ריח האפרסמונים מאת נמרוד אבני

 

הואנג-לי נעץ מבט אל תוך החשכה. העיר מאחוריו הטילה אור קלוש, ונדמה לו שהוא מסוגל לראות את המקום בו האור נגמר והחושך התחיל, את המקום בו התערבבו יחד ויצרו משחה סמיכה של זוהר ואפלה.

האוויר היה מלא בריח אפרסמונים. הוא שנא אותו. סבתא תמיד אמרה שהאפרסמון הוא הנציג של השמש כאן בקיסרות העמוקה. מה שלא יהיה שזה אומר. הזקנה המשוגעת בטח אף פעם לא ראתה את השמש. פעם, כשהיה ילד, הוא עקב אחרי אחד ההולכים-באור. לא היה לו מושג כמה זמן הלך אחריו, אבל אז האפרסמון שלו דעך ונדמה היה לו שהוא רואה…משהו. רחוק בקצה של המנהרה. הוא צמצם את עיניו לראות יותר טוב, וההולך באור התנפל עליו. הוא הכה אותו ושלח אותו הביתה, אבל לא לפני שנתן לו אפרסמון דולק חלופי ואמר "אז אתה רוצה ללכת באור הא?" והרים את המשקפיים הכהות שלו – "זה המחיר". אפילו עכשיו הואנג לי נרעד כשנזכר במראה ארובות העיניים הריקות.

אבל היא קצת צדקה, הזקנה – חגיגות הקיץ נערכו רק כשהאפרסמונים התחילו להאיר, מטילים את הזוהר הכתום שלהם אל תוך אפלת החורף, שהוארה רק באור הירקרק של פטריות הרקב והתולעים. הוא הרגיש את חזית מכנסיו מתהדקת כשנזכר בחגיגות הקיץ האחרונות, בכוהל שהוא הצליח להגניב מהבית, בפינה הסודית שמצא…

הוא ריפה מעט את אחיזתו בחנית, מאוורר את כף ידו המיוזעת.

"הפתעה!" הוא קפץ כששמע לחישה מאחוריו. הוא הסתובב במהירות וכמעט כשל על חניתו. הוא זעק כשאורו של אפרסמון פגע בעיניו שהתרגלו לחושך, ונפל אחורנית, החנית קודם. אויבו הבלתי נראה צחקק וזינק עליו. ריח מוכר היכה בנחיריו, של ורדים שהובאו במיוחד ממושבות המדבר. היה רק אדם אחד בעיר כולה שהריח ככה. ליתר דיוק, אישה אחת, שעכשיו כיסתה אותו בנשיקות.

"קוונגי, די" הקול שלו יצא כיבבה מאנפפת. היא ציחקקה שוב. "אם אבא שלך יתפוס אותנו…הוא ממילא חושב שאני השומר הכי גרוע במשמר העיר".

היא המשיכה לנשק אותו. "אם אבא שלי יתפוס אותנו", היא אמרה, מנשקת בין מילה למילה "יכולותיך כשומר יהיו הדבר האחרון שיטריד אותו, סחלב-אפלה שלי"

היא צדקה, בשם הקיסר העיוור. הוא ניסה לדחוף אותה מעליו. אבל הוא לא באמת רצה, במיוחד לא כשהיד שלה החליקה אל התפיחה במכנסיו.

נשמע שיעול קל מתוך החשכה, קרוב מאד אליהם. הואנג-לי נדרך וניסה להרים את החנית שלו.

"שלום, הואנג-לי גוואן, והגבירה קוונג-שו צ'נג". הקול היה צרוד, כאילו שאף את האבק של אלף דרכים במשך אלף שנים. הואנג-לי ידע שהדבר לא רחוק מהאמת כשהריח ניחוח שהוא למד לזהות כ"טבק". זה היה ריח מבחוץ, אבל אפילו בין ההולכים-באור היה רק אחד עם ריח כזה. הוא וקוונגי קמו במהירות, מסדרים את בגדיהם למרות שהאיש היה עיוור.

"שלום, אדון טאנג" הם אמרו ביחד. האיש התקדם אל תוך מעגל האור שהטיל האפרסמון, והחווה קידה קלה, כמעט בלתי מורגשת. הוא חייך, חושף שיניים מוכתמות.

"סודכם שמור עימי" הוא אמר "גם אני הייתי פעם צעיר אתם יודעים". כשפנה ללכת הואנג-לי שמע אותו ממלמל "הכי גרוע במשמר העיר".

קוונגי הביטה בו וכנראה ראתה את העצב בפניו, כי פניה שלה התמלאו חמלה. "מתי בדיוק הוא היה צעיר?" היא אמרה בחיוך "הוא בטח הניק את הקיסר העיוור בעצמו לפני שירד מהשמיים!"

הואנג-לי חייך, והיא דחפה אותו. הוא נישק אותה, והרגיש את נשימתה על עורו. אור האפרסמון דעך בלי שהרגישו.

***

הקיסר החווה בידו וטאנג קם. "בני השטן שוב נלחמים זה בזה, הוד מעלתך",

טאנג שמע את רחש האוויר וקרקוש העצמות והגידים כשהקיסר העביר את ידו הרועדת מעל עיניו, במחווה הטקסית שהייתה גם הדבר האחרון שטאנג ראה לפני שהברזל הלוהט שרף את ראייתו ממנו.

"מי ייתן והקיסר העיוור ימחה אותם מעל ארצות השמש", חרק קולו של הקיסר. טאנג דימה אותו לעצמו כאותו איש שזכה באלמוות ללא נעורי נצח, והזדקן עד שהפך לצרצר.

נדמה היה לו שהקיסר חייך. תמיד נדמה היה לו שהקיסר חייך כשעמד מולו. בארמון המוצף באור רב יותר משיש בממלכה כולה, הוא ודאי ראה את השנאה בפניו של טאנג. והיא שעשעה אותו.

או גרוע מכך, השנים והזיקנה פשוט השכיחו מהשוטה הזקן את נסיבות פגישתם הראשונה. הוא היה זקן כבר אז, ולקח לו בתולות רבות למיטתו מאז ועד היום. טאנג הפנה לרגע את תשומת ליבו לפעימות הלב הקטנות והמבוהלות לצידו של הקיסר. כן, גם הלילה.

"מי ייתן ועוד בימיך שלך נשוב ונרחץ באור" השיב טאנג את המענה המקובל, והמשיך בדיווח המודיעיני.

הקיסר הקשיב בדממה. על כך, לפחות, טאנג תמיד העריך את השוטה הזקן. הוא תמיד הקשיב עד תום ואז שאל כמה שאלות והתייעץ עם אנשיו. זה לא שינה כהוא זה את העובדה שטאנג יהרוג אותו.

"אז בני השטן מבקשים מקלט בקיסרות העמוקה?" אמר הקיסר, ובקולו השליו שמע טאנג נימה קלושה של משהו שלא שמע בקולו של הקיסר אי-פעם. האם היה זה אי-אמון? חשש?

"כן, הוד מעלתו. הם מבקשים להתבצר כאן. הם מספרים כי אימה חדשה ממלאת את הארץ, אימה שניה רק לזו שהביאה את הקיסר העיוור לבקש לעמו מקלט כאן".

"תתברך חוכמתו ונשמתו תרחץ באור התמיד" השלים הקיסר את הברכה לאב הקדמון שלו, מתעלם באלגנטיות מכך שטאנג השמיט אותה. "מה היא אותה אימה, אדון טאנג?"

"בני יונאן, אדוני"

"יונאן?! הברברים האלה באיי המזרח?!"

"כן, אדוני. מתברר כי חברו אל כוחות הברברים בארצות המערב, כוחם התעצם והם שוטפים את הארץ".

"מעשיה פרועה!" אמר הקיסר "האם הם חושבים שאנו כה טפשים, עד כי נאמין לדברי הבל שכאלה?"

"זה לא הכל, אדוני" אמר טאנג "הם טוענים כי אותם בני יונאן, רוכבים על דרקונים".

***

הואנג-לי ניסה בכל מאודו לבהות בריכוז אל תוך החושך. אבל ריח הבושם של קוונגי, שעוד היה על בגדיו, סחרר אותו וריח האפרסמונים הזכיר לו את האפרסמון שנשאה כשהפתיעה אותו. מחשבותיו נדדו אל רכות שיערה ומגע ידיה על עורו…

הוא קלט את הרחש בשיחים רק כשהיה קרוב מאד אליו. "לא, לא שוב" אמר לעצמו, והסתובב.

אבל הוא כנראה דרך על שממית בדרכו למשמרת, כי המזל לא האיר לו פנים. טאנג נעץ בו מבט זועף. בפעם השניה באותו לילה. זה שקוונגי אמרה שטאנג תמיד נראה זועף וממילא לא יכול להביט בכלום, לא הקל על הואנג-לי כלל.

"ילד, אתה ממש גרוע בעבודה שלך" טאנג אמר בצרידות.

ז-זאת לא אשמתי" הואנג לי נבהל לשמע נימת ההתרסה בקולו, בלע את רוקו וגייס את כל אומץ הלב שיכל "א-אני לא רגיש מספיק לאור. זאת בעיה משפחתית! ואני בן 18!"

טאנג נחר בזלזול, עבר אותו והמשיך אל תוך החשכה. בקצה מעגל האור של העיר הוא עצר, כאילו הבין משהו, והסתובב.

"לא רגיש מספיק לאור, אמרת?"

הואנג-לי הנהן והרגיש את סנטרו רועד "כן".

"תוך כמה זמן אתה יכול להיות מוכן למסע של שלושה ימים?"

"מה?! א-אני לא…"

טאנג קטע אותו "הוראה של הקיסר, ילד. אדאג שיבואו להחליף אותך פה. לך לישון כשההחלפה תגיע ונפגש שוב מחר בשעת הסיגליות. תהיה מוכן".

הוואנג-לי קילל קצרות, בלחישה. שעת הסיגליות הייתה קרובה מאד. בדרך כלל הוא ישן לפחות עד שעת הלילך אחרי משמרת לילה.

***

 

"אבל הולך באור חייב להיות עיוור" קרא הואנג-לי ועצר במקומו. בדמיונו כבר ראה את מוט הברזל הלוהט צורב את עיניו.

טאנג עצר בחוסר סבלנות. הם דשו בזה כבר כמה פעמים והוא לא הצליח לשכנע את הילד שאף אחד לא הולך לעוור אותו בשנתו. הוא התחיל לחשוב שזו הייתה טעות. הוא היה צריך לקחת את הבחורה.😉

"אז אתה תהיה הראשון" הוא אמר "וחוץ מזה, כל ההולכים באור מתעוורים רק בנוכחות הקיסר, כדי שפניו של האידיוט יהיו הדבר האחרון שיראו. אתה רואה פה את הקיסר, ילד?" הוא הניף את זרועותיו בתנועה שהקיפה את כל החשכה סביבם.

"לא" אמר הואנג-לי, בולע את המילה והוסיף במלמול "אני לא רואה כלום". הם עזבו את היערות המוארים לפני זמן רב, והמערות האלה היו כל כך זניחות עד שאפילו פטריות טחב לא שתלו בהן כדי להאיר אותן מעט.

"אז אולי כבר עיוורתי אותך" אמר טאנג בגיחוך. "עכשיו קדימה, יש לנו עוד דרך ארוכה".

הוא פנה ללכת ואז עצר. "אתה מריח משהו?" הוא לחש לילד.

הואנג לי רחרח "לא"

טאנג שאף עמוקות. ורדים ממושבות המדבר. הוא חייך לעצמו. נראה שייקח את הבחורה בכל מקרה. הוא הורה לעצור, הניח את התרמיל שלו על הקרקע והתיישב עליו בנוחות, מחכה שתגיע.

***

קוונגי צווחה כשנתקלה במשהו שהואנג לי חשד שהיה הרגל של טאנג. הוא זינק בכיוון הכללי של הקול וכשל באפלה עד שראה אותה למרות החושך. היא חיבקה אותו.

"קוונגי, מה בשם התהום את עושה פה?"

היא הביטה בו "אתה באמת חושב שהייתי נותנת לך ללכת לבד?"

"אבל, אבא שלך…"

"אבא שלי כבר לא יכול להגיד לי מה לעשות" היא אמרה.

הואנג לי הביט בה בזעזוע "הרגת אותו?!"

טאנג ממש הצטער שהוא לא יכול לגלגל עיניים. "לא, אידיוט, היא פשוט כבר בת שש עשרה, בגירה". טאנג חיכה שהמידע החדש יקלט, ואמר לבחורה "אבל הוא כן יכול לשלוח אחרייך את משמר העיר"

היא חייכה "השארתי מכתב שאני חייבת לשכוח את הואנג לי ויוצאת אל בת הדודה שלי במערב. ושלחתי שליח עם מכתב שמבקש ממנה לחפות עלי"

"אבא שלך לא טיפש, ילדה, יש לו מקורות"

הוא שמע את בגדיה מרשרשים כששלפה משהו מכיסה, "זה כרטיס רכבנוע" מיהרה להסביר כשנזכרה שהוא עיוור "הלוך וחזור, תקף לחודשיים, כל חופשת הקיץ".

טאנג חייך חיוך קפוץ שפתיים. ילדה חכמה. אולי היא תאזן קצת את חבר שלה.

***

טאנג מישש את קיר המערה. מאחוריו שמע את הילדים מתלחששים. "מה בשם השאול הוא עושה?" שאל הילד, וטאנג שמע את הנערה מנידה בראשה. ידיו עברו על פני הקיר המחוספס, אצבעותיו נחתכו, דמו מתערבב עם זה של הולכים לאין ספור שקדמו לו ועם דמו שלו שנותר על הסלע ממשימות קודמות.

אצבעותיו נגעו בנקודה חדה במרקם שונה משאר האבן. חותם הקיסר. הוא הצמיד את כף ידו אל החותם, מרגיש אותו ננעץ בבשרו, מחזק את חותם הנאמנות שלו לקיסרו האהוב. דמו זלג, ידע, אל תוך חור נסתר ושם נבדק ואישר כי זה אכן הוא. הוא ניתק את ידו וחבש אותה בחתיכת בד.

הילדים מאחוריו קפצו בבהלה כשחלק מקיר המערה גלש הצידה בקול חריקה ונאנקו כשהאור מבפנים פגע בעיניהם שהתרגלו לחושך.

טאנג שמע אפרסמון מתגלגל על הקרקע כשהשומר שהציץ מהפתח זרק אחד כדי להאיר את פניהם.

"רב סרן טאנג, לתחנת היציאה המזרחית". השומר הנהן ומבטו ננעץ בקוונגי "אמרו רק שני גברים". אמר בקול אפוף שינה.

"הבחורה לוחמת מוכשרת, מצאתי לנכון לצרף אותה"

החייל שאף עמוקות כאילו היה לו דבר מה לומר בעניין, ואז נשף את האוויר בחדות. שרירים חרקו כשהוא משך בכתפיו. "שיהיה. הרכבנוע יוצא עוד שעה. יש חובש פנוי אם אתה רוצה".

טאנג הודה לו והם נכנסו אל התחנה. הסלע גלש למקומו מאחוריהם וטאנג שמע את השומר מתנמנם. הילדים לצידו קראו קריאות תדהמה למראה החלל הגדול שלא ידעו על קיומו. ריח חזק של לימונים עמד באוויר.

"האור צהוב" קרא הילד. הואנג לי, טאנג נזכר.

"זה סוד צבאי" טאנג נבח לעברו. "אבל עדיף שתתרגל לזה. בחוץ, האור הרבה יותר חזק".

"התחבושת שלך ספוגה כולה" ציינה קוונגי. טאנג הנהן. "נמצא חובש, ואז משהו נורמלי לאכול". הוא רחרח ונאנח בהנאה. "יופי, עדיין יש להם כאן קארי תולעי מערות. הכי טוב שטעמתם!". הוא פנה לעבר הריח הקלוש של משחות וכימיקלים, לשמאלו. המרפאה נשארה באותו מקום, מצויין. הוא צעד בצעד נמרץ לחפש חובש, הילדים הנרגשים נגררים אחריו.

***

הואנג לי הקיא את נשמתו. ה"קארי" הזה שרף בדרך למעלה עוד יותר מששרף בדרך למטה. אם זה מה שהאנשים בחוץ אכלו, הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לצאת לשם. הוא מחה את שפתיו וקילל כשטלטול של הרכבנוע הטיח את ראשו בקיר הקרון. קוונגי הושיטה לו מימיה. למים היה טעם קלוש של פטריות רקב. כמו המים בבית. זה ניחם אותו מעט.

הם יצאו מהשירותים וחזרו למושב שלהם. הואנג לי קרס על הכיסא בדיוק כשטלטול נוסף זעזע את הקרון. הפעם הצליח לבלום את עצמו לפני שהתרסק אל תוך המושב והיה גאה בעצמו למדי. מולם, טאנג ישן, או עשה את עצמו ישן, כי הוא עדיין הצליח להתאים את עצמו לטלטולים.

"איך הדבר הזה לא הורג אותך?" הוא שאל את קוונגי. היא משכה בכתפיה – "זאת לא הפעם הראשונה שאני אוכלת קארי".

הואנג לי התכווץ במושבו. זאת גם לא הפעם הראשונה היא נוסעת ברכבנוע, הבין. בעיר הבירה כולם למדו ביחד וחגגו ביחד, חוץ מהמשפחה הקיסרית, אז היא הייתה רק קוונגי מבית הספר. אבל פה, היא לא. פה היא קוונגי שראתה את העולם.

"ראית את השמש?" הוא שאל, כמעט בלחישה.

קוונגי זעה באי נוחות במושבה. "פעם, כשהייתי קטנה, נסענו לדודים שלי במושבה המערבית ועצרנו באחת מתחתנות המעבר, לקנות תבלינים מבחוץ. ההורים הרימו אותי שאסתכל מחוץ לחלון".

"איך זה היה?" הואנג לי שאל.

קוונגי משכה בכתפיה "אני לא זוכרת, באמת הואנג לי, התעניינתי יותר בממתקים שקנו לי".

"קוונגי, בחייך, מה ראית? מה את זוכרת?!"

היא הרהרה, מבטה פונה פנימה. "אני זוכרת…מרחק. אני זוכרת שזה פשוט המשיך והמשיך עד שאי אפשר היה לראות יותר. זה היה כמו האור של העיר שנמוג, אבל בלי חושך. פשוט, בקצה, הכל נמוג."

הואנג לי עצם את עיניו וניסה לדמיין את זה, אבל הקרון רעד שוב וראשו הוטח בקיר. הוא קילל ונשכב ככל שיכל על המושב שלו, ראשו נשען על התרמיל שהביא, שכבר כמעט התרוקן ממזון. מה יעשה כשיגמרו העוגיות שסבתא דחפה לו ליד לפני שהלך?

"יש להם שם עוגיות טחב?" שאל.

היא חשבה על זה "אני לא זוכרת", עיניה אורו "אבל היה שוקולד"

הואנג לי לא ידע מה זה שוקולד ולמה זה ריגש אותה כל כך. אבל עשה את עצמו מתלהב.

היא נאנחה. היא תמיד ידעה לקרוא אותו. "הואנג לי…"

"נקנה לך שוקולד בתחנת המעבר ילד, עכשיו תשתקו ולכו לישון" קרא טאנג מהספסל שלו.

קוונגי הניחה את ראשה על התיק שלה, שהיה גדול בהרבה משלו, ונרדמה כמו שרק מי שרגיל לרכבנוע יכול להרדם. הואנג לי ניסה להסתדר עם הטלטולים של הקרון, אך בסופו של דבר ויתר על שינה ושכב בעיניים פקוחות, מסתכל על קוונגי ישנה.

***

טאנג הסיר את התחבושת מידו ובחן את גמישותה. משחת ההחלמה שהחובש מרח על הפצע עבדה מצויין, כרגיל. הוא נשען על קיר המערה בלאות. החלל סביבו היה ריק מקולות ילדים, מלבד נשימתם הסמוכה לשלו. הילד היה שקט מאז שעזבו את תחנת הרכבנוע. טאנג ניסה להזכר באיזשהן מילות חוכמה שאבא שלו אמר לו, שאולי יתאימו למצב. זה היה קשה – ברגעים הנדירים בהם אבא שלו היה פיכח, הוא היה עסוק בלעשות עוד ילד שיעזור בפרנסה. ואז הוא עבר את מבחני הלחימה ואבא שלו שמח לקבל את המשכורת החודשית שלו מהצבא, אבל הוא לא ראה את אביו שוב. זה היה בסדר גמור מבחינתו. אף אחד מהאחים שהוא שלח להם כסף לא הודיע לו שאבא נפטר, אז כנראה שהזקן עדיין עשה ילדים בחור במערב שטאנג ברח ממנו.

"המפקד שלי אמר לנו פעם -" התחיל.

הוא השתתק כששמע משהו. עיניו התרחבו כשהבין מה זה. בשם תולעת המעמקים, רק זה היה חסר להם עכשיו.

***

מחנה החופרים היה גדול יותר מכל אחד שטאנג נתקל בו מעודו. נשמע כאילו היו שם עשרות פועלים, ועוד עם כלים מכאניים, איך בשם שדי השאול המודיעין לא עלה על זה?

קוונגי תיארה לו בלחישה מה היא רואה, אחרי שעיניה התרגלו לאור הזרקורים החזק. הם העזו להדליק זרקורים. נראה שהיו כמה שומרים חמושים והשאר פועלים, ובצד השני…

"צינור גדול, מנצנץ…ורוד או כתום"

"נחושת" אמר טאנג "תתארו לי אותו"

"הוא ממש ארוך. נכנס לתוך מכונה גדולה מצד אחד ועמוק לתוך מנהרה בצד השני. אני לא רואה את סופו", אמרה קוונגי.

טאנג קילל. החופרים האלה גם גנבו מהקיסרות הרבה יותר משגנבו ממנה בעבר.

"נצטרך לעקוף דרך מכרות הברזל" מלמל טאנג. הוא שמע את קוונגי צווחת לפני שקרס מחוסר הכרה על הקרקע.

 

***

הואנג לי ניסה להאבק, אבל הפועל שתפס אותו היה גדול כמו ארגז הקרח של מוכר הגלידה, והוא ויתר. קוונגי המשיכה לבעוט בברנש שהחזיק אותה, עד שהושלכו מול גבר גדול בבגדים מטונפים עם קסדה על ראשו. "תפסנו אותם מרחרחים, אדוני המנהל". הם השליכו את גופו הרפוי של טאנג מאחוריהם. הואנג לי הרגיש בריח קלוש של דם בין כל הריחות הזרים והמתכתיים שעלו מהמכונות.

המנהל הוריד את הקסדה ומחה את קרחתו המיוזעת בממחטה מטונפת. הוא הסריח מתערובת של אבק וזיעה. היה לו ראש ממש גדול. הואנג לי נעץ בו מבט מלא גועל. קוונגי שמה לב לזה ובעטה בו קלות. הוא השפיל את מבטו אולי זה לא היה רעיון חכם להרגיז את האיש.

"אז מה יש לנו כאן?" הוא אמר בקול חורקני "הלכתם לאיבוד, ילדים?"

הואנג לי הרים את מבטו בזעם. קוונגי בעטה בו שוב.

"כן אדוני" היא כמעט לחשה, "ליווינו את סבא שלנו לביתו וכנראה טעינו בדרך".

הואנג לי כוסה בצל כשדמויות חלפו על פניו וניגשו אל מנהל העבודה. אחד מהם לחש משהו על אזנו והצביע על טאנג.

מנהל העבודה אמר משהו, אבל הואנג לי לא שמע אותו. מבטו היה נעוץ בדמויות. אלה היו שלושה גברים, והם היו לבושים במדי משמר המנהרות.

המנהל כרע לצידו וסטר לו "תקשיב לי, ילד!" הואנג לי התמקד בו, "הם אומרים" הוא נופף בכיוון הכללי של השומרים "שהבחור הזה הוא איזה לוחם מפורסם שלכם…טאנג."

קוונגי התפתלה "הוא היה, אבל הוא כבר זקן"

הואנג לי הביט בשומרים ולא הצליח להכיל את זעמו. "בוגדים!" הוא קרא "מוכרים את אוצרות הקיסר לבני השטן!"

המנהל סטר לו שוב, הפעם חזק יותר. ראשו של הואנג לי הוטח הצידה והוא קרס לרצפה. הוא שמע את אוזניו מצלצלות וטעם דם בפיו. קוונגי צעקה.

"אף שוכן מערות מטונף לא יקרא לי בן שטן" המנהל צעק וקם על רגליו "אתם יושבים לכם פה על אוצרות הארץ ואין לכם מושג מה קורה לנו שם בחוץ!" הואנג לי נאנק כשהמנהל בעט בו.

המנהל הניף את רגלו לעוד בעיטה, כשטאנג נאנח אנחה ארוכה ופקח את עיניו.

"תעזוב את הילד" הוא אמר וקם על רגליו. אחד הפועלים הגדולים ניגש לעצור אותו, טאנג תפס את כף ידו, לחץ עליה וביצע תנועה מהירה. הפועל נפל לרצפה בגלגול ושכב שם, נאנק.

הפועלים האחרים הסתערו עליו. מנהל העבודה חייך ועצר אותם בהינף יד. "אכן לוחם גדול" אמר.

טאנג עמד מולו, זקוף. "המשימה שלנו חשובה יותר מקצת נפט. אולי נוכל להגיע להסדר".

 

***

טאנג לא יכול היה לסבול יותר את היבבות של הנער. את הזעם הצדקני שלו. הוא הסתובב לעברו – "מצביא חכם צריך לדעת לבחור נכון את הקרבות שלו, ילד!"

"אבל היית מנצח אותם."

"את כל הבסיס המזויין?!" טאנג נחר בזלזול "אני לא עד כדי כך טוב".

"שטויות, זה הכל בגלל שאתה שונא את הקיסר".

טאנג הניף את ידו וסטר לנער. הואנג לי התחמק מהמכה בהיסח הדעת והמשיך לצעוק.

קוונגי ניגשה אליו וחיבקה אותו, "הוא צודק, המשימה חשובה יותר".

הילד נרגע לאיטו וטאנג המשיך ללכת, מתנהג כאילו הוא עדיין כועס.

למעשה מה שרצה היה לחשוב. הילד לא אמור היה להתחמק מהסטירה הזו.

***

 

הואנג לי שכב מתחת לשמיכה וניסה למצוא תנוחה בה האבן לא דקרה אותו. למרבה הדיכאון, הוא גילה שבגוף האדם ישנן הרבה נקודות רגישות, והאבן דקרה באותה המידה בצלעות ובגב. הוא הצטער שלא הביא שתי שמיכות, והתגעגע למזרון הטחב שלו בעליית הגג של סבתא.

 

פעם, הוא התגנב עם קוונגי אליה הביתה, כשההורים שלה נסעו לאיזה אירוע רשמי. המשרתים שוחררו מוקדם באותו הערב, והיה להם את הבית כולו לרשותם. הוא היה שמח אם היה יכול לומר שהם עשו אהבה עד שעת הלילך, אבל למעשה הוא נרדם כמעט מיד כשפגע במיטת ה"נוצות" של קוונגי. זה היה הדבר הרך והנעים ביותר ששכב עליו מעודו.

 

הוא ניסה לומר לעצמו שהוא בעצם שם, על המזרון ההוא, והרגיש מטופש. הוא שינה את תנוחתו על האבן ונאנק. מחר הם יגיעו לתחנת המעבר ומשם, יצאו אל ה"בחוץ" הזה. הוא לא היה בטוח איך הוא מרגיש בעניין. הוא היה סתם שומר זוטר במשמר העיר, שומר על הכניסה הכי פחות מעניינת, ועכשיו הוא…מה? הולך באור?

 

לא. ההולכים באור עברו הכשרה של שנים. והיו עיוורים. הוא נרעד ומישש את האבן החדה שמצא והחזיק בכיסו. אם טאנג עובד עליו והוא ינסה לעוור אותו ברגע האחרון, הוא לא התכוון לוותר לו כל כך בקלות.

 

הוא נדרך כששמע תנועה לידו ונרגע כשהבין שזו קוונגי. היא השתחלה מתחת לשמיכה שלו. "אתה מודאג?" היא לחשה. "לא" הוא לחש חזרה והרגיש את הקול שלו רועד. היא נשענה על כתפו. "חשבתי שתמיד רצית לראות את השמש" היא אמרה. הוא חשב על זה. "תמיד אמרתי שאני רוצה לראות את השמש" אמר "אבל זה כמו להגיד שאני רוצה להיות הקיסר, לא באמת חשבתי שזה יקרה".

 

"טוב, לפני שדיברנו בפעם הראשונה, חשבת שיהיה בינינו משהו?

 

"לא"

 

היא נצמדה אליו ונישקה אותו על הלחי. היא הייתה חכמה. ויפה. ומבית אצולה. לא היה לא מושג מה היא מוצאת בו. אבל היא צדקה. הוא לא דמיין אפילו שמישהי כזו תסתכל עליו, והנה הם כאן, ביחד. האבן בגבו דקרה קצת פחות, והוא עצם את עיניו.

 

***

תחנת המעבר המתה בני אדם. היו הרבה יותר מדי מהם לעונה הזו של השנה. בחוץ הייתה העונה הגשומה, לחיצוניים לא היה הרבה למכור בימי השוק. ובכל זאת, טאנג שמע את המבטא החיצוני הגס שלהם בכל מקום,

רוב החיצוניים כבר ידעו לזהות אנשי משמר ופינו את הדרך ברגע שראו את מדיו. אבל היו כאלה שלא. ילדים נצמדו אליהם והתחננו לנדבה. הם הסריחו כמו שרק אנשים מבחוץ יכלו להסריח, ולזה נוסף ריח מצע הטחב שישנו עליו. טאנג שלח יד לכיס המטבעות שלו והוציא כמה פרוטות. הוא הבין מיד את הטעות שעשה כשיד אחזה בשקיק ושלפה אותו, ושניה לאחר מכן יד אחרת שלפה את נרתיק השטרות המוחבא שלו. הילדים התפזרו מיד.

טאנג קילל. זה אומר שיצטרך לרוץ. הראש שלו עוד כאב מהמכה שקיבל במחנה החופרים ולאחרונה החליט שהוא מזדקן. "בואו" קרא לעבר הילדים. הם ניסו להדביק אותו בעודו רץ ומקלל, עוקב אחרי ריח הלבנדר החריף שבו הספיג את נרתיק השטרות.

***

 

הם עקבו אחרי הריח לאורך סמסטאות העיר עד שהגיעו לדוכן עם ריח של קקאו. טאנג שמע את פעימות הלב של הילד מאיצות כשזיהה אותו. הוא הניח יד על כתפו לפני שהספיק להמלט ושלף מידיו את הארנק. המוכר זעק בהפתעה. "אפשר לעזור אדוני?" חקר.

"לא" טאנג ענה בשלווה "רק לוקח חזרה את מה ששייך לי". הוא הכניס את הארנק לכיסו.

המוכר התנשם בכבדות "הוא…הוא כבר קנה שוקולד אדוני" המוכר הוציא בבהלה כמה שטרות. "זה היה בשלושים ראשים נדמה לי…ק-קח חמישים אדוני" הוא דחף לידיו של טאנג פיסות נייר. טאנג הרגיש את תבליט פניו של הקיסר עליהן "בבקשה אל תדווח עלי אדוני, הם יגרשו אותי, י-יש לי משפחה!".

טאנג מעך את פניו של הקיסר באגרופו, והחזיר את השטרות לאיש, "קנה שוקולד, מה?" הוא אמר בקול רועם והרגיש את הילד מתכווץ תחת ידו. "בוא נקרא לזה מתנה מהקיסר, ילד. אבל אם אתה או מישהו מהחברים שלך יכייס אותי שוב" הוא העביר את ידו הפנויה אל צווארו של הילד, וסימן קו באצבעו. הילד נרעד. "אדאג שיקבלו את העונש הקיסרי, ברור?" הילד בלע את רוקו, הנהן ונמלט משם ברגע שאחיזתו של טאנג התרופפה.

טאנג שב ופנה אל המוכר – "כמה שוקולד אפשר לקנות אצלך בעשרים ראשים?"

"ב-בשבילך אדוני? כמה שרק תרצה!"

"זה בסדר. אני בטוח שהשווי האמיתי של עשרים ראשים יהיה די והותר" הואנג לי וקוונגי התקרבו ועמדו לצידו. הוא הניח יד על כתפו של כל אחד מהם ודחף אותם קדימה. "תן להם מה שהם רוצים. ותהיה נדיב עם הטעימות".

***

הואנג לי עמד בחדר השמש. ידו נשלחה אל תוך השקיק שאחז ושלפה משם עוד פיסת שוקולד. הטעם העשיר, שערבב את טעמו הזר של הקקאו עם טעמו של תפוז, כלל גם ניחוח קל שבקלים של לבנדר, ממגע ידו של המוכר הספוגה בריח הארנק של טאנג.

פס צר של אור לבן הסתנן מבעד לתריסים הכבדים שכיסו על החלון, והאור התפזר כך שהאיר את קיר הזיכרון מולו. הוא עבר בעיניו על הדמויות החרוטות באבן. הנה בני השטן, רוכבים על סוסיהם ויורים חיצי אש בקשתותיהם הארוכות. הנה בני העדה הראשונה, כל בני עיר הבירה שנבחרו להמלט יחד עם הקיסר. ארבעים אלף, הטובים והמוכשרים בבעלי המלאכה, הסופרים והאמנים, שיקימו מחדש את הממלכה כשבני השטן ינוצחו. הנה הקיסר העיוור,  במאסף, חיצים נעוצים בשיריונו והוא דוחק באנשיו להכנס אל המערות. הנה כל המזון והציוד שהכין מבעוד מועד בחוכמתו. הואנג לי נעץ את מבטו בבני השטן. עיניהם המלוכסנות נראו כמעט כמו שלו, אבל הייתה אכזריות, פראיות במבטם, בניביהם החשופים. הוא הניח את ידו על אחת הדמויות שלהם, מרגיש את החריטות שעיצבו את שריון הקשקשים.

"והם לא עזבו מעולם" אמרה קוונגי, שעמדה לצידו.

הואנג לי נרעד. לא, הם לא עזבו. וזרעם טימא את דמם של הטהורים שנותרו בחוץ. קולו של המורה להיסטוריה מבית הספר הדהד בזכרונו: המנהיג שלהם, ג'ינגיס, שכב עם מאות נשים, ודמו המקולל מטמא היום את כל הממלכה האמצעית, הח'ליפות ואפילו את דם הענקים הזהובים בארצות המערב.

"צחקנו שאנחנו רוצים להיות כמוהו", הוא אמר לקוונגי.

"כמו מי?" היא שאלה

"כמו ג'ינגיס ח'אן" הוא השתתק וירק על הקרקע במחווה הסמלית. "לשכב עם מאות נשים, כמוהו".

"ועכשיו?" קוונגי שאלה. הוא שמע רעד בקולה, מעבר למעטה האדישות.

הוא הביט בה "לא, עכשיו כבר לא" אמר ברכות.

היא נצמדה אליו והוא הניח את ידו סביבה.

"אתה מוכן ילד?" שאל טאנג.

הואנג לי וקוונגי הסתובבו. הואנג לי הנהן ואמר "כן" בקול שחשב שהוא נחוש.

טאנג לחץ על מתג בקיר והתריסים הכבדים רטטו ונפתחו. למרות שנפתחו לאט, ולמרות שכיסה את עיניו בזכוכית כהה, כל הגברה של האור חרכה את עיניו של הואנג לי. כשהתריסים נפתחו עד הסוף, כל מה שראה בהתחלה היה בוהק לבן. הוא התקדם אל החלון והוריד את הזכוכית מעל עניו.

הכל היה שטוף באור לבן, שהכאיב לעיניו. הם היו גבוהים. הוא הרגיש כמו שהרגיש כשטיפס אל גג בית הספר והסתכל למטה, אבל פי אלף. פי מיליון. עצים גדולים צבעו את הקרקע בירוק רב יותר ועז יותר משידע שאפשרי, ובמרחק, הירוק התחבר עם…התחבר עם…

הוא הרים את ראשו אל מה שנראה כמו שמיכה אפורה מעל העולם, ונרתע אחורה. שקיק השוקולד צנח מידו.

"השמיים" אמרה קוונגי, והואנג לי דימה ששמע עצב בקולה.

הואנג לי הביט שוב החוצה. הכל היה פתוח כל כך, רחב כל כך, בהיר כל כך.

הוא הרגיש את ליבו פועם במהירות, נשימתו קצרה. הוא רק רצה שוב חושך. שוב חושך. הוא היה מוכן שיעוורו אותו, כמו שעשו לטאנג. הוא לא רצה לצאת לשם, הוא לא יצא לשם, הוא לא.

"סגור את זה" אמר לטאנג. הזקן הנהן ולחץ על המתג. התריסים נסגרו, לאט.

הואנג לי פנה מהחלון, מנסה לשלוט על נשימתו, להאט את פעימות הלב שלו. דמעות זלגו על פניו והוא לא ידע אם הן מפחד, מעצב או מהסינוור. הוא מחה את עיניו.

ואז, באור שהלך והתמעט, הוא ראה את פניה של קוונגי. הוא מעולם לא ראה אותה כך. לעורה היה גוון ורדרד מתחת ללובן, ועיניה היו בגוון חום בהיר שהאור החזק מילא בניצוצות של זהב מתחת לשיער שהיה בגוון של גזעי העצים בחוץ. היא הייתה כל כך יפה. הוא ראה אותה מביטה בו ותהה איך היא רואה אותו באור הזה.

התריסים נסגרו בקול טריקה, והוא מצא את עצמו בחשיכה מוחלטת.

 

***

"איך אני נראה"? טאנג סידר את בגדי העולם החיצון שלו, שכללו כובע קש רחב שוליים ועליונית מבד רפוי שנשמטה מעל גופו והייתה מסתבכת בכל זיז סלע בקיסרות אם היה לובש אותה כאן.

"בסדר גמור" אמרה קוונגי, והחייל שנתן לו את הבגדים הנהן בהסכמה ואז הסמיק כשנזכר שטאנג לא יכול לראות. הואנג לי היה עסוק בלהסתבך עם בגדיו שלו. ברגע שהצליח לחלץ את ידיו מקפלי הבד, השומר הושיט לו זוג משקפיים עגולים מזכוכית כהה. לאחר רגע בו ההולך באור מעברו הבזיק בדכרונו, לקח אותם.

קוונגי נראתה נפלא בבגדיה, שהיו כמעט כמו של נער, אבל עם חצאית הדוקה מעל האגן. הוא היה מוכן ללבוש בגדים כאלה. במקום זה, הוא קיבל גלימה.

הוא שמע קרקוש מתכתי והרים את ראשו. טאנג החזיק בידו צינור בגוונים של שחור וחום ועשה איתו דברים שהפיקו רעש של חיכוך מתכת במתכת. החייל הושיט לו אחד "הוא כבר נבדק, אדוני". הואנג לי אחז בידית שבלטה מהצינור. ריח מתכתי עלה ממנו, ממוסך עם ריחות חריפים שהוא לא הכיר. הוא הרים אל טאנג מבט שואל והספיק לראות את קוונגי לוקחת בתמיהה צינור קטן יותר. "מה זה?" הוא שאל.

רובה" טאנג אמר ואז החווה לעבר קוונגי "ולה יש אקדח. לא הספקתי לאמן אתכם בהם, אני מקווה שיהיה זמן".

מה הם עושים?" שאל הואנג לי.

כלי נשק. טובים יותר מכל מה שיש בעומק הקיסרות. הם מסוכנים מדי למערות". הוא סימן להואנג לי לעשות כמוהו ותלה את הרובה על צווארו כך שהוסתר בידי הבד הרפוי של העליונית.

החייל הושיט לו מתקן נוסף. שני גלילים מחוברים.

"משקפת" אמר.

"אסביר אחר כך", אמר טאנג בחיפזון ולקח את התיק הקטן שנשא עמו.

הואנג לי הרים את התיק החדש והגדול שקיבל וגילה שהוא כבד מאד,

"מזון ותחמושת" אמר טאנג. התיק של קוונגי נראה כבד באותה מידה. טאנג לא סחב כלום.

"אצלי נמצא הכסף ילד. אל תתלונן" אמר בתגובה לשיעולו רב המשמעות של הואנג לי.

הם נכנסו לתוך מתקן מרובע שהואנג לי הכיר מהטיולים המעטים שלו לעיר העילית כשההורים של קוונגי לא היו בבית. מסתבר שקראו לו "מעלית". אבל בזו היו כסאות. החייל שליווה אותם ביקש מהם להתיישב, ולחץ על כפתור.

המעלית ירדה במשך זמן רב, ואז עברה לנוע קדימה. לבסוף היא עצרה, הדלתות נפתחו והחייל ביקש מהם בנימוס לצאת ואיחל להם בהצלחה.

הם עמדו בחדר שהואר קלושות בעצי אפרסמון ופטריות טחב. היו עמדות משמר משני צידיו. החיילים, ראה הואנג לי, החזיקו גם הם "רובים".

טאנג הציג את המסמכים שלו לחייל שעמד ליד הדלת היחידה שהייתה בחדר מלבד המעלית. הוא הנהן ולחץ על כפתור. הדלת נפתחה. לא היה שום אור בחוץ. טאנג פסע החוצה, הואנג לי וקוונגי אחריו.

האדמה בחוץ השתפלה בחדות כלפי מטה, אבל התיישרה תוך זמן קצר.

"אין אור" אמר הואנג לי לטאנג ברגע שלא היה זקוק לכל תשומת הלב שלו על מנת לייצב את עצמו על האדמה הפריכה.

"זה לילה" אמר טאנג "כמו שעות היקינטון אצלנו. הזמן בו הם ישנים. אתה תתרגל לזה מהר".

"תסתכל למעלה" אמרה קוונגי.

הואנג לי הרים את מבטו. השמיים המפחידים היו זרועים בהמון נקודות אור כחלחלות, כמו שדה של סיגליות זורחות, או יער רחוק של אפרסמונים.

 

***

"תשתמש במשקפת!" צרחתו של טאנג עלתה מעל קולות הפיצוץ, מעל קול הזמזום הנורא שירד עליהם מהשמיים. הדברים חזרו. בקרוב יהיו עוד פיצוצים. לידו, דמעות זלגו על לחיה של קוונגי חורשות שבילים בפניה השחורות מאבק ופיח "תתאר לי אותם!" טאנג צרח שוב.

הואנג לי מחה את הדמעות והזיעה מעיניו והציץ מעבר לגושי האבן שמאחוריהם הסתתרו. הוא הצמיד את המשקפת לעיניו כמו שטאנג הראה לו. הדברים נעו מהר ולקח לו זמן למצוא אותם.

הדברים ירדו לסבב נוסף של פיצוצים והואנג לי ראה ראש וכתפיים מתחת לכיסויים השקופים שבלטו מגופי המתכת השחורים. "יש שם אנשים! בתוך הדברים!"

"אז אלה מכונות" אמר טאנג והואנג לי שמע הקלה בקולו "רק מכונות. מה עוד אתה רואה?"

הואנג לי התמקד עליהם שוב. "מצוייר עליהם עיגול אדום, גדול".

"אלה באמת בני יונאן" מלמל טאנג "לא יאמן".

"מה נעשה עכשיו?" שאלה קוונגי

"מה זאת אומרת?" ענה טאנג "נעזור לאנשים האלה"

"ואם הקיסר לא יסכים?"

"הוא יסכים" אמר טאנג וקולו צרוד יותר מכרגיל "עכשיו קדימה, לדלג!"

הם רצו אל המחסה הבא. כשהואנג לי נכנס אל מאחורי לוחות העץ יצא מביניהם בצרחה חייל עם עיגול אדום על זרועו וזינק עליו. הואנג לי קרס אל הקרקע, החייל מעליו. הוא שמע את טאנג צועק ואת קוונגי צורחת. החייל חנק אותו. הוא פשפש במכנסיו והוציא את האבן החדה שמצא ושמר למקרה שטאנג ינסה לעוור אותו. צווחתו של החייל הפכה לגרגור כשהאבן ננעצה בצווארו. הואנג לי שלף אותה ונעץ אותה שוב ושוב, עד שהחייל קרס עליו.

הואנג לי שכב, משתנק, וגלגל מעליו את הגופה. מתחת לריח הדם הוא הרגיש בריח מוכר אחר. הוא הרים את ראשו. העץ שעליו החייל ריסק אותו היה דוכן פירות. פירות כתומים התגלגלו על הרצפה, ממלאים את נחיריו בריחם המוכר והשנוא. נציגי השמש. אפרסמונים.

כאן, הם לא זהרו.