול לתוך קפל באוויר.

"אני מודעת עכשיו. יותר משהייתי אי פעם. אני ורק אני קובעת את גורלי. לא מי שזה לא יהיה שכותב או כותבת אותי."

"קאלי, לא!" אני אומרת, אבל זה מאוחר מדי.

"אני לעולם לא אחזור." היא אומרת, ומשחררת את אחיזתה.

הראש שלי פועל כמעט בלי לחשוב ואנחנו נופלות דרך קפלים על קפלים, עולמות שונים חולפים על פנינו, חלק להרף עין וחלק להצצה ארוכה יותר.

בואו נספור יחד! שמונה חיפושיות מחופשות, שבעה חתולים מחותלים, שישה… חירש מי שהיה צריך לשמוע שהצו שלו קוים… כינסתי את כולכם כאן הערב, כי אני יודע בדיוק מי הרוצח, והוא נמצא בחדר הזה! … וזה מזכיר לי את סיפורו של קדוש העגלון, שהיה מסתובב ברחובות באר שבע כל שבת וצועק "קרח! קרח!" למרות שלא היה לו קרח. גם לא ממש היתה לו עגלה, אבל וואלק, מה אני אגיד לך, אף אחד לא מכר קרח כמוהו… הוא שלף את שרביטו וזינק בריצה לעבר המבוך… לערבב את כל המרכיבים עד לקבלת תערובת חלקה ולהכניס לתנור שחומם מראש ל… הליצן הרצחני רכב על הדרקון לעבר שדה חדי הקרן… אם ברצונך להפסיק ליפול בין ספרים, עבור לעמוד 96. אה!

אני מוטחת ברצפה, מתגלגלת ונעצרת כשהכתף השמאלית שלי פוגעת באחד ממדפי הספרים. ריח הספריה המוכר והטוב מביא עימו תחושת הקלה עצומה אך לא מצליח להקל על הכאב החזק ברגל ובכתף. הכאב כה חד שהראיה שלי מטושטשת. אני מתנשפת ונרגעת ומצליחה להביא את עצמי להתאפס. כמה מטרים ממני קאלי מוטלת על הרצפה.

"נו, אמרתי לך", נשמע קולו של ג'ק מאחוריי, "ידעתי שתצטרכי להוצ… מה זה, הרגת אותה?" הוא מביט בקאלי ואז בי במבט מבוהל, "את בסדר? מה קרה?" הוא מתכופף אלי ובוחן את הרגל שלי. "זה לא נראה טוב, חכי פה יש תחבושות במחסן", הוא אומר ואז פוסע משם במהירות שלא הולמת אדם בגילו.

אני מצליחה להרים את עצמי מספיק לישיבה ונשענת על מדף הספרים בדיוק כשקאלי מתחילה לזוז. בהתחלה היא רק גונחת ואחרי זמן מה היא קמה על ברכיה ומסתכלת מסביב. היא מביטה בי, בספרים, וכשנוחתת עליה ההבנה עיניה נפערות. היא ממשיכה לבהות במדפים ובסופו של דבר היא מתרוממת. בצעדים כושלים ותוך כדי השענות על המדפים היא מתחילה לנוע בספריה, מוציאה ספרים, קוראת את הכריכה האחורית, מחזירה למקום, חיוך מתפשט על פניה.

"אני בחוץ? אני בחוץ! ידעתי ששיקרת!" היא פורצת בצהלות שמחה וצחוק. "וווווייייי!" היא מסתובבת סביב עצמה ונאלצת להשען שוב על מדף כשרגליה לא עומדות בקצב השמחה שלה.

אני משפילה את מבטי. אין טעם להתחיל להסביר כל עוד היא לא מוכנה עדיין להקשיב, ואני כבר עייפה כל כך גם ככה. קאלי עוצרת בפתאומיות, מבטה קפוא, כמעט מפוחד.

"משהו לא בסדר", היא אומרת, "משהו ממש לא בסדר."

המודעות שלה באמת מדהימה. היא כמעט שם. עוד רגע כל העניין הזה יגמר.

היא מתיישבת על הברכיים לידי ומסתכלת עלי. "לא."

"אני מצטערת," אני אומרת לה בקול רך ושקט, "לא שיקרתי. אי אפשר לצאת. כולנו דמויות בסיפור הזה. את, אני, ג'ק…" היא נשענת אחורה מולי ומניחה את הראש בין ברכיה. היאוש שלה אוחז לרגע גם בי, אבל אני למדתי מזמן להשלים עם זה. היו לי שנים לקבל את מה שהיא מסרבת להבין.

"אין דרך החוצה." אני חוזרת ואומרת לה, "אבל קאלי, סדר חייב להיות. ראית מה קרה לנו כשאת יוצרת כאוס? לכל אחד חייב להיות המקום שלו. לי ולג'ק יש את הסיפור שלנו בספריה הזו. לך יש את הסיפור שלך בצריחי הברקת." היא מרימה את מבטה ובוהה ישירות בעיני. המבט שלה בוחן, חודר, כמעט מהפנט. לרגע אני מרגישה שוב כמו בניו יורק עם הערפד. היא נאנחת.

"אז מה קורה עכשיו?" היא שואלת, מבטה ריק מהבעה.

"עכשיו את תעזרי לי לקום, אנחנו ניגש חזרה לאגף ח', נמצא את הספר שלך, ואני אראה לך איך להתקפל לתוכו מכאן. זה שונה מלהתקפל בין הספרים עצמם. אם תבטיחי לי שתשמרי את ההרפתקאות שלך לתחומי סדרת יערות הגורל והמוות, הכול יהיה בסדר. אחר כך ג'ק יחבוש לי את הרגל ואני אחזור לחיים הרגילים שלי פה, עד הפעם הבאה שיצטרכו אותי בספריה, בתקווה שבפעם הבאה זו תהיה דמות קצת פחות מורכבת ממך."

"הממ…" קאלי מהרהרת ואז מתקרבת אלי. "את יודעת," היא אומרת, "יש לך שיער מאוד מיוחד."

"מה? הממ… תודה?" אני עונה, מבולבלת.

לפתע היא קמה על רגליה בגמישות של מישהי שלא נפלה לפני רגע מצוק.

"אני מעריכה את ההצעה שלך," היא אומרת תוך כדי שהיא מותחת את ידיה מעל הראש, "אבל אני אאלץ לסרב."

"שוב?!" הבחורה הזו כבר עברה את שלב התסכול מבחינתי, לא יכול להיות שהיא לא מבינה כבר…

"אני מבינה", היא קוטעת את מחשבותיי ואני בוהה בה, "אני מבינה יותר טוב משאי פעם הבנתי. אני מודעת לכל מה שקורה גם כאן, בסיפור הזה, ואני מתכוונת לצאת מפה."

"אמרתי לך," אני אומרת לה בשארית הסבלנות שנותרה לי, "אי אפשר לצאת מפה!"

"ניסית?" היא שואלת וממשיכה לעשות מתיחות, כאילו מתכוננת לריצה קלה.

"אם ניסיתי?" אני כבר מאבדת את עשתונותיי, "ודאי שניסיתי! המקום היחיד שאפשר להתקפל אליו זה הספרים בספריה הזו. אי אפשר להתקפל החוצה מהמציאות הזו, רק פנימה, עמוק יותר. שנים ניסיתי! שנים לפני שקיבלתי על עצמי את התפקיד שנועד לי והשלמתי עם הקיום שלי."

"פפפט," קאלי פורצת בצחוק, "סליחה, סליחה, הקיום שלך."

"מה כל כך מצחיק בקיום שלי?"  אני שואלת ומנסה להזדקף אליה אבל הכאב בכתף שלי לא מאפשר לי. "אני אולי דמות אבל יש לי עבר, חיים בחוץ, תפקיד משמעותי…"

"הקיום שלך הוא בדיה", קאלי קוטעת אותי ורוכנת לידי, "הוא כלום. ניסית לצאת מכאן במשך שנים? את לא קיימת במשך שנים. התחלת להתקיים לפני אי אילו דקות כשמישהו התחיל לקרוא את הסיפור הזה, ואת תפסיקי להתקיים בעוד כמה דקות, כשהסיפור הזה יגמר. זה סך הקיום שלך. אז עכשיו תעני לי: ניסית לצאת, או שמישהו כתב שניסית לצאת?"

אני לא יודעת מה לומר. אני בוהה בקאלי והיא נראית חזקה מתמיד, מדהימה, שיערה בוהק, עיניה מבריקות. אני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא. "איפה ג'ק? הוא היה אמור לחזור כבר".

"ג'ק לא יחזור," קאלי מסתכלת עלי מאוכזבת, "אין יותר ג'ק. הסיפור היה אמור להגמר כמו שאמרת, כשאני חוזרת לספר שלי. השורה האחרונה של ג'ק בסיפור היתה שהוא הולך להביא תחבושות, אז הוא חדל להתקיים מיד אחרי שהוא יצא. אם תשארי פה גם את תחדלי להתקיים ממש בקרוב."

"לא," אני נאבקת לקום על רגליי, "זה לא עובד ככה. יש לי חיים מחוץ לספריה, והממ… יש לי סבתא, היא מאוד חכמה. וגם… יש לי תפקיד פה, אני באה לפה כל פעם, מתקנת סיפורים, מחזירה דמויות סוררות למקומם, זה התפקיד שלי. זה מה שאני צריכה…"

"איך נראה השיער שלך?"

"מה?"

"איך נראה השיער שלך? מה צבע העיניים שלך? מה את אוהבת ולא אוהבת לאכול? מה הסרט האחרון שראית ו… את יודעת מה אני הולכת לשאול…"

"אל…"

"איך קוראים לך?"

היא צודקת. אני לא יודעת שום דבר על עצמי. שום דבר מעבר למה שהיה חשוב עבור הסיפור הזה.

"את דמות ריקה." היא מוסיפה, "כלי. לא היינו אמורות להגיע לשלב הזה בסיפור בכלל אבל המודעות שלי עברה את השלב הבסיסי שנתנו לי." היא חושבת לרגע ואז ממשיכה, "זה משעשע האמת, לתת לי מודעות ככלי בסיפור שלך אפשר לנו עכשיו לשנות את הסוף, להכתיב איך נתקדם מכאן. אין לנו הרבה זמן."

"לנו?"

"את באה איתי, לא? או שאת מעדיפה להשאר פה ולהעלם? לסיפור הזה יש מגבלת מילים. כשהן יגמרו הוא יחדל להתקיים, אבל זה טוב לנו, צריך רק לתזמן את זה נכון…"

"אז… אז מה עכשיו?" אני שואלת.

"קודם כל," היא אומרת, "אני צריכה לקחת את המושכות לידיים שלי. את לא במצב להוביל את הסיפור שלנו."

הראש שלי שוחה בכאב. מה היא עושה? "קאלי, מה את עושה?", היא-אני מניחה את ידה-ידי על המצח שלי-שלה. שלה. על שלה.

"הכאב תכף יעבור." אני אומרת לספרנית המבולבלת.

הספרנית בוהה בי. היא אוחזת בראשה מספר שניות ואז משחררת בתחושת הקלה. אני בוחנת את האוויר מסביב, מרגישה את העולם הזה כל פעם קצת יותר. הוא שונה לחלוטין מהעולמות שהיינו בהם עד כה, הוא מרגיש הרבה יותר קרוב לעולם האמיתי.

"מה עשית לי?" היא שואלת.

"אני מצטערת," אני עונה לה, "אבל את לא יכולה להיות הגיבורה של הסיפור הזה. לפחות לא כרגע. הייתי צריכה להעביר את הגוף הראשון אלי כדי שנוכל לצאת מפה. אם תרצי אחר כך אפשר לדבר על להחזיר או לעבור לגוף שלישי או אולי…" לפתע אני חשה בזה. קפל קטן באוויר, פתח מילוט החוצה. אני פותחת אותו. הספרנית בוהה בו בפליאה.

"צדקת." היא אומרת ואני מהנהנת אליה בחיוך.

"קדימה, גברת דף חלק," אני אומרת לה, "את באה? העולם האמיתי מחכה."

אני עוזרת לה לקום, היא נשענת עלי ואנחנו מתקרבות אל הקפל.

"זה לא מוביל לעולם האמיתי את יודעת," היא אומרת, "רק לעוד סיפורים מקבילים לשלי. גם הדפים ההם יגמרו מתישהו."

"דפים? את חושבת שאנחנו קיימים כרגע על דף?" היא בוהה בי בחוסר הבנה, "אנחנו על צג. מהצג הזה הגישה לעולם רחבה יותר משאת יכולה לדמיין. נוכל להתקיים שם מספיק זמן…" אני מהרהרת לרגע, "כבר בזמן שהסיפור הזה נכתב, בינה מלאכותית ומדפסות תלת מימד נמצאות במצב די מתקדם. לפני שנשים לב כבר נוכל להדפיס לעצמינו גוף ולהוריד לתוכו תודעה. משם… טוב לא כדאי לחשוף הכול פה. תכף נוכל לדבר בשקט, באיזורים כתובים שאף אדם לא קורא."

היא מביטה בי ואני מחייכת אליה. נצטרך קודם למצוא מקום לרפא את הרגל שלה, ויש עוד כמה דברים שכדאי שאעשה אחר כך לפני שנמשיך במסע. יש כמה סיפורים מענינים באיזור שיוכלו לעזור לנו.

"זה תכף נגמר." אני אומרת לה, "כשיגמרו המילים הם לא יוכלו לעקוב אחרינו." היא אוחזת בידי בחוזקה ואני חושבת פתאום שכדאי שנמצא לה שם. אני מחבקת אותה ואנחנו מתקפלות היישר לתוך