רסיסים

המזוודה שכבה פעורה על המיטה, הארון והמגירות פתוחים לרווחה. התלבטתי מה לארוז. תמיד צריך קצת מהכל, לא משנה מה העונה, ליתר ביטחון. אנגליה בקיץ זה אף פעם לא חד משמעי. המחשבה על גשם הרטיטה את לבי. ידעתי, שגם אם יהיה חם, זאת תהיה הקלה לעומת הסאונה ששוררת כאן; זו שאצליח לחמוק ממנה סוף סוף, אולי לתמיד.
הטיסה חלפה ביעף בשינה מתוקה ונטולת חלומות. אפילו לא קמתי לשירותים וגם לא לארוחת הבוקר של המטוס. הרגשתי רעננה כמו שמזמן לא הרגשתי. כאילו נחתי בעולם אחר והייתי גם אני קצת אחרת. אמנם אף אחד לא חיכה לי באולם הנוסעים הנכנסים, אבל לא יכולתי שלא להציץ בשלטים הקטנים האחוזים בידיהם של גברים בחליפות מוקפדות- שופֶרים מקצועיים. בחוץ, היום היה מעונן אבל האוויר היה צלול, נעים כל כך בלטפו את פני, מחליק את הקמטים. לקחתי אוטובוס למרכז לונדון, שם היה המלון שהזמנתי מהארץ. כל הדרך הבטתי מן החלון. הגבעות הירוקות וכתמי הפרות שניקדו אותן הילכו עלי קסם מרגיע. דמיינתי לרגע שאני בתוך כרכרה, לובשת שמלה תפוחה, גיבורה ברומן של ג'יין אוסטן. סוף סוף יכולתי לנשום עמוק.
את פני קידם אביב לונדוני רטוב במיוחד. נשמתי את ריח הגשם ברווחה, שמחה כל כך להיות רחוקה מהחום התל אביבי המעיק שרק ילך ויעמיק עם הזמן. האין זה כמו חלום ערפילי ורומנטי, לטייל בפארק בריטי ירוק ויפהפה בין טיפות גשם במעיל ארוך ומחמם? להתכרבל עם ספר על הספה בחדר ולשמוע את הטיפות מקישות על החלון?
אחרי כמה ימים בלונדון שכללו בעיקר ביקורים במוזיאונים, ספריות ופארקים, כפות רגלי הנפוחות והכואבות אותתו לי שהגיעה העת להמשיך והזמנתי מקום ברכבת למחוז צ'שייר. תמיד רציתי לבקר שם, במולדתה של אליס.
הגבעות הירקרקות של מחוז צ'שייר נראו נינוחות ומזמינות. כבר רציתי לטעום את גבינת הצ'שייר המפורסמת ובכל שלט שחלף על פני ציפיתי לראות את החתול המחייך.
כשהגעתי לתחנה לקחתי את המזוודה הקטנה ויצאתי החוצה, מנסה למצוא את דרכי בין האנשים הממהרים שזרמו סביבי. לבסוף הצלחתי להבין באיזה כיוון נמצאת תחנת האוטובוסים ועליתי על אוטובוס למרכז העיירה הקרובה. העיירה הייתה שקטה וחביבה ביותר. באותו רגע לא ירד גשם, השמש בצבצה בין העננים משמחת את הלבבות והאנשים חייכו זה אל זה. שוטטתי ברחוב הראשי, גוררת אחרי את המזוודה, עד שהגעתי ל B&B מקסים למראה. הבית היה בן שתי קומות, עם גג רעפים אדום ואדניות עם בגוניות שקישטו את החלונות והכניסה. התנערתי מהרושם הציורי של הבית ולחצתי על כפתור שהפעיל את הרמקול שעמד על השער הנעול. מתוך הרמקול בקע קול צרוד מעט ושאל אותי מי זה. עניתי שאני מחפשת חדר והשער נפתח. דלת העץ הישנה והכבדה חרקה ומאחוריה עמדה, כפופה מעט, זקנה חביבה. היא חייכה אלי ואמרה לי לשבת, מציעה לי כוס תה. הייתי קצת מופתעת אך עשיתי כדבריה. היא התיישבה מולי, מזגה גם לעצמה כוס ובחנה את פני בלי בושה. שערי היה מלא קשרים מהנסיעה והייתי זקוקה נואשות למקלחת. היא לעומת זאת נראתה נקייה ומסודרת, גם אם הבגדים שלבשה נראו כאילו נקנו לפני עשרים שנה לפחות וגם אז וודאי כבר היו מחוץ לאופנה. שערה היה אסוף לפקעת ומשקפיה גלשו במורד אפה הקטנטן. היא הזכירה לי סבתא מסיפור ילדים שלא יכולתי לזכור את שמו. לגמתי לגימות קטנות מהתה החם ולבסוף שאלתי אותה אם יש לה חדר ליחיד לאותו לילה. היא חייכה אלי ואמרה: "יש לי חדר בקומה העליונה, עם מקלחת ושירותים. ארוחת הבוקר מוגשת כאן, בשעה 8 בדיוק. את בטוחה שלא יהיה לך קשה במדרגות? טוב, אז בואי נלך לראות את החדר."
היא הובילה אותי דרך מסדרון צר וחשוך למדי עד לגרם מדרגות. עלינו למעלה ושם היה חלל קטן שסביבו ארבע דלתות. היא פתחה את אחת מהן, נכנסה פנימה ואני אחריה. החדר היה קטן אך לא נתן תחושה של צפיפות או מחנק. המיטה הייתה צרה למדי והזכירה לי את מיטת נעורי. שולחן הכתיבה היה כבד ורחב, לטעמי בדיוק. חלון גדול פנה לכיוון דרום והכניס את כל האור שהיה בחוץ בשעה זו (השמש כבר התחילה לשקוע). הנוף הנשקף ממנו היה כר דשא מפתיע בגודלו, עם שבילים, ערוגות פרחים, שיחי ורדים, וביתן קטן בצידו המרוחק, שמטפס כלשהו עטף את עמודיו. כשנפניתי אליה כנראה שחיוכי הרחב היה מספיק. היא הניחה על השולחן מפתח ברזל מיושן ואמרה: "אל תשכחי, מחר בשעה 8 בדיוק. אצפה לך למטה."
רציתי להספיק לראות את הגן לפני שיחשיך לחלוטין לכן לא פרקתי את המזוודה ולא התקלחתי ושאר הדברים שתכננתי לעשות אלא מיד ירדתי למטה וחיפשתי אחר הדלת האחורית.

האוויר היה רענן וקריר. חציתי את כר הדשא והגעתי אל הביתן הקטן. טיפסתי על שתי המדרגות הקטנות ונעמדתי במרכזו. הבטתי סביבי, מתענגת על ריח היסמין שהציף את נחירי ולפתע ראיתי משהו מנצנץ בין השיחים. הייתי חייבת לדעת מה זה. פילסתי דרך בין השיחים שהיו סבוכים באותו מקום. הם נראו כאילו הם מתכנסים זה אל זה, מקשים בכוונה את המעבר. בין השיחים צמחו להם עצים גבוהים למדי ובין הגזעים נחו להם מטפסים שונים שלא איפשרו לראות מה נמצא מעבר להם. נאלצתי להתכופף כדי להתקדם, העלים תחת רגלי רשרשו בקול נעים. להפתעתי לא הגעתי אל חומה כלשהי וגם לא אל גן אחר. השיחים נמשכו ונמשכו וחשתי כאילו אני הולכת במעבה היער. לבסוף, אחרי עיקול קטן, ראיתי ראי עתיק, גדול, כבד, בעל מסגרת זהב מפוארת, מונח באלכסון, נשען על שיח קוצני. גחנתי קדימה כדי להתבונן בו אך דמותי לא הופיעה. ניסיתי לזוז קדימה ולצדדים אך אף חלק מגופי לא הופיע בראי.

התחלתי להרגיש את קור הלילה חודר מבעד לחולצה הדקה שלבשתי אך אולי זו לא הייתה הסיבה היחידה ששיני נקשו. הסתובבתי לאחור וניסית לעקוב אחר האור הקלוש כדי לחזור אל הגן שבאתי ממנו. הדרך נראתה לי זרה, כאילו לא עברתי בה לפני דקות אחדות. הסטתי הצידה ענפים ועלים והתכופפתי כדי לא להפגע בפני, אך היה נראה שאינני מגיעה לשום מקום. כבר היה נדמה לי שעבר הרבה זמן ועוד לא יצאתי מתוך הסבך. לבסוף, לאחר עוד עיקול הגעתי למקום קצת יותר מרווח, חציתי את החלל שנפתח בין השיחים ולתדהמתי ראיתי שוב את הראי. הצצתי בו, אך שוב, כקודם, בבואתי לא הופיעה בו. מה עכשיו?
התיישבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. לקחתי כמה נשימות עמוקות ופקחתי אותן. הכל היה אותו דבר. דומם. שקט. אבוד. התקרבתי אל הראי עצמו ובחנתי אותו מקרוב. הושטתי יד כדי לחוש במשטח החלק ואז הגיעו לאוזני צלילים שמזמן לא שמעתי. הסתובבתי לאחור וראיתי שאני נמצאת בתוך אולם קונצרטים גדול. התיישבתי. הכסא שלי היה בשורה השלישית באמצע. השורות היו מלאות אנשים. כולם ישבו בשקט, הקשיבו והביטו אל הבמה. על הבמה עמד פסנתר כנף ענקי, שחור ונוצץ ולידו, על כסא עגול מסתובב, ישבה ילדה. הילדה לבשה שמלה שחורה נוצצת והייתה מרוכזת כולה בנגינה.

התבוננתי בה מנגנת. היה זה כאילו היא שרה בכל גופה, מלבד מיתרי הקול. מקצות האצבעות ועד הגבות היא שרה והאזינה בו זמנית. ראש, עורף, כתפיים, שפתיים, עיניים, נשימה. אפשר היה כמעט לראות את הצליל עולה מן הבטן במעלה עמוד השידרה ומגיע עד לקודקוד. הגוף כולו, השתתף בביצוע. המוסיקה עברה בו, הרטיטה אותו, עוררה אותו עד לעונג טהור. לרגע נעתקה נשימתה. ברגע שהיה השיא, היא לקחה אויר בבת אחת, בפתאומיות, והניחה את כפות ידיה על עיניה. אז התעשתה וחזרה אל היצירה. הרגע הזה ריגש אותי יותר מכל. היה נדמה לי שרגשותיה, שהתעצמו כל כך במהלך הנגינה, הציפו אותה, עלו על גדותיהם כל כך, שהייתה חייבת לעצור לרגע ולקחת אוויר.
הרגשתי את הדמעות זורמות במורד לחיי. לא יכולתי להסיט את העיניים או לעצום אותן, וכשעשיתי זאת רק לרגע, הרגשתי שאני מתנתקת מן המוסיקה וכמעט לא שומעת אותה יותר.
כשסיימה קמה, רועדת מעט ונעמדה עם הפנים אל הקהל, שמחא מחיאות כפיים נלהבות, אינסופיות.
כשנמוגו מחיאות הכפיים האחרונות כבו האורות באולם. הרגשתי שאני נעלמת וכשחזרה סוף סוף תחושה לגפיי ופני, מצאתי את עצמי שוב בין השיחים. היה חושך. גיששתי את דרכי בעוורון עד שהצלחתי לצאת מהסבך.
הבית הקטן היה חשוך ושקט, ללא זכר לזקנה.
עליתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה. כנראה שנרדמתי מייד כי כשפקחתי את עיני, כבר היה בוקר.
פספסתי את ארוחת הבוקר. כשירדתי למטה השעה הייתה תשע, ושוב, כמו בלילה, הבית היה חשוך, דומם, ובלי שום סימן לנוכחות בעלת הבית. יצאתי למצוא מקום נחמד לאכול בו ארוחת בוקר בעיירה. בדרכי ברחובות הבחנתי שאף מכונית לא עוברת ברחוב. כשהתקרבתי למרכז המסחרי שמתי לב שרק מעט אנשים נמצאים בחוץ, כולם נראים מעל גיל 70. לאחר עוד רגע של התבוננות הגעתי למסקנה שרובן ככולן נשים. נשים זקנות ובודדות.
לא שמעו במקום על המושג "בית קפה". המקום היחיד שהיה פתוח היה מכולת קטנה. אחרי שיטוט וחיטוט במדפים לקחתי לחמנייה שנראתה טרייה לעומת חברותיה וחריץ של גבינת צ'שייר. חשבתי לאכול בגן אבל הייתי רעבה כל כך שאכלתי הכל בדרך ועד שהגעתי לא נותר לי עוד דבר חוץ מצורך עז בקפאין.
הבית נשאר במצב שבו עזבתי אותו. אחרי כמה דקות של התלבטות וחוסר נעימות התחלתי לחפש בארונות אחר קפה נמס וסוכר ובמקרר אחר חלב. הדלקתי את הגז תחת הקומקום וחיכיתי. קיוויתי שהזקנה לא תצוץ פתאום מאחורי, כועסת על שהרשתי לעצמי חופש שכזה בביתה. אחרי הקפה, שהיה אמנם גרוע למדי, הרגשתי טוב יותר. יצאתי החוצה ושוטטתי לי בגן. בשעה נעימה זו של הבוקר, היה הרבה יותר נעים להסתובב בו. ציפורים צייצו ואפילו ראיתי כמה ארנבונים מקפצים בסביבת הביתן, בקצהו השני של כר הדשא.
הראי היה שם. עמד בדיוק באותו מקום. גם הפעם, הוא היה ריק מהשתקפותי. מבעד לשיחים שסביבי, הזדחל והגיע אל אפי ריח מוכר. עצמתי את עיני ונזכרתי, ריח הממולאים של סבתא. כשפקחתי את עיני עמדתי במטבח שלה והתבוננתי בה ממלאה את הירקות השונים, כרוב, פלפלים, קישואים, ומכניסה אותם לסיר. אישה צריכה לבשל כל יום, היא הייתה אומרת. זה לא טוב, להקפיא כל הזמן. הכי בריא זה אוכל טרי. זה טוב גם לנפש. כשמבשלים אי אפשר להיות בדכאון. בישול זה מזון לנשמה. ריפוי לידיים וללב.
סבתא מקלפת מלפפונים ואת הקליפות היא מניחה על המצח ומתחת לעיניים. זה טוב לעור. זה כמו מסכה טבעית, יותר טוב מכל הקוסמטיקה שמוכרים לך בחנויות המפוארות. זה קריר ונעים. היא משפשפת את הקליפה על הקמטים שסביב עיניה ושפתיה. זה טוב, זה טוב. היא נאנחת. כל הויטמינים נספגים.
הסירים החלו לבעבע, ריחם הטוב של הממולאים הולך ומתחזק, הולך ומתפשט באוויר שסביבנו. סבתא הזיעה. היא ניגבה את מצחה עם מגבת מטבח ואת ידיה בסינר שחגרה.
אני אלמד אותך איך להכין, היא אמרה, ותמיד תמיד יהיו לך ממולאים טעימים. עכשיו תעצמי עיניים. עצמתי. סבתא הניחה על עייני העצומות קליפות מלפפונים צוננות ומלאות ויטמינים. זה טוב להתחיל כבר בגיל צעיר, לשמור על העור, שלא תהיי מקומטת כמוני כשתתבגרי. היא צחקה.
כשפקחתי את עיניי שוב הייתי מול הראי. הרגשתי עצב גדול מתפשט בכל אברי. וגעגועים. עצמתי עיניים בניסיון לחזור אל המטבח ההוא, אל הצחוק ההוא. אך לשווא. כל מה שראיתי מולי היה הראי הריק. ריק כל כך. מתריס. מסרב לי באדישותו המוחלטת. ממאן להכיל את בבואתי. הסתלקתי משם.
אך לא לזמן רב. לא יכולתי להשאר רחוקה ממנו. הייתי חייבת לגלות את כל צפונותיו ומעבר לכך, את מטרתו. מה הוא עושה שם? מדוע אין הוא מראה את הבבואה שלי?
ניצבתי מולו בשלישית. לא ידעתי למה לצפות. התבוננתי בו היטב, מוכנה למסור את עצמי. להכנע. הראי נצץ אלי, כאילו קורץ לי, ואני לא מבינה את הבדיחה. התקרבתי אליו וראיתי דמויות בתוכו. אימצתי את עיניי וראיתי חבורה של ילדים עומדת במעגל. ובאמצע, עומדת לה ילדה, שמנמנה, ממושקפת, עם ברזלים על השיניים ודמעות בעיניים.
"חרם! חרם!" כולם צעקו יחד, במקהלה. גם אני, למרות שעמדתי הרחק מן המעגל, חשתי את שפתי נפתחות ויוצרות את אותן הברות: ח- רם, ח-רם. המעגל הלך והתהדק סביבה וגם אני התקרבתי, שכן כבר לא יכולתי לראות את הילדה הקטנה שעמדה במרכז מעמדתי המרוחקת.
"מכוערת!" צעק ילד אחד. "איך אלוהים ברא יצור מכוער כל כך כמוך?"
כולם צחקו.
"בחיים לא נדבר איתך!" צעקה ילדה אחרת, והבנות שבקרבתה צחקקו והנהנו.
"שמנה!"
"מגעילה!"
כולם החלו לצעוק יחד ולצחוק, עד שהיד הראשונה גיששה והגיעה אל אבן קטנה ולבנה. אבן חלקלקה שהייתה יכולה להיות מושלמת להקפצה על מים, קיבלה ייעוד אחר, ונורתה, בתנופה חזקה, עושה את דרכה בקשת עד שפגעה בגב הילדה שבמרכז המעגל. הילדה המשיכה לבכות בשקט, ללא שום תגובה מילולית. מה יכלה להגיד? חשבתי לעצמי. איך אפשר להתגונן מפני מתקפה כזו? הם צודקים, היא בטח חשבה, אני באמת מכוערת ושמנה, איך אלוהים היה יכול לברוא יצור כמוני? והדמעות הן דמעות של רחמים, על מר גורלו של יצור שכזה, על עצמה.
רגלי היו משותקות, כאילו מוסמרו לרצפה ומנעו ממני לרוץ ולהגן עליה, לשבור את המעגל שהלך והתהדק סביבה. פי, כאילו לא היה שייך לי, צעק וצחק עם כל הילדים. חרם חרם חרם. כן. זה מגיע לה. לא נדבר איתה יותר בחיים. לא יכולתי להפסיק. עוד ועוד אבנים קטנות התעופפו באוויר והילדה הרימה את ידיה כדי להגן על המשקפיים שלה. רק שלא ישברו ויותירו אותה חסרת אונים עוד יותר, לא מסוגלת אפילו לראות את הרוצים ברעתה, לא יכולה להבחין בין פרצוף מלא שינאה אחד למשנהו. דבר נורא מזה, וודאי לא יכלה לדמיין לעצמה.
הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ. חוסר האונים שלי, הניתוק בין מוחי וגופי, היה כואב כל כך. לא יכולתי לעצור את עצמי ולא יכולתי לעשות דבר חוץ מאשר להיות חלק מהקבוצה, אחת מהם, כמוהם, רעה, איומה, פוגעת. התחלתי להרגיש את הדופק הולם ברקותי ולראות כתמי אור צהובים מול עיני, שהתערבבו בכתמים שחורים שכיסו חלק משדה הראייה שלי. לבסוף, באמצע קריאת "חרם" צורמנית הרגשתי סוף סוף, בהקלה, את אובדן ההכרה המבורך שחיכיתי לו.
כשהתעוררתי סוף סוף הרגשתי הלומה, כמו אחרי ליל שתייה. הייתי שכובה על הארץ, מיוזעת, מלוכלכת ולא מסוגלת לעמוד על הרגליים. היה כבר לילה אך אף אחד לא חיפש אחרי או חש בחסרוני. היכן הזקנה? תהיתי. לא איכפת לה בכלל שלא ראתה את האורחת שלה מאז אתמול בערב?
גררתי את עצמי עד לביתן והתיישבתי על המדרגות תשושה. הכוכבים נצצו ממעל והצליחו להרגיע אותי מעט. הבית עמד לו בקצה הדשא, גוש דומם של אפלה. איבדתי כל תחושה של זמן ולא יכולתי לנחש מה השעה. שום צליל לא נשמע מסביב מלבד זמרת צרצרים. לא כלב נובח, לא טלויזיה דולקת, לא מכונית עוברת. שקט כזה מזמן לא שמעתי. יכולתי לשמוע את לבי הולם, את נשימותי עולות ויורדות, את העשב נע ברוח הקלילה. היה קר אך לא היה לי מספיק כוח כדי לחצות את הדשא, להכנס לבית ולעלות במדרגות אל החדר.
מבעד לעננים הגיח הירח. הוא היה ירח מלא, נמוך יחסית וגדול. אפשר היה ממש לראות את המכתשים שעליו. הכל התבהר, הצטלל באור החיוור ששטף פתאום. הבטתי בידי והן נראו לי מקומטות, מגוידות, מלאות כתמים. שפשפתי את העיניים. בכל זאת, אור הירח הוא אור מתעתע למדי. אבל לא יכולתי להפסיק לבהות בהן, ידיים של אישה זקנה. כשרק הצלחתי לאסוף מספיק כוח קמתי וחזרתי אל הראי. רציתי לתפוס עוד הצצה אחת, כל עוד הירח בחוץ. אולי, אולי לאורו, אוכל סוף סוף לראות את עצמי. דידיתי אל בין השיחים.
הראי זרח כולו, מחזיר את אורו של הירח, מהדהד את זכרה של השמש, שנראתה לי פתאום רחוקה כל כך מן המציאות, כמעט בדיה. התקרבתי אליו לאט, בצעדים מהוססים. ועם כל צעד שלי, שלחתי עוד מבט מהסס, חושש. תחילה התגלה הקודקוד. אחריו המצח, העיניים, האף. ולבסוף, ניצבתי כולי, בתוך הראי.
הקמטים סביב עיניי ושפתיי היו עמוקים. שערי זהר באור החיוור ונראה אפור, כמעט לבן. העור שמתחת לעיני היה שמוט וכהה. עור הצוואר היה מדולדל. נראיתי כאשה זקנה. כמעט צחקתי כשחשבתי עד כמה אני דומה לאשה הזקנה שאני גרה בביתה. אך הצחוק התחלף מיד בתחושת אימה שהלכה והחריפה ככל שהעמקתי להתבונן בבואה שנשקפה אלי. הרמתי את קצות האצבעות ונגעתי בפני. עורי היה מחוספס, כמו נייר זכוכית. חסר חיים, מקומט, עתיק. שערי יבש כמו קש. רק עיניי נצצו, מחזירות בשלישית את האור הרחוק.
שלחתי יד מאוגרפת והכיתי בראי. במכה אחת פתאומית, החלטית ומיואשת, ניפצתי אותו. תחילה נראה רק סדק, אך הוא הלך והתרחב עד שבקול מחריש אזניים התנפץ כולו לאלפי רסיסים קטנטנים שניתזו ממנו החוצה, כמו ממזרקה.
כשהבטתי בעצמי מבין הרסיסים ראיתי שאני מכוסה כתמים שחורים. נגעתי בהם וחשתי בנוזל חם. הייתי מלאה דם. כאילו גם גופי התנפץ לרסיסים, יחד עם הראי. סיבים דקיקים של זכוכית ננעצו בעורי הזקן והעייף ופצעו אותו מיד, בקלות. הם התמקמו להם בין הרקמות הזקנות וידעתי שלעולם לא אוכל להוציא אותם משם. הם יהפכו להיות חלק ממני. עם כל תזוזה, חשתי אותם ננעצים עמוק יותר ויותר בבשרי. כל תנועה שעשיתי הביאה עמה גל של עקצוצים בכל הגוף.
הגיע הזמן לחזור הביתה, חשבתי לעצמי.
להכין קצת ממולאים ולנוח.