רונה

להגר נדמה שהיא נמצאת המרדף קבוע ומעצבן אחרי מחוגי הדקות.
האם כל האימהות ממהרות ממקום למקום כאילו לפיד חבוי מסתער מאחור? למה הכבישים לא פנויים אף פעם כשהיא זקוקה למרחב נהיגה פתוח. למה. למה ולמה. למה את לא יוצאת בזמן, נוהג מוטי לשאול. באמת למה. היא מתכוננת ליציאה. לפני היציאה צריך לסגור דברים. לדבר עם אנשים. למה אתה לא יכול לשחרר את רונה מגן- הילדים. אני יודעת. התפקיד שלך, התפקיד הזה חשוב לאין ערוך משלי. המשכורת שלי, מתאימה לתשלום חשבון החשמל, את המילים האלה אחקוק על לוח ליבי ולא אתן להן להתפוגג בחיבוקים ובנשיקות. נודף מהם ריחה של תמי, תמיד היא. אני אשמה. אולי הייתי צריכה להרפות ממנו. גברת, זוזי, לא נוסעים לאט בשעה שכזו! מטומטמת. אמא שלי צדקה. אני אוכלת מרורים והנבלה שמחה וצוהלת. אני חייבת למצוא דרך להשתיק את הלשון הארסית שלה.
הלוואי ויכולתי לזרוק אותה לאי- שם מעבר לכל התוהו. בסדר, אסור. זאת נקמה אישית. העוקבים לא יסכימו. יושבים להם בשערים ומקלקלים תוכניות.
עברי לנתיב הבא. יופי. רק לא להשאיר את הילדה בין האחרונים.
בימים האחרונים היא רואה דברים מבעד למראה הגדולה שבחדר השינה .
אוי לא, תאונה. סעי לאט. ברכי את הנשמות הגר.

באיטיות היא חלפה על פני המכוניות המרוסקות, ממלמלת תפילות וברכות.
אמבולנס. בלוני גז. מוות עמד בפינה בסבלנות מרובה ממתין לנשמה. הנשמה מהססת. מפחדת. מוות אינו מאיץ בה.
כמה פעמים ראתה זאת ובכל פעם עובר בה רטט מחשמל.
באיזו עדינות ורכות מוות אוסף את הנשמה הרצוצה. הוא יעביר אותה דרך הראי של המכונית, תמיד דרך הראי. פרידה אחרונה מעולם זה אל הדשאים בתוך הבועה הזוהרת. אני רק מקווה שאת לא אישה מרושעת, מוות מזהה הכל. לחשה הגר ועשתה את הסימן. מוות נשא עיניו לעברה ונד בראשו. האם ראיתי אפס קצהו של חיוך? איך זה שהוא לא מבחין בצל שלצידו ואני רואה? היתכן ומוות רואה רק מה שהוא חייב? בהחלט הגיוני, הוא נוצר לביצוע משימה. למה אני כאן, מאותה הסיבה.

השוטר מסמן לה להמשיך, הוא קצר רוח.
עצבות ירדה עליה. כמה שבריריים החיים שלנו כאן. הרובוטים האלה. לו רק הניחו להם להתנהל לבד. מעבר לחיים שכאן, ביקום הזה, הרובוטים מבצעים הכל ללא כל תקלה. חיי אנוש הם קדושים. רובוט לא יעלה על דעתו להרוס עצמו ואת האנוש שמוקד בידיו. ביקום הזה, הכל הפוך. היו תקדימים . היא יודעת. מוטב שלא לחשוב עליהם. המילה פעם הכילה המון . בסיפורי הילדות שלה המילה הזאת לא נאמרה.
מרד הבינה הטהורה, כך כינו זאת ואז נוצרו המנחשים בשער. לכל אחד מהם היה את, הכלי. ליד מוות ניצב צלו של… הגר אימצה את עיניה, האוויר סביבו רטט, זה הוא!

"הכתבן." לחשה הגר וצמרמורת פחד חלפה בה. ואני ראיתי אותו דרך הראי. הוא לא נשאב ליקום הקרוב, איך זה ייתכן? מוות מתעלם ממנו, כי כך נדרש, אבל למה אני ראיתי אותו, למה הוא גילה עצמו לפניי? החרדה התעצמה בה. היא נסעה מפנה פניה ממנו.
משכתב היסטוריית היקומים. האחד שיצר את הוואקום השואב לעולמות אחרים, טובים ורעים, דרך המראות. הוא נווט היקומים.
אחרי שהנחיל לבני האנוש שכאן את האגדות, שבהן שזורים גרעיני אמת, הוא החליט להיות, היצור הנעלה מכל. הוא העניק לעצמו אלוהות. זה שבא מתוך התוהו. פלא שהם נתנו לחברת התעופה שלהם שם כזה- אל- על!
הכל מפחדים מפניו מלבד מוות. מוות.
איך רעדו מפניו אלפי שנים. והדורות האלה, כמה מצחיק, הם מפקפקים הניסים והנפלאות שלו, בוחנים כל פיסת סיפור באמצעי המדע שהוא, הכתבן, העניק להם ברוב טובו. האנושות הזאת, מפוקחת מדי בשביל הכתבן. הם לא מאמינים באגדות. לא כולם בכל אופן.
הוא יכול לחדור למוחה ולקרוא אותה ולא איכפת לה.
היא עייפה מהתמודדות יומיומית בשמירת המחשבות, בהדחקה שלהם. אולי זאת הסיבה שאנשים מסוימים מתפרקים.
הוא הרי כתב, בספר הקדוש שהמציא אותו, ששלח מלאכים לבנות האנוש. הוא רוצה שיהיו להם תכונות אלוהיות, הוא רוצה שהם ישובו ליקומים האחרים.
מה הוא מתכנן. האם הנבואה שהכתיב בכל מיני מקומות, נכונה?
למה הובאתי לכאן? שאלתי את אמא בגיל חמש, והיא נדהמה מהשאלה. אמא לא זכרה למה. פעם נהגו למחוק את הזיכרונות במעבר בין העולמות. לחתוך אותם . זה פשר השקע שבין הצוואר לגולגולת. הגר לא הבינה מאיפה שאבה את הידע.
היא זכרה את הפעם הראשונה בה הבינה שהיא יכולה לעבור אל הפרפרים שבמראה הגדולה.
הפרפרים. תמיד הפרפרים . החוליה המקשרת .
היא עמדה מול המראה הארוכה של אמה וראתה אותם מרחפים בעומק. צבעוניים הם היו. הם באו אליה בטיסה וקראו לה לבוא אתם. זה היה פשוט כל כך, פסיעה אחת, והיא הייתה בפנים.
המוסיקה. היא הייתה במשבי הרוח, ברשרוש העשב שהפיץ ניחוח כבד כשרמסו אותו. היא ידעה מיד שמותר לרמוס. כשהיא מאוד מתגעגעת למתיקות האוויר, היא פוסעת לשם.
כשהייתה בהריון, הדירה הייתה מלאה באוויר המתוק. אפשר היה לינוק אותו, כמעט .

כמה שנאה ספגה בשל ההיריון. כמה טינה במבטה של החותנת הבלתי מרוצה בעליל, תינוקת תסיט את תשומת ליבו של מוטי. היא צריכה אותו ללא הרף. פלא שהבעל ברח לקצווי תבל. מוטי לא מדבר על אביו. הוא מלא בשנאתה שלה אל האיש שהכריח אותה לשאת את התינוק תשעה חודשים.
והתינוק הזה, הרופא הכריזמטי בן הארבעים, דבק באישה שרואה בו, עדיין, את התינוק שהכאיב לה אי- אז.
מוטי המפוקח.
במוטי הזה היא התאהבה. באמת? היא לא בטוחה עכשיו אם הייתה זו אהבה או צורך באנוש מהמין השני. היריון אפשר להשיג רק כך.
אנחנו הולכים ומתמעטים, חשבה, הסוג שלנו יכלה אם לא נתחיל לחפש את החצי השני שלנו.
מוטי הוא לא חצי. הוא לא שייך. הוא אנוש מזן הנכנעים.
זן הנכנעים. המתפקדים. ביקום החמישי הם זוחלים לרגלי המושלים. אין להם כוחות.
גם אם יראו להם איך עוברים הם כל כך מפחדים מהמעבר הצר.
"אנחנו," נהגה אמה לומר בקריצה שובבה, "אנחנו מהחמישייה הפותחת. " מוטי לא הבין. מסורס המסכן, לחשה אמה בכל פעם שמוטי נראה תמה מהערותיה.
"למה את חייבת לצאת לעבודה קטורה, קפצי והביאי משם משהו שווה ערך."
קטורה. זה שמה האחר. אם הייתה מוצאת זכר מעולמה הייתה יולדת בנים. בנות הן יוצרות הקשר בין היקומים. יש בהן את האינטואיציה הנכונה. זה טבוע בהן.
דבר לא מתקיים ביקומים ללא הבנות. בת חייבת להיוולד. בת נולדת עם מאגר מילות הצופן הנכונות. מילים פשוטות. לבנים הן נשמעות מילים קסומות. מכשפות.
צורת האמירה חשובה. הכוונה. כמו בתפילה זכה. התכוונות. נגיעה במידה הנכונה ובפינה הנכונה והעולם האחר נבקע. זה מה שעשה אז האיש משה.
למה חשבתי שהוא יבין. הרהרה עוצרת מאחורי משאית ענקית, הוא אטום. הוא לא יצירתי. הוא מרובע . שחור ולבן.
הוא מזלזל בה. הוא לא מבין שחפצים אינם נושאי התכונות החשובות.
תמי והסכסכנות שלה. לשונה מובילה אותו. האם הוא נותן לה כסף? ייתכן. אולי זאת הסיבה שהוא לועג למשכורת העלובה שלה.

חבל שאתה שוכח, מוטי, שבמשכורת החשמל העלובה הזאת, חיינו שבע שנים עד שקיבלת הסמכה. כל עוד הייתה זאת… מספיק הגר, תתרכזי בנהיגה. היזהרי, הנהג שלפנייך עצבני יותר ממך. הוא בלתי צפוי. קחי ימינה. אותתי. ישללו ממך את הרישיון. היזהרי. אל תתקרבי למשאית. את יכולה לפנות ימינה. הנתיב פנוי. למה אף אחד לא נוסע עליו, טיפשים. עדר. יופי הגר, שוב ימינה, נפלא, את מתקרבת ואת לא מאחרת היום. רונה מתוקה, אמא באה.

היא בלמה בחריקת צמיגים וכמעט יצאה מהרכב והסלולרי זימר, "היי רונה," היא הציצה בצג ונאנחה, "כן מוטי. אנחנו כאן." מוטי מלמל משהו, "לא שמעתי אותך. נדבר אחר- כך." ויצאה מהרכב. יתכן שמישהו נמצא איתו . מה הוא דואג פתאום?

קטיה, העוזרת לגננת, קיבלה את פניה בשמחה גלויה,"הגר. הגעת בזמן. תודה רבה. הטלפון שלך היה סגור. אמרתי לבעלך. יש לי המון סידורים היום."
הגר חיפשה את רונה בעיניה, "איפה הילדה מתחבאת? " נכנסה לגן והשתדלה שלא להישמע קצרת- רוח.
"אמרתי לך הרגע, בעלך אמר שזה בסדר." קטיה נראתה מבולבלת ולחוצה.
"קטיה, בבקשה, מה אמר בעלי, הקשר לא היה תקין."
"הסבתא באה לקחת אותה לפני עשרים דקות, " הציצה לשעונה ונאנחה, "סליחה, אני חייבת לרוץ. היא אפילו התנדבה לקחת את רותם, בועז ונועם. השכנים שלכם. משהו לא בסדר? " שאלה קטיה והחווירה, "את שקטה כל- כך."
"אמא שלי נסעה לכמה שבועות. איך נתת את הילדים לאנשים שהם לא מכירים, שאת לא מכירה." ליבה דהר והאימה כיווצה את ליבה. הם מצאו אותה.

"הצדיקים." אמה אמרה לה שישנן שמועות שהם מתקבצים שוב . הם צופים ביקומים מבעד למראות. כל סוגי המראות. הגר לא האמינה. "איך זה ייתכן אמא, "רק מראות מבורכות משמשות כמעברים. את משננת לי זאת שנים. אני לא מאמינה."
"הגר. הם לוקחים ילדות בגיל נוח להשפעה. השגיחי על רונה. אני אברר קצת. "
זאת הייתה הסיבה שאמה לא הייתה כאן.

"קטיה, בבקשה, מי הייתה האישה. נסי להיזכר במראה שלה." קטיה התפתלה, "רונה הכירה אותה. אני לא מבינה, בעלך לא התקשר אליך? למה אני צריכה לספוג צעקות והערות, למה." והחלה לבכות.
"סליחה קטיה, אני מתנצלת שהרמתי את הקול, שאני צעקתי עליך, מה היה כאן. הביטי בי קטיה."הגר בכעסה הניחה לקולה להשפיע .
קטיה השתתקה והביטה בהגר במבט אטום, "לכל הרוחות," נהמה הגר, "אסור היה לי להניח לקול לחרוג החוצה." בעדינות הניחה את כף ידה על פניה של קטיה, "התעוררי. " קטיה ניערה את ראשה, "יש לי כאב ראש. מה שאלת אותי? " היא לחצה על רקותיה, "אני מרגישה כאילו חבטו בי כאן, מאחורי הראש. כן. רונה רצה אליה וקראה, סבתא תמי. הייתה אתה אישה נוספת. נחמדה ועדינה."
תמי.
הגר הבינה מיד.
תמי הופיעה בסוף שבוע שעבר כשהיא ורונה שבו מגן השעשועים.
"הגר, מי הילדה הזאת, איפה רונה? " היא איננה סבתא רגילה שעוקבת אחרי כל התפתחות בנכדתה. היא מופיעה כברק, אומרת כמה משפטים, מתעלמת מהגר ורונה ויוצאת עם מוטי, הבן האהוב להצגה, סרט או סתם ישיבה בבית- קפה. היא מתענגת על המחמאות שמעניקים לה בגינו.
במרבית הזמן, כשהיא מגיעה, רונה כבר יישנה. תמי לא ביקשה אף פעם להעיף מבט בילדה.
רונה הייתה יפה כמלאך. הגר ראתה מלאכים. רונה הייתה יפה מהם אפילו. פקחית.
"אני רונה. את סבתא שלי." אמרה בביטחון. היא יודעת, צהלה הגר בליבה.
"אני הייתי יפה ממנה בילדותי." הצהירה מיד תמי. איך יכולה אישה בת שישים לקנא בילדה בת חמש? הגר הביטה בה ברחמים רבים.

"תמי. כן. הסבתא. בסדר. תודה. מצטערת על הסערה זוטא שלי."
קטיה חייכה קצרות ואספה את התיק, "אם הבעל שלך לא היה מאשר, לא הייתי מרשה." הגר נכנסה לרכבה והתקשרה למוטי. הוא השיב מיד.
"לאן היא לקחה את הילדה שלי." היא השתמשה בקול. האם תהייה לו השפעה בתקשורת כזאת? מעולם לא ניסתה זאת.
"לקניון ברעננה. היא נפגשת עם חברות. " הקול משפיע גם בדרך זו. טוב לדעת.
"אני רוצה שתצא מהבית. עזוב אותנו. עבור להתגורר עם תמי. " וינתקה.
הוא יעשה מה שביקשה ואחר- כך, השיחה תישכח ממנו.

לכל הרוחות אתך, חשבה בזעם, עושה את הדרך חזרה, מנוול עלוב נפש, פחדת מהתגובה שלי ולכן מלמלת משהו. נקמנות איננה הדרך שלנו. אני אמצא דרך לנקום בשניכם. בעולם הזה מותר.
ברמזור זימר הנייד, פניה החייכניות של תמי הופיעו על הצג, "הגר, הילדה אצלי. אנחנו עושות שופינג, רונה, תגידי שלום לאמא. היא לא רוצה, היא מוקסמת מהצבעים." הגר רצתה לחנוק אותה, "יפה. איפה אתן, באיזו קומה . תמי, אנחנו צריכות לדבר." תמי צחקקה כמו נערה, סימן שהיא בחנות וזבן צעיר משרת אותה.
"אין בעיה. את כבר בדרך לכאן? נהדר. רונה, רונה, לאן נעלמה הילדה? " הגר הרגישה איך ליבה מחסיר פעימה.
היא התפתלה בכביש העמוס. לעזאזל אתך, אישה טיפשה. אמא, איפה את!
היא רצה אל המדרגות ומיד ראתה את רונה ואת הילדים. הטיפשה לא לקחה אותם הביתה. ההורים שלהם בוודאי משתגעים מדאגה.
בועז נראה עצוב. בועז עצוב קבוע, אמרה לה פעם הגננת. יש ילדים כאלה, חשבה הגר, מתבודדים.
שלושה מבוגרים עמדו שם.
הגר עצרה וסקרה אותם. הם היו שונים מהקהל ששוטט בין החנויות. גבוהים מאוד. בגדים פשוטים, אם אפשר לומר על השמלות הארוכות הבוהקות בלובנן, בגד רגיל.
הם סובבו את הילדים . סרט קשר את שערם הארוך הצהבהב. עור פניהם היה שחום. אחד מהם שלח מבט לאורך מסדרון הרחב ואז הגר ראתה את קמע הספיר.
כוהני כמוש! הם כבר כאן. מאיפה השיגו את הקמע. מי נתן להם. את מי רצחו? היא עמדה מול חלון הראווה ולא נעה.
ילדתה בסכנה. הילדים בסכנה. הם ייקחו את הילדים. הם זקוקים לקורבנות לכמוש.
הם מיואשים. אמא צדקה. הקללה שהוטלה עליהם. קללת העקרות. עכשיו הם גונבים ילדים ביקומים אחרים. אמא, איפה את!
רונה נכנסה לחנות ויצאה משם עם תמי, שהחזיקה בכף ידה בחוזקה.
הקול שלה השפיע.
"ילדים. הולכים לאכול במקדונלד." אישה נוספת הושיטה ידיה לילדים הצוהלים.
הגר פנתה אל החבורה . הכוהנים נעו קדימה. הם לא ירפו מהקורבנות .
הם זיהו אותי. חשבה הגר . האם הם ישנו את התוכניות עכשיו. כנראה שקמע אחת איננה מספיקה לחציית המראות. אמא, בואי כבר! צרחה במוחה, צריכים להיזהר מהעיניים השחורות שלהם. הן חורכות. מנקבות. מהפנטות.
כשחלפו מתחת לנורה זהרו השמלות באור זהוב. חוטי זהב. כוהנים בכירים.
היא לא תקרא לרונה. היא תזמן את אמה לעזרה. לבדה היא יכולה להתמודד אתם. תמי המרשעת. היא תכננה הכל. מה הם יתנו לה בתמורה? חיי נצח? נעורי נצח?
היא באמת חושבת שהיא תשיג מהם משהו. אמא, בואי כבר!

רונה זיהתה אותה, ניתקה עצמה מתמי ורצה אליה צוהלת ושמחה. ילדתי המלאכית, חשבה וחיבקה אותה, מנשקת את פניה הקטנות, "הם באו לקחת אותך.אני לא אתן להם." דיברה בשפה העתיקה כדי שהנשמות הקדמוניות ישמעו ויעבירו הלאה את המסר. מישהו מאיתנו בסכנת חיים. כוהני כמוש גיחכו ללא קול.
הצחקתי אותם, חשבה הגר ולא נתנה לפחד לחדור אליה, שפת הקדמונים שלהם.
"תודה סבתא תמי. אנחנו הולכות." זאת לא אישה, חשבה מביטה בדמות, זה כהן .
תמי החווירה, "לאן את לוקחת אותה. עוד לא סיימתו את הקניות. זוכרת מה אמרתי לך רונה? "אבל הגר הכתה על היד העקשנית, "תלכי אתם. הם מחכים לך."
"לא לי. לכן." השיבה תמי בחיפזון, "תני לי את הילדה. היא שלי. היא תיתן לי זכות מעבר. תראי רונה, תביטי בראי היפה שלי." הגר כיסתה מיד על עיניה ובעטה בכוח ברגלה של האישה המבוגרת. לרגע האמינה שתמי יכולה להעביר אותן ונבהלה.
"תלכי מכאן. תלכי. הייתי צריכה לדעת שאת מהם. אבל את טמאה. את אישה."
תמי אמרה ברשעות,"הלוואי והייתי אחת מהם. אני לא טמאה." הביטה בהיסוס באישה שלצידה, הכהן המאופר כאישה חייך בפה סגור. אולי תמי לא יודעת, אבל סימן היכר של כהן בכיר, קעקוע של שלוש נקודות שחורות, על השיניים הקדמיות.
"כדי להיות צעירה לנצח, אני זקוקה לרונה. היא הקמע שלי. גם הילדים האלה." הגר הביטה בילדים העייפים. תמי נראתה מיואשת. להיות על סף ההצלחה ולוותר? לא היא. תמי ניסתה למשוך את רונה אליה ושלחה מבט בכהן השותק. הגר בעטה בה שוב והפעם מתחת לברך. תמי צעקה וכרעה .

נמאס לי, אמרה הגר בליבה, נעשה את זה בדרך אחרת . בדרך שלי.
"בסדר תמי. ניצחת. אבל אני חייבת להביא את הילדים לביתם. הם לא יחזיקו מעמד במעבר. קטיה זכרה שלקחת אותם. לא תוכלי לחזור לעולם הזה. קחי אותם לשכונה. הם כבר ימצאו את הדרך הביתה. " השתמשה בָקול בְרכות, בתָחנון. תמי חייכה בניצחון. "בואו ילדים. ניסע הביתה." הילדים החליפו מבטים והצטופפו סביב הגר.
מה אני עושה עכשיו? חשבה הגר, על זה לא חשבתי, על האינטואיציה של הילדים. "מצטערת תמי. אני אהייה בסופרמרקט. הבית ריק. חפשי אותי שם."
תמי והאישה הגבוהה לא זזו.
"אמא. תתקשרי לאמא של בועז. היא תבוא מהר." הגר נשקה לה, "איך לא חשבתי על זה." אחר- כך ביקשה מאיש הביטחון להשגיח על הילדים עד שההורים יגיעו.

"תקני לי פיצה, אמא, בבקשה." רונה התפתלה בכיסא, "אני שונאת להיות קשורה."
"אין ברירה. זה החוק כאן. תתנהגי יפה בנסיעה בבקשה. "

מגרש החניה היה מלא. בשעה שכזאת? תמהה הגר, ונסעה לאט, עיניה תרות אחר מקום חניה. "הנה, שם." אמרה רונה . בסוף החניה, רחוק מהכניסה, כמעט נחבא מתחת לעץ העבות, הגר החלה לפנות לשם ועצרה.
לא ייתכן. פשוט לא הגיוני. היא תסתובב עד שמישהי תצא החוצה.
כשעצרה ליד שורת המכוניות והביטה בהן, הבינה, אלה לא מכוניות אמתיות. השורה יישרה מדי. מוקפדת מדי. אבל מכונית אמיתית ואיזו מכושפת?
אישה יצאה עם עגלה עמוסה וניגשה לרכב סמוך. הגר המתינה. מכונית נוספת הגיעה וחנתה בסמוך. רק היא רואה את המכוניות המכושפות.
"רונה. את רואה חניה ריקה כאן? " רונה הביטה לצדדים, "כן. ממש כאן."
"תודה חמודה."
"אני אשב בתוך העגלה. לא נוח לי במושב." ביקשה הילדה.
הגר חלפה במעברים מהר.
"הנה סבתא תמי." לחשה רונה בבהלה.
תמי עמדה שם. ממתינה. איפה האחרים? רק הכהן הגבוה לצידה.
"בואי נשחק משחק רונה. נעמיד פנים שאנחנו לא רואות אותם."
"אבל גם האיש המפחיד כאן." לחשה רונה, "הוא עושה קסמים."
"רונה. אל תפחדי. תקראי לסבתא בטי. בלב. חזק. היא תשמע אותך ותבוא. חזק."
הגר השתדלה לבצע את איסוף המוצרים מהר ככל שיכלה ורונה ישבה בעגלה, מוצרים מסביב לה, אגרופיה קפוצים בחוזקה, עיניה עצומות ופיה נע ללא קול.

תמי ניצבה מולן פתאום, מחייכת ברשעות . הכהן לא נראה.
"הגר." היא באמת חושבת שהקול שלה ישפיע עלי. תמי התקרבה בצעדים קטנים.
הגר התעלמה ממנה ולחשה לילדה, "תגידי לסבתא בטי שאנחנו בסכנה גדולה."
תמי התקרבה ועצרה בגופה את העגלה והחיוך הנורא לא מש משפתיה.
הוא שולט בה לגמרי, חשבה הגר והביטה סביב. הכהן היה שם. עיניו מוקפות בשחור. שפתיו אדומות כדם. כמה רוע ניתז מעיניו. הגר נרעדה.
הם היו סביבה. מעיינים באריזות. גבוהים ובולטים ואדישים. היא ראתה את הילות הרוע מרטטות סביבם.
רונה משכה בשרוולה, "אמא, מה זה מסביב לאיש, זה רע. רע מאוד." הגר חיבקה אותה, מגוננת עליה ומחפשת סדק למילוט.

בואי נסתלק מכאן, אמרה לילדה ללא קול.
"אבל אמא, אני צריכה נורא." התחננה הילדה.
"למה את נזכרת ברגע האחרון? בסדר. אנחנו ניגש לשירותים." לילדה יש תוכנית.
תמשיכי עם ההצגה רונה, זה נהדר. נבלבל אותם.
"אני לבד. אני כבר גדולה. תביאי לי נייר. סבתא אמרה לי, תמיד צריך להיות זהירים." התעקשה רונה והצביעה על הראי התלוי מעל לכיור.
רונה ניגבה לאט את מושב האסלה והתיישבה. עיניה ננעצו בעיני אמה ושוב רמזה לעבר הראי.
הגר בחנה את פניה והנהנה.
הדלת נפתחה לרווחה ותמי נכנסה מחייכת בעווית.
"את מי את רואה במראה הגר, אפשר לראות גם? חבל שאת לא עוברת לשם עם המפלצת הקטנה שהבאת לעולם. איפה היא? " הכוהנים לא העזו לחדור למקום שנחשב לטמא. הם כיתרו אותן.
"אני כאן סבתא תמי. אמא, אני צריכה משהו אחר."
"איזה סרחון. מה היא אוכלת, פגרים? "
"אני כאן רונה." השיבה הגר בשלווה ועיניה נעוצות בעיני האישה.
"איזו אמא אידיאלית. יהיה לך הרבה יותר נוח בלי המשקולת הזאת על הצוואר. "
"אמא, את שם? " הגר חייכה, "כן ילדונת. אני כאן. סבתא כבר הולכת." והתקרבה אל הראי והביטה בו בריכוז. תמי התקרבה אף היא בסקרנות רבה ואז הגר לפתה אותה בצוואר ולחשה מילים מסוימות ותמי נשאבה פנימה.
שניות אחדות היא נשארה שם, צורחת מאימה, מנסה להיחלץ, מתחננת.
הגר נותרה שלווה ואדישה.
היא נכנסה לתא, הורידה מים, יצאה, פתחה את הברז והניחה למים לזרום.
"תרחצי ידיים עם הרבה סבון. " הגר הביטה בראי. "רונה. הנה סבתא. היא שמעה אותך. תראי. " אמה נאבקה בתמי הזועקת לעזרה. רונה שלחה נשיקה וסבתה קרצה אליה והן התפוגגו. תמי לא נראתה עוד.
"סבתא בטי תבוא ליום ההולדת שלי? " רונה הביטה בראי.
"בוודאי. " הבטיחה הגר.
היא הרימה את הילדה בזרועותיה, "תחזיקי בי חזק. כן, גם עם הרגליים. הם ינסו לחטוף אותך. אני לא אתן למילים שלהם לגעת בך. בסדר מתוקה? "
רונה הייתה חיוורת מאוד. ליבה דהר והיא נצמדה לאמה, משלבת את רגליה סביב מותניה.
הן יצאו לאט, לאט ועצרו.
"אמא." לחשה רונה והבל פיה היה לוהט, "הם נעלמו. הם בשום מקום."
"אנחנו נבדוק. אל תגעי בעגלה. השאירי אותה. אולי הם כל כך קטנים, שאנחנו לא רואות אותם." וקיללה אותם בליבה בקללות הארסיות ביותר.
הגר נעה מהר ככל שיכלה . רונה הייתה קלה כנוצה.
"אמא, תראי, סבתא בטי ליד האוטו שלנו." וניסתה להשתחרר.
"לא. עוד לא. אנחנו לא יודעות אם הם יכולים להשתנות. " רונה לא הבינה, "סבתא ראתה אותנו. היא באה. זאת באמת סבתא. אלו הסנדלים שלה. וגם העגילים."
גם לכוהני כמוש היו עגילי זהב. חשבה נגר ולקחה את הלחם והחלב.
בטי נכנסה לעצרה ליד הדוכן, "המעבר נוקה מהחלאות." אמרה בקולה הנמוך .
הגר הביטה בידיים. כתמים חומים, יש. ציפורניים, קצוצות . לכוהנים היו ציפורניים ארוכות צבועות בשחור. השומה הקטנה באפרכסת השמאלית, נמצאת. היבלת הזעירה מתחת לעפעף הימני, יש. כהן עם פגעי זמן, מוצא להורג.
"אמא." רונה זינקה מחיקה אל זרועות סבתה, "שלחנו אותה מכאן. אמא מפחדת מהאנשים הגבוהים עם הציפורניים השחורים." בטי ליטפה את פניה, "גם אני מפחדת מהם. הם כבר לא יטרידו אותנו. קטורה, זה כל מה שקנית? "
"אמא אמרה, שאולי …" רונה לחשה משהו באוזנה. בטי הביטה בה והשיבה בלחישה, "אל תדאגי קטנה שלי. הקבוצה כולה הושמדה. לא צריך לדאוג." ואחרי מחשבה הוסיפה, "בינתיים."
על הגר- קטורה ירדה עייפות נוראה, "אשאר כאן, אמא, מה עוד צריך? " רווח לה שאמה הגיעה וביחד הן תשגחנה על הילדה המיוחדת שלהן.
"רונה. הישארי ליד אמא. אני אעשה קנייה מהירה. חכו לי במכונית." מגרש החנייה היה כמעט ריק. בכל זאת, הגר היססה להיכנס לרכב.

כשנכנסו לדירה הקטנה, מוטי ישב וקרא עיתון.
"ערב טוב." אמרה בטי ומוטי קפץ ממקומו והביט בהן בפה פעור.
"קרה משהו מוטי? " שאלה בטי בצחקוק. מוטי נרעד.
"רונה, תתקלחי בבקשה, תסתבני טוב. תקראי לי לחפיפה." הגר התעלמה ממוטי.
"אני יכולה לבד." אמרה הילדה בתקיפות, "אני כבר גדולה." ברור. חשבה הגר ואמה צחקה.
מוטי ישב מכווץ בכורסא ועקב אחריהן בחרדה רבה.
"מוטי, אני מציעה שתלך לאמא שלך. היא ביקשה. משהו השתבש עם כוהני כמוש. אמא, המון רוע יש ביקום הזה. מה דעתך שנעביר אותו לעולם התשיעי. לוצי ישמח להשתעשע איתו קצת. "
"טוב. אני אך לאמא. מי זה לוצי? איפה זה העולם התשיעי? " מוטי עמד על רגליו ונראה נבוך מאוד. רגליו רעדו מאוד. בטי צחקה, "לוציפר. הוא ממש חמוד."
"והוא אפילו לא תמה על הביטוי, עולם תשיעי, אמא. להגיד לו? זה העולם שבתוך המחשב." הגר צחקקה, "לכבוד הנסיעה, כדאי שתתלבש בבגדים נוחים. בוא לחדר הארונות. בוא."
מוטי העביר מבט מאחת לשנייה ונכנע.
הרבה מראות היו בחדר הארונות. מוטי ניסה לצאת. הדלת הייתה חסומה.
"תתקרב יקירי. תמי מצפה לך. תחליף בגדים. הליכה מרובה מצפה לך. נוח לך יקירי? נפלא. התקרב לכאן, אתה רואה את הכתם הזה, האדום? " מוטי התקרב להביט ומיד נשאב פנימה.
הוא צווח. פיו נפער בזוועה. עיניו השחירו מאימה נוראה. הוא נלכד!
"הוא נראה טוב מבעד למראה הזאת. הנה הם באים לקחת אותו אליהם. כסי את המראה. " הגר כיסתה את המראה ויצאה.